התחבר

לחיפוש חדש לחצו כאן להזמנת מלון לחצו כאן

תודה למשפחת שושני בעלי חרבת זנוקלה על המידע והעזרה, ולאנשי רשות העתיקות, למשרד התיירות הישראלי, ולחברי בקרב זקני הכפרים בהרי יהודה ובמועצת הרי יהודה.

איך להגיע בנסיעה מירושלים לתל אביב ,לאחר מעבר על הכניסה לשכונת טלז סטון ונווה אילן, פניה ימינה בכביש סלול לפנות שוב לימין במעגל התנועה המוליך לשורש ,אותו הדבר לעולים בכביש מתל אביב ,יורדים לכוון שואבה וממשיכים מתחת למנהרה ,לאחר הפנייה במעגל ימינה ממשיכים מאות מטרים עד שרואים משמאל מדרגות ומדרכה לנכים שפרצה הקק"ל ,המתחברים לשביל המוליך למרפסת התצפית בשיפולי ההר.

חרבת זונקולה ,ממוקמת בגובה של מעל לשש מאות מטר מעל פני הים ,החרבה שולטת על הדרך לירושלים, מכך נובעת חשיבותה האסטרטגית הצבאית, בתקופת מלחמת השחרור בעת מבצע שמשון נכבש המקום כיתר משלטי רכס השיירות ,ליצירת שליטה על הדרך ליצירת מעבר בטוח לשיירות המזון לירושלים.

השביל העובר מהמדרגות שנפרצו ,עובר בינות לצמחיה הטבעית, בסופו מוליך למרפסת הנוף שאינה מרנינה בשימורה ,המרפסת צופה על נוף כביש מספר אחד לירושלים ולעבר מוצבי הפלמ"ח ברכס ולמושבים שממול ,הר המסרק פאתי בית מאיר (בית מחסיר) ותחנת שאיבת המים לירושלים העליונה בשואבה.

כאשר עומדים במרפסת הנוף ,המבקרים החפצים לגעת בברזלי האנדרטה עצמה ,יאלצו להמשיך ולעלות בשביל עיזים, שנכבש בידי רגלי המבקרים ,השביל עובר בין קוצים עד לאנדרטה שמתחת לכיפת חרבת זונקולה .

לכול התמהים על העניין של החלקה הפרטית השולטת על האנדרטה וסביבתה, כנושא שאיננו ברור דיו ,מוטב שיפנו וישאלו את מקבלי ההחלטות בשלטון ובמנהל בישראל ,כאשר החליטו בשגגה על מיקום האנדרטה  ,בטרם בדקו כראוי את המצב החוקי של השטח .

ההסבר לטעות פשוט ביותר , כיוון שמקבלי ההחלטות שבממשל , אולי לא בדקו כיאות במפות ובטבו ,והחליטו כפי הנראה, כי האדמה שעלייה הוקמה האנדרטה ,שייכת למדינה מתוקף החוק להלאמת רכוש ערבי נטוש ,אדמות ורכוש שהוחזקו בידי הממונה על נכסים נטושים בארץ ישראל,   ובעצם בפועל האדמה של חרבת זנוקלה רשומה בטבו ושייכת לאנשים פרטיים.
עצם החלטת המנהל בשנת 2006 ,(בעת שהבינו בטעותם ),להחליף את החלקות , כך שהשטח שעליה ניצבת האנדרטה תישאר בידי המדינה.

וחלקת אדמה אחרת סמוכה בבעלות המנהל, שנמסרה למשפחת שושני ,תעיד כי אכן נעשתה טעות , (למרות זאת חלק מרצפת האנדרטה עדיין על חלקה 25 השייכת למשפחת שושני, אך המשפחה העניקה למדינה רשות להשתמש בו .
הבהרה : בשנות השישים בעת שנתקבלה ההחלטה להצבת האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים בנקודה ,הייתה הקרקע רשומה על פי המפות בטבו ,כשייכת לצאצאי משפחת הרבט סמואל המושל הבריטי בארץ ישראל, שרכש אותה בשנת 1925-6 ,כיום החלקה ממשיכה להיות היא פרטית ,ושייכת למשפחה שושני שרכשה אותה בתחילת שנת  2006.

החלקה הפרטית לאחר רכישתה בידי משפחת שושני ,הוקפה החלקה בגדר ושער שנפער בה ,על סמך רישיון לגדר שקבלה המשפחה להקמתה, בידי מועצת הרי יהודה ,החלטה שגובתה בידי בית המשפט המחוזי ,המאשר את החלקה ,כחלקה פרטית הרשומה בטבו ,בפועל החלקה הוקפה בגדר ,בניסיון למנוע המשך השלכת פסולת ואשפה, במשאיות עמוסות בפסולת ואשפה שזרקו  קבלני הבניין בחלקתם.

אנדרטת פורצי הדרך לירושלים,
שכונתה בתחילה בשם " יד בשער הגיא" ,הוקמה על מדרון מתחת לכיפת ההר, שעליה ממוקמים שרידי חירבת זונקלה , כיום הגוש מחולק לשש חלקות משנה ,כאשר חלקות שמספרם 24,25,26,27,32 בגוש שהיו בבעלות המשפחה הבריטית שרכשה אותה בשנת 1925-6.

חלקה 31  שעליה ניצבת אנדרטת פורצי הדרך כיום, ממוקמת בגוש השטח הפרטי ,שהיה רשום על שם המשפחה האנגלית ,שרכשה אותה מהערבים בשנת 1926,ולכן הבעלות על החלקה שעליה ניצבת האנדרטה, הוחלפה בהמשך בהסכם החלפת שטחים ,בידי המנהל ומשפחת שושני הבעלים הנוכחים של החלקה בשנת 2006 ,בעת ההחלפה  קבלה משפחת שושני בתמורה, את חלקה 32 שעליה נטעו הם כרם ענבים , חלקה שבעבר פעלה בה מחצבה ,הממוקמת לכוון צפון ומימין הדרך לכוון תל אביב.

בשנתיים האחרונות, בעת בניית מחלף שואבה שורש החדש ,
נלקח שטח אדמה נוסף מאדמתם הפרטית של משפחת שושני , שתוחם את הכביש המעקף במחלף , כמובן בהסכמתם , הקק"ל אף פיתחה ונטעה עצים לאורך המסלול והסדירה כביש חדש ,המשמש ככניסה לפארק רבין ובהמשך ליער נווה אילן.

לאחר רכישת הקרקע בשנת 2006 מידי צאצאי משפחת הרבט סמואל בידי משפחת שושני , ביקשה המשפחה, למדוד את השטח על פי המפות והרשום בטבו ,מדידה שנעשתה בידי מודד ממשלתי מוסמך ,שלאחר מדידותיו התברר שאפילו פארק רבין הנרחב שהיה בעבר , וכביש האספלט שהקק"ל פרצה והמוליך לפארק רבין ,עוברים בשטחה של משפחת שושני .

אי לכך ,ביקשה הקק"ל מהמשפחה פרק זמן ,להסרת המתקנים של פארק רבין משטחה של המשפחה ולצמצם את שטח הפארק ,ולתחם אותו לשטחה של המדינה בלבד, משפחת שושני התירה את המעבר בכביש הגישה שנפרץ על שטחה לפארק   רבין ובהמשך ליער נווה אילן ולדרך דיפנבייקר.

הקדמה
החווה החקלאית הערבית חירבת זונקולה הנקראת בשמנו כיום " גבעת משב " להנצחת הרוחות המנשבות מעל לגבעה נבנתה יותר כבוסתן חקלאי ,בידי משפחת זונקולה מנכבדי הכפר הערבי (אללה ירחמו) סריס ,הממוקם לרגלי ההר מעבר לכביש וממול לאנדרטה.

יש המפרשים את שיבוש השם סריס ,להר שעיר המקראי (ספר יהושוע) הממוקם בשטחו של שבט יהודה,  הכפר סריס נכבש במלחמת השחרור, בעת פריצת הפרוזדור הדרך לירושלים הנצורה .

תיעוד ההיסטורי מהראשון לחרבת זונקולה כשטח חקלאי ,ניתן למצוא במפה שנעשתה במחצית המאה השמונה עשר, בידיו של משרטט המפות הנוצרי ההולנדי קרל ויליאם מרדית ון דה ולדה ,שהחליט כצליין למפות את ארץ הקודש.

ולדה הכין בשנת 1858 ,מפה של ירושלים וסביבתה בקנ"מ אחד לעשרת אלפים, בסיור הראשון שערך בארץ ישראל , תוך עזרה ועיון במפות ששרטטו מהנדסים אנגלים ,בסקר שערכה, הוועדה הממלכתית הבריטית לסקר גאוגרפי של ארץ ישראל ,בשנות הארבעים של המאה התשע עשר, בנוסף להכנת המפה ,צייר ולדה מאות ציורי מים של מבנים ואטרקציות בארץ ישראל (וולדה ביקר בשנית, מספר שנים לאחר מכן בארץ).

תיעוד נוסף  של חרבת זונקולה ,ניתן לראות בצילומי אוויר של מטוסים בריטיים, ולפני כן תצלומי אוויר של מטוסים תורכיים,בתקופת ההכנה ולפני כיבוש ארץ ישראל וירושלים בדרך רכס גב ההר בידי הבריטים, צילומים אלו מאשרים כי שרידי שלושת הבתים בחרבת זונקולה , נבנו לאחר מלחמת העולם הראשונה בידי הבעלים הערביים ואני מניח שחלקם בידי משפחת קרובי משפחת המושל הרבט סמואל שהקימה במקום רפת וחקלאות.

בשטח כיפת ההר שגובהו מעל לשש מאות מטר מעל לגובה הים ,ניתן להבחין בארבעה בורות שנחצבו לאיסוף מי גשמים בחורף לצרכי השקיה, במערה חצובה בצד שרידי המבנה שנותר, תעלות הגנה מימי המקום ששימש כמוצב בריטי ששלט על הכביש ובטרסות חקלאיות שניבנו ורצפת משטחי בטון, שכפי הנראה הוקמו עליהם צריפי מגורים לחיילים הבריטיים ,ולאחריהם הקימו לוחמי הפלמ"ח שישבו במוצב מספר אחד אחריהם.

בשנת 2006 נערך סקר בידי המחלקה לארכאולוגיה ונמצאו מספר ממצאים על בנייה קדומה ובמערה החצובה הממוקמת בפסגה לצד שרידי המבנה שקיים , מערה שפתחה מחופה בקשת אבנים, שרידי המבנים שופצו ביד רשות העתיקות והבעלים ,והתברר כי בעבר המבנה חופה בגג רעפים ,הם נמצאו שבורים למרגלות המבנה.

הרשות לעתיקות ומשפחת שושני ,נרתמו ושיפצו חלקית את שרידי המבנים, אך לא קבלו אישור להניח על שרידי המבנה גג רעפים ,כשם שהתירו להניחו במשלט הנעלם של נווה אילן הסמוך ,הם גם שלא קבלו אישור לשפץ את שרידי המבנים שנהרסו בעבר.

סיפור הבעלויות על חרבת זנקולה
תחילת הספור של חרבה זנקולה, בשטח חקלאי של מכובד ערבי על פסגת ההר ,כנראה מהכפר סאריס או מבית מחסיר ,העבר ההיסטורי די עלום כיוון שצאצאי בעלי השטח הבריטיים שרכשו את הקרקע בשנת 1926,לא זכרו במדויק את ההיסטוריה ,אבל על פי עיון בתצלומים ומפות עתיקות ,אנו מבינים ששרידי חלק מהמבנים התווספו לאחר מלחמת העולם הראשונה בידי בעליו של הבוסתן הערבי .

בנוסף למבנים בעלי הבוסתן הערבים ,נחצבו כארבעה בורות אגירה למי גשמים , שמתוכם נוקו והושמשו ,שלושה בארות בעבודה קשה ומאומצת של פינוי פסולת.

בידי בעלי השטח העכשוויים בני משפחת שושני, אני משער שיתרת המבנים שנבנו בחרבת זנוקלה ,נבנו בעבודה של הבעלים החדשים היהודיים ,בני משפחת הרבט סמואל שעלו בשנת 1926 לחרבת זנוקלה על מנת להקים חווה חקלאית .
את הקרקע של חרבת זנקולה ,כך סיפרו יורשיו באנגליה, רכש המושל הבריטי היהודי לורד הרברט לואי סמואל ,שהיה המושל הבריטי בארץ ישראל בשנים 1920-1925 ,בסיום כהונתו נרשם הנכס  בשנת 19265-6 בטבו ,ולאחר מכן נרשמה הבעלות על שם דודתו או אחותו האנגלייה.

לדברי צאצאי המשפחה באנגליה שסיפרו לרוכשים החדשים בני משפחת שושני , כי בעת שחזר הנציב הרבט סמואל לחיים הפוליטיים בבריטניה בתום כהונתו בארץ ישראל ,הוא רשם את האדמה שרכש על שם בת אחותו או דודתו (למורת רוחם של חלק מבני המשפחה), בת המשפחה שהאדמה נרשמה על שמה ,הייתה ממשפחה דתית חרדית שהיו בדרכם להגשים את  החזון הציוני להתיישב ולהתפרנס מאדמת ארץ ישראל.

בני המשפחה האנגלית הדתית חרדית ,אכן עלו לארץ והתיישבו בחורבת זנקולה ,בביתם החדש החלו לבנות רפת על מנת לספק חלב כשר לתושבי ירושלים, בנוסף החלו לעבד את החלקה ולשתול ולנטוע עליה גידולים חקלאיים.

תושבי הכפרים הערביים שמסביב , בלשון המעטה לא אהבו את הרעיון הציוני המתגשם בחוות זנקולה והחלו בגניבות ציוד ותוצרת חקלאית, הם גם השחיתו ציוד והציקו למשפחה הבודדת שבקרבם ,ואף החלו איומים על חיי המשפחה היהודית הבודדת, בצר להם התקפלה המשפחה וחזרה לאנגליה מולדתם .

חוות זנוקלה ננטשה ועמדה בשיממונה עד תקופת המרד הערבי במנדט, הבריטים שהבינו שחרבת זנוקלה אחת הנקודות השולטת על הדרך לירושלים , פנו למשפחה באנגליה וקבלו אישור להקים על כפת ההר ,מוצב צבאי בריטי לשליטה על האזור והכביש לירושלים.

על ההר במשלט שהוקם, נחפרו תעלות קשר ועמדות ,הוקמו בתים וצריפים למגורי החיילים האגדות של ותיקי האזור מספרים כי למבנה הראשי בעל גג הרעפים (השריד עם הקירות שעל הכיפה ללא הגג),הובאו נשים קלות דעת על מנת לענג את החיילים בשיממונם.

כאשר נטשו הבריטים את הארץ ,ננטש המוצב ונהרסו המבנים בחרבת זנקולה ,בידי החיילים הבריטיים, לאחר שיחידות הפלמ"ח ,החלו לכבוש את רכסי דרך השיירות ,נכבשה גם נקודה זאת ביחד עם הכפרים, סריס שממול והבתים ליד תחנת השאיבה , והישוב הערבי בית מחסיר (בית מאיר) ,שמהם יצאו פורעים ערבים להתנכל בדרך, לשיירות שהעבירו אספקה ומזון לירושלים.

לאחר מלחמת השחרור בשנות החמישים ,הושיבה המדינה עולים ממרוקו ותוניס במבני הכפר הנטוש סריס והחליפה את שמו לשואבה על שם תחנת השאיבה העליונה ,של קו אספקת המים לירושלים ,אלא שקשיי פרנסה והנטל הכספי של השלטונות המיישבים בעזרה לספק מקומות פרנסה ותמיכה לתושבי הכפר, הביאו את השלטונות המיישבים לאחר שנתיים ,להכריז על נקודת הישוב כבלתי כדאית ,וניסו לפנות את תושביו שהתנגדו למהלך.

כתגובה לסירוב הפינוי באקט של כוח, חסמו השלטונות את כמויות המים שיועדו לחקלאות והעולים נאלצו לעזוב את הישוב שואבה, עקב חדירות מחבלים לאזור והפחד להתנכלות למשאבת המים, ועל מנת לאבטח את האזור ,החלו השלטונות ליישב בשנת 1957 בחזרה את המושב, ושיכנו בו בתחילה את מהנדסי ועובדי תחנת השאיבה ומעט עולים חדשים.

שבע עשר שנה לאחר מכן החלו השלטונות להרחיב את המושב שואבה ,למקום נכנסו משפחות חדשות והישוב התרחב ,חלק מתושביו שהתפרנסו מחקלאות וגידלו מטעים וכרמים שנשתלו וניטעו בידי הסוכנות בעזרת הקק"ל ,למרגלות ההר ובטרסות שהקימו בשטחים של המשפחה האנגלית.

מטעי הפרי שעובדו בשיפולי חרבת זנוקלה בידי חקלאי המושב שואבה ,נעזבו ונעלמו מן הנוף ,כמו הרבה מטעים ברחבי מועצת הרי יהודה ,שנטעו ונעלמו ממחסור במים וחוסר כדאיות מהתמורה הכספית לגידולם.
לאחר שנים ,הקים תושב הכפר שואבה על שטח המשפחה ללא אישור ,בשיפולי הר חרבת זנוקולה , משתלה שבהמשך הפכה לאולם אירועים, לאחר משפט שבו הוכיחה משפחת שושני בבית המשפט שהשטח רשום על שמה, והפולשים פונו מהמקום, בית המשפט אף הטיל על הפולש קנס כספי גבוה ,על שימוש בשטח האדמה שאליה פלש.

ספור חברות הקש הפלסטינאיות ברכישת אדמות יהודיות בארץ ישראל
בתחילת שנות האלפיים ,הקימו הערבים גוף הדומה לקק"ל שלנו, על מנת לרכוש אדמות שבשטחי מדינת ישראל ,שהייתה להם טרם מלחמת השחרור זיקה לבעלות ערבית , גוף שבראשו עמדה סואה רעייתו של יאסר ערפת מנהיג הפתח.
הארגון הפלסטינאי החל לנבור במשרדי הטבו ,בעזרת עורכי דין ישראלים ומאכרים בעיקר מהמגזר החרדי ( בלי להטיל דופי על הכלל) ,לאחר שאיתרו שטחים גייסו כספים מאישים ערבים עשירים וממדינות הנפט בעיקר סעודיה ובחריין ,הקימו כמונו חברות קש ,והחלו לרכוש אדמות בחזרה בשטחי מדינת ישראל ,מיהודים, דרוזים ועוד.

אירגוני קש פלסטיניים אלו רוכשות קרקעות טיפין טיפין על מנת לא למשוך תשומת לב לעבודתם ,דרך נוספת היא השתלטות זוחלת על שטחי בור ומרעה וקביעת עובדות בשטח בהוספת גנבות ,חבלות לציוד חקלאי לחקלאים יהודים באדמתם.
לנישה הזאת נכנסו גם גורמי פשע פלסטיניים ,שהחלו לפלוש לשטחים שבסיבתם אדמות של מוסלמים ויהודים כאחד ,להתיישב עליהם ולסכים להתפנות מהאדמה תמורת סכומי כסף גדולים שהשתלשלו לכיסם הפרטי, דוגמאות כאלה אובחנו באזור ירושלים ואפילו ב שטחי הכפרים הדרוזים בדלית אל כרמל ועוספיה, חלק מההשתלטות מלווה בפעילות פלילית כמסווה, לניסיונות ההשתלטות וחלק מהאנשים מרימים ידיים ומוכרים את אדמתם .

השתלטויות אלו גורמות לאובדן רצף שליטה טריטוריאלי יהודי ,על שטחים באזורים שונים ערביים ברחבי הארץ ,בעיקר בגליל ובאזור ירושלים והסביבה אזור טייבה ועוד, הגוף הפלסטיני מגיע לרשימות של רוכשי קרקעות יהודיים ,בתקופות שמשפחות יהודיות מרחבי העולם בתחילת המאות 18-20 ,רכשו קרקעות בארץ ישראל  מטעמים ציונים של גאולת הארץ.

חלק מצאצאי המשפחות אף לא ידעו על בעלות המשפחה על אדמות אלו, לאחר שאותרו החלקות הרשומות בטבו כאדמות יהודיות, מגיעים אנשי הקש עם מזוודות מלאות מזומנים מסנוורות את בעלי הקרקעות היהודיות ,שידעו או שלא על רכוש המשפחה ,ואלה שהבינו שאין להם מה לחפש בשטחים שהרוב בהם הוא מוסלמי ,מיהרו לנפילת הממון לידיהם והתפתו ומכרו לנציגים העלומים את שטחיהם.

ספור רכישת אדמות חרבת זנוקלה בידי משפחת שושני

בתחילת שנות האלפיים נודע למשפחת שושני בדרכים כאלה ואחרות ,כי חברת קש פלסטינאית פנתה ליורשי משפחת הרבט סמואל באנגליה , והציעה להם סכום שנע בין עשרה לעשרים מיליון דולר, בעבור שטח האדמה של חרבת זנוקלה ,שעליה מוצבת אנדרטת פורצי הדרך לירושלים .

מיד שנודע למשפחת שושני על הפנייה למשפחה באנגליה, פנתה משפחת שושני לצאצאים  בפניה ללב הציוני שבהם, על מנת שיוכלו לרכוש את האדמה, בטרם יניחו הפלסטינאים את ידם על האדמה, סכום הכסף הגדול שהוצע בידי חברת הקש הפלסטינאית למשפחה האנגלית היווה בתחילה מחסום במשא ומתן.

בפועל צאצאי משפחת הרבט סמואל התפזרו ברחבי העולם , חלקם של הצאצאים אף לא ידעו על שטח האדמה השייך להם, במשא ומתן לרכישת הקרקע ,נמצאו כשלושים צאצאים יורשים שלכול אחד אחוז מסוים מהשטח ,שני פלגים אחזו בארבעה חלקים כול אחד, בראש פלג אחד עמדה הצאצאית ויקטוריה גורברג ,שלוחה של פלג נוסף הייתה באמריקה בראשות מר גור, בסך הכול הוחתמו כעשרים ושש צאצאים על מסמך המכירה למשפחת שושני.

לצורך השכנוע למכירת השטח להם, פנו בני משפחת שושני ללבם הציוני ולפן הדתי לאומי של ישוב ושליטה על אדמות בארץ ישראל , אל מול האפשרות לנפילת השטח לידיים פלסטינאיות.

לבסוף החליטו היורשים למכור את האדמה למשפחת שושני, בתמורה לסכום שנקבע ביניהם, לצורך החתימה בתחילת שנת 2006 ,כונסו 26 צאצאי היורשים בלונדון ,שם חתמו היורשים על חוזה כתב ויתור ומכר, ויומיים לאחר מכן הגיעו שני הנציגים של הפלגים היורשים לישראל ,וחתמו סופית על מסמכי העברה בטבו בירושלים, לטובת משפחת שושני .

לאחר סיום הרכישה בתאריך  4.1.2006 ,בקשו הרוכשים בני משפחת שושני ,לערוך מדידות בידי המודד הממשלתי ,לשטח שנרכש בחרבת זנוקלה ,לאחר המדידות וקביעת גבולות החלקות בהתאם למסמכי הטבו , נקבעו גבולות חלקות האדמה השייכות למשפחת שושני .

לצורך רכישת האדמה כהגשמה ציונית גרידא בחרבת זנוקלה ,מכר אב  משפחת שושני רכוש רב ולקח הלוואה גדולה מהבנק ,הלוואה שעדיין בשנת 2016 ,ממשיכה המשפחה לשלם ,בעבור השטח שרכשה ממניעים ציונים ובכדי למנוע רכישת הקרקע בידי מוסלמיים , קרקע  שעלייה ניצבת אנדרטת פורצי הדרך לירושלים ומלווי השיירות .

מצקצקי השיניים והמתנגדים ,יאמרו כי הרכישה נעשתה ממניעים כספיים , אלא שאני שחקרתי את הנושא ,נוטה להאמין בלב שלם ,שהרכישה נעשתה מטעמים של שימור הארץ בידי משפחה ששורשיה נקבעו בארץ בשנת 1905,שאבותיהם נמנו על אנשי לחי ואצל בטרם קום המדינה והם אף שרתו שנים רבות בצה"ל למען בטחון המדינה.

הקמת האנדרטה בקילומטר ה 23 מירושלים

תחילת הרעיון להקמת האנדרטה, נעוצים באגודת החיילים המשוחררים , ותיקי גדוד פורצי הדרך לירושלים ואגף הנצחת החייל ,שפנו בשנות החמישים ,למשרד הביטחון בבקשה להקים אנדרטה ,לזכרם של מלווי השיירות שחרפו את נפשם, בניסיונות לפתוח את הדרך הנצורה ,על מנת להביא מזון וציוד לעיר הנצורה המשוועת למזון ,האנדרטה שאמורה הייתה לקום ,בניגוד לרעיון באנדרטאות הנצחה אחרות, לא הייתה אמורה לציין את שמות הנופלים אלא ,את הרעיון בלחימה לפריצת המצור על העיר.

המדינה הוציאה בתחילת שנות החמישים ,מכרז להקמת יד שער הגיא ,לזכר פורצי הדרך לירושלים ,שלוש/ שנים לאחר מכן ,יצאו דגמי האנדרטה לשיפוט הקהל מדינה לנקודות ברחבי הארץ ותריסר שופטים שכללו אומנים ,אנשי רוח , ואדריכלים.

מחיר קבלת טופס לתכנון האנדרטה, נמסר תמורת שלוש ל"י לקופת המדינה, הזמן שניתן להגשת ההצעות, נדחה שוב ושוב עד שנקבע תאריך סופי להגשה במחצית שנת 1953 מתוך למעלה משלושים הצעות שהוגשו להקמת האנדרטה ,נבחרו שלוש הצעות לביצוע שבמקום הראשון הוכרז על פרס של אלף ל"י ,המקום השני פרס בסך 500 ל"י ואילו המקום השלישי קיבל פרס של 300 ל"י .

ההצעה השנייה בתוספת הזמנת העבודה, שנבחרה הייתה פרי יצירתו של האמן מיכאל קארה מיפו, שהצעתו כללה דמות לוחם בגובה 12 מטר בפיסול באבן, דמות שידה האחת נושאת רימון ואילו בידה השנייה תומכת בפצוע שלרגליו, למעשה זאת ההצעה שנבחרה לאנדרטה , והאמן קבל אישור לבניית הפסל.

מחיר הביצוע להקמת האנדרטה נקבע לעשרים וחמש אלף ל"י ,אלא שהאגדות במחוזותינו מספרות שחוגים דתיים בחשו בקלחת (לא תעשה לך פסל ומסכה) והאמן המאוכזב קבל את שכרו והעביר את הפסל בסופו של דבר ,לתחום העיר תל אביב .

בשנת 1961 פורסם מכרז חדש להקמת האנדרטה ,מתוך קרוב לשישים הצעות שהוגשו זכתה הפסלת נעמי הנריק במכרז האנדרטה , בשנת 1967 נחנכה סוף סוף האנדרטה המופשטת, בצורת ארבע אגודים של צינורות השקיה מאלומיניום ,באורך 12 מטר והיוצרים חץ המתרומם למעלה, הצינורות הארוכים נשענים על צינורות קצרים יותר והיוצאים מתוך בסיס בטון, ונתמכים בקבוצת מוטות אנכיים, יש המתארים את זרימתם כקני רובים יש האומרים כי אלו קני תותחים ,האמנית ביקשה לציין באנדרטה התעלות רוח הלחימה ואולי לא את הניצחון.

את האנדרטה הקים מסגר אומן ירושלמי שנרתם לרעיון ויצר את האנדרטה על פי הסקיצות של האמנית הפסלת נעמי הנדריק , האנדרטה האבסטרקטית שהוקמה והניצבת במקום כיום, ומתחתיה כיום גוש סלע בין השיחים ,שעליו  לוח האבן שעליו נחקק פסוק מספר ישעיהו "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט".

פעולות השימור בחורבת זנוקלה

בסוף שנת 2006 פנתה משפחת שושני לרשות העתיקות ,לביצוע סקר ארכיאולוגי היסטורי בחרבת זנוקלה ,לאחר עבודה בשטח נתגלו מספר ממצאים של מבנים, בורות מים ומערה חצובה, על מנת לנסות לשמר את שרידי המבנים שנתגלו ,בארות המים ומערכת איסוף המים ,שימור ובנייה מחדש של הטרסות החקלאיות ,ניקוי האתר מפסולת בנין וסימני ונדליזם של מבקרים חסרי חינוך.

שרידי המבנה שנותר שופצו חלקית בבניה של חלק מהקירות שנהרסו ,הכנסת טיט בין האבנים בקירות, אך בבואם להחזרת גג הרעפים שהיה בעבר כחיפוי למבנה ,לא נתקבל אישור לבנייתו מחדש מהמנהל , למרות שרשות העתיקות השתלבה במלאכת השימור, נסללה דרך אספלט משובשת קמעה משער הכניסה עד הכיפה, השטח נוקה ושופץ ,ניטעו עצי פרי וגפנים ונבנתה מרפסת תצפית.

מה צופן העתיד למקום

לפני שנה הוכנה תוכנית משולבת בין בעלי חרבת זנוקלה ,משרד התיירות, וחממת תיירות יואב יהודה, הממתינה לאישור ביצוע במועצת הרי יהודה, התוכנית אמורה לשלב חניון לילה ואטרקציה תיירותית מודרכת כתחנת מורשת על הדרך לירושלים בימי המצור, לתולדותיו באזור ולספור ימיו במלחמת השחרור, וכבסיס ללימוד אזור הקרבות ומורשת רבין כמפקד בפלמ"ח .

בין יתר החיפוש לשילוב המקום כאטרקציה ,פנתה משפחת שושני להנהלת אגודת שימור הפלמ"ח בהצעה לבנות במקום מוזיאון שיתאר את מורשת הקרב של גדוד הפורצים בפלמ"ח אך הרעיון לא קרם עור וגידים.

תכונות פילטר לוח

מיקום

הוסף חוות דעת

כתיבת תגובה

חיפוש

הקלד ולחץ על Enter

בחר קטגוריה להצגה במסננים

נוסף על ידי אורי מלץ

אורי מלץ

בבקשה על מנת לראות פרטי החשבון.