התחבר
ימין משה טחנת הקמח
ספור המעשה קשור לסר משה מונטיפיורי בהגיעו לישראל לביקורו הרביעי בישראל בשנת 1857 , עם סכום כסף גדול מעיזבונו של התורם יהודה טורא מניו אורליאנס שנפטר בגיל 90 שנה ,בכסף זה השתמש על מנת להקים ולעזור ליהודים בישראל, בתחילה רצה מונטיפיורי לבנות בית חולים ,אך משפחת רוטשילד הקדימה אותו בהקמת בית החולים רוטשילד ברחוב הנביאים .
בדרכו לארץ הוא עצר בקושטא אצל הפחה וקיבל אישור – פירמאן , לקניית חלקות אדמה שיחפוץ,כאשר הסתובב לבטח מחוץ לחומות ,בעלי החלקה שעלייה הוקמה שכונת משכנות שאננים.
בעלייה של החלקה שנקנתה בת מעל לשמונה עשר אלף מ"ר ,או קרוב לשבעים אלף אמות מרובעות,היה מושלה לשעבר של העיר ,שהיה ידידו של מונטיפיורי,המשא ומתן נמשך מספר שעות ,כאשר המושל מציע את האדמה בחינם לרגל ידידותם ומפאת הכבוד ומנגד מונטיפיורי מציע אלף לירות אנגליות,לאחר משא ומתן שמשך שעות נקבע המחיר ומיד נרשם עוד באותו היום בקושאן בטאבו ונחתם בתחילה מול הקונסול האנגלי ולאחר מכן בפני קאדי משפטן ערבי.
בחזונו של מונטיפיורי הייתה אמורה תחנת הרוח, לספק עבודה לשמונה עשר המשפחות תושביה היהודים של העיר העתיקה , אשר יבואו לגור במשכנות שאננים ויצאו מן החומות והן שבירת מונופול טחינת הקמח בידי הערבים .
תחנת הרוח בימין משה וטחנת הקמח של מונטיפיורי בימין משה הוקמה בשנת 1857 ,בידי משה מונטיפיורי,בטרם נבנתה ויצאה השכונה הראשונה היהודית מחוץ לחומות העיר העתיקה.
התחנה שימשה לטחינת קמח ולפרנסת התושבים,גובהה של התחנה היה ,18 מטר והיא נבנתה כחרוט אבן דו קומתי שכיפתו מתכת, כיפה זאת הוחלפה בפעם השלישית וכיום בשיפוץ של שנת 2012.
לאחר שמנגנון ההפעלה שפעל לאורך השנים התקלקל וירדה הכדאיות הכלכלית בהפעלתה חדלה התחנה לפעול, הסיבה הנוספת והעיקרית הייתה הכנסת תחנות לטחינה עם מנועי קיטור בתחילת המאה העשרים ,טחנות מוטור אלו טחנו כמויות גדולות יותר בהוצאה נמוכה .
לאחר שהטחנה הייתה מושבתת לאחר מלחמת השחרור ולפניה , שימשה תחנת הרוח כמועדון של ההסתדרות לנוער בפעילות שכונתית.
ספור התחנה
ספור הקמתה של התחנה קשור לסר משה מונטיפיורי בהגיעו לישראל עם סכום כסף גדול מהתורם טורא ,על מנת להקים ולעזור ליהודים בישראל, בתחילה רצה מונטיפיורי לבנות בית חולים ,מן הסיבה שהתחלואה בין תושביה של ירושלים העתיקה בין החומות הייתה רבה, כתוצאה מהמחלות ומהמגפות עקב התנאים הסניטאריים הבעייתית בעיר בפטרון בעיית הטיפול בחולים,הקדימה משפחת רוטשילד בהקמת בית החולים רוטשילד ברחוב הנביאים , לכן הסתובב מונטיפיורי, למציאת חלקת אדמה למטרת התיישבות חדשה .
מונטיפיורי החליט להקים שכונה יהודית מחוץ לחומות העיר העתיקה , על מנת לעודד את התושבים היהודיים לצאת מן החומות, בתחילה הוא בנה בתחילה את מבנה משכנות שאננים בתחילה למטרת בית חולים ,אך כאשר החולים לא הגיעו ,שינה כוון להכנסת תושבים מתחום העיר העתיקה למגורים בשכונה מחוץ לחומות.
לצורך פרנסת התושבים החדשים ולעודדם להתיישב במשכנות שאננים ,הקים את תחנת הרוח ,במטרה ליצור מקום עבודה לשמונה עשר המשפחות הראשונות ,שהגיעו לגור במבנה משכנות שאננים, כאשר רעיון הקמת תחנת הרוח קרם עור וגידים ,הגיע בונה הטחנה תומס ריצרד הולמן על מנת לבנותה בשנת 1857.
מסע הבאת חלקי המנוע והכנפיים מהנמל לירושלים נמשך ארבעה חודשים והיה צורך להתקין ציוד מתאים ,כדי לפרוק את הציוד מהאוניה בנמל, לשנע את הציוד חלק על גבי בעלי חיים וחלק על הכתפיים .
לצורך הדרכת העובדים היהודיים בהפעלת הטחנה , עבדו בתחנת הרוח, בשלושת השנים הראשונות טוחנים מהעיר קטנברי באנגליה , לאחר מכן הזיכיון לטחינת הקמח הועבר למשפחת רוזנטל שמגוריה היה בעיר העתיקה בירושלים שותפיו להפעלת התחנה היו משפחת זאב וולפנזון חברו של מונטיפיורי ואחיו יהושוע , את התבואה לטחינה רכשו מערביי הסביבה.
משפחתו של זאב וולפנזון הפעילה עוד תחנת קמח נוספת תת קרקעית בדרך חברון בעיר העתיקה ,מתחת לבית קהילת רייסין , האולם ששימש אותם היה מתקופת הצלבנים עם חלונות ואורווה לבעלי החיים בחצר.
בטחנה הופעלו שלוש זוגות רחיים שהופעלה לאורך כול שעות היממה בעזרת בעלי חיים פרדות וגמלים ,שבה נטחנו חיטה, שעורה ועדשים , את התחנה הזאת ניהלה בעיקר אשתו של זאב רבקה .
את הסחורה סיפקו ערביי הסביבה שזאב דיבר בשפתם עד אשר עברו לנהל את טחנת הרוח של מונטיפיורי ,עבר לנהל אותה בנם בן ציון וולפנזון, בנוסף עבד אחיו של זאב וולפנזון בטחנת הקמח של אליעזר לבפקוביץ , אשר שפעלה גם בעזרת בעלי חיים לאורך כול שעות היממה בשכונת מאה שערים.
השיטה שבה הופעלה הטחנה ,שבעת שהסתובבו הכנפיים של התחנה ,הם הפעילו את גלגל השיניים שניצב בצורה אנכית , כתוצאה מהסיבוב הופעל מוט אופקי מכוח הסיבוב למנגנון התחתון של גלגל השינים התחתון שסובב את אבני הרחיים , במרווח בין אבני הרחיים הוכנסו גרגרי התבואה .
לאחר פעולת הטחינה זרם החומר הטחון לתוך שקים .בניגוד לטחנות רוח אחרות ,הוכנס בה מנגנון ייחודי של מסילה ומסבים ,שהותקן בבסיס כיפת התחנה ואשר גרם לתחנה ולכנפיים להסתובב אוטומטית לכוון הרוח על מנת שהכנפיים יעבדו.
זאת בניגוד למקובל בטחנות מסוגים אחרים, אשר בהם הטוחן סובב ידנית את כוון הכנפיים לכוון הרוח המשתנה, באמצעות מערכת שינים וידית. פעולת הטחינה והטחנה ובתוספת סיפורי האגדות, על שכירת מקללים ערביים לקלל את הטחנה גרמו לה לעבוד רק כעשרים שנה.
לדעת ההיסטוריה,משנכנסה טחנת הקמח המוטורית ,שהופעלה בקיטור ושהוקמה במושבה הטמפלרית, בידי מתיאוס פראנק הטוחן ובהמשך הטחנה הנוספת שהקים בדרך בית לחם 22, יצרה תחרות קשה לתחנת הרוח.
מספר סיבות נוספות גרמו על פי האגדות לכישלונה : הסברה שמיקומה כלפי הרוח לא היה מתאים ,אלא שאנו יודעים ,שלא היו בתים שיסתירו את הרוח והסברה השנייה שאבני הרחיים בתחנת הרוח ,שהותאמו לתבואה האירופאית הרכה ,לא התאימה לתבואה המקומית הקשה יותר.
גם סברה זאת אינה מושלמת ,עקב ההתקנים המכניים המודרניים שהותקנו במנגנוני התחנה , למרות זאת אפילו בזמן מלחמת העולם הראשונה כאשר היה מחסור בקמח הופעלה תחנת הקמח .
בשנות השמונים, בתקופת ראש העיר טדי קולק,שופצו המבנה והכנפיים,ובתוך המבנה נפתח מוזיאון קטן המציג את פועלו וחיו של משה מונטיפיורי, שנסגר וגם כיום סגור .
ליד המבנה הוקם מבנה הכולל שחזור של כרכרת משה מוטיפיורי, לאחר ששחזור כרכרה זאת היא הוצתה בידי חוליגנים ונפגעה ,הכרכרה נבנתה מחדש , כיום ממגונת הכרכרה בחזית זכוכית משוריינת.
מעט על כרכרת מונטיפיורי :
ליד המבנה הוקם מבנה הכולל שחזור של כרכרת משה מוטיפיורי, לאחר ששחזור כרכרה זה נשרף,הוא נבנה מחדש ומוגן כיום בחזית זכוכית משוריינת.
הכרכרה הזאת שימשה את משה מונטיפיורי בכול מסעותיו ברחבי העולם,בסופה של הדרך נתגלגלה לוינה , שם מצאה בוריס שץ שהביאה לחצר בצלאל , האגדה מספרת כי בוריס שץ שמע מציאותה של הכרכרה בשנת 1910 בעת ביקורו בוינה ,בעת הביקור שמע שהכרכרה עוברת ממקום אכסונה למכירה פומבית כיוון שאף אדם לא דרש אותה.
מי שרצה לרכשה היה עגלון שרצה להסב אותה לעגלת הובלות, חקר בוריס שץ ונתברר לו כי הכרכרה שייכת לרברנד הכלר , ידיד ליהודים שאף עזר בקשריו של מונטיפירי בתחילת דרכו עם מלך אנגליה,בוריס שץ נפגש מיד עם רברנד הכלר ותוך כדי שיחה הביע בפניו את רצונו לקבל את הכרכרה לתצוגה במוסד בצלאל במתנה, כאשר קיבל את מבוקשו העביר בוריס שץ את הכרכרה על חשבונו לגן בחזית בית הספר בצלאל.
בעת שביקר דוד גאון בשנת 1927 בבית הנכאות ובמבנה בית הספר בצלאל ראה את מצב הכרכרה המוזנחת הנתונה לתנאי מזג האוויר הירושלמי ,פנה במכתב למנהלי בצלאל דרך העיתונות ,מיד השיב בוריס שץ שמעבר למילים היפות אף גוף או אדם התנדבו לתת סכום כסף לשימור הכרכרה ,למרות זאת דאג המוזיאון לחפות את הכרכרה בגגון פח מעלייה,בתשובתו הציע בוריס שץ לגאון לקחת על עצמו להקים קרן איסוף כסף לשימור הכרכרה .
לצורך שימורה הגיע לבצלאל תרומה מנהג ששמו ליפר שתרם את הכסף לשימור , ללא כתיבה או פרסום והחזיר עטרה ליושנה,עוד שאל בוריס שץ מדוע אנשים נכבדים שיש בידם כסף לרכישת כרטיס למוזיאון מגיעים בימי השבת שאז הכניסה בחינם ואינם משלמים את דמי הכניסה והמבין יבינה, עוד הוסיף בוריס שץ כי בתקופה האמורה נערך שיפוץ בבית הנכאות ובבצלאל לתקן את נזקי רעידת האדמה שהיו דחופים יותר.
כיום משמשת הרחבה סביב טחנת הרוח , כאחת מנקודות תצפית לכוון העיר העתיקה והחומות ולתצפית מוגבלת לחלק המערבי של השכונה.
ספור פיצוץ התחנה
כאן אנו מתקדמים לנושא ספור העלום מעט לתחנת הרוח מונטיפיורי ,הבריטיים בתקופת המנדט ניסו לשקם את התחנה ואף היא הופעלה לפרקים בעת שהשיגו חלקי חילוף להפעלת התחנה , ואנו מגיעים לשלהי מלחמת השחרור בשנת 1948 והפחד מכניסת חיילי הלגיון הירדני מכוון ים המלח בואכה ברכת הסולטאן , בדרך העולה לכוון דרך חברון כוחות שאמורים היו לחבור עם הכוחות שיגיעו מכוון בית לחם.
מושל הבריטי שהתגורר בארמון הנציב והגיע לתפילה בכנסייה הסקוטית סנט אנדריוס ממול לתחנת הרוח , הביט וראה לפתע קני רובים בכיפת תחנת הרוח, לאחר שחלו בה שינויים ותוספות חרכי ירי בעמדה שהקים הצבא הישראלי שבדרך ,כיוון שמבחינתו זאת הפרה של הסטאטוס קוו ומיד נתן פקודה לחייליו לפוצץ את התחנה .
משהגיעו החיילים הבריטיים לפוצץ את התחנה ,עצרו אותם מגני המקום ואמרו להם הרי את התחנה בנה בעל תואר סר בממלכה הבריטית ,סר מונטיפיורי מטעם המלכה ואתם רוצים לפוצצה , חשב מפקד הכוח שאולץ לפוצץ את התחנה והחליט כי יפוצץ רק את כיפת טחנת הרוח וכך יהי מבצע את הפקודה על פי הבנתו.
תמונת העשן והשרפה מאותו אירוע ,שנתגלתה לי בתקופה האחרונה הביאה אותי לחפור ולמצוא את הסיפור העלום הזה, הצילום המצורף באדיבות מאוסף הצילומים שצולם בין השנים 1898-1946 בירושלים על ידי צלמי חנות הצילום של אריק ואדית מאטסון האוסף , נמצא באתר ספרית הקונגרס האמריקאי.
לאחר שהטחנה הייתה מושבתת לאחר מלחמת השחרור ולפניה , שימשה תחנת הרוח כמועדון של ההסתדרות לנוער בפעילות שכונתית .
למרות שטדי קולק שיפץ את התחנה כיום משפצים שוב את התחנה והמנגנונים וילדי נכדי אולי יזכו לראות בפלא של סיבוב כנפי התחנה. מילא קמח ברובו מיובא כיום כך שידעו לפחות מה זה תחנת רוח ולא רק בהולנד, שוקולד הם כבר יודעים מאיפה הגיע מהסופר לא?.
כיום בשנת 2012 החל שיפוץ גדול לטחנה במטרה להשמישה הן בהפעלה להדגמה והן את המוזיאון הנמצא בתוך חלל הטחנה ,מסביב לתחנה הוקמו פיגומים ,אבניה משוקמות כיפתה של הטחנה המצופה לוחות מתכת ,הכנפיים והמנגנון הורדו לשיפוץ ,ואנו ממתינים לסיום השיפוץ והחזרת עטרה ליושנה.
אני עוקב כבר מספר חודשים על השיפוץ של תחנת מונטיפיורי ,להלן המידע העדכני סוף יולי 2012 .
המנגנון העליון הותקן ,הכיפה החדשה הותקנה, נתלתה בשלב זה כנף כפולה אחת מהשתים,כנף נוספת ניבנת בקרקעית התחנה, השבשבת האחורית הותקנה ,על ציר הכנפיים למציאת כיווני הרוח,סגנון התחנה שונה, לסגנון תחנות הרוח ההולנדיות בניגוד לתחנה בסגנון האנגלי שהיה בעבר, עדיין חסר הציר המרכזי האנכי וחלק ממנגנון הארכובה המוליך ממנגנון הארכובה העליון למנגנון התחתון ולאבני הרחיים .
המתקין חוזר בימים הקרובים להולנד, לבנות מנגנון אבני הרחיים והאבנים ,הוא יגיע עם שאר המנגנון בפברואר 2003 שאז בעזרת שם יותקנו בתחנה על מנת שתפעל באמת ותטחן גרגרי חיטה להדגמה .
הוא חזר התחנה הופעלה וכיום משמשת כחנות למכירת יין.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.