התחבר

לחיפוש חדש לחצו כאן להזמנת מלון לחצו כאן

המנזר ידוע גם בכינויו הצרפתי מנזר של גברתנו שבעת הכאבים. ביקור במנזר כולל ביקור במצודה לטורון דה שוואליה הצלבנית בלטרון, בכנסייה העליונה והתחתונה בחנות היקב ואולי בהגעה לקונצרט או מופע של זמר .הכניסה לחצר המנזר ולכנסיות חופשית , ניתן לקבל סיור מודרך בתאום ואף לבקש לראות את הסרט על המנזר.

כיצד להגיע יורדים מהכביש המהיר מירושלים לתל אביב, ליד צומת לטרון ממול למוזיאון השריון.טלפון לתאום  9255180 – 08 08-9220065 שעות פתיחה בימים ב – ה בשעות 08:00-11:00 ובשעות 12:30:17:00 בימי שישי 10:00-14:00, שבת בשעות 10:00-16:00,סגור ביום ראשון.

תודה לזקני קבוץ נחשון,אבות מסדר השתקנים ובראשם האב פול ,ולאנשים שעזרו לי במחקר .

שרידי המצודה הצלבנית העתיקה לטורון דה שוואליה

המצודה ממוקמת על ראש הגבעה בחלקה המזרחי ולידה ניצב המנזר,אל המצודה מוליך שביל העפר בחלק השמאלי של המנזר, העולה למצודה תחילתו בצידו השמאלי של המנזר, כ 50 מטר לפני  שער הכניסה, הדרך המסומנת בסימון כחול מובילה עד מרגלות המבצר.

דרך נוספת להגעה למצודת לטורון דה שוואליה,עולים בדרך עפר המסומנת באבנים בצבע כחול,בין כרמי הזיתים של המנזר לבין חומת המנזר,עד המפגש עם צומת שבילים המסומנת בצבע אדום כחול ממשיכים בשביל המסומן בכחול ומגיעים לשולי שרידי המצודה, המקום שהוזנח סובל כיום מסכנת התמוטטות שרידי המבנים.

השביל הכחול אינו עולה לראש גבעת התצפית ,אלא ממשיך לכוון שרידי המצודה בחלקה הצפוני ששם ממוקמת האנדרטה לחללי חטיבה 7 ,שנפלו במתקפה לכיבוש האזור והמצודה הבריטית לטרון, מנקודת האנדרטה ניתן לצפות לנוף מרחוק של האזור המישורי של האזור.

ספור המצודה הנקראת לטורון דה שוואליה

פרוש השם הינו מגדל הפרשים  ,שיבוש השם של תושבי האזור גרם לנקודה להיקרא  לטרון,המצודה הוקמה בשנת 1132 לספירה ,על מנת להגן על הדרך לירושלים, במצודה ישבו האבירים בני מסדר הטמפלרים, בתקופת השלטון הצלבני ובתקופת הלחימה עם המוסלמים, בהמשך כיבוש הארץ בידי כובשים נוספים ,שלטו במצודה הכובשים החדשים.

יש לציין שערב מלחמת השחרור ,בחלקה המזרחי של מתחמי המצודה והמנזר, התמקמו ושלטו כוחות לגיון ירדני ואנשי כנופיות ערביות על הדרך לירושלים הנצורה , באמצעות המשלטים שבנו וסוללות התותחים שמוקמו במתחם המנזר.

שמה של המצודה ניתן לה בידי חיל פרשי הצלבנים שנקראו : לה טורון דה שבלייה או מגדל האבירים,שמו של המתחם שובש ונקרא לטרון בידי המקומיים,וכך גם צמחה האמונה הנוצרית כי הגנב דיסמס   boni latronis , שנצלב לצידו של ישו נולד באזור לכן יש שקוראים למקום קסטאולם בון לטרוניס

מצודת לטורון דה שוואליה נהרסה בתום תקופת הצלבנים ,בידי צבאו של סאלח א-דין,ליד חורבותיה הקימו פלאחים ערביים את כפרם שנקרא אל עטרון ,כפר שננטש במלחמת ששת הימים .

ספור מלון המכבים במתחם מנזר לטרון

מלון הדרכים "מכבים" הוקם בין השנים 1876-77 , בידי אלכסנדר האוורד ( איסכנדר עוואד ) שהיה נוצרי בן העדה המרונית שמשפחתו הגיעה ממלטה, ושותפו אמיל בטאט הנוצרי, ביחד הקימו מלון דרכים שנקרא "מלון המכבים " המבנה שנבנה בשימוש באבן אפורה, למרגלותיו של מנזר לטרון לכוון מצודת לטרון ,מלון דרכים ששימש כמקום מנוחה לנוסעים וחניה בקו מיפו לירושלים .

מלון הדרכים מכבים, אמור היה לאפשר לצליינים נוצרים, לעשות מנוחה והפסקה בדרכם בין יפו, לביקור במקומות הקדושים בירושלים, מסע שנמשך כיומיים נסיעה, בדרכי העפר והסלעים בעליות לירושלים,כאשר נפתח ,קו הרכבות החדש לירושלים בשנת 1892 ,גרם לחיסול המלון לחניית ביניים, כיוון שלא היה בו צורך יותר ,מאחר והנוסעים לירושלים עברו לנסיעה ברכבת האיטית.

כשצרה זאת, נפלה על בעלי מלון המכבים, השותפים אלכסנדר האוורד ושותפו אמיל בטאט בעלי מלון המכבים, הם ניסו למכור ליהודים שעלו לארץ ישראל, על מנת שיקימו מושבה במקום ,אך ניסיון מכירה זה לא צלח.

אי לכך רכשו בשנת 1892 בתום משא ומתן קצר, נזירי המסדר הציסטרציאני , הנקרא גם המסדר הטרפיסטי מהזרם הדתי נוצרי הצרפתי ע"ש העיר לה-טרפ שבצרפת , את המבנה ששימש עד אז גם למגוריהם,בזמן שבנו את המנזר שהחלו לבנות במעלה הגבעה ,בשנת 1980 וצרפו אותו למתחם המנזר ולשדות החקלאיים שעיבדו לאחר שהתיישבו בנקודה כיום כמבנה ומחסן לציוד ונקודת איסוף לתוצרת המשק החקלאי של הנזירים .

מעט מידע איסכנדר עוואד ( אלכסנדר האוורד )

איסכר עוואד ,שאינגלז את שמו לאלכסנדר הווארד לצרכי עסקים, היה בן משפחה עשירה ובעלת קרקעות באזור כיכר יפו של היום, משפחה שמוצאה מהאי מלטה ,בזכות עושר המשפחה והחינוך שקיבל,איסכר הושפע מתרבות המערב,ולכן שינה את שמו לאלכסנדר הווארד ,בעת שהחל לעסוק כסוכן תיירים של חברת קוק בארץ ישראל, בזכות הצלחותיו העסקיות צרף אליו חברים כמו סגן הקונסול האמריקני בארץ ישראל, הארכיאולוג צ'ארלס וורן וחברים אירופאיים ואמריקאים נוספים.

איסכר עוואד ( אלכסנדר הווארד ) החל כבר בשנת 1860, כסוכן הראשי של סוכנות הנסיעות קוק בארץ ישראל,שותפו למשרד הנסיעות היה רולה פלויד שהגיע לארץ ישראל בשנת 1865 והתיישב במושבה האמריקאנית ביפו, מעבר לשותפות בהפעלת סניף סוכנות הנסיעות קוק,הצטרפו אלכסנדר הווארד ורולה פלויד לסניף הבונים החופשיים  שם התמנו בהמשך לכוהנים הגדולים של הארגון בארץ ישראל,בפעילותם זאת ניהלו והפיקו סיורים ומסעות תיירותיים  בארץ הקודש לקבוצות, כולל לינה ואוכל משך כל שהייתם, הסדרי ההגעה לירושלים והלינה שבדרך.

השותפים  התפרסמו ברחבי העולם ,כמפלסי דרך באזורי ספר מסוכנים, כמו הדרך מיפו לירושלים שהייתה ידועה בשודדים, בהמשך הרחיב איסכר עוואד ( אלכסנדר הווארד ) את פעילותו בארגון טיולים גם ללבנון, מצרים, ואיטליה והגנת על שיירות הצליינים מפני שודדי דרכים.

סיפור הקמת מתחם מנזר לטרון (השתקנים)

הקדמה

המסדר המקורי של הנזירים הטרפיסטים נוצר בעיר סיטו (לה טרפ)בצרפת, לאחר הרפורמה שעברה על המסדר הבנדקיטיני במאה ה 12 באירופה,כאשר הרפורמה של בני המסדר כללו קבלת חוקיו של בנדיקטוס הקדוש (המכונה סנטה רגולה) ,חוקים ונדרים הכוללים נדרי נזירות קפדניים וקיצוניים, משום הקפדה זאת ,כונו חברי המסדר "המקפידים " או נקראו ציסטרציאניים .

כיום ברשות המסדר כשמונים ושתים מנזרי גברים וכארבעים ושתים מנזרי נזירות, מספרם של הנזירים ברחבי העולם כתשעת אלפים נזירים ונזירות, שוויתרו על תענוגות החיים והמעדיפים להסתגר בחיי פרישות וסגידה לישו, בתקווה לחיי העולם הבא, מנזר השתקנים בלטרון הוא המנזר היחידי של המסדר בישראל, מנזרים נוספים של המסדר מפוזרים בארצות אירופה כמו : צרפת,גרמניה,איטליה ועוד.

אורך חייהם של הנזירים במנזר, מבוסס על פשטות והשתלבות עם הטבע, לאמונתם הוסיפו הנזירים בארץ ישראל על עצמם, את נדר השתיקה (מנזר השתקנים) ,על פי התיזה שכאשר אדם מדבר הוא אינו שומע, יש להוסיף כי לאמונתם משהוצאה המילה מהפה ,היא אינה שייכת לו והיא ברשות הרבים, ואין אפשרות להחזירה למקומה מבחינת משקלה, על פי המשפט הידוע: אבק מילים מתות דבק בך נפשך בדומיה טהר.

חשבו על אדם שאיבד חוש אחד מחושיו ,אנו מבחינים ,כי מגרעת זאת מחופה בטבע בהענקת יכולות יתר לחושים אחרים, לדעת האמונה של נזירים במסדר זה, כאשר אדם אינו מדבר ,למעשה יכולתו הפנימית מועשרת יותר ,על מנת לאפשר לו ,הגעה לספרות גשמיות גבוהות ביותר.

לדעת של הנזירים ,השתיקה מקרבת את הנזיר לאל ולהתקדשותו האישית, בהוויה האישית על פי האמרה ומשנתו של בנדיקטוס הקדוש בעת הקמת המסדר, שאמר כי הנזיר נדרש לאהוב את השתיקה כמשאת נפש, או בפרוש מהיהדות למשפט, שאמר שלמה המלך, החיים והמוות ביד הלשון.

טקסי הנדרים לנזירים במסדר הטראפיסטי

זמן חניכת חיו של פרח נזירות במסדר נמשך כשש שנים ,לאחר שלוש שנים נערך הטקס הראשוני שבו ניתן לפרח הכמורה ללבוש גלימה לבנה לאחר שנדר את נדריו הראשונים, הטקס הבא לחניך הכמורה נערך מקץ חמש שנים כאשר החניך מוסר את נדריו ,ומורשה לענוד סינר שחור מעל לגלימה בתוספת חגורת עור שחורה .

גמר החניכות לפרח הנזירות מתקיים לאחר שש שנים ,בטקס שבו מוסר הנזיר את נדריו האחרונים שבהם החניך עובר סופית לעולם הנזירות במנזרו ,טקס שבו הוא מתחייב למסדר ומבצע התנתקות סופית מחייו הקודמים וממשפחתו.

בטקס הסופי לקבלתו כחבר במנזר (מותנה בהסכמת חבריו למנזר), מקבל הנזיר החדש את גלימת המנזר הלבנה ,שעליה רקום סמל המסדר ,בשלב הזה נשבע הנזיר על נאמנות טוטלית כלפי המסדר שהיא לכול החיים עד המוות.

לאורך השנים החפצים בזאת ממשיכים בהתקדמות לתפקידים ומשרות בסולם תפקידי המסדר עד לדרגה העליונה במנזר שהיא אב המנזר, תפקיד שנושא עליו  הממונה עד גיל 75 שאז הוא מפנה את מקומו לבא אחריו בהצבעה חשאית של חבריו למנזר.

המשך סיפור הקמת מנזר השתקנים

בשנת 1887 הגיע הנזיר לואי וילה (אמיל ויאלט )הצרפתי לארץ ישראל בשליחות מסדרו ,על מנת למצוא מקום לבניית מנזר לנזירי המסדר בארץ ישראל,לאחר שיטוט ברחבי המקומות הקדושים לנוצרים ובדרכו לירושלים, החליט הנזיר לואי וילה (אמיל ויאלט ),כי המקום המבודד הזה התאים לרוח המסדר .

האגדה המסופרת על  הנזיר לואי וילה (אמיל ויאלט ) מתארת את הנזיר כאיש צבא בצבאו של נפוליאון השלישי ששרת באבטחת מדינת הוותיקן בשליחות הקיסר הצרפתי, שלאחר מכן בהמשך שליחותו ושירותו בצרפת ,הזמין אדם שהעליב את הדת הנוצרית לקרב , בעת הלחימה על כבוד הדת והכנסייה הרג לואי וילה (אמיל ויאלט ) את יריבו בקרב.

בזכות אותו הקרב שבו הרג את יריבו ,חל בו שינוי אישי והוא עזב את שרותו הצבאי והחל בשיטוט בין מנזרים ומסדרים באחד מביקוריו במנזר של המסדר הטראפיסטי, שהותיר בו רושם רב, והחלטה לשמש כאיש דת כנזיר, לצורך זה החל ללמוד תיאולוגיה ופילוסופיה והמשיך למדינת הוותיקן שם השלים את לימודיו ,אך חיידק הנזירות חלחל בו במיוחד אחרי מפגש עם נזירים ששרתו בארץ ישראל.

אי לכך החליט להגשים את חלומו כנזיר בארצו של ישו ועלה לארץ ישראל בשנת 1887 ,בשליחות המסדר הטראפיסטי ,בתחילה התגורר במערה ליד מנזר יוחנן הקדוש בעין כרם ,אך התנאים הקשים הובילו אותו לחפש מקום חדש , שאותו מצא במנזר אמאוס שנבנה בימי הצלבנים על מנת לשמש כמקום שהייה לצליינים בדרכם לירושלים ,מנזר שאדמותיו שמסביב לו ,נרכשו כשנתיים לפני כן עלותו של לואי וילה (אמיל ויאלט) לארץ ישראל.

סיבה נוספת להקמת המנזר דווקא בנקודה זאת נעוצה באמונה הנוצרית שבשעה שהרומאים שצלבו את ישו ,צלבו הרומאים שני גנבים משני צדדיו, המילה הלטינית של גנב  Latronius ומכן צמח השם לטרון, בהמשך לאמונתם הנוצרית, קיימת האמונה כי אחד הגנבים הודה במעשה והחליט לחזור לדרך הישר על כן ,על פי האמונה הנוצרית הוא הגנב הטוב שנצלב לצדו של ישו.

הגנב השני שלא הודה נקרא הגנב הרע , האמונה הנוצרית טוענת, כי מקום הולדתו של הגנב הטוב ,הוא בנקודה שבה הוקם במנזר בהמשך, אחת מהסיבות או שתיהן גרמו לנזיר לואי וילה (אמיל ויאלט)לאנשי מסדרו לבחור במקום זה להקמת מתחם המסדר והמנזר .

כאשר התיישב הנזיר באדמות מנזר אמאוס ,באישור הנזירות של המסדר הכרמליטיות שחיו במנזר , אז גם שינה את שמו על שם הגנב הטוב קליאופס המגורים בבדידות במקום הביאו אותו למחשבה על הקמת מנזר לגברים לחברי המסדר הטראפיסטי.

בעקבות בקשתו של הנזיר לואי וילה, לרכוש את האדמות להקמת מנזרו בשטח מצודת לטורון דה שוואליה ,לואי בסירוב בעלי השטח הערבי למכור לו את השטח לנוצרים , גם החוק העותומאני לא אפשר מכירת השטח למי שאיננו מוסלמי או חבר במדינות הציר (מדינת צרפת בעלת המסדר) .

שטחי מצודת לטורון דה שוואליה , נרכשו בשנות השלושים לבסוף מידי תושבי הכפרים הערבים שבאזור, אלא  שעד שהושלמה העסקה ונחתמו שטרי הבעלות ,חוקקו שלטונות המנדט את חוק הספר הלבן, שמנע לרכוש ולרשום אדמות ערביות ,לבעלות הרוכשים החדשים יהודים או נוצרים.

בתרגילים משפטיים הצליח אב המנזר לרשום חלק מאדמות אלו על שמו והיתרה נרשמה על שם עורך הדין המוסלמי שייצג את המנזר, ואילו הוא מצדו העביר מסמך לראשי המנזר תצהיר משפטי שאינו הבעלים של האדמה, מצב חוקי שעדיין לא נפתר מכיוון שהאפוטרופוס לנכסי אויב עדיין לא שוכנע להחזיר את האדמות למרות שבידי המנזר מסמכי בעלות .

בהמשך רכש או קבל הנזיר לואי וילה, חלק מהשטח שמעל למלון המכבים, מידי הנזירות הכרמליטיות שבמנזר אמאוס , שרכשו חלק מהשטח לפניו , לאחר זאת עבר להתאכסן הנזיר לואי וילה (אמיל ויאלט) במלון המכבים ,שאותו רכש לבסוף בשנת 1892, לאחר שבעלי המקום הנוצרים המרונים ,אלכסנדר האוורד (איסכנדר עוואד) ושותפו אמיל בטאט מכרו אותו למסדר הטראפיסטי.

בהמשך רכש או קבל הנזיר לואי וילה חלק מהשטח שמעל למלון מכבים מידי הנזירות הכרמליטיות, שרכשו חלק מהשטח לפניו , ועבר להתאכסן הנזיר לואי וילה (אמיל ויאלט) במלון מכבים .

המלון שאותו רכש לבסוף בשנת 1892, לאחר שבעלי המקום הנוצרים המרונים אלכסנדר האוורד (איסכנדר עוואד) ושותפו אמיל בטאט ,מכרו אותו למסדר הטראפיסטי, עוד בתקופת מגוריו במלון ,הצטרפו אליו חברים ממסדרו וביחד החלו בעבודת הכשרת הקרקע לגידולים חקלאיים ובהמשך בשנת 1890 לבניית מבנה המנזר שעל ראש הגבעה.

ראשי מנזר השתקנים ובראשם אב המנזר פול קוברר ,המשיכו במאמציהם לרכישת אדמות נוספות בסביבת המנזר ,בשנות השלושים במאה העשרים , חלק מהמאמצים נתקל בקשיים כיוון שהבריטים רצו בשנת 1938 ,לבנות את מצודת לטרון (טיגרט) במרכז הארץ ,שתשלוט על צומת הדרכים החשוב שלמרגלות גבעת המנזר ,שדרכה ניתן היה להגיע לירושלים לעזה ולשכם הממשל הבריטי אף הפקיע משטחו של המנזר ובחלק מהמקרים החליף עמו חלק בשטחים אחרים שמסביב המנזר על מנת לבנות את המצודה החדשה.

פרט מעניין משנת 1948 לאחר מלחמת השחרור, נוצר כשהקונסול הצרפתי לחץ על הכוחות היהודים, לסגת ממנזר נוטר דאם ממול לחומות העיר העתיקה ומהמנזר באבו גוא'ש שכבשו במהלך הקרבות אך סרב מנגד ללחוץ לפינוי כוחות הלגיון הערבי ,מעמדותיהם במתחם מנזר לטרון ,כולם רכוש מדינת צרפת באמצעות אזרחיה (המסדרים הצרפתיים) .

בעקבות לחץ בלתי פוסק של הישראלים לפינוי מנזר השתקנים שבידי הלגיון, פונה הקונסול הצרפתי בשנת 1949 ,למפקדת האו"ם בירושלים בשאלה : האם מנזר לטרון הוא בשטח המפורז או בשטח ריבוני ירדני, כיוון שהנושא נעשה כלאחר יד ישבו הכוחות הירדני במתחם הצרפתי עד מלחמת ששת הימים.

שלטונות ישראל הפקיעו עוד אדמות כאשר הוקם מוזיאון השריון בלטרון, כאשר סללו את הכביש החדש המחבר את צומת חטיבה 7 (לטרון) לצומת נחשון נלקח עוד שטח בעבור הסלילה משטחי המנזר.

בפועל מלאכת הקמת המנזר החלה לפני שהמלון מכבים נרכש, הנזיר לואי וילה וחבריו הנזירים ממסדרו שהגיעו מצרפת, גרו באותה תקופה במלון המכבים, הנזירים קיבלו שטחי חקלאות מסביב למתחם והחלו להכשירם. הם נטעו בה עצי זית, כרמים, שדות דגנים וגינת ירקות, ובשטחים שלא שהוכשרו לחקלאות ניטעו עצי אורן וברוש במשעול הכניסה ובין החלקות .

בתחילה נתקלו הנזירים ,בבעיה קשה של מחסור במים ונאלצו בנוסף להתמודד עם יחס עוין מצד ערביי הכפרים הסמוכים, היחסים בין כפרי הערבים והמנזר השתפר עם הזמן, בין היתר, בזכות מרפאה שהקימו הנזירים במנזר שבה העניקו טיפול רפואי חינם הנזירים לפלאחים ולילדיהם.

בהמשך תרם הפטריארך הלטיני של ירושלים , למנזר את אוסף ספריו, ששימש בסיס לספריית המנזר ,שמונה כיום כשישים וחמש אלף ספרים העוסקים בדת בשלושים וארבע שפות ,בינם ספרי תנ"ך מהמאה השש עשר.

מבנה המנזר הראשון שאת בנייתו החלו בשנת 1890,ושעבר שיפוץ נרחב בשנת 1927, נהרס ברעידת האדמה בשנת 1929 ונבנה מחדש ,לאורך השנים המנזר הורחב ושופץ מספר פעמים, רק בשנת 1954 נסתיימה בניית מגדל הפעמונים של הכנסייה, שגובהו 39 מטר ובו פעמון ,אך בשנת 1958 התווסף פעמון נוסף גדול שמשקלו 500 קילו.

עד אשר השלימו את בניית המנזר החדש במרומי הגבעה ,הקימו הנזירים ליד מבנה מלון המכבים שבו התגוררו הנזירים, כנסייה קטנה ששימשה עד אשר נבנתה הכנסייה הקטנה שמתחת לכנסייה הגדולה העכשווית במרומי ההר, כנסייה זאת נהרסה בידי הנזירים מיד לאחר המעבר לתפילה בכנסיה הקטנה החדשה.

מנזרים של המסדר הטראפיסטי ברחבי העולם ,נבנים בשיטת (חבר מביא חבר) ,כלומר מסדר שמגיע לרווחה כלכלית ,מאמץ ובונה מנזר חדש ברחבי העולם בכספו בתמיכתו ובשליחת נזירים ואב מנזר לניהולו בשלבים הראשונים עד שיעמוד על רגליו, במקרה של מנזר השתקנים בלטרון ,המנזר המאמץ שלהם היה מנזר סט פו שבצרפת .

החלק המעניין של הסיפור היה שהמסדר הטראפיסטי מתנהל תחת חוקים נוקשים ולמרות שהאב  לואי וילה (אמיל ויאלט ) היה הכוח המניע והמנוע של הקמת המנזר באדמות לטרון , הוא לא היה נזיר במלוא המובן החוקי של חיי הנזירות של המסדר ,מכוון שלא עבר מסלול חונכות לנזירות טראפיסטית , לכן על פי חוק המנזר,לא היה יכול לנהל ולהנהיג את המנזר בלטרון.

לכן שלחו אנשי מסדר סט מפו מצרפת,את האב דום איגנץ לנהל ולהנהיג מבחינה רוחנית את נזירי המסדר בלטרון, עד שתתקבע שגרת התפילות וחיי המנזר היום יומיים, ולעזור בהקמת תשתית כלכלית חקלאית בעיקרה לרווחת המנזר ודייריו .

בסיום שליחותו במנזר השתקנים חזר האב דום איגנץ למנזרו ומחליפו היה אמיל לורן ,שהמשיך את דרכו והקים רפת חולבות ומחלבה ,הקים בית ספר לילדי הכפר הערבי הסמוך, המשיך בנטיעות הכרמים ופרדסי הזיתים ועצי הפרי ובעיקר  המשיך בבניית מבנה המנזר החדש לתהליך השלמתו לעזרת הפקת  היבול המיירבי מהתוצרת החקלאית שהותאמה לתנאי הגידול הארץ ישראליים התייעצו נזירי המנזר עם אנשי בית הספר החקלאי במקווה ישראל .

בשנת 1902 עברה על אזור לטרון רעידת אדמה קשה , שגרמה להתמוטטות פתחה של באר המים העיקרית  "עין אל מוסלם "של המנזר ,אי לכך פנו ראשי המנזר לכפרים המוסלמים בסביבה ,בבקשה להשתמש בבאר המים "אל חילו" ששימשה את הכפרים שישבו שבסביבה .

לטרון זוטות מחיי היום יום שמחוץ למנזר השתקנים 

בשנת 1930 בעקבות מתקפת נחיל ארבה נשלחו אנשי האוניברסיטה העברית לחקור את זני הארבה שנחתו בשדות לטרון .

אגדת סרסורי הקרקע בלטרון

בשנת 1935 החלו במקביל משרדי מתווכי קרקעות (סרסורים) בירושלים ובתל אביב, לפרסם כי הם מוכרים כחמש מאות חלקות אדמה בגוש לטרון ,כאשר ניסו לברר את הנושא הסתבר כי למרות הפרסומים אין בנמצא חמש מאות חלקות למכירה למרות טענות המוכרים כי במקום יקום ישוב של חמש מאות משפחות .

מתווכים אלו קבעו כי מחיר הדונם יהיה 35 לירות ,שהיה מחיר מופרז לערך הקרקע במקום באותם זמנים, הגדילו מוכרים אלו ובעזות מצח טענו כי מקום המגורים החדש הזה ישמש את העובדים בתל אביב משום קרבתה למקום .

על מנת לפלפל עוד את עסקת הקרקעות ,הוסיף המוכר סעיף המציין כי הרוכשים את הקרקע ,ידרשו לרכוש את המים לתערוכתם ממנו ,אך סעיף רכישת המים כה מעורפל שהקונה לא ידע מה יהיה מחירו בעת שירכוש אותם.

לטרון סיפורי אספקת מים לירושלים

מוביל המים לירושלים ,הוליך מים שנשאבו במקורות ראש העין והועברו בצינורות , דרך מספר תחנות שאיבה בדרכם לירושלים ,צינורות ההולכה הללו היו מקור משיכה לפיצוצם בידי חברי כנופיות בימי המאורעות והמרד כנגד הבריטים, גם שנת 1936 שבה גבר המרד כנגד השלטון, שמשה לחבלה בהם מספר פעמים , למזלם של תושבי ירושלים מאגר המים שלפני תחנת השאיבה באזור לטרון אגרה את המים עד שתוקן הקו.

מנגד פעלו היהודים כנגד הממשל הבריטי ,באפיזודה סודית משעשעת שהתרחשה באותה תקופה גם כן, כאשר המים שזרמו בדרכם לירושלים הוצב שעון צריכה בידי הבריטים על הצינור ,באזור יישוב בית נקופה של היום, שמדד את הקצבת המים שסופקו לקבוץ קריית ענבים.

כי כאשר הוקם קבוץ מעלה החמישה בהר מעל לקריית ענבים ,כישוב של חומה ומגדל, סרב הממשל הבריטי להכיר בקבוץ החדש ולכן לא רצו לספק לו מים , התחכמו חברי קריית ענבים, שהיו מתגנבים בלילה לשעון המים ,מסובבים אותו אחורה ,שואבים את ההפרש לקריאה היומית , משכו את המים לבריכת האגירה ,והחזירו את השעון למספר הקריאה היומי הרגיל, במים עודפים אלו שנגנבו   ,חלקו אנשי קריית ענבים עם קבוץ מעלה החמישה.

התנכלויות לרכבים ונוסעים בשנות השלושים באזור לטרון   

הדרך שבין יפו לירושלים עברה ליד הכפר הערבי לטרון שם גם התפצלה לכוון העיר עזה לכן אנשי הכנופיות ואנשי האזור בתקופת המרד בבריטים מצאו את המקום לתקיפות חוזרות ונשנות הן על סיורי הצבא הבריטי והן על מכוניות אזרחיות בעיקר של יהודים, חלק מהמקרים של התנכלות למכוניות ונוסעיהם הסתיימו ברציחתם של הנהגים, חלקם נשדדו ונדרש אומץ ותעוזה לעבור באזור לטרון כנקודה הכרחית בדרך לירושלים .

באחדים ממקרי המארב וירי בידי כנופיות ערביות על כלי רכב של הבריטים, נכנסו חיילים אלו בקרב עם הכנופיות ,תוך כדי הקרב הזמינו הבריטים סיוע אווירי של מטוסים שתקפו את חברי הכנופיות תוך גרימת אבדות לערבים ,אך בהתלקחויות אלו איבדו הבריטים חיילים בקרב.

אפיזודה מעניינת על הצדק הבריטי ,מספרת על נהג יהודי שהותקף בדרכו בידי המון על הכביש ליד מנזר לטרון ,שאזר אומץ והמשיך בנסיעתו תוך כדי פגיעה במספר אנשים מההמון הערבי ובפציעתם, כאשר הגיע הנהג האמיץ לתחנת המשטרה הבריטית להתלונן בעקבות תלונתו ,לא נשלחו שוטרים לחקור את האירוע ,אלא שהשוטרים עצרו את הנהג על פגיעה בפורעים באמצעות דריסה בלא להתייחס לאיום על חיו במפגש המצמרר.

בסוף שנת 1939 החליטו הבריטים ,להקל על השליטה והמעבר של הצבא ולסלול את הדרך בין לטרון לצומת מסמיה ,על מנת לקצר ולחבר את הדרך בין ירושלים ויפו לעזה קיצור שהיה אמור לקצר כשלושים קילומטר מהדרך הישנה .

אגדת ההלוואה לפלח הערבי

חיי המסחר בין יהודים לערבים התנהלו לפרקים כרגיל ,אנשים לקחו הלוואות מאנשי עסקים יהודים ולהפך , מקרה מעניין היה כאשר תושב הכפר הערבי לקח הלוואה משני יהודים לצורך עבוד אדמותיו כנגד ההלוואה הפלח שיעבד את אדמתו למלווים, איתרע מזלו הרע של הלווה , בעת שהיה צריך להחזיר את ההלוואה ולא יכול היה, הועמדה אדמתו למכירה בגין אותה הלוואה בידי ההוצאה לפועל נמכרה לכול המרבה במחיר  .

לטרון סיור במנזר השתקנים 

גן האחווה  

בעליה בכביש הכניסה למנזר בצד ימין, ממוקם גן הנקרא גן האחווה ,שהוקם בשנת 1997 במרכזו עומד עמוד אובליסק ,המוקדש לשלושת הדתות : היהודית הנוצרית והמוסלמית, הדמויות שנבחרו לייצוגם הם : היהודי ופרשן התורה רש"י, הנוצרי בראנד דה קלברו שסיסמתו הייתה כי מי שיפגע ביהודי, הדבר משול כאילו פגע בעינו של ישו, והמנהיג והכובש המוסלמי צאלח א-דין ,נציגי הדתות הללו נתפסו בידי נזירי מנזר לטרון, כדוגמא לסובלנות דתית כלפי דתות אחרות ,על האובליסק מגולפת הכתובת איש באמונתו יחיה , על פי מחשבתו של האב פול , כי האובליסק במשולש הדתות, מדגיש את האמונה באל ולא חשוב מוצאו.

מתחם מנזר לטרון מוקף בגדר אבן ותיל ,ומסביבו כרמי הזיתים והיין ,שטחים חקלאיים מעובדים והמכוורות ,בתוך המתחם המוקף בגדר ,ממוקמים מספר מבנים ומבנה המנזר עצמו ,הכולל את שתי הכנסיות ומגורי הנזירים, הספרייה למעשה רק במבנה זה ניתן לסייר בסיור מודרך בשעות מתואמות.

תחילת הסיור במנזר השתקנים 

כאשר חונים בחלקו החיצוני של המנזר, נכנסים מבעד לשער ומנהרת צינור חצי עגולה שבדפנותיה ממוקמות חנות היין ,השמן, הדבש, החומץ וקיוסק הארטיקים והנשנושים משני צדדי השער מבנים .

כאשר חולפים על פני הכניסה ,מקדמת כיכר ובה צמחיה משם ממשיכים בשורת המדרגות מימין המוליכה למרפסת המנוחה המקורה ,הממוקמת מימין למבנה המנזר ,לאורך טרסת המרפסת נאספו מוצגים ארכיאולוגיים הכוללים פריטים מאזור לטרון, בין הפריטים באוסף גלוסקמאות, שברי עמודים מעוטרים וכתובת רומית על אבן של הלגיון החמישי הרומאי.

הערה : בעת הביקור נפגשים עם נציגי המנזר המורשים לדבר ולהדריך במתחם המנזר, נהוג שאין שואלים אותם על חייהם בעבר, או שאלות אישיות ,המדריכים מסבירים את האיסור כרצינות תהומית כי בשאלות האישיות כמו :היכן נולדת, מתי נולדת ואז אולי השאלה מדוע נולדת ,שזאת שאלה גשמית הקשורה לחייהם בשאלות ההגשמה של היקום האוניברסלי .

הכנסייה הגדולה במנזר השתקנים  

לאחר הכניסה לאולם התפילה בכנסייה ניתן להבחין בעוגב בצדו הימני של האולם בקרבה לכניסה העוגב נבנה בשנת 1904 בידי בונה העוגבים האנגלי תומאס קסוון, בעבור כנסיית וולינגטון ,בשנת 2001 ביקר בונה העוגבים הישראלי גדעון שמיר בבריטניה , בעת הביקור שמע מאנשי הכנסייה שברצונם להיפרד מעוגב זה .

גדעון שמיר קיבל לידיו את העוגב הקטן העשוי מעץ אלון, העבירו ושיפצו והציבו על רצפת כנסיית בגומחה קשתית במנזר השתקנים, לאחר עבודה מאומצת הופעל מחדש העוגב בשנת 2002,כיום משמש העוגב לקונצרטים הנערכים באולם הכנסייה ,הידועה בזכות האקוסטיקה המשובחת שבה.

כאשר מביטים על רצפת הכנסייה ,מבחינים בין אריחי השיש שעליהם חקוקים צלבים, בריבועים ירוקים שמעליהם רשת, ריבועים אלו משמשים כפתחי אוורור, להחדרת חימום וקירור לחלל הכנסייה בעת השימוש בה, פריט נוסף ומעניין הם טבעות זכוכית המשובצות ברצפה, שמטרתם להחדיר אור יום או ממנורות מהכנסייה הקטנה שמתחת לכנסייה הגדולה על מנת להחדיר אור לאפלוליות הכנסייה הגדולה.

בעת הביקור כדאי לשים לב לוויטרז'ים המיוחדים בחלונות הקשתיים בקירות הכנסייה הגבוהה ,שמעליהם חלונות רוזטות עגולים שגם בהם זכוכיות ויטראז',כדאי להציץ באבסיס התפילה ומזבח התפילה, הכנסייה איננה רחבה במיוחד, אך היא גבוהה, תקרתה קשתית הנתמכת בעמודים, שעליהם תבליטים בנקודת החיבור של קו המחצית בגובה הקירות, הישיבה בכנסייה על ספסלי עץ פשוטים.

עוד כדאי להתבונן ,בכנסיה הגדולה ,בספרי התנ"ך הישנים והכבדים, המונחים על המדפים, על הקיר תלויות תמונות ,המתארות בסדר כרונולוגי את מסלול הויה דה לרוזה, בפסלים של ישו בעת צליבתו, באש התמיד ממנורה חשמלית מאירה, הממוקמת  מתחת לתמונה הגדולה של מריה.

הירידה לכנסייה הקטנה  

אל הכנסייה הקטנה הנמצאת מתחת לכנסיה הגדולה , מתחילים בירידה בגרם מדרגות אבן דרך פתח הממוקם ,במחצית הכנסייה הגדולה מצד ימין, יורדים כשלוש קומות, כאשר לאורכן משתלשלים שני חבלי הפעמון ,שבהם מכריזים לנזירים את הזמנים לתפילות ,הארוחות והפסקת העבודה בשטחים ,(שני נזירים אחראים על הצלצולים וליד עמדת משיכת החבלים נמצאת גומחת תפילה .

בכנסייה הקטנה מוצב מזבח תפילה ,ולפניו באולם הקטן שתי שורות של ספסלים כבדים בשני צדדי הכנסייה עם מושבים וגבים , כאשר מביטים לתקרה, רואים את עיגולי הזכוכית המספקים את תאורת הרצפה, בכנסייה הגדולה שמעלינו.

בקיר שממול לדלת הכניסה לכנסייה הקטנה, מבחינים בדלת שמאחוריה מנהרה ארוכה שאורכה כארבע מאות מטר, שממנה נכנסים הנזירים לעבודה ביקב המנזר, לאחר הצצה סובבים לאחור ויוצאים בפרוזדור היציאה והכניסה לחצר המנזר.

חיי הנזירים ומעט על סדר יומם 

במנזר השתקנים מתגוררים כיום ,במחצית 2015 כחמישים ושבעה נזירים ביולי 2017 ירד מספרם ל 17, משום שראשי המסדר באירופה אינם שולחים נזירים חדשים במקום אלו שנפטרו או עזבו, נזירים אלו המחויבים לנדר השתיקה, השתיקה מתבצעת לאורך כול שעות היום והלילה, הן בחיי היום יום, בעבודה ובתפילה כאשר כול נזיר מתפלל בשפתו, למרות שרובם שולטים בשפות עברית ערבית, צרפתית ועוד, רק אב הבית ראשי לדבר ולייצג את נזירי המסדר בפני השלטונות.

חוקי קבלת הנזירים החדשים עובדים על פי חוקים קבועים, שהראשון בהם הוא :שאין לקבל נזיר חדש בטרם מלאו לו עשרים ואחת שנה, המתלמד שוהה כשבע שנים, תחת השגחתו של אב המנזר או כומר מלווה עד שהוא יכול להגיש בקשת קבלה לקבלת הנדרים ,אך בקשת הקבלה, מותנת גם בהסכמת הנזירים הוותיקים.

בתקופת הלימודים עד שהמתלמד מצטרף למסדר ומקבל את הסמכתו ניתנת למתלמד האפשרות לעזוב ,עוד ניתנת האפשרות לנזירים ותיקים לפרוש מחיי הנזירות, על פי הסברו של האב פול רק נזיר אחד ניצל זכות זאת .

בסדר יומם של הנזירים שלושה עיקרים בעת ההתייחדות עם עבודת האל: ניסיון להתאחד עם ישו בעת התפילה, עבודה תיאולוגית במחשבה פנימית לעומקם של חיי הנזיר, ותפילות אישיות בתאי סיגוף קטנים.

בנוסף לאורך היום נפגשים הנזירים לשבע תפילות על פי הפסוק מספר תהילים "שבע ביום היללתיך, כאשר ההשכמה לתפילות מתחילה בשעה שלוש בבוקר, למיסה של השחרית של הקרבת הקורבן הקדוש, לאחר התפילות הנוספות וארוחת הבוקר ,יוצאים הנזירים לעבודה עבודה במשק הבית ,בשדות, בכרמי הזיתים ,בכרמי היין, ביקב, במכוורת ובבית הבד ליצור השמן .

צלצולי הפעמון לאורך היום הם הקובעים לנזירים את סדר היום ,על השמעת הצלצולים אחראים שני נזירים, כאשר מודיעים למשל :בצלצול של 12 בצהרים, המסמן את הפסקת העבודה והזמנה לארוחה ותפילה, צלצולים נוספים קובעים את זמני התפילה המשותפת שלוש פעמים ביום ,צלצולים נוספים מספקים את זמני היקיצה זמני הארוחות ועוד.

סידור העבודה נקבע בידי אב המנזר, הנעזר בנזיר ותיק, כמו אב בית שעבר מתפקיד רוחני לתפקיד מנהלתי, תפקיד נוסף לאב המנזר, ללמד את החדשים את אורחות העבודה, התפילה והחיים היום יומיים במנזר השתקנים.

חוקי קבלת הנזירים החדשים עובדים על פי חוקים קבועים שהראשון בהם הוא :שאין לקבל נזיר חדש בטרם מלאו לו עשרים ואחת שנה, המתלמד שוהה כשבע שנים, תחת השגחתו של אב המנזר או כומר מלווה עד שהוא יכול להגיש בקשת קבלה לקבלת הנדרים ,אך בקשת הקבלה, מותנת גם בהסכמת הנזירים הוותיקים.

שתיקת הנזירים ושפתם

כתחליף לשתיקה (השקט הירוק), יצרו נזירי המנזר שפת סימנים הכוללת 350 מילים בתנועות ידיים ואצבעות, כאשר חושבים על ארוחת הנזירים מסביב לשולחן האוכל, ואין אפשרות לומר לשכנך הנזיר, נא להעביר לי לחם, מלח או יין ,כאן נכנסת שיטת הסימנים  :

לדוגמא הסימן לקבלת יין, היא נגיעה באף באצבע האמה (מסימן הריח הטמון ביין) או האף הסמוק לאחר לגימתו, תנועה נוספת היא : קבוץ אצבעות ,כמו בתנועה של אכילת אורז בידיים אצל הבדויים מתוך צלחת ההגשה הכללית, הסימן הוא : קבוץ כול האצבעות כלפי מעלה בכף היד ,שפרושה הב לי מים ועוד ועוד דוגמאות.

ספור יקב מנזר השתקנים

תחילתו של היקב בשנת 1895 ,היקב משתרע על שטח חפור של 4000 מטר מרובע, שהחל כמנהרה טבעית בחלל החפור בצלע ההר ,כושר יצורו של היקב הוא כמיליון בקבוקי יין,אך בפועל עקב המשבר בהגעת צליינים מרוסיה וממזרח אירופה, מייצרים כיום בין 150-180 אלף בקבוקי שתייה, הנמכרים בעיקר בחנות המנזר בכניסה.

בעבר הועסקו סיטונאים בעלי זיכיון למכירת היין אחרי מלחמת ששת הימים כמו מזכירות קבוץ נחשון , אלא שמהר מאוד התברר לנזירים כי החנות במנזר מוכרת את רוב הסחורה במחיר יחסית גבוהה ,כתוצאה משמה הטוב של התוצרת שנמכרת בחנות המנזר, הכוללת : שמן, ליקר, ריבות, זיתים, דבש וחלות, מזכרות ,בנוסף לשווק הסחורה בחו"ל ,יצרו מצב שהמנזר ויתרו על הצורך בסוכנים.

עבודת הכרם ששטחו כארבע מאות דונם והפקת היין לאחר הבשלת אשכולות הענבים נעשית בידי הנזירים עצמם, כיום עקב התמעטות מספר הנזירים הוכנסה מכונת בציר וקטיף אוטומטית החוסכת זמן ועבודה לנזירים לאחר הבציר, מועמסים האשכולות על עגלות הממהרות לשפוך את התוצרת לתוך מיכל איסוף, משם מוזרמים הענבים למכלים דרך מסננים ללכלוך ולעלים  למכלי התססה שלשם מוכנסים שמרים על מנת לגרום לייצור ההתססה .

במכלים אלו שוהים הענבים והקליפות למשך שבוע ומשם עוברים למכלי היין לתקופה שבין 8 שנים לשנים עשר,על מנת בעת הפקת היין הוא מוכנס למכלי נירוסטה ענקיים וחביות עץ שהגדול בהם מכיל כ 4300 ליטר ,חלקם 2000 ליטר והשאר בחביות קטנות יותר, שם הם תוססים ומועברים לאחר שנים לבקבוקים, ומשם למכירה בחנויות.

הכרם מכיל זני ענבים צרפתיים כמו :קרנה סובניון מוסקט,מרלה,טוקאי,שרדונה ועוד, ביקור בחנות היקב ,מהווה אחת האטרקציות בביקור, החנויות ממוקמות, במנהרת הכניסה  מיד מצד ימין לשער הכניסה, החנות מוכרת : יינות, ליקרים, שמנים, חומץ, מתנות לתשמישי ומזכרות למאמינים נוצריים, ניתן לערוך מדגם טעימות ליינות המופקים במקום, ניתן לרכוש יינות המיוצרים במקום .

ספור מצחיק מספרים הנזירים כי בשנת 1967 גילו הישראלים את יקב מנזר השתקנים ,אז החל מסע מטורף לרכישת בקבוקי היין, שנה לאחר מכן התברר לנזירי המנזר כי תוצרתם אינה עומדת בביקוש.

חשבו הנזירים על פתרון מקורי, ושלחו משלחת מטעמם ליקבי זיכרון יעקוב שם רכשו כמות גדולה של יין שאותו פקקו במנזרם , על הבקבוקים הוסיפו את תוויתם והרי לכם יין קדוש וכשר שנמכר באותה שנה ,עד שהנזירים התחילו ליצר בכמויות גדולות יותר ,על מנת שתהיה להם מספיק סחורה ליהודים הצמאים.

הכניסה ליקב החצוב של המנזר ,מתחילה מהכנסייה התחתונה במנהרה ארוכה שאורכה 400 מטר עד שמגיעים ליקב מנזר השתקנים, שם קיימת יציאה נוספת למתחם והכניסה מתוך היקב למנהרה מאולמות האכסון ,בעת שנחפרה המנהרה ששימשה בעת מלחמה כמקלט לנזירים ולתושבי הסביבה הערביים כוסה גג המנהרה בפח גלי  ומעליו הוערמה אדמה .

אחרי עשרות שנים  הרקיב פח הגג ודלף, והנזירים החליפו את הגג באריחים שהוזמנו בבתי חרושת בחו"ל ,לצורך כיסוי הגג נדרשו 27.000 אריחים שהובאו והונחו בצורת גג קעור ,במנהרה שאורכה כשלוש מאות וחמישים מטר, נקבעו פתחים עגולים מבטון עם זכוכית ,המשמשים לכניסת אור לתוך אפלולית המנהרה .

עדר הפרות לחלב במנזר לטרון

מנזר השתקנים ,הידוע בשמו הצרפתי מנזר של גברתנו שבעת הכאבים, ששימש כמנזר לנזירים גברים , על פי הידוע הוקם המנזר בשנת 1890,כאשר האדמות החקלאיות נרכשו בידי נזירות מידי הכפר הערבי אמאוס השכן בהמשך נרכש גם השטח לבניית המנזר, נזירי מנזר השתקנים הקימו רפת לחלב ,העדר מנה כחמישים פרות ,הרפת נבנתה במבנה מודרני לאותה העת.

משק פרות החליבה, נוצר מעירוב והשבחת עדר הפרות ויצירת זן חדש שנקרא "הזן הלטרוני" פרות אלו שעברו השבחה, נתנו חלב בכמויות גדולות יותר מהמקובל בארץ, בנוסף לאיכות החלב התווספו ערכי שומן גבוהים יותר, אחת הפרות נתנה תנובה של 49 ליטר חלב ליום (כך סיפר לי האב פול שחי במקום משנת 1925).

כיוון שהעדר החולבות, נתן חלב שמעל לתצרוכת נזירי המנזר, הקימו הנזירים בלטרון ,מכון ליצור גבינות משובחות עתירות שומן בסגנון צרפתי, גבינות אלו נחטפו בידי תושבי ארץ ישראל ,כיוון שסוד השבחת הפרות  ויצור הגבינות המשובחות היה סודי ,הנזירים לא אפשרו כמעט לאנשים ,לבקר ברפת ובמחלבה על מנת שלא יזלגו הסודות או יועתקו תהליכי הייצור.

הפרות ניזונו בחודשי האביב והקיץ ממראה טבעי בשדות הסמוכים למנזר,בנוסף גידלו הנזירים גידולי פלחה, בעבור המזון לעדר הפרות בעונות הגשומות ,שבהם הפרות נשארו סגורות ברפת.

תקופת מלחמת העולם הראשונה במנזר השתקנים

הצבא העותומאני החליט להקים קו הגנה כנגד צבאו של הגנרל אלנבי במתחם מנזר השתקנים ,בעת שעצר כחצי שנה לתכנון המשך לחימתו בחוות שפון (רונית של היום ) בעת שנכנס הצבא העותומאני למתחם המנזר,הוא גרש מיד נזירים שהיו בעלי דרכונים ממדינות הברית שלחמו כנגדם כמו נזירים ממוצא צרפתי, נזירים אחרים שאזרחותם ממדינות הציר הוכרחו לחזור לארצם על מנת להתגייס לארצם .

בהמשך שלטונם במנזר ובאין מפריע, החלו החיילים לבזוז את רכוש המנזר הרסו את תשמישי הדת הנוצרית ,בזזו את יבולי המקום ,אכלו את חיות המשק אך בעיקר עמדו והתחממו בתקופת החורף ובשימוש תנורי הבישול ,בחומר הבערה הרב שהיה במקום ספרי התנ"ך שהיו בספרית המנזר.

קרב בן נון מאי 1947 (קרבות לכיבוש מתחם מצודת לטרון והשטחים הסמוכים)

הקדמה

הלגיון הערבי והכנופיות הערביות, ניצלו את הטעות האדירה שנעשתה בידי היהודים באי כיבוש צומת הכביש לרמאללה ,מצב זה אפשר להם להזרים כוחות לעמדות קדמיות שהקימו כאשר השתלטו במהירות ,על חלק הגבוה של המתחם, ובנו בהם עמדות ,ששלטו ממרומי הגבעות ,של מצודת לטרון ומנזר השתקנים , בזרועה השנייה של תנועת המלקחיים שעיקרה חסימת הדרך לירושלים, הלגיון והכנופיות ,שלחו כוחות לכוון אזור מעלה החמישה ,בידו והקסטל.

מבצע בן נון במלחמת השחרור

בתאריך 14.5.1947 הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, מיד בתחילת מלחמת השחרור הבין בן גוריון ,בצורך בשמירה על דרך פתוחה לירושלים ,כיוון שכוחות לגיון ירדני החלו לתפוס עמדות לביצוע החסימה בהשתלטות על מצודת לטרון הבריטית, ושטחים נוספים לאחר הכרזת המדינה, ניתנה הפקודה לצבא שבדרך, לנסות ולפתוח את צוואר הבקבוק וצינור החמצן ,של אספקת המזון לירושלים הנצורה.

המשימה הוטלה על חטיבה 7 ,שהוקמה בחופזה כחודש לפני ההכרזה , בתוספת גדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני,שצורף יום לפני ההתקפה לכיבוש מתחם לטרון,הגדוד הגיע בחסרים רבים כולל נשק מסייע של מרגמות ומקלעים.

על פי תוכנית הקרב הישראלית ,התאריך שנקבע להתקפה היה 25,5,47 בשעה עשר בלילה, תוכנית הקרב כללה כיבוש המנזר המבצר ומצודת לטרון הבריטית,אלא שכוחות האויב של הלגיון הירדני היה מחופר היטב מסביב למתחם לטרון, ונהנה ממטריית סוללות תותחים , סוללות התותחים וחיילי האויב, ששהו במחפורות הגנה ממוגנות, החלו להמטיר אש תופת על הכוח הישראלי, שיצא להתקפה במקום בלילה רק באור היום, ובכך נחשף לאור יום וניתפס לאש הלגיון ללא יכול לזוז או לנוע בשטח הקרב.

פלוגה ב' מגדוד 32,שהחלה את דרכה לכבוש המנזר אף הגיעה לכביש שלמרגלותיו של מתחם המנזר ,ספגה אבדות קשות, הן מירי המגנים הירדנים והן מפגזי סוללות התותחים שלהם ,אך מעבר לזה, החיילים הישראלים שחפרו בציפורנים למחסה כול שהוא, נלחמו גם במחוסר במים בעת שהייתם מתחת לחמה היוקדת ,כאשר התגוננו באין ספור התקפות נגד של חיילי הלגיון.

למזלם של פלוגה ב', חבריהם בפלוגה א' ,שהשתלטה על גבעת הישוב נווה שלום (כיום) הצליחה להדוף התקפות נגד של הלגיון ,וסייעו לחבריהם הנותרים מפלוגה ב' ,לסגת תחת אש חיפוי, ובהמשך לאספם אליהם לנקודת איסוף הפלוגות לחמו בחירוף נפש ,תוך גילויי מעשי גבורה ובשמירה על הקיים בקרב נפלו כחמישים וארבע מחבריהם בקרב, בסיכומו של דבר מתחם לטרון הירדני לא נפל לידי התקפת החטיבה ,אך ירושלים ניצלה בזכות גילוי ופתיחת דרך בורמה לשיירות המזון לירושלים.

לאחר הכישלון לכיבוש משטרת לטרון ומתחם מנזר השתקנים ועד מציאת דרך בורמה, עלו חלק מהשיירות האספקה לירושלים, בתוקף הסכמי ההפוגה ובחסות כוחות האו"ם, בדרכם חלפו על פני שיפולי החורשה ,שמתחת למנזר השתקנים ,שם יכלו הנמצאים בשיירת המזון לראות את חיילי הלגיון על נשקם מביטים בהם, בעמדות התותחים שמוקמו בגינות המנזר, למרגלות החורשה ניצב מחסום של הלגיון, קצין לגיון הדובר אנגלית, היה תופס את מקומו בראש השיירה בדרכה למחסום האו"ם שבתחילת שער הגיא.

בנקודה זאת (תחנת הדלק של היום) עברה השיירה לרשות כוחות האו"ם, בפי כוחות הפלמ"ח כונתה הנקודה לייק סאקסס ,בנקודה ישבו נציגי הצבא הישראלי, נציגי צבא הלגיון, משקיפים מאמריקה, צרפת וכולם תחת פיקוד הקולונל מבלגיה.

אלא שבנקודה הזאת ,החלו הוויכוחים בין נציגי הלגיון ,הישראלים ואנשי האו"ם לקבלת הרשאה למעבר הסחורות שעל המשאיות, שעות של שעות של ויכוחים, לדוגמא : שורת משאיות שהייתה עמוסה בחבילות קש ,שהיו מיועדות לפרות ברפתות בירושלים ,לא הורשו לעלות לירושלים ,כיוון שלא הוגדרו כסיוע הומניטארי ,למרות שהנציגים הישראלים הסבירו כי הן מיועדות כמזון לפרות, משאיות אלו הוכרחו לחזור על עקבותיהם.

המשך סיפור המנזר בין השנים 1947-67

פרט מעניין משנת 1948 לאחר מלחמת השחרור, נוצר כשהקונסול הצרפתי לחץ על הכוחות היהודים, לסגת ממנזר נוטר דאם ממול לחומות העיר העתיקה ומהמנזר באבו גוא'ש שכבשו במהלך הקרבות ,אך סרב ללחוץ לפינוי כוחות הלגיון הערבי מעמדותיהם במתחם מנזר לטרון ,כולם רכוש מדינת צרפת באמצעות אזרחיה (המסדרים הצרפתיים)

בעקבות לחץ בלתי פוסק של הישראלים לפינוי מנזר השתקנים שבידי הלגיון, פונה הקונסול הצרפתי בשנת 1949 ,למפקדת האו"ם בירושלים בשאלה : האם מנזר לטרון הוא בשטח המפורז או בשטח ריבוני ירדני,כיוון שהנושא נעשה כלאחר יד ישבו הכוחות הירדני במתחם הצרפתי עד מלחמת ששת הימים.

כיבוש מתחם לטרון במלחמת ששת הימים

רק לאחר מלחמת ששת הימים ,נפל המתחם והאזור לידי ישראל, בזכות ירי מרגמה 120 מילימטר שנשלחה לטווח סוללה לירי על עמדות הבא הירדני במקום טרם ההתקפה המרגמה שירתה פגז ראשון קבלה תיקון לקצר את הטווח ,ירתה פגז שני ופגעה במקרה בבונקר התחמושת הראשי של המתחם המבוצר, דבר שהוציא את הרוח ממפרשי המגנים הירדנים והם ותושבי הכפרים הערביים שמסביב ,החלו במנוסה ,בחלל הזה של הבריחה ,החליט המח"ט להתקיף מיד ,ולכבוש את האזור והמנזר למרות הפחד ממשקעי העבר ממלחמת השחרור ,שמספר התקפות וניסיונות לכבשו עלו לחטיבת עציוני  ואלכסנדרוני קורבנות רבים.

מיד לאחר הכיבוש נסלל הכביש המהיר לירושלים כיום ,הכוח הצבאי הירדני אשר ישבו בשטח המצודה והמנזר ,חפרו בהם תעלות הגנה ומצדיות,כיום מחוץ לתעלות ,נותרו שרידי חומת המצודה הצלבנית,שרידי מגדלים,אולמות מרשימים, הנוף הנשקף ממרומי גבעת המצודה גם הוא יפה.

חכירת שטחי מנזר השתקנים לעיבוד בידי קבוץ נחשון

בשטח המפורז באזור לטרון, נותרו כשלושים אלף דונם של אדמה ,שמחציתו התאימה לגידולים כמו: פלחה וענפי חקלאות אחרים,לא ברור עד היום מדוע לנזירים במנזר היה רצון להעביר בחכירה שנתית ,את שטחי האדמה שברשותם לעיבוד חקלאי בידי אנשי קבוץ נחשון ומדוע הקיבוצניקים מנחשון שפנו בבקשה לעבד את האדמה ,רצו לעבד רק את החלקות של המנזר מתוך כול השטח המפורז.

בשנת 1951 נתקבלה החלטה בוועדת הסכמי הנשק,(הסכם בלעדי מקומי ,לכול הסכמי הנשק עם מדינות אויב) כי אדמות מנזר השתקנים בשטח המפורז 600 דונם ,יועבדו בידי אנשי קבוץ הראל, ובתמורה אנשי הקבוץ, יעבירו שליש מהתוצרת לידי נזירי מנזר השתקנים, על בטחון חקלאי הקבוץ יהיו אחראים אנשי הצבא מישראל ומירדן.

בכול שנה ,היה יוצא מרסל אב הבית האדמיניסטרטיבי ושר החוץ של המנזר לפגישה בשער מנדלבאום בחדר וועדת הנשק הירדנית ישראלית, שם היה פוגש את זאב בלוך (זבן ), איש קבוץ נחשון ,לדיון בחידוש חוזה החכירה של 600 הדונם השייכים למנזר שהיו בתוככי השטח המפורז, תמורת חכירה זאת, הסכים איש קבוץ נחשון, להעביר לידי נזירי מנזר השתקנים ,כשש טונות גרעיני שעורה וקש להאכלת משק החיי של המנזר והפלחים שהתגוררו לידם.

אלא שבשנות בצורת כאשר היבול היה דל, השלימה המדינה באמצעות משרד האוצר, את המכסה למנזר השתקנים שאתו נחתם ההסכם, הממשלה אף עודדה את הקבוץ לחדש את ההסכם השנתי לעיבוד הקרקע עם המנזר, תחת קביעת עובדות מדיניות בשטח ,ובהדרגה נגסו החקלאים מהקבוץ בעת הכשרת החלקות לזריעה, בשטחים נוספים משטח אדמת השטח המפורז, בשיטת הפיחות הזוחל כלפי מעלה ,מתחת לחוטמם של הירדנים.

במהרה הצטרפו חברי קיבוצים שכנים ,לנגיסת הקרקע בשטח המפורז שהיה ללא שימוש תחת מטריית קבוץ נחשון ,אלא שגם חקלאים מהעבר הירדני תפסו את הפטנט ,החלו גם הם בעיבוד חקלאי בשטח המפורז ,באישור השלטון הירדני, הוויכוח שהתעורר היה בדרישתם של החקלאים הירדנים לחלוקה שוויונית של השטח המעובד בשטח המפורז.

כתוצאה מנגיסות קרקע הדדיות אלו בשטח המפורז, מכך נפגשו נציגים שאינם רשמיים על מנת לקבוע את קו הגבול לשטחים שיעובדו בידי החקלאים משני הצדדים, בפגישה נציג החקלאים הירדנים, הציג את עצמו כמוכתר הכפר הסמוך (קצין צבא ירדני ששכח להחליף את גרביו הצבאיות ) כיוון שכך, הציג עצמו הנציג הישראלי ,כמוכתר הכפר שעלבים.

אלא שלאחר שנקבע ההסכם וקביעת קו הגבול העיבוד החדש, בהתעלמות רשמית לפריצת הסכמי שביתת הנשק משנת 1948 ,החליטו הישראלים, לרכז כמות גדולה של טרקטורים על מנת לקבוע עובדות חדשות בשטח, ביום בו נקבע כמועד תחילת החריש, כאן הבינו הירדנים את המהלך הישראלי ולכן החלו תקריות אש וירי על הטרקטורים והחורשים, הבינו הישראלים ,שמתחו את החבל במידה מוגזמת וחזרו בהם לגבולות שנקבעו.

אפיזודה מפורסמת הייתה ,כאשר בשנים הראשונות הועברו שקי הגרעינים והקש שבהסכם בין מנזר השתקנים לקבוץ נחשון ,לקו מחצית הדרך, שם נמסרו השקים לידי הנזירים, אך לאחר שנים רגועות החלו הקיבוצניקים להעביר ישירות את התמורה לשער המנזר, אז נמסרו לידיהם חריצי גבינה בשקים הריקים לשימוש אישי .

לאחר מלחמת ששת הימים התרחבו הקשרים בין המנזר לחברי הקיבוץ שקבלו עליהם את זכויות השווק של היינות והשמן ברחבי ארץ ישראל, למשך תקופת מה.

אגדות לטרון

אגדת המושמד אברהם שאולוב (שמואלוף)

סיפור פיקנטי, הקשור ליהודי אברהם שאולוב בן העדה הבוכרית,שהתנצר ועבר לגור במנזר השתקנים ,לאחר שהיה מנהל חברת הנפט סקוני וואקום בירושלים , בתום חמש שנים של מגורים במנזר, נודע לאברהם שאולוב, כי אביו האמיד מת והוריש לו את רכושו ,בתנאי שיחזור לחיק היהדות,ובכן נכון המשפט, כי כסף יעוור עיניי אנשים (ואפילו נזירים) .

כשנודע לאח אברהם, על הירושה ביקש לחזור לחיק היהדות ולמשפחתו ולחיות בישראל, לבקשה זאת נענו הירדנים ובסיוע הצלב האדום, האח אברהם שאולוף הוחזר לירושלים לאחר שהות קצרה בדרכו, במנזר בהר הזיתים .

הגרסה השנייה לחייו של אברהם שמואלוף (שתי יהודים נפגשים שלוש מפלגות קמות) מובאת בגרסת הנכדה ( אורה גדות) של אחות המומר ,שהובאה במאמר בידי ידידי מורה הדרך יואב אבניון והרי הקישור המצורף : http://www.yoaview.com/Yoaview/SITE/?action=showobject&sn=2_741

בהערת ביניים : בין נזירי המנזר היה היהודי המומר הנזיר ג'וזף ,ששימש שנים רבות כנזיר מדריך בסיורים .

אגדת ספל התה המוחמץ

סיפור ספל התה שהוחמץ,קשור לתולעת תוואי התהלוכה, שפגעה ביערות האורנים באזור משני צדדי הגבול, התכנסו נציגי משרד החקלאות הישראלים והירדנים,בחסות ארגון האו"ם לביקורת ובדיקה ביערות שבצד הירדני ,בדרכם חלפו על פני מנזר השתקנים ,מטעמי נימוס הציעו נציגי החקלאות הירדנים, לעלות למנזר לשתיית תה,נעמד על רגליו נציג הלגיון בוועדת שביתת הנשק ומנע מחווה של נימוס זאת.

לימים סיפר לי אב מנזר לטרון פול ששרת כשלושים שנה כאב הבית הרוחני וכיום משמש כאב בית אדמיניסטרטיבי, כי החיים בתקופת השלטון הירדני לא היו קלים, ראשית התנועה בלילה הייתה אסורה לחלוטין, לכול יציאה ממתחם המנזר נדרש אישור מיוחד, זמני העבודה בשטחי החקלאות והמטעים של המנזר ,הוגבלו לשעות מסוימות בלבד בשעות היום, והחיים מעבר לחיים שתחת נדרי השתיקה והנצרות היו פשוט תנאי של מחנה מעצר .

אגדת התינוקת שהוזנחה

אגדה אורבנית ישראלית ,נוצרה בעת מלחמת ששת הימים ,כאשר הכוחות הישראלים הגיעו לחושות של הפלאחים בחלק שמתחת למוצב הלגיון הנטושים במנזר השתקנים, החושות שתושביהם ביחד עם חייל הלגיון נסו ממנו ,שמעו החיילים בעת הסריקה קול יבבת תינוק חלושה,כאשר נכנסו לחושה מצאו בפינת החדר תינוקת בת שלושה חודשים שכולה עור ועצמות מכוסה בשרידי סחבות לבוש .

הרים אחד החיילים את העוללה בידיו ,ומאחר שלא ידעו מה לעשות עמה והאם להשקותה מים,ביקש אותו חייל הפסקה מתודית ממפקדו,אחז בילדה ורץ למנזר דפק על דלתות המנזר כאשר ראה אב המנזר את התינוקת הוא הסביר לחייל, שמעולם הוא או נזיריו לא טיפלו בתינוקות,אב המנזר צייד את החייל בפתק, שיועד לאם המנזר בטרה סנטה בעיר רמלה בפתק כתב לאם הבית את השתלשלות המקרה ,ולדעתו אם מנזר הנשים הנזירות ,ייטיבו לטפל בעוללה .

עלו החייל וחבריו לרכב הצבאי ויצא בדהרה לכוון העיר רמלה,שם מסרו את התינוקת לאם המנזר והסבירו שהם חייבים לחזור מיד ליחידתם ,מרוב תדהמתה ,שכחה אם מנזר טרה סנטה ברמלה לשאול לשמם של החיילים וכך נשארה אם המנזר ,עם הפתק של אב הבית ממנזר לטרון והתינוקת השדופה בידיה עד שהוזעק לתינוקת רופא ילדים לבדקה .

האגדה ממשיכה ומספרת ,כי תסבוכת חדשה נוצרה ,כיוון שהתינוקת נמצאת בשטח ישראלי על כן יש לרשמה במנהל האוכלוסין ברמלה,באישור משרד הפנים ברמלה, נרשמה התינוקת בשם אנטואנט כיוון שנולדה ,על פי החישוב הנוצרי בחודש הנקרא אנטון הקדוש,לסיום האגדה הועברה התינוקת לכנסיית סנט וינסט דה פול בירושלים שטיפלו בתינוקות עזובים .

אגדת תיבת הדואר של מנזר השתקנים

עד מלחמת ששת הימים קיבלו נזירי מנזר השתקנים ,את הדואר בעבורם בתיבת דואר שמוקמה בעיר רמאללה , מיד לאחר מלחמת ששת הימים בקשו הנזירים לקבל תיבת דואר למכתבים בדואר שבעיר רמלה ,כיוון שלטענתם תיבת הדור של המנזר שכנה בעיר רמלה עד מלחמת השחרור, בקשתם אושרה וכיום מגיע הדואר מתיבת הדואר החדשה

הסיבות הנוספות לבקשת התיבה החדשה ברמלה, נעוצות במרחק שבין רמלה כשלוש עשר קילומטר לבין רמאללה כשלושים ושלושה קילומטר, סיבה נוספת שהעלו הנזירים כי שבעה חודשים לא הגיעו דברי הדואר מתיבתם ברמאללה למנזר, והסיבה העיקרית כי לאחר מלחמת ששת הימים המנזר קשור למשרדי הממשלה והמכס בירושלים ,בקבלת רישיונות לכלי הרכב ולרישיונות היבוא והייצוא והתשלום של המכסים למוצרים שיוצרו במתחם המנזר.

אגדת באר המים ביר אל חילוב

מים שנתגלו בשטח מנזר השתקנים ,מעבר לכביש ירושלים תל אביב ,במעין ביר אל חילוב שבו השתמשו אנשי המנזר והכפריים הערביים במימי הבאר להשקייה הן של השדות והן של עדרי הצאן ,אלא שבמחצית 1986,החליטה המדינה,כי על אנשי המנזר לעזוב את השטח בכדי שמדינת ישראל תוכל לנצל את המים לצרכיה,בשטחו של הבאר הקימה המדינה מאגר מים מלאכותי המשמש להשקיית השדות של החקלאים בישובים הישראליים בתקופת האביב והקיץ.

החכרת אדמות של מנזר השתקנים לנווה שלום.

אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר אלי קורובואזיה יליד בלגיה, שימש כאב מנזר השתקנים כתוצאה מפגישה בשנת 1969 עם האב ברונו הוסר ,החליט להשכיר למאה שנים, חלקת אדמה בת 400 דונם שברשות מנזר השתקנים שלא הייתה מעובדת, בשכר סמלי של מאה שקלים לשנה.

הקמת הכפר נווה שלום שהוקם בזכות האב ברונו הוסר ,נזיר מומר דומיניקאני שבזכות קשריו על אב מנזר השתקנים הצליח להגשים רעיון מטורף שקינן בראשו ,להקמת נקודת ישוב ליד ירושלים ,על מנת ליצור יחסי שלום בין יהודים, מוסלמים ונוצרים ,שמו של ישוב נקבע על פי הפסוק : וישב עמי בנווה שלום.

שטח האדמה שהושכר להקמת הישוב נווה שלום, לא עובד עוד מימי הביזנטיים בתחילה הכשירו המייסדים את הקרקע ונטעו עלייה עצים, אלא שהבדואים השתמשו בעצים אלו כמזון במרעה של עדריהם.

הבירוקרטיה אכלה את התקוות לבניית ישוב הקבע, התחכמו המקימים ובעתה של מוח יהודי, העלו ארבעת המייסדים אוטובוס וקבעו אותו כבית נייד, על פי החוק הישראלי מבנה על גלגלים אינו נחשב לבית, לאחר מכן הגיע שלב האוהלים ,שהוחלפו בצריפים שנבנו יש מאין.

כאשר מפקחי המנהל הגיעו להתיישבות החדשה ,הם הסירו את התנגדותם להריסת הצריפים ,כאשר הוצגה בפניהם תוכנית האב של הישוב, החיסרון במי שתייה הביא את המנזר לשגר טרקטור ועוקב בצורה מסודרת , שפתרו חלקית את בעיית המים להתיישבות.

בתחילה הגיעו פריקים תימהוניים להתיישבות ,אך זאת לא הייתה כוונת היזמים לצורת ואורך החיים שרצו המייסדים להגשים, זוג מחנכים שהגיעו מבן שמן הפיחו את הרוח הנכונה לתמהיל המתיישבים הרצוי.

שמו של הכפר החל להתפרסם, תושבי חוץ נוצריים החלו להזרים כסף להקמה, הגיעה גם קבוצה קתולית גרמנית והחלו לעסוק בתוכנית הכפר ובניית בתיו למתיישבים, בסיכומו של עניין השלטונות המיישבים בארץ ישראל ,אינם מוכנים להכיר בישוב ואינם מוכנים לתמוך בישוב הן כספית והן בצורה ממשלתית.

סוכן היין ג'וזף פסקל אלבינה (יוסף פ. אלבינה)

ג'וזף פסקל אלבינה היה בן למשפחה ערבית נוצרית שגרה בקטמון הערבית הוא עצמו גר במבנה בפינת רחוב הנגיד ונרקיס ,בקרבה לבית הספר בצלאל,,בשנת1899 החל לעבוד כעמיל מכס בעבור מוסדות וסוחרים נוצרים.

בין היתר שימש כסוכן חברת הויסקי ג'וני ווקר,חברת המים הצרפתית פרייה,וחברת המים ויטל בנוסף קיבל את הייצוג והסוכנות של יינות מנזר לטרון

בשנת 1933 היה איש העסקים היהודי מנשה אלישר השתתף ברכישת כ  600 דונם באזור גבעת יערים ליד אבו גוש, יחד עם סגן הקונסול הגרמני בירושלים ואיש הנדל"ן ג'וזף פסקל אלבינה .

שלטונות המנדט סרבו לרשום את האדמה על שמו של מנשה אלישר,אך בשנת 1938 הצליח במאבקו בבירוקרטיה והקרקע נרשמה כחברת קריית יערים בע"מ, מטרת הרכישה הייתה להקים על הקרקע עיר גנים בתכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן ,כיוון שהמרד הערבי פרץ בשנת 1939 ,נפלה תוכנית הבניה לטימיון.

רק בשנת 1975 הצליחה משפחת אליישר למכור את החלקה לדתיים שהקימו עלייה קריה לדתיים בשם קריית טלז סטון.

מעט על אדמות היישוב נווה שלום – אדמות ראס אבו מטרה

משבצת השטח השייכת למנזר באזור הכפר מונה כשמונה מאות וחמישים דונם והיא אחת מששת המשבצות של שטחי האדמה השייכים למנזר השתקנים המרוחקת כשלושה קילומטר מהמנזר, לאחר שהאזור עבר את רעידת האדמה הקשה בשנת 1929 כולל התמוטטות מבנה המנזר שהיה בבנייה ניסה אב המנזר  פול קוברר להשיג כסף להקמתו מחדש במאמציו אלו נפגש גם עם שליח המפלגה הנאצי שהתיישב בארץ ישראל במסווה של סוחר.

מטרתו של הסוכן הגרמני ברכישת חלק מאדמות המנזר להקים ישוב חקלאי מוסווה ,שישמש כקן צרעות ובסיס לריגול אחר הצבא הבריטי בארץ ישראל בעת שגרמניה תנסה לכבוש את ארץ ישראל בדרכה לשדות הנפט העירקיים במוסול, בהפוך על הפוך ניסה גם הגרמני לעניין את המוסדות הציוניים שצעירים ממוצא גרמני שעלו לארץ ,יתאמנו בגרמניה על מנת ליצור יחידה צבאית לוחמת ישראלית בארץ.

אב המנזר והגרמני עשו הסכם למכירת הקרקע ,אלא שהגרמני לא עמד בהסכם הכספי ושילם רק דמי קדימה לעסקה, מכוון שחזר לארצו בעקבות עליית הנצים לשלטון בגרמניה, בטרם יציאתו מהארץ יצר עמו קשר מאיר גצל שפירא ,סרסור קרקעות יהודי תל אביבי, (שכונת שפירא בתל אביב ,סמטת פלוני אלמוני) שראה הזדמנות לגאול קרקע לטובת הקמת ישוב יהודי באזור ששמו נקבע כפר אחים שפירא .

באדמה זאת בוצעה פרצלציה לטובת הרוכשים ,שרכשו משפירא חלקות בגוש האדמה, בניית הבתים על החלקות שנרכשו התעכבה ואף הנחת קו המים לא בוצעה ,לסיפור יש להוסיף ,את העיכוב בתשלום למנזר בעבור האדמה שנרכשה , עקב מצבו הכספי הרעוע של שפירא שירד מנכסיו ,סיבות אלו מנעו את הקמת היישוב והקונים נותרו עם הקושאנים ביד ללא תקווה לממשם.

האגדות ממשיכות ומספרות כי שפירא ,סבל ממחסור במזומנים ופרט למקדמה ששילם לגרמני שבעבורה רכש את הזכויות לרכישת כול חלקת האדמה ,על פי ההסכם עם המנזר לכן לא עמד גם שפירא בתשלום והמצב נותר כך.

המנזר תבע את החזרת החלקה בבית משפט בריטי ,כאשר שגרירות צרפת מעורבת בתהליך המשפטי, לאחר שנים רבות של התדיינות, פסק בית המשפט כי פרט למאה דונם שווי השטח ששולמה בעבורו המקדמה, שיישאר בידי שפירא ,אלא שהוא לא קבל את השטח בחזרה עד מלחמת העצמאות

במשפט נקבע כי שאר השטח (אדמות ראס אבו מטרה ) חזור לידי הנזירים במנזר לטרון , חלק משטח זה הושכר לידי אנשי קבוץ נחשון לעיבוד פלחה בשנות החמישים ובהמשך חלקו שימש בהמשך להקמת הישוב לנווה שלום.

הסיפור הוורוד המצטייר להחכרת האדמות ממנזר השתקנים ,במחיר סמלי לאב ברונו הוסר איננו תמים כול כך מבחינת המנזר בהמשך, חוקי המסדר במנזר השתקנים אוסר קבלת מתנות וכספי תרומות ,חוקי המסדר קובעים במפורש שהמנזר יתקיים מהכנסות פרי עבודתם ומעמלם של נזירי המנזר.

מכוון שכך החליטו אנשי המסדר במנזר בשנות השבעים, כי יש להסדיר את הבעלות והתשלום לשימוש בקרקע בידי התושבים בישוב נווה שלום לאחר תקופה של החכרה, אנשי היישוב התנגדו להסדר שונה עם אנשי המנזר, הסכם שבו הוחכר השטח במחיר סמלי של מאה לירות לחמישים שנה בתוספת אופציה להחכרה נוספת.

אנשי היישוב שבנו את בתי הקבע שלהם על הקרקע והתשלום בעבור זכות זאת היה מגוחך טענו כי האדמה נמצאת רחוב ועל גבעה עם שטח אדמה שאיננו חקלאי לעיבוד טולכן ברצונם להמשיך את חוזה החכירה.

אנשי המנזר טענו כי ההסכם איננו הוגן ויש לשנות את תנאי ההסכם, אי לכך החליט אב המנזר להגיש תביעה משפטית כנגד היישוב , בעקבות לחצים רבים נסוג המנזר מהתביעה המשפטית ואנשי היישוב החליטו עם המנזר שיש לשנות את הסכם החכירה ולהגיע במשא ומתן לפתרון הנושא.

המשא ומתן נמשך כעשר שנים בין שנות התשעים לשנת האלפיים שבסופו נחתם הסכם חדש (לאחר שבוטל הישן) המשפר את הכנסת המנזר מהאדמה שהוחכרה .

סופה של רכישת החלקות בידי יהודים מידיו של מאיר גצל שפירא ,נותר בעייתי עקב העברת השטח לאחר מלחמת ששת הימים לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים (עקב היותו שטח כבוש) ואין אפשרות להחיל על השטח את החוק היהודי ,אין אפשרות להחזיר לקונים את רכושם.

סיפורו של הכפר הערבי אל לטרון

תחילת הקמת הכפר הערבי החלה במחצית המאה התשע עשר ,כפר שיושב בידי פלחים שבנו למרגלות המצודה הצלבנית לה טורון מימי הצלבנים, בשנות השלושים של המאה העשרים ,רכשו אנשי מנזר השתקנים ,את אדמות אל לטרון הישנה ששכן כמאה מטר ממבנה המנזר שנבנה , שטח שעליו נבנו כעשרים בקתות בוץ למגורים .

בתמורה בנה המנזר כפר חדש המרוחק כחצי קילומטר מהמנזר בעבורם שנקרא אל לטרון החדש ( אל לטרון אל שדידה ), שבו התגוררו פלחים בני העדה הנוצרית ,לכפר העניקו אנשי המנזר כשמונת אלפים דונם לעבודה חקלאית מרכושם, את המים לגידולי הדגנים ופרדס התפוזים והבננות , קבלו הפלחים מבאר אל חילו בעזרת המנזר.

הכפר הערבי הקטן החדש , כלל כעשרים בתים וישב ושלט על הדרך לירושלים הכפר עבר לחסות הממלכה הירדנית בהסכמי שביתת הנשק בשנת 1948,שגם הקים בשטחיו מחנה צבאי ירדני, מכוון שהכפר נכלל בשטח ההפקר, גלו ונטשו תושביו את בתיהם ועברו להתגורר ליד מנזר אמאוס הסמוך סופו של הכפר שבתיו נהרסו לאחר מלחמת ששת הימים בכדי למנוע איום על הכביש החדש לירושלים.

חיי המסחר בין יהודים לערבים התנהלו לפרקים כרגיל ,אנשים לקחו הלוואות מאנשי עסקים יהודים ולהפך , מקרה מעניין היה כאשר תושב הכפר הערבי לקח הלוואה משני יהודים לצורך עבוד אדמותיו להחזיר את ההלוואה ולא יכול היה, הועמדה אדמתו למכירה בגין אותה הלוואה בידי ההוצאה לפועל ונמכרה לכול המרבה במחיר .

את האדמה בשנת 1935 רכשו במכירה הפומבית של ההוצאה לפועל יהודים, שטח של  כמאה וארבעים דונם , מטרתם הייתה להקים ישוב יהודי במקום, ,אז החלו במקביל משרדי מתווכי קרקעות (סרסורים) בירושלים ובתל אביב, לפרסם כי הם מוכרים כחמש מאות חלקות אדמה בגוש לטרון כאשר ניסו אנשים לברר את הנושא ,הסתבר כי למרות הפרסומים אין בנמצא חמש מאות חלקות למכירה, למרות טענות המוכרים כי במקום יקום ישוב של חמש מאות משפחות

מתווכים אלו קבעו כי מחיר הדונם יהיה 35 לירות ,שהיה מחיר מופרז לערך הקרקע במקום באותם זמנים, הגדילו מוכרים אלו ובעזות מצח טענו כי מקום המגורים החדש הזה ישמש את העובדים בתל אביב משום קרבתה למקום .

על מנת לפלפל עוד את עסקת הקרקעות ,הוסיף המוכר סעיף המציין כי הרוכשים את הקרקע ,ידרשו לרכוש את המים לצרכיהם ממנו ,אך סעיף רכישת המים כה מעורפל שהקונה לא ידע מה יהיה מחירו בעת שירכוש אותם.

תל אביב סמטאות פלונית אלמונית 

בסיור לאורך רחוב קינג ג'ורג החמישי שבעבר שמו היה רחוב כרמל ,עד שמותו של המלך ג'ורג שינה את שמו בידי הבריטים ששלטו בארץ, ליד תחילת רחוב קינג ג'ורג בחיבורו לרחוב אלנבי ,מול רחוב הפלאפל הלא הוא שוק בצלאל  וממול הכניסה לסמטאות פלונית אלמונית .

ביקור בסמטאות פלונית אלמונית, סמטאות אלו היו נחלתו של האמיד היהודי געצל שפירא שעלה מאמריקה לאחר שנמאס לו מהתעלקות בני משפחתו על כספו ,כאן רכש חלקה גדולה מתושב ערבי באזור רחובות אלנבי ומזרחה לכוון הים והקים בה שכונת מגורים ובעיקר נחלה לעצמו .

סמטת פלונית וסמטת אלמונית ממוקמות  לצד רחוב המלך גורג , בשנת 1922 רכש היזם מאיר. געצל שפירא חלקת אדמה והקים בה שכונת מגורים. השכונה נבנתה בפאר רב, כולל רכישת שתי סמטאות ובקצה אחת הסמטה בנה ארמון לאהובתו אשתו סוניה ,ריצף את הדרך לשוק בעבורה , ופסל אריה מאבן שבעיניו נקבעו פנסים אדומים לתאורה בתחילת הסמטה זוג עמודי שער אובליסקים ששמשו כעמודים לשער הכניסה לסמטה, למרות הכל עקב היותו אדם מבוגר חיפשה אשתו ומצאה נחמה בזרועות אחר.

אחותה של סמטת אלמונית היא סמטת פלונית  ,מקבילה לסמטה הזאת , ראש העיר מאיר דיזינגוף ,שלא הסכים לתליית שלטי שם הרחוב של געצל כרחוב סוניה  שפירא למען אשתו ,ואת הסמטה השנייה קרא על שמו, ראש העיר דיזינגוף נתן הוראה להסירם , אך געצל תלה שוב,  עד אשר בישיבה במועצת העיר קבע מאיר דיננגוף את שם הרחובות כסמטת אלמונית וסמטת פלונית  לדיראון עולם ואף הוסיף חקיקה עירונית שלא תינתן הזכות לעולם בעיריית תל אביב לשנות את שם הסמטאות.

תכונות פילטר לוח

מיקום

הוסף חוות דעת

כתיבת תגובה

חיפוש

הקלד ולחץ על Enter

בחר קטגוריה להצגה במסננים

נוסף על ידי אורי מלץ

אורי מלץ

בבקשה על מנת לראות פרטי החשבון.