התחבר

לחיפוש חדש לחצו כאן להזמנת מלון לחצו כאן

תחילת בית הנכאות הייתה בשנת 1908, כאשר עברה האקדמיה ובית מגוריו הצמוד של בוריס שץ לרחוב בצלאל פינת רחוב השמואל הנגיד של היום ,במבנים שהוקמו בידי עשיר מוסלמי בשם אבו שאכר ,אשר הקרן הקיימת קנתה אותם ומסרה לבוריס שץ לצורך האקדמיה בצלאל, מבנה המוסד והמבנה השני של בית האומנים של היום נבנו בסגנון הערבי אופייני הילויאן חלל מרכזי שממנו יוצאים חדרים והכול מוקף בחומה שבה היו שני שערים אחד לכול מבנה.

בית הנכאות בצלאל
במבנה הסמוך לבית הספר בצלאל נפתח בית הנכאות לתצוגה בתחילה הוצגה בו תמונת עצמית של האומן יוסף איזראלס שנתרמה בידי נדבן , לאחר מכן הצטרפו עבודות לתערוכות של האמנים : מורלי, גליצנשטיין,אפשטיין לילאן אנטוקולסקי והירשנברג, מוריס שטרן רוטשטיין .

בשנת 1912 נתרמו לבית הנכאות ממצאים מהתקופה היוונית של פסלים וכלים בידי הנדבן הרוסי קנלסקי , לאוספי התצוגות התווספו ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בארץ ישראל, אוסף מטבעות,תשמישי קודש כולל ספרי תורה ,טליתות וסידורים שניצלו לאחר פרעות ביהודים ברוסיה ,חלקם מוכתמים בדם של הקורבנות.

באולמות התצוגות של בית הנכאות ,הוצגו בתחילה עבודות אומנות בעיקר תכשיטים ורקועי נחושת בעלי רקע אוריינטאלי מזרחי עם השפעות, מן המזרח ותרבות מצרית ,יוונית, פרסית תימנית ועוד, כמובן שנשאלה השאלה האם זאת אומנות יהודית בערכי היהדות ,או האם זאת אומנות מקומית ארץ ישראלית ,או שמה אומנות בין לאומית .

ישראל אהרוני היה מנהל בית הנכאות הזואולוגי באוניברסיטת הר הצופים ,
בתחילה שכן אוספו של ישראל אהרוני בחדרי דירתו בירושלים , אך שהמקום צר היה נאלץ לחפש לו משכן חדש , בצר לו חלק מהאוסף נמסר לידידו פרופסור דלמן בגרמניה, חלק מהאוסף נמכר למוזיאונים אחרים פרטיים וממשלתיים ,כמו מוזיאון אכסניית פאולוס.

האגדות הירושלמיות מספרות כי בתחילת מסירת חלקים מאוספיו, פנה לבוריס שץ מייסד בית הספר לאומנות בצלאל על מנת שירכשם ויציגם בבית הנכאות של בצלאל ,בוריס שץ התלהב והגיש תוכנית רכישה לידי הוועד המנהל בגרמניה , הסיבה שבגללה רצה בוריס שץ את האוסף ,הייתה האפשרות לתלמידי בצלאל והאומנים לצייר ולשלב את הציורים בעבודות בצלאל בריקועים ,באריגה וברקמה וכמובן בציורי טבע מארץ ישראל.

במיוחד קסם לו הרעיון לפתוח אגף זואולוגי בבית הנכאות בצלאל , של ציפורים ופרפרים מארץ ישראל,לאחר אישור התוכנית הוקם האגף הזואולוגי בבית הנכאות, שעבר בשנת 1927 , לידי ההנהלה הציונית שמסרה אותו לידי האוניברסיטה העברית.

אגדה ירושלמית לאוצרות בית הנכאות בצלאל בתקופת מלחמת העולם הראשונה
תודה למ.י.גבריאל על סיפור האגדה הבלתי ידועה הזאת ולעיתון מעריב שפרסמה.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה התמקמה יחידת של הצבא האוסטרי בצבא התורכי במנזר רטיסבון ברחוב הנגיד, בנוסף פתחה היחידה בית חולים צבאי בשטח המנזר לספור היחידה האוסטרית הצטרפה אגדת הצלת אוצרות האומנות של בית הנכאות בצלאל.

כאשר הוברר כי הכוחות התורכיים עומדים להינגף בידי הצבא הבריטי בעיר ירושלים, נוצרה בהלה בקרב אנשי בצלאל לגבי האוסף האומנותי של המוסד ובית הנכאות, לאחר דיונים עם הקצין היהודי גבריאל שהיה מפקדם של הגדוד האוסטרי במנזר רטיסבון, הוחלט להחביא את האוצרות בבאר המוסד ואף לבנות קיר הסוואה למטמון.

אלה שאז התעוררה בעיה שהייתה עלולה להכשיל את הרעיון ,על פי החוק בורות המים היו צריכים להתמלא בכול שנה בכדי להשתמש בהם , הורקת בור המים היה עלול למשוך את תשומת לבם של התורכים, אי לכך פנו אנשי בצלאל בעצת המפקד היהודי האוסטרי  ,לרופא בית החולים הצבאי האוסטרי שישב במנזר רטיסבון הסמוך על מנת שירכוש את המים , שלכאורה לא היו דרושים להם, בית החולים הצבאי של רטיסבון שמח לרכוש את המים ומיד הפקיד כסף בעבורם, כך היה אישור רשמי להורקת הבאר ממים.

הצרות עוד לא הסתיימו כיוון שנדרשה משאבה לשאיבת המים מן הבאר, לא נלקח בחשבון כמות זמן השאיבה והובלתו למנזר רטיסבון, תחילה הובלו המים בכלים ובסירים, אלא שנעשה חישוב ונתברר כי בשיטה הזאת הורקת המים מן הבאר תמשך כחצי שנה, המוסד פנה לקבלן אלברט דיסקין להשיג מידית משאבה לשאיבה, בתקופה ההיא משולה בקשה זאת הייתה כמציאת מחט בערמת שחת .

כאשר הובאה לבסוף משאבה היא השתנקה מידית בעת שהחלה לעבוד, אנשי מחלקת הרכב של הצבא התורכי ,נגשו לתיקונה והיא החלה לפעול אומנם בחריקות לאחר ימים ספורים,אז נתעוררה הבעיה איך להעביר את המים למנזר רטיסבון, אז הוחלט למתוח קו צינורות ממשאבת המים בבית הנכאות למנזר, בחיפוש הצנרת נתגלו צינורות בבית היתומים בשנלר , מיד הובאו צינורות אלו לבית הנכאות , אז הוברר כי בצינורות היו חורים שכולך אחד יכול היה לבחור, אי לכך נעשה ניסיון לסתום את החורים בתחבושות , מובן שניסיון זה כשל.

למקום הובאו חיילים שהוצבו לאורך צינור המים ותפקידם היה לחסום את החורים בידיהם לאורך שעות היום והלילה ,כך ניצבה שרשרת חיילים תורכיים ואטמה בידיה את חורי הצינור עד שהסתיימה מלאכת השאיבה לאחר ימים ספורים.

לאחר שנשאבו המים ,הורדו למעמקי הבאר אוצרות בית הנכאות והוקם קיר הסוואה שהסתיר את האוצר עד שירושלים נכבשה בידי הצבא הבריטי , המוח היהודי ממציא לנו פטנטים.

עוד הציע יוזם התוכנית הקצין היהודי שהיה מפקד הגדוד האוסטרי ,כי לכבוד הספור יחליף רחוב בצלאל את שמו לרחוב המשאבה המשוגעת.

1920 בית הנכאות בצלאל
סיפורו של מרדכי נרקיס מנהל בית הנכאות בצלאל
מרדכי נרקיס חיי בשנים 1898-57 , הוא נולד להוריו יקותיאל ורעייתו חנה פוטאש בגליציה בשנת 1920 עלה מרדכי לארץ ישראל ושינה את שם משפחתו מפוטאש לנרקיס,בשנת 1925 הצטרף מרדכי נרקיס לפרופסור שץ וקיבל לידיו את ניהול בית הנכאות בצלאל , לאחר שהפך למנהל המוזיאון עבר להתגורר מרדכי בשכונת נווה בצלאל שיועדה למגורי עובדי בצלאל ותלמידיה.

בשנת 1920 ערכו אנשי רוח ומנהיגים יהודיים בארץ ישראל ביקור במוזיאון בהדרכתו של בוריס כץ, בין המבקרים : אוסישקין,י.ל.גולדברג,מרדכי בן הלל המשורר ל.יפה ועוד,בעת הביקור הציג בפניהם את אוצרות המוזיאון בקומת הקרקע, בינם אוסף קרני איילים וביצי יענים, אוספי המטבעות הישנים,את כלי הנשק הקדמוניים,את אוסף כלי הזכוכית ,את פחיות השמן העתיקות ,תשמישי תורה וחנוכיות ואוסף הקמעות.

באולם בקומה השנייה הציג בוריס שץ את האוסף האומנותי שכלל אוספי פסלים, ציורים ותמונות,של ציירים ומורי בצלאל כמו פן והירשברג, אוסף פריטים ששייכם לתולדות וחיי הגדוד העברי בצבא הבריטי,כולל מסמכים וקורות הקרב בגליפולי של הגדוד העברי, כולל מדליות ועיטורים שזכו חברי הגדוד.

משם עברו להתבונן באוסף פוחלצים של בעלי חיים מארץ ישראל , ציפורים ועופות וחיות בר, עוד ראו את האוסף הבוטני של אפרים רבינוביץ ,המרוכזים בשלושה חדרים,צמחים וזרעים שנאספו בארץ ישראל, אוסף החרקים והמלחמה במזיקים, לסיום עלו לעליית הגג לביקור בחדרו של החוקר ש. רפאלי והתבוננות בתגליותיו הארכיאולוגיות.

בשנת 1921 נתרם למוזיאון אוסף של למעלה מעשרים שעונים עתיקים מידי התורם  יוסף נחומסון ,האוסף היקר בלט בזכות הציורים והפיתוחים שעוצבו עליהם ,מעבר לזה בהתבוננות באוסף היה ניתן ללמוד את התפתחות השעונים לאורך השנים, עוד נתרמו למוזיאון בידי מושין שמואל ,אוסף של חמישה פסלים מצריים קטנים שהובאו מהדלתא העליונה במצרים, עוד נתרם פסל עץ גדול ממצרים אוספים אלו העלו את כמות המוצגים באגף המצרי .
במחלקה הארכיאולוגית היסטורית, בבית הנכאות בצלאל , הוצגו ממצאים שנחפרו ונתגלו בארץ ישראל והמוזיאון הועשר באוסף ארכיאולוגי שנמסר למוזיאון בידי הארכיאולוג סלושץ מחפירותיו בטבריה בשנת 1921 .

עוד נתרמו בשנת 1921 מספר תמונות למוזיאון מהעיר וינה ,שציירים יהודיים מפורסמים בווינה  הציורים : האם ובתה של האמן יהודה אפשטיין,יצירת ההולנדים של אוטו הרשל ותמונת המלומד של פיק מורנו .

שנת 1922 בבית הנכאות בצלאל
בשנת 1922 נתקבלה בבצלאל, על מנת להקים חדר לאומנות צרפת במוזיאון ,תרומה כספית ומוצגים מידי הוועד לאיסוף תרומות בפריז של בצלאל, בין הפריטים שנתקבלו היו ציורים של ציירים צרפתיים , ספרים מאוירים,פסלים ודברי אומנות נוספים,מספר גובלנים יקרים , בין התורמים הכספיים היה בנו של הסופר אברהם מפו מהקרן לזכרו.

תערוכת האומנות הצרפתית נפתחה בשנת 1923 , היא כללה כחמש עשר תמונות שמן, שמונה רישומים, שתי עבודות גובלן במוטיבים יהודיים מהמאה השש עשר, מספר פסלים, מעל לשלושים עבודות הדפס,שתי לוחות פסול מארד, עשרות מטבעות ואותיות מהמטבעה הצרפתית למטבעות ואוסף צילומים .

שנת 1923 בבית הנכאות בצלאל
בשנת 1923 הוחלט כי אוסף הארכיאולוגיה היסטוריה מחפירות שנתגלו בארץ ישראל ובמיוחד אוסף ממצאי טבריה שנתגלו בידי הארכיאולוג סלושץ משנת 1921 ושהוצגו בבית בנכאות של בצלאל ,הועברו למוזיאון החקלאות בביתו של אוסישקין ברחביה ( בית מחנים) .

בשטח האקדמיה במבנה השני ,שולב במוזיאון , אגף בית הנכות הלאומי פרי חזונו של הזואולוג ישראל אהרוני, שהפציר בשץ לשלב את אוספיו ,אשר יתנו לתלמידי האומנות  מוטיבים מן הטבע, כמו אוסף הפרפרים והציפורים ,שבצורות הגיאומטריות וצבעיהם ,יוכלו לתת השראה למחלקת רקמה השטיחים ולצורפים ,המוזיאון נפתח במקום אשר נקרא היום בית האומנים שבו בית האומנים עורכים תערוכות , כאשר אוספיו הועברו לידי האוניברסיטה העברית .

בית הנכאות בצלאל שנפתח במבנה לידו, קיבל בתחילת הדרך מאות מוצגי אומנות מאוספיו הפרטיים של בוריס כץ, בהמשך נאספו במשך 20 שנות קיומו כששת אלפים מוצגים, בנוסף לאוסף שכלל כאלף חמש מאות פריטים, העוסקים בתחום הטבע שנמסרו מידי בית הנכאות בצלאל לידי בית הנכאות לחקלאות בראשות ההנהלה הציונית ,על מנת לאפשר את פתיחתו בבית מחניים בתחילה בשנת 1920.

אוסף של ממצאים ארכאולוגיים ועתיקות נמסר לידי בית הנכאות העברי לעתיקות ארץ ישראל, אוסף של כתבי יד נמסרו לידי הספרייה הלאומית הארץ ישראלית.

תערוכת האומנות הצרפתית נפתחה בשנת 1923 , היא כללה כחמש עשר תמונות שמן, שמונה רישומים, שתי עבודות גובלן במוטיבים יהודיים מהמאה השש עשר, מספר פסלים, מעל לשלושים עבודות הדפס,שתי לוחות פסול מארד, עשרות מטבעות ואותיות מהמטבעה הצרפתית למטבעות ואוסף צילומים .

1924 בית הנכאות בצלאל
בשנת 1924 קבל בית הנכאות אוסף ציורים כתרומה מאמריקה ,הכולל קרוב לחמישים תמונות המתארות את הפרעות ברוסיה , עוד קבל המוזיאון אוסף פסלים מחמר של אומנות קולומביאנית , כמו כן הובאו שני רישומים של שלום אש וש. אנסקי שניצלו בפוגרום ברוסיה .

1925 בית הנכאות בצלאל
בשנת 1925 נוהל בית הנכאות כמוסד עצמאי תחת ניהולו של נ. סוקולוב , בבית הנכאות עבדו מעל לעשרה עובדים,המוסד נתמך בידי הסוכנות,תרומות של אנשיפ פרטיים ואגודה אמריקאנית, מספר המוצגים בבית הנכאות צמח מעל לארבעת אלפים מוצגים השייכים לבית הנכאות, במקום הוקמה הספרייה לאומנות ונפתחה בו ארכיון צילומים של ארץ ישראל בתהליך התפתחות האומנות הארץ ישראלית .

בית הנכאות בצלאל שינה את שמו באישור השלטונות לבית הנכאות הלאומי שבין כותליו מעל לארבעת אלפים מוצגים ,המוצגים בשבעה אולמות לתצוגה ,על קירות המוסד בלוחיות הכבוד לתורמים על הקירות , רשומים קרוב למאה חמישים תורמים .

1926 בית הנכאות בצלאל
בשנת 1926 נערכות מספר תערוכות של עבודות בצלאל ברחבי ארצות הברית ,ספרו של בוריס שץ ירושלים הבנויה ,המספר את הרעיון בפתיחת בית הספר בצלאל ובית הנכאות הלאומי בירושלים שנכתב ביידיש ,מתורגם לאנגלית ומופץ גם כן ,בעת הסיור מקבל בוריס תמונות ותחריטים חדשים של אמנים אמריקאניים לבית הנכאות  ,לאוספי המוזיאון נאספו גם מתנות מפולין שכללו אוסף חתימות חותמות ומונוגרמות ,תמונות ואוסף מדליות יהודיות קדומות.

1927 בית הנכאות בצלאל
בשנת 1927 נפלה החלטה חשובה לחילונים הציוניים בארץ ישראל, לפתיחת המוסד בימי השבת למבקרים, כמו כן הוחלט כי המוזיאון יישאר פתוח בין השעות 09:00-18:00 באופן רציף , המחלקה הארכאולוגית של המנדט החליטה להעביר מספר ממצאים שנתגלו בחפירות בארץ ישראל לבית הנכאות בצלאל .

זרם המבקרים בשבתות רב ,יש שהישכימו זמן רב לפני פתיחת דלתות המוזיאון בגינת בית הספר בצלאל ,מביטים בפסלים המוצבים בגן ובכרכרת ממשה מונטיפיורי ,המוצבת גם בחצר המוסד, או בתותחי הגדוד העברי בסמוך לכרכרה ,חלק מהמבקרים הגיעו לבושים במחלצות על עולליהם ,למעין פיקניק של פירות,אבטיחים וגרעינים בין עצי הגן עד אשר נפתחות הדלתות,יש שהקפידו לבחון כול מוצג ומוצג , אך ישנה גם הנטייה העדתית לבקר את הנושאים והמוצגים הקרובים לעדותיהם.

יש מבקרים שהחנוכיות ותשמיש התורה בראש מעייניהם ,ספרי התורה ובגדים עדתיים תמונות מארצם ,קמעות , כתבי סגולות וכתבים בכתבי יד שונים, איורים המורכבים מאותיות פסלים ותמונות שנוצרו בהשראה סיפורי התנ"ך.

סיפור ככרכרת מונטיפיורי בחצר בצלאל
סיפור כרכרת מונטיפיורי מתחילה בשנת 1816, בעת שנבנתה הכרכרה לצורך סיוריו של משה מונטיפיורי, בסיוריו בערים ובמדינות באירופה,הכרכרה נבנתה לפי מפרט אישי של מונטיפיורי, על דלתות הכרכרה צוירו סמלי המשפחה , נכתבה המלה ירושלים ביחד עם המילים " חשוב והודה" , הכרכרה הזאת שימשה את משה מונטיפיורי בכול מסעותיו ברחבי העולם,בסופה של הדרך נתגלגלה לוינה , שם מצאה בוריס שץ שהביאה לחצר בצלאל ..
האגדות מספרות כי בכרכרה ,היה מיכל למים ומזנון מזון קטן , הכרכרה הייתה גדולה וצירי הכרכרה חוזקו על מנת למנוע חלק מהטלטולים והדרכים המשובשות,מושב העגלון היה רחב ויכלו לשבת בו שלושה אנשים.

לאחר מותו הועברה העגלה כמתנה ל ג'ון אגברט בנגוך , שהיה מנהל בחברת הגז בבעלות מונטיפיורי בוינה ,לאחר קבלת הכרכרה ,כאן חלוקות הדעות האם מכר או נתן מתנה את הכרכרה לנוצרי אוהד היהודים רברנד וילהלם הכלר בוינה,אשר בצוואתו ציווה כי רכושו והכרכרה יועברו לתצוגה בארץ ישראל .

האגדה הירושלמית מספרת ומשלימה ,כי בוריס שץ בעת ביקורו בוינה בשנת 1909, שמע על מציאותה של כרכרת מונטיפיורי במחסן כרכרות בעיר וינה, עוד שמע בעת הביקור שהכרכרה עוברת ממקום אכסונה למכירה פומבית למרות צוואתו המפורשת של הכלר ,כיוון שלטענת מחסן האחסנה ,כי לאחסונה נדרש שכר ושאף אדם לא דורש אותה כחזקתו האדם שרצה לרכשה במכירה הפומבית ,היה עגלון שרצה להסב אותה לעגלת הובלות, כיוון שנושא סיקרן אותו ,חקר בוריס שץ ונתברר לו,כי הכרכרה שייכת לרברנד וילהלם הכלר נוצרי ידיד ליהודים ,שאף עזר בקשריו של מונטיפירי בתחילת דרכו עם מלך אנגליה, בוריס שץ נפגש מיד עם רברנד הכלר ותוך כדי שיחה ,הביע בפניו את רצונו לקבל את הכרכרה לתצוגה במוסד בצלאל במתנה, כאשר קיבל את מבוקשו העביר בוריס שץ את הכרכרה על חשבונו לגן בחזית בית הספר בצלאל.

כיוון שהדרך לירושלים מיפו הייתה משובשת ,יצאו מספר תלמידי המוסד ליפו במטרה להביאה לירושלים , התמידים השאילו מספר סוסים על מנת להתגבר על הדרך המשובשת ולהציבה במוסד בצלאל, כאשר הגיעה הכרכרה למוסד נתברר כי הכרכרה גדולה ולא ניתן להכניסה למבנה ,אי לכך הוצבה הכרכרה בגן המבנה תחת גגון פח .

אלה שבגן שימשה הכרכרה כמחסן למבנה ,והחלה להתבלות , האגדה ממשיכה ומספרת ,כי בעת שביקר דוד גאון בשנת 1927 בבית הנכאות ובמבנה בית הספר בצלאל ,ראה את מצב הכרכרה המוזנחת ,הנתונה לתנאי מזג האוויר הירושלמי ,פנה במכתב קובלנה למנהלי בצלאל דרך העיתונות ,למכתב זה השיב מיד בוריס שץ ,שמעבר למילים היפות למראה הכרכרה , אף גוף או אדם לא התנדבו לתת סכום כסף לשימור הכרכרה ,למרות זאת ,דאג המוזיאון לחפות את הכרכרה בגגון פח מעלייה,בתשובתו הציע בוריס שץ לגאון לקחת על עצמו להקים קרן איסוף כסף לשימור הכרכרה .

לצורך שימורה של הכרכרה ,הגיע למוסד בצלאל ,תרומה מנהג ששמו ליפר,אשר תרם את הכסף לשימורה , כול זאת ללא כתיבה או פרסום והחזיר עטרה ליושנה, בתשובתו עוד שאל בוריס שץ ,מדוע אנשים נכבדים שיש בידם כסף לרכישת כרטיס למוזיאון, מגיעים בימי השבת ,שאז הכניסה בחינם ואינם משלמים את דמי הכניסה והמבין יבינה, עוד הוסיף בוריס שץ ,כי בתקופה האמורה נערך שיפוץ בבית הנכאות ובבצלאל ,לתקן את נזקי רעידת האדמה שהיו דחופים יותר.

בעת ביקור בחצר בית הספר של תייר מבקר הוא הבחין בכרכרה שמצה גרוע מהזנחה, עקב היותה מוטלת בגן המוסד ללא טיפול ושימור, כאשר שאל מהי עגלה זאת לא ידעו לענות לו על שאלתו עד שבדקו ומצאו שזאת היא כרכרתו של משה מונטיפיורי ,אשר בוריס שץ הביאה מוינה לתצוגה בבצלאל , אלא שמשום מימדיה לא הצליחו להכניסה למבנה .

לאחר שנשאל בית הספר להזנחת הכרכרה , התברר כי בית הספר בצלאל פנה מספר פעמים לעירייה על מנת שתקציב כסף לשיקום הכרכרה ,אך העירייה סירבה להקצות כסף לשיקום והשימור,בית הספר עצמו סרב לטפל בשיקום ההיסטורי של הכרכרה בעלת ההיבט ההיסטורי החשוב,בזאת הסתיים הויכוח לשנת 1962.

בשנת 1963 נעשה שיפוץ נוסף לעגלה בידי צבי לוריא איש הסוכנות היהודית בעזרת חברת הארגז , ליד תחנת הרוח בשכונת ימין משה הוצבה כרכרת מונטיפיורי לאחר שעברה שיקום נוסף בשנת 1967 , בתחילת שנות השמונים הוחלט להציבה בקרבה לתחנת הקמח של מונטיפיורי ולמוזיאון שהוקם בטחנה לזכרו של משה מונטיפיורי בימין משה , אי לכך הוקם מבנה שלתוכו הוכנסה הכרכרה בטקס מפואר.

בתחילה הוצבה במבנה שהוקם ליד התחנה עם סורגי מתכת בחזיתה,בשנת 1986 הוצתה הכרכרה בידי אדם אלמוני וחלקה הגדול נשרף,נותרו רק חלקי הברזל המפוחמים ותמונות בארכיון,לאחר ששוחזרה שוב בשנת 1990 ,הוצבה הכרכרה שוב במבנה אלא שהפעם היא הוקפה בזכוכית משוריינת למניעת פגיעה חוליגנית נוספת בכרכרה.

לאחר שובו של פרופסור בוריס שץ מאמריקה בסוף שנת 1927 ,הוא הביא עמו חפצי אומנות ותמונות שנתקבלו באמריקה כתרומות ,על מנת להקים מחלקה שתקרא אומנות אמריקה בבית הנכאות , כמו הורחבה הספרייה לאומנות והיתוספו לה ספרי אומנות חדשים.

1927 המשך בית הנכאות בצלאל
בעת רעידת האדמה שהתחוללה בארץ ישראל בשנת 1927 ,נגרמו נזקים קלים הן בבית הנכאות והן במבנה של בצלאל, נשלחו מהנדסים לבחינת המבנים השייכים לקקל שרכשה אותם בזמנו מבעליהם הערביים הנוצרים.

בשנת 1927 נפתחה חדר התצוגות למטבעות וכסף על שם התורם ש.רפאלי ,באולם הוצגו מדליות שניתנו ליהודים ,מדליות של ארגונים יהודיים ובעיקר אוסף מטבעות שנתגלו בחפירות בארץ ישראל מהתקופות הקדומות,בין התורמים לחדר התצוגות איכר יהודי שבעת חריש גילה באדמתו אוסף מטבעות מהתקופות המרד היהודי, מהתקופה הרומאית,מטבעות יווניות וביזנטיות.

מהעיר וינה נתרמו בשנת 1927 ,מעל לעשר ציורי שמן של האמנית סופיה לוריא שנתרמו בידי משפחתה לתצוגה לזכרה, למרות הויכוחים שהתעצמו לרגל המשך דרכו ופעילותו של המוסד , נפתח בשנה זאת אולם רפאלי ,למטבעות שניתנו במתנה למוסד בידי משפחת רפאלי , מספר המבקרים השנתיים הגיע לעשרת אלפים מבקרים .

כך נמשכת סאגת המוסד בצלאל ובית הנכאות , תרומות אומנותיות מגיעות, תערוכות נפתחות והמוסד מתמרן בין ההכנסות להוצאות , בוריס שץ צועק לתמיכה במוסד הלאומי לאומנות, והשיירה חולפת הלאה והלאה ,כבר בשנת 1927 החלה ההסתדרות הציונית במחלקת ההשכלה הפסיקה להעביר כספים למוסד, עקב חילוקי דעות ממושכים לגבי הליך ניהולו שדל המוסד .

לאחר שבית הספר לאומנות בצלאל נסגר סופית בשנת 1929 ,בית הנכאות המשיך לפעול ולמכור כרטיסים לתערוכותיו בהנהלה חדשה ,לרגל הסגירה ניסה בוריס שץ להחיות את המוסד ויצא במסע גיוס כספים , אך נפטר בשנת 1932 בעיר דנוור באמריקה , במוסד נותרו חפצי אומנות רבים ובאותה תקופה שונה שמו של המוזיאון לבית הנכות בצלאל מעין מוזיאון שבתחילת דרכו החל כמוזיאון החי והצומח בארץ ישראל.

בשנת 1932 ( שנת מותו של המייסד בוריס שץ) נפתחה בבית הנכאות תערוכה מיצירותיו בעיקר ציורי שמן וחלקם פסלים ,של האמן זאב בן צבי בשלושה אולמות , תערוכה שמשכה קהל רב , הקרן הקיימת בעלת המבנה החליטה לערוך שיפוץ ושדרוג של בית הנכאות , היא הרחיבה והגדילה את אולמות התצוגה ובית הנכאות נפתח שוב לאחר השיפוץ ותיקונים שנעשו במבנה גם עקב הנזקים של רעידת האדמה בשנת 1927 , בשנת 1934 נפתחה תערוכה במבנה המשופץ ,תערוכה מאוספו של ד"ר גולדפלם מהעיר ורשה , מתוך מכלול האוסף נבחרו ציורים שלדעת האוצרים הם בעלי ערך אומנותי משובח .

בסוף שנת 1935 בירושלים ,הוקם גוף שהורכב מהקק"ל, מוסד ביאליק, הסוכנות היהודית וחבר נאמני בית הנכאות , לבחינת מצבם של המבנים ולבצע בהם שיפוץ ובעיקר חיפוי הגג ותיקונו מפני חדירת מי גשמים בחורף , שמא יפגעו המוצגים וכיתות הלימוד והסדנאות, כמו כן הוחלט לערות שינויים מבניים ותוספות לשני המבנים בצלאל ובית הנכאות .

אוסף היודאיקה של דוקטור היינריך פויכטונגר 1935-1955
אוספי היודאיקה והאומנות היהודית ,מרוכזים כיום במוזיאון ישראל באגף שנתרם בידי האחים ג'ק וגוז'ף ומורטון מנדל .
בשנת 1935 ,לאחר עליית משפחת היינריך והנרייטה פויכטונגר לארץ ישראל וקביעת מעונם בחדר יחיד בבית ההורים בירושלים, נוצרה בעיה של אכסון האוסף ,מכיוון שבחדר המגורים היחיד של המשפחה, הצטופפו זוג ההורים ושלושת ילדיהם .

דוקטור היינריך יצר קשר עם מרדכי נרקיס מנהל בית הנכאות של בצלאל , ולאחר התחלת הידידות רבת השנים , הוחלט כי האוסף יקבל בית חדש לתקופת השאלה ויצג באגף חדש שיוקם בבית הנכאות ויקרא "אגף האומנות היהודית ותשמישי הקדושה של העם היהודי על פי סגנונות החיים בגלויות השונות , בסיסו של האוסף ועיקרו יהיה משמוש באוספו הפרטי של הדוקטור היינריך פויכטונגר.

בני משפחת פויכטונגר מספרים ,כי אך הדבר העיקרי שהיה היינריך כלחם חוקו ,היה ביקור הבוקר הקבוע שלו בכול בוקר , בדרכו למרפאת השיניים שלו, הייתה כניסתו לבית הנכאות בצלאל ,לביקור הסנפת מוצגים וקפה עם חברו מנהל המוזיאון מרדכי נרקיס .

לעזרתו של חברו מרדכי נרקיס ,התנדב דוקטור פויכטונגר לכול חיו לפעילות לטובת האגף החדש בבצלאל , הוא שימש כאוצר בתערוכות חדשות,ברכישת חפצים חדשים לאוספים,פרסם מחקרים לחפצים באוספי בית הנכאות ,עוד מספרים בני המשפחה על ביקוריו בימי שבתות ,לסיור בתערוכות השונות בבית הנכאות , לפעמים היה אוצר תערוכות בבצלאל וכותב הקטלוגים לתערוכות .

כאמור אוסף דוקטור היינריך פויכטונגר ניתן בהשאלה לבית הנכאות בצלאל בשנת 1935 בעת עליית בני המשפחה לארץ ישראל,לאוסף המקורי נוספו חפצים חדשים שנרכשו או הוחלפו במוצרים אחרים בארץ ישראל וברחבי תבל.

האוסף כלל חפצים מחומרים שונים כולל עבודות מחרסינה , למעשה החל קישוט בדמויות על חפצי יודאיקה בגרמניה , מהעתקת הרעיון של ציור דמויות נפוליון ורעייתו ג'וזפין כפולחן על מדליונים וחפצים שונים , אז החלו אמנים יהודיים לצייר על מקטרות ותמונות מחרסינה דמויות של רבנים .

באוסף נמצאות מספר מקטרות עם ציורי רבנים עליהם שנאספו בחבלי הארץ מסביב לעיר מינכן בקרב הקהילות היהודיות שהתגוררו באזור,עוד באוסף פריטים מכסף וזהב כמו תיבות וקופסאות הרחה , קופסאות למיני בשמים ,כלי מילה,כוסות אליהו הנביא ,קערות פסח, מגילות אסתר ורעשנים,חותמות כשרות ,קמעות, פרטי ריהוט ,קופסאות לאתרוגים ותשמישי קדושה שבדוכן התפילה ובארון הקודש.

לאוסף נוספו פריטים מאירופה וממזרח אירופה וגם מיהודי גלויות שונות שעלו לארץ ישראל חפצים שנרכשו לאחר עליית דוקטור היינריך פויכטונגר לארץ ישראל שאותם רכש מעולים אחרים וצרף לאוספו .

בשנת 1938 נבנה אולם חדש בבית הנכאות בצלאל, מיד בוצע בו קונצרט לתזמורת אשר פתח את עונת הקונצרטים בירושלים לשנה זאת, האולם החדש נבנה לתערוכות מתחלפות של אומנים מארץ ישראל ומהגולה.

בשנת 1939 נתמנה פרופסור שיף פריץ בעל התארים באומנות,פילוסופיה וארכאולוגיה כסגנו של מרדכי נרקיס בבית הנכאות בצלאל , בתפקידו שימש עד שנת 1955 ,שלאחריה עבר לנהל את מוזיאון העיר חיפה .

אגדת חנוכיית העץ מנורת אל עריש או בעינויה מנורת אליעזר בן יהודה
סיפורה של החנוכייה מתחיל בתצוגתה באולם הגדודים העבריים ,חנוכייה זאת נבנתה בידי מתגייסי הצבא הבריטי בגדוד העברי ,מלוחות של ארגזי תחמושת ,בתקופת מלחמת העולם הראשונה,בעת ששהו בעיר אל עריש ,בדרכם עם הצבא הבריטי לכיבוש ארץ ישראל מידי השלטון העותומאני .
לאחר המלחמה לפני שנת 1920 ,נתרמה החנוכייה לבית הנכאות בצלאל והוצגה בחדר מיוחד שנקרא חדר הגדודים העבריים , שבה הוצגו מזכרות הקשורות לגדוד העברי כולל דגלים וסמלים.

כרגיל שיש שני יהודים קמות שלוש מפלגות , כאשר קיבל מרדכי נרקיס את הנהלת בית הנכאות בצלאל בשנת 1920 ,הוא בדק את סיפור תולדות חנוכיית העץ וברישומי המוזיאון כתוב היה שהמנורה נעשתה בידי אנשי הבריגדה היהודית בשבתם באל עריש.

הדעה השנייה שהובעה בידי חמדה בן יהודה , שטענה כי החנוכייה הוכנה לניצחונה של השפה העברית ,כלשון ליהודים בארץ ישראל ,ולכן נקראה החנוכייה על שמו של אליעזר בן יהודה והונחה לתצוגה בבית הנכאות בבצלאל.

בעת שהחלה הקריאה בארץ ישראל ,להתגייסות היהודים בארץ ישראל לבריגדה היהודית החדשה ,שהוקמה במלחמת העולם השנייה , יצר בית הנכאות בצלאל תערוכה נודדת שנושאה היה החייל העברי ,תערוכה זאת עברה בערים ומקומות ישוב בארץ ישראל,אחד ממוצגיה הייתה החנוכייה .
כאשר נדדה התערוכה בשנים 1940-1 מהמושבה חדרה לחיפה ,נעלמה חנוכיית אל עריש מהמשאית , יש הטוענים כי נפלה ונדרסה בידי רכב שעבר אחר כך ,למרות החיפושים לא נמצאה המנורה או שרידיה .

כאשר הסתיימה בניית ביתו של אליעזר בן יהודה בשכונת תלפיות בירושלים ,הבית שאליעזר בן יהודה לא זכה להתגורר ,כיוון שנפטר בטרם הושלם הבית ,נכנסה לגור אלמנתו חמדה וילדיו , לטקס הכניסה לבית ,אלמנתו חמדה ביקשה מבית הנכאות בצלאל ,לקבל את חנוכיית העץ.
כיוון שהמנורה נעלמה והמוזיאון נאלץ לספר על היעלמותה נוצרה מהומה גדולה שלא שככה ימים רבים.

בשנת 1947 נדדו בארץ ישראל ובעולם מעל לשלושים תערוכות נודדות מיצירות של בצלאל החדש , באותה שנה הוקמה קרן מעיזבונם של בני הזוג סלי ועליזה וולף שנוהלה בידי הקק"ל לחלוקת מלגות לסטודנטים מצטיינים בבצלאל , במוסד התקיימה תערוכת ציוריו של הצייר היהודי יענקל אדלר ( לפני מספר שנים במוזיאון ישראל) .

1948 בית הנכאות בצלאל
בשנת 1948 נערכה תערוכה לאומנות שימושית בבית הנכאות בצלאל ,התערוכה בהשפעת רוח האומנות הגרמנית השלטת במוסד , אומנות כבדה שאינה מתחדשת ומחפשת אופקים חדשים,בתצוגות כלי קרמיקה של אמנים ארמניים בסגנון כלים מפרס,בנוסף לתבליטי קיר של אריחים בסגנון ארמני,תצוגת זכוכיות בסגנון ויטאזים וכלים צבעוניים,עוד הוצגו עבודות באמייל ובמתכת , עוד נפתחה תערוכת אומנות גרפית .

1949 בית הנכאות בצלאל
שנת 1949 התאפיינה מעט בחדשנות בזכות סדרת הרצאות משולבת של זרמי האומנות בשילוב קונצרטים מוזיקאליים , כמו כן מוצגות במקביל שלוש תערוכות במבנה, עוד הוחלט להקים קומה נוספת שתשמש כאולם לתצוגת אומנות גרפית שימושית וחדר ספרייה לאומנים הכספים להקמת הקומה הגיעו מהקרן לפתוח ירושלים ומתרומת משפחת וואן וריזלנד לזכרה של אם המשפחה שנרצחה בעת סיור בירושלים.

האגדה של הצלת חלק מחפצי האומנות היהודית לאחר מלחמת העולם השנייה
מיד שתמה מלחמת העולם השנייה החל מרדכי נרקיס להסתובב באירופה על מנת לנסות לגלות ולהחזיר לארץ ישראל יצירות אומנותיות ,ציורים , חפצים שנגזלו מידי יהודים ואוספים של יהודים .

לדוגמא בוויסבאדן נמצאו כחמש עשר אלף תשמישי קדושה שנגזלו מיהודים במינכן נמצאו כאלף עבודות אומנות של ציירים מהמאה השש עשר ואילך של אמנים ידועים ותחריטים פסלים,עבודות עץ ועבודות גרפיקה שנשלחו לאמריקה במטרה למכרם אך מכירה זאת נעצרה לאחר מחאות ארגונים יהודיים .

בעיר המבורג התגלה מחסן שאליו נאספו חפצי אומנות וקודש מהמאות 16-18 לספירה, שמשקלם היה מעל לשני טון שנבזזו מתושבי העיר ומהקהילות מסביב , המוזיאון היהודי בוינה ,שאליו נאספו אוצרות יהודים במספרים גדולים , ניצל כיוון ששימש את השלטון הנאצי לסיורים לבכירי המפלגה שיבנו את אורך המחשבה היהודי דרך חפצי הקודש והאומנות.

בהולנד נאספו מעל לחמש מאות יצירות אומנות וציורים שנשלחו לארץ ישראל ,גם בצרפת נתגלו אוספים של אמנים ומשפחות יהודיות , תופעה שהתגברה לאחר המלחמה היא העברת אוספים שלמים ודברי מאומנות ששרדו במחבואים של יהודים החלו להמסר לידי מדינת ישראל על מנת שישמרו כאן לדורות הבאים.

מוסדות וארגונים יהודיים התאחדו בוועד לשיקום התרבות היהודית שכלל את: מרדכי נרקיס מנהל בית הנאות בצלאל, הסוכנות היהודית ,ארגון הג'וינט ומוסדות יהודיים עולמיים ששמו להם למטרה לנסות ולגלות רכוש אומנותי וחפצי קודש שנגזלו מהיהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה בידי הצורר הנאצי.

בהסכם שנחתם בין הארגונים היהודים נקבע מפתח לחלוקת הרכוש היהודי שנתגלה להצגתו במוסדות ומוזיאונים יהודיים ברחבי אירופה רובם למוסדות אמריקאנים , וכארבעים אחוז לתצוגה במדינת ישראל .

חלק מתשמישי הקדושה שכללו : רימונים,כתרים,ספרי תורה,תיבות לבשמים פרוכות ועוד נאספו בעשרים וחמישה ארגזים ונשלחו למשרד הדתות בארץ ישראל על מנת שיחלקם לבתי כנסת בעיקר לחדשים שנפתחו לקהילות שהגיעו לארץ לאחר המלחמה.

בשנת 1950 נאספו מהרכוש שנמצא ,מעל לשלושת אלפים חפצי קדושה (יודאיקה) בעיקר מכסף נארזו והועברו עקב משקלם באוניה דרומית לנמל בארץ ומשם נשלחו לתצוגה במוזיאונים בארץ ישראל .

בשנת 1952 קיבל מרדכי נרקיס את אות ליגיון הכבוד הצרפתי , בזכות הפצת התרבות הצרפתית בארץ ישראל ,מידי שגריר צרפת בישראל בעת שבבית הנכאות בצלאל הוצגה תערוכת אומנות צרפתית ומסמכים המספרים את אות הכבוד הצרפתי לרגל מלאות לו מאה וחמישים שנה להקמתו .

דגם העץ של בית הכנסת החורבה
בסוף שנת 1955 נתרם לבית הנכאות בצלאל דגם בית הכנסת החורבה שנבנה בשנת 1912 בידי האומן הרב שמואל רוזין ,דגם בית הכנסת החורבה שנהרס בידי הלגיון הירדני, בעת כיבוש הרובע היהודי במלחמת השחרור,את דגם החורבה ,תרמה פייגה רעייתו של האמן המנוח .

דגם העץ שנבנה לחורבה ,הכיל פרטים רבים מצורתו ומרהיטיו של בית הכנסת,דמויות ופעילות לימוד התורה וצורת התפילות, שנערכו בו בטרם נהרס, בטקס העברת הדגם לידי מוזיאון בצלאל ,השתתפה רעיית נשיא המדינה , מנהל המוזיאון מרדכי נרקיס הביא את תודתו למוצג ההיסטורי שיוצג באולמות המוזיאון.

1950 בית הנכאות בצלאל
בתחילת שנת 1950 נתרם לבית הנכאות , אוסף אומנות של כלים סיניים, כלים ופסלים מברונזה , דברי מאומנות מקרמיקה וציורים , מאוספה של קורנליה סטארס מאנגליה , עוד נתרם סכום כסף לפתיחת מחלקה לאומנות סינית במוזיאון.

תערוכה של שרידי אומנות שנצלה בגרמניה מתקופת מלחמת העולם השנייה נפתחה בבית הנכאות בשנת 1950 ,תערוכה נוספת מיוחדת במינה של כשלוש מאות ציורים שהובאו לתערוכה מצרפת של האמנים : מילה, פיקסו,שגאל, זל פסקאן ואומנים מפורסמים אחרים, ציוריו של פיקסו נתנו לתערוכה מידיו של אחיו , תערוכה נוספת הייתה של האומן הצייר נחום גוטמן.
1952 בית הנכאות בצלאל

בשנת 1952 נערכה פריצה לבית הנכאות בצלאל ונגנבו ממנו דברי אומנות בסכום של עשרים וחמש אלף לירות ,הפורץ שבר את דלת הכניסה עלה לקומה השנייה ופרק ארון תצוגות ממנו גנב תכשיטי זהב ותשמישי קודש, טביעות אצבעותיו נמצאו על זכוכיות הארון נעצרו חשודים אחדים ובעקבות החקירה נתגלה סוחר תל אביבי שרכש חלק מהסחורה הגנובה והתיך את הזהב לכמה גושי זהב.

בשנת 1953 בנוכחות שר החינוך ,נפתחה תערוכת ציורים של בצלאל שץ בנו האומן והצייר של מייסד בית הספר בצלאל בוריס שץ, בתערוכה הוצגו מעל לשישים ציורי שמו שציר הבן בצלאל שץ.

בשנת 1958 נפטר מנהלו של בית הנכאות בצלאל מר נרקיס, לאחר עשרים שנות ניהול המוסד, בשנה זאת החל דו שיח עירוני להפקעת המגרש ממול למתחם המוסדות הלאומיים בתחילת רחביה על מנת להקים עליו את בית הנכאות החדש בצלאל, למרות רצונה של העירייה על השטח הוקם לבסוף בית סולל בונה הניצב כיום זה עשרות שנים נטוש .

התחלת רעיון המעבר למוזיאון חדש
למרות רצונם לבניית של בית נכאות חדש, העניינים התנהלו לאטם , אבל החל רישום אוספי בית הנכאות ,חלקם של הרשימות היה חלקי , אך למרות זאת החלו לפנות את האוספים ממרתפי המבנה ,לכספות בנק ישראל עד אשר יוקם מוזיאון ישראל החדש בירושלים.

בשנת 1962 הלך ונבנה המוזיאון הלאומי החדש ,ובשנת 1963 רכש בית הנכאות בצלאל בית כנסת שלם ,מקהילה יהודית איטלקית בעיר ויטוריו ואנטה שאוכלוסייתה היהודית הידלדלה ,בית הכנסת נמצא כיום במוזיאון ישראל .

את בית הנכאות הארכאולוגי בירושלים ניהל פרופסור שמואל ייבין , כאשר פרש החליף אותו בתפקידו דר פנואל כהנא ,כאשר החלה בניית המוזיאון החדש בשיפולי הגבעה מול הכנסת והאוניברסיטה העברית בגבעת רם , הוחלט כי דר פנואל כהנא ינהל את מוזיאון בצלאל ( כך עדיין נקרא המוזיאון הנבנה) ,עוד הוחלט כי לנהל את המוזיאון לארכאולוגיה שנבנה ליד מוזיאון בצלאל, שהיה חלק מאגף העתיקות ושכן ברחוב שלמה המלך בבית ערבי, מונה קרל כץ , עוד הוחלט כי במוזיאון יבנה אגף נוער ותורחב הספרייה האומנותית, יוקם אגף שימור ורפאות .

המבנה של בית הנכאות בצלאל (המוזיאון) לאחר הפינוי ,תכנס לאכלסו אגודת האומנים והוא ייקרא בית האומנים שינדוד מצריפיו ליד מלון המלך דוד ,תהליך פינוי מחסני בית הנכאות בצלאל וקטלוגו נמשך כשש שנים ,נמצאו בו אלפי תמונות יקרות של אמנים ידועים ומפורסמים, אוסף אומנות תימנית יקרת ערך, אוספים ממצרים,פרס ומשאר גלויות היהודים,בתהליך הפינוי והקטלוג נתגלו יצירות ועבודות אומנות שלא היו רשומות אשר עוררו תשומת לב .
1964 פינוי בית הנכאות בצלאל
באוקטובר 1964 החל פינויו של בית הנכאות בצלאל למבני הקבע החדשים של מוזיאון ישראל , העברה זאת נמשכה כחודשיים ,בכניסה למזיאון היה אמור להיות מוצב שלט שיציין את בית הנכאות בצלאל, את מייסדו פרופסור בוריס שץ ואת מנהלו השני מרדכי נרקיס , האמת מעולם לא זכיתי לראות שלט זה , למרות ההבטחה .

עוד בטרם נפתח בית הנכאות בצלאל החדש , החלו לנשב רוחות מלחמה בין יזמי הקמת המתחם החדש ,בשאלה מי מתהדר בנשיאת ההקמה על כתפיו, מצד אחד הנהלת הסוכנות והנהלת בצלאל אל מול סדרת הכתבות שהיללו את טדי קולק כיוזם והמקים את המוזיאון החדש כמתרים העיקרי לבניית המוסד החדש .

עוד טענו האנשים אשר באמת יזמו וערכו מגביות ותרומות למפעל הציוני להקמת קריית לאום אומנותית כי המעטת ערך התורמים בעבר ובהווה אל מול תרומות חדשות להבאת אוספים ותורמים להקמת המוסד החדש, עלולות לפגוע במוסד בעתיד, עוד טענו המתנגדים כי מחיקת פועלו של מרדכי נרקיס שהיה מנהלו עשרים שנה של המוסד איננה ראויה.

בשנת 1967 מופיע שמו של המוזיאון כמוזיאון ישראל ללא אזכור של שמו הישן בית הנכאות בצלאל .
בעת פתיחת המוזיאון מבנה בית הנכאות בצלאל, גדל פי חמישה מגודלו הישן, במבנה הסמוך נפתח מוזיאון הארכיאולוגיה על שם התורם ברונפמן ,למתחם נתווסף היכל הספר המציג את אוסף המגילות הגנוזות על שם גוטסמן, גן הפסלים הפתוח על שם בילי רוז , נאספו עוד כספים על מנת להקים את ביתן צרפת וביתן מארק שגאל.

מוזיאון בצלאל החדש ( מוזיאון ישראל) נפתח במאי 1965
תודה לזקני ירושלים ולעיתונים בארץ ישראל :הצופה המצפה המזרחי מגיד מישרים חרות על המשמר מעריב היינט השקפה המליץ הצפירה הזמן דבר הצבי המגיד ועוד על עזרתם בכתיבת הכתבה .

תכונות פילטר לוח

מיקום

הוסף חוות דעת

כתיבת תגובה

חיפוש

הקלד ולחץ על Enter

בחר קטגוריה להצגה במסננים

נוסף על ידי אורי מלץ

אורי מלץ

בבקשה על מנת לראות פרטי החשבון.