דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

מזכרת בתיה מושבה והסביבה

 

עקרון הלוא היא מזכרת בתיה

תודה לידידי, לזקני שבט מפא"י ולעוזרים במלאכה לכתיבת סיפור המושבה מזכרת בתיה. 

מזכרת בתיה שעלתה על הקרקע בשנת 1883 כאחת מהמושבות הראשונות של הברון בנימין אדמונד רוטשילד ביוזמתו של של הרב שמואל מוהליבר מהנהגת אגודת חובבי ציון , את המושבה הקימו 11 החלוצים החקלאים הדתיים שכונו אחד עשר העביות שעלו מגרונדה שברוסיה על חשבונם ,בעקבות הפרעות בארצם .

מזכרת בתיה מעט על הרב מוהליבר

דבקותו של הרב מוהליבר שישב בעיר בייאליסטוק ,למען הרעיון של שיבת יהודים לאדמת ארץ ישראל ולעבדה הייתה ידועה במסגרת אגודת חובבי ציון שבשמה פעל, פעילות זאת גרמה לרבנים ידועים אחרים שלא דגלו במשנתו להתנגד לדרכו.

אחד הידועים בהתנגדותו היה הרב חיים סולוביצי'ק רבה של העיר בריסק , אלא שלמרות זאת היה מבקרו מעת לעת, כנשאל סולוביצ'יק בידי חסידיו ,כיצד הוא מבקר יריב שכזה בביתו , השיב להם כי הוא מעריך את גאונותו בעיניי תורה ובעיניו הוא צדיק ועל כן ,טרח וישב לשוחח בנושאים אלו למרות חילוקי הדעות הציוניים.

לאחר שביקר הרב מוהליבר בפריז וביקש את עזרתו של הברון רוטשילד ,בהקמת מושבה של חקלאים יהודים יראי שמים בארץ ישראל וקיבל את הסכמתו ,יצא חזרה למצוא חקלאים יהודים כלבבו שיעלו לארץ ישראל ויקימו ישוב יהודי בה, לאחר שנבחרו האנשים לעליה בעזרת הרב מורדכי גימפל ובעל עיתון הלבנון יחיאל בריל החלה העלייה ליישוב המושבה עקרון.

שמות המייסדים החלוצים בעקרון הלוא היא מזכרת בתיה.

יעקב ארקין, צבי ארקין (אחיו) שמת ממכת שמש , ברוך צבי ברנשטין, אברהם יעקב גלמן (צורף ל-11 המשפחות מפבלובקה, במקום ששימש כמלמד לבניהם, העולים עמדו בכל תוקף שיעלה אתם וישמש כמזכיר) יחזקאל לוין, יעקב לסקובסקי שגורש בידי פקיד הברון לאחר שמרד מתפקודו בניהול המושבה , משה מלר, חיים משה פרס, דב רודבסקי (אביו אליהו עלה כעבור שנתים עם המשפחות), יהושע רובינשטין שגורש עם חברו בידי פקיד הברון לאחר שמרד מתפקודו בניהול המושבה ואפרים שקולניק.

זקני המושבה סיפרו באגדות הישוב, על יעקב לסקובסקי ,שהקפיד  על הילכות הדת  ומכוון שלא היה מקווה במושבה ,נהגו חבריו לשלשלו לבאר המים על מנת שיעשה מצוות טהרה, כל היה יורד 25 מטר לבאר עורך את המצווה והיה צועק לחבריו ממעמקים קראתיך יה ,זה היה הסימן להעלותו בחזרה ויעקב במסע המשיכה החוצה היה מזמר זמירות דת וסוחף את חבריו לאירוע.
 
אגדה נוספת מסופרת על חיים משה פרס שבעת שהקבוצה הוכשרה בבית הספר מקווה ישראל למשך ארבעה חודשים , בטרם העליה למושבה עקרון , חלה חיים והרוקח של ממקווה שבדק אותו קבע שהוא חולה במחלה קשה ומוטב שיחזור לרוסיה מובן שהציוני חיים סרב ובסופו של דבר ,היה האחרון שנפטר מבין אחד עשר המתיישבים הראשונים ,עוד מוסיפים חבריו, כי למרות מה שנכתב שגילו בעת פטירתו היה 101 שנים ,אלא שמחמת הצניעות גילו האמיתי היה 103 שנים בעת שנפטר. 

בתחילה נקראה המושבה עקרון ,אך שמה הוחלף על פי בקשתו של הברון בעת ביקורו במושבה, בשנת 1877 לאחר שנת מות אמו ,ועל כן החליף את שמה מעקרון למושבה מזכרת בתיה ,  זקני המושבה טוענים כי בתחילה התכונן הברון לקרוא למושבה ראשון לציון ,על שם אמו בטי (בתיה) ,אלא שתושבי ראשון  מרדו מדי פעם כנגד פקידיו במושבה ,שאפילו באחת ההפגנות ,שיברו המתמרדים כנגד הפקידות ,את חרבו של הקצין העותומאני שהיה בראש חייליו לדכא מרד זה , זעמו של הברון בער ולכן לא קרא לראשון על שם אמו מזכרת בתיה ,אלא העביר את השם למושבה עקרון .

בעזרת הלוואתו של הברון נרכשה תחילה חלקה בת 2500 דונם ,מידי תושבי הכפר הערבי עאקיר שחולקה לחלקות שבהם הקימו החלוצים את בתיהם והחלו לעבד את אדמתם החקלאית, בתחילה התגוררו המתיישבים בחאן הישן שניצב על אדמתם ,בני המושבה גידלו חיטה שעורה קטניות,לפת, תורמוס .

פקיד הברון באותה התקופה בלוך , רצה לשבור את רוח איכרי עקרון לבל יתקוממו נגד עריצותו, לשם כך היה מעכב להם את התמיכה, שירגישו עד כמה הם תלויים בו, כאשר הגיעה עונת הזריעה וחטים לזריעה , הפקיד בלוך מתמהמה ואינו נותן, הלך חיים משה פרס מאיכרי המושבה ,אל ערבי אחד ברמלה ,וקנה ממנו בהקפה 100 שקים זרעי חיטה במחיר 250 נפוליונים, וחילק זרעים לאיכרים, כאשר בלוך ראה את המעשה לא נותרה בידו ברירה והוא הוכרח לשלם את מחיר החיטה.
 
כאשר הודח אוסטובסקי מתפקידו כמנהל המושבה ראשון לציון ,העבירו הברון רוטשילד לנהל את (הקולוניה) מושבת עקרון - מזכרת בתיה ואת פתח תקוה , בשנת 1877 ,רוטשילד הבהיר בברור לכולם שזאת איננה ירידה במעמדו ,אוסטובסקי עצמו המשיך למשוך בחוטים במושבות שבעבר ניהל,בשנה זאת מנתה המושבה עקרון כשש עשר משפחות ובסך הכול כמאה וחמישים נפשות.
 
בעת ביקור הברון בראשונה בשנת 1887 במושבה, סייר הברון בבתי התושבים ,שם ביקר קשות את נושא הניקיון והאחזקה של הבתים ,לשלושה בתי איכרים שהיו לדעתו מסודרים ,העניק פרסי כסף 200,150,100 פרנקים למשפחה ,באותו ביקור הצהיר כי יתרום למושבה  25.000 פרנקים לחפירת בארות מים ,לרפתות ולכלי עבודה בבקור זה ,ביקש לשנות את שמה של המושבה מעקרון למזכרת בתיה ,על שם אמו שנפטרה באותה שנה. 
 
בשנת 1988 רכש רוטשילד, עוד כאלף שמונה מאות דונם אדמה ,בסמיכות לאדמות מזכרת בתיה, על מנת לספק לצעירים שנישאו במושבה חלקות אדמה לעבדם ולהתפרנס מהם, בחלק החדש בנה שש בתים בני שתי קומות שבהם 16 חדרים שבהם פתח מחוץ למגורים גם ,את בית הפקידות ,בית הספר ובית הכנסת.
 
גם בית ספר נפתח במושבה לילדי האיכרים בשנת 1889, כמורה נבחר יהודה גרזובסקי , שעלה מרוסיה ועבד במספר מושבות ,עד שנתמנה למורה במושבה ,אלא שמיד לאחר שהגיע נתברר לו כי חסרים ספרי לימוד בעברית ,לא התייאש המורה והחל מיד להכין מילון עברית רוסית שבו ריכז את המילים בעברית בצורה מקוצרת,ספר שהודפס באודסה ,ליד התרגום העברי ,הוסיף תרגום באותיות עבריות תרגום לגרמנית גם,המילון העברי רוסי נמכר במאה אלף עותקים והכיל אוצר של מילים בעברית בעיקר לדו שיח יום יומי.
 
ליד הבתים בנה גם אורווה ורפת וגן ירק וגינה מסביב לבתים, למושבה נוספה בריכה ובית מרחץ, עבודה שכירה לא התקיימה עדיין במושבה עקב גודלם של המשפחות ,שהיו להם מספיק ידיים עובדות במשקים,על מנת להגן על הבתים מפני הרוחות ,מכוון שמיקומה של המושבה בשטח מישורי,אי לכך נבנו משוכות צברים מסביבם להגנה מפני הרוחות, אך כאשר הגיע הקיץ, התעופפו הקוצים מהסברס לעיניים וגרמו למחלות ,על כן נהרסו גדרות אלו ונבנו אחרות במקומם.
 
המתיישבים במושבה מזכרת בתיה ,הובאו למושבה עקב בקיאותם ונסיונם בעבודת פלחה וגידולי דגנים מרוסיה לאיכרים אלו לא הייתה הכשרה בגידולי עצי פרי , למרות זאת החליטו פקידי הברון כי עליהם לטעת עצי פרי וכרמים כמו : מישמש ,אפרסקים ,שקדים ,תפוחים ,זייתים ועוד.
 
פקידי הברון התעלמו מטיב האדמה ,שלא הותאמה לגידולי עצי פרי ומחוסר בקיאותם של האיכרים, נוח לפקידים אלו להעסיק את האיכרים כשכירים התלויים למחייתם בעבודה זאת ומנעו מחלקם לעבוד בשדותיהם ולזרוע שדות בתבואה וכדומה.
 
בהמשך דרכם כאשר הגיעה שנת השמיטה בשנת 1889 ,סרבו החלוצים לעבד את הקרקע עקב אמונתם הדתית בשנת השמיטה , כתגובה הברון שקבל את המידע מפקידיו כעס מאוד, הוא עוד הוסיף, שהחלוצים ילכו לרב מוהליבר היוזם של הקמת המושבה ,לקבל ממנו פיצויים ,בתגובה לקח הברון מהמושבה את הרופא הרוקח השוחט ,פקיד המושבה ואת המורים.
 
אנשי היישוב הישן בארץ ישראל גילו סימפטיה למאבקם הדתי ,והבטיחו לתרום להם כספים על מנת שיחזיקו מעמד , (צאצאיהם ממתינים עד היום לעזרה זאת) , בצר להם ,נשלחו החלוצים משה פרס ויעקב ארקין לרוסיה לגייס כסף ,על מנת שיוכלו לעבור את שנת השמיטה , שליחות זאת נכשלה ,מכוון שהיהודים ברוסיה שאליהם פנו לקבלת תמיכה ,אמרו להם שלא יתמכו בפרזיטים, שאינם עובדים למחייתם עקב חוק השמיטה ,שני השליחים קבלו תרומה בסך מאה רובל ,שתשמש אותם לרכישת כרטיסי הפלגה בחזרה לארץ ישראל .
 
מכוון שאנשי המושבה היו דתיים,הם סמכו על דעתם של רבני רוסיה שתמכו ברעיון של שנת השמיטה , אלא שלאחר שפקיד הברון בלוך ,תבע את האיכרים בדין תורה אצל רבני ירושלים ,שהוציאו פסק תורה שעל האיכרים במזכרת בתיה ,להפסיק את השביתה של שנת שמיטה ולחזור מיד לעבד את האדמה ,זאת מכוון שהברון מספק להם ממון למחייתם והם סמוכים לשולחנו, ואין הם עומדים בזכות עצמם על רגליהם, על כן אין הם יכולים להמרות את הוראותיו של הברון באמצעות שליחיו במושבה . 

בלית ברירה עקב מצבם הקשה,החלו החלוצים למכור חלק מרכושם ( בעלי חיים וציוד) על מנת שיהיה להם כסף למזון , כאשר ראו חלוצי המושבה שאין מוצא ,חדלו מהרעיון של שנת השמיטה וחזרו לעבד את האדמות, הברון נעתר לבקשות אגדות חובבי ציון והחזיר את תמיכתו הכספית במושבה.

בשנת 1890 קבלו החלוצים ,בניגוד לדעת פקידי הברון, החלטה לנטוע כרמי ענבים, בטענה כי גידול ענבים רווחי יותר מגידולי הפלחה, כנגד החלטה זאת פרץ שוב ריב שנמשך ארבע שנים שהגיע לבית הדין הרבני ,שקבע כי על החלוצים לעקור את הכרמים ,מכיוון שהם חייבים לציית להוראות פקידיו של הברון .
 
בשנת 1891 החל ענף פקעות המשי במושבה לאחר שנטעו עצי תות, בעידוד מנהליו של הברון ,שבעה מאיכרי המושבה החלו בענף החדש, גם ילדי המושבה הצטרפו לעבודה לאחר שעות הלימודים, ארבע שנים לאחר מכן כבר שווקו החקלאים כמויות יפות של חוטי משי מזן ואר ,מזחלים שגודלו באולם ובשלושה אוהלים , העבודה התנהלה בפיקוח המומחה יעקב פרימאן מהמושבה ראשון לציון.
 
בשנת 1895 החלה הקידמה להגיע למושבה,חלק מהאדמות במושבה נחרשו בעזרת טרקטור שפעל על מנוע קיטור , במיוחד בחלקות הגדולות  שאר החלקות נחרשו כבימים קודמים בעזרת פרדות שמשכו מחרשות ,גודלו חלקות של תפוחי אדמה , חלק מהאיכרים נטעו פרדסים של הדרים ואתרוגים ,חלק מהפרי נשלח לשווקי פריז בתיבות עץ.
 
בימי שלטון התורכים בישראל ,בשנת 1896 ביקר הברון רוטשילד באזור מטולה בדרכו לביקור בלבנון ודמשק , כשהבין את האפשרויות להקמת מושבה יהודית בצפון המדינה במסגרת תוכניותיו , לישב בארץ ישראל עוד מושבות במתכונתו הוא , של ממשל פקידותי ומוסדות שלטון, כפי שהנהיג במושבותיו האחרות כמו זיכרון יעקב,ראש פינה, מזכרת בתיה ואחרות. 
 
למכסת החלוצים להתיישבות במושבה החדשה מטולה,נבחרו ארבע מפועלי מושבת זכרון בתיה, על מנת להצטרף למייסדי המושבה החדשה ,איכרים אלו נבחרו בידי מנהלי הברון רוטשילד ,שהקים את המושבה החדשה, אנשי המושבה ערכו לכבודם מסיבה גדולה .
 
בשנת 1898 חלק פקיד הברון ,את שטח המטעים המשותפים ,לשלושים ואחת חלקות ,לכול משק הוקצתה חלקה אחת,  פקידים אלו הקצו ציוד ועזרה לחקלאים שלא היו להם פרדות לחריש, בסמיכות לשדות המושבה רכש הברון עוד אדמה מהכפר הערבי נענה ,על מנת לטעת בה כרם עצי זית ,והשמועות סיפרו כי גם חלקה זאת תחולק לחלקות משנה בין המשקים.
 
כתוצאה מהחלטה של פקידי הברון ,לעקור את הפרדסים ועצי הפרי , לאחר מכן ,זאת שוב פשטה הדלות על המושבה ,גידול הפלחה היות תלויים בשנים גשומות ,ולכן היו עונות שחונות שגרמו לחלוצים להגיע עד פת לחם, כאשר גדל היישוב היהודי בעיר יפו והחלה הקמת העיר תל אביב ,מצאו חקלאי המושבה שווקים חדשים וקבועים לתוצרת חלב מהרפתות ובעמל רב ,החלו להתאושש כלכלית ולהזדקק בפחות תמיכה מכספי הברון .
 
בשנת 1901 הוקמה קרן גמילות חסדים שבה נאספו כספי הגמ"ח בתוך קופת ברזל שלה היו שני מפתחות שהוחזקו בידי שני תושבים ולעזר כנגדם  היו גם חמישה גבאים, הכול נכתב בספר נטילת החסדים של המושבה שבה נכתבה גם רשימת התורמים הנדיבים ומקבלי הגמחים, סכומי ההלוואות וקבלתם בחזרה, גמח זה עזר לעבור עונות שחונות גשם , בכול שנה נערכו בחירות לבחירת הגבאים לניהול הגמ"ח.
 
בשנת 1903 רכשה יק"א עוד כשלושת אלפים חמש מאות דונם ,על מנת לחלקם לעוד 16 מתיישבים חדשים  במושבה, ובשנת 1905 נפתחו שני חדרי לימוד תלמוד תורה במושבה, בעזרת תרומה וועד שומרי התורה מהמוסדות הדתיים בארץ ישראל.
 
בשנת 1904 הוזמן וועד המושבה לדיון בבית המשפט בבד"ץ שבירושלים בגין מחלוקת , אלא שניתנה להם האפשרות לשלוח נציגים לדיון במקומם אנשי הועד בחרו לשלוח נציגים ואנשי הבד"ץ ראו בזאת הפחתת מעמדם מכוון שהדיון יתבצע בעקיפין ולא ישירות . 
 
בשנת 1906 הוקמה תחנת שאיבה ומוטור חדשה ,לשאיבת מים מבאר מים שנחפרה ולידה בריכת אגירה במושבה  , מיד הוצא מכרז להפעלתה , לידה הוקמה המחלבה הראשונה ,בימי חמים קפצו צעירי המושבה להשתכשך במימיה . 
 
בשנת 1908 החל ריב גדול במושבה, שאותה הוביל ועד המושבה ואנשי הברון לסגירת שלושת החנויות שנפתחו במושבה ,עוד החלטה שהוציא הועד ,כי שום חנות לא תפתח במושבה ,במשך חמש שנים מיום סגירת החנויות,מנגד נחלו איכרי המושבה מפלה במכירת גידולי הירקות ,שהאדמות שעליהם גודלו הניבו תוצרת גדולה שנמכרו בעבר במחיר יאה, אלא שבמקום זאת ,סוחרי האזור היו מוכנים לשלם שווה ערך כעשרה אחוז מהמחירים בשנים שעברו ,כך שהמחיר שהוצע לירקות לא כיסה אפילו את דמי העבודה והחומרים, 

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ,אנשי מושבת עקרון סיפקו עזרה במזון ומקלט סתר ליהודים מירושלים וממקומות אחרים, שהשתמטו מהשרות בצבא התורכי כנגד הסכנות הכרוכים בכך והסתירו אותם במושבה עקרון.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ,שינה השלטון המנדטורי את המיסוי ליבולי האיכרים ,במקום השיטה העשרונית שהיתה נהוגה (עשירית מהיבול לשלטונות) קבעו השלטונות כי המס הישולם בעבור היבול יהיה 12,5% מערך היבול שישולם ,שלא כמו בעבר במזוומן ולא בסחורה,על מנת לקבוע את טיב הסחורה ומחירה נקבעה וועדה ממשלתית ונציגי איכרים שעברה ובחנה את טיב היבול וקבעה מחיר (שומה) לשוויו ואת המחיר למכירתו.
 
הוועדות שנבחרו כללו יושב ראש ,מזכיר ושני מעריכי חקלאיים, לאיכרים שחלקו על המחיר והטיב שנקבעו ניתנה אפשרות לערער בפני ועדת ערער ,ובאם אינם מסכימים להערכה עדיין ,אז נקבע שעליהם לחלק את היבול לשמונה חלקים וחלק אחד יעבור דיש שלאחריו יקבע שוב טיב היבול ומחירו למכירה.
 
בשורה התחתונה הוועדה הממשלתית תקבע את מחירו וטיבו של היבול , והו מחירו של קילו גרעינים,ותשלום המיסוי יתחלק לשלושה חלקים , על פי הערכתם , אלא שלמגזר האיכרים במושבות מינתו השלטונות ארבעה נכבדים ,בעלי מקצוע שיעברו במושבות ויקבעו את המחיר והטיב, הטפסים לקביעתם הודפסו בשפה העברית והאנגלית .
 
בשנות העשרים של המאה הקודמת ,היו שנות שפע בגשמים ,עודף המים סחפו את הזרעים שנזרעו באדמות כתוצאה מכך ,היבול היה מזערי לגידולי הדגנים והשלחין הקטניות והשעורה , יש לזכור כי אדמת מזכרת בתיה לא התאימה במיוחד לגידולי עצים למינהם,על כן נאלצו חלק מהחקלאים לזרוע מחדש לאחר תחילת העונה,והנביטה החדשה יצאה בחוסר רב.
 
על אלא יש להוסיף תמותה רבה של בעלי חיים כתוצאה ממגפות שפשטו בעדרי הבקר , הלולים ופרדות החריש, והיבול הדל במשך שנים רצופות, גורם  נוסף היו מחנות הצבא שהיו צמודות למושבות שונות ,שהוסיפו הכנסות נוספות למתיישבים,אך למזלה הרע של המושבה לידם לא הוקמו מחנות כאלו, 
 
כך סבב הגלגל והחובות שהאיכרים במושבה ,תלו להחזירם בעונות טובות יותר ,וכספי הנדיב שנעלמו ללא שוב גרמו לדחיית התשלומים ולשקיעה עמוקה יותר בבוץ ,בנוסף שלא היה לאיכרים ממון לרכישת גרעינים לזריעה או לשקום הרפתות.
 
רופא מעולם לא היה במושבה בצורה סדירה, אלא בשותפות עם מושבות אחרות שהיה אמור להגיע פעמים עד שלוש בחודש למושבה ,אלא שתוכניות לא תמיד מתגשמות,ובמקרים קשים נאלצו להזעיק את הרופא הקרוב שהיה מגיע לאחר שעות רבות ,ושלא נתאר את מקרי הפינוי לבית החולים הקרוב, הרוקח במושבה שימש בפועל כרופא ,רוקח הרוקח לבדו את התרופות , אחד ממוסדות הלימוד לנערים נסגר מחוסר תקציב והמצב היה קשה הגמ"ח של המושבה קרס מחוסר תקציב, לאחר שחולקו כספים רבים על מנת לעזור לחקלאים שהגיעו עד פת לחם,התסיסה במושבה החלה לפעפע וריבים לא חסרו .
 
סיפור ההלוואות העיקריות למושבה מזכרת בתיה , החל בהלוואה שנתנה מידי בנק אפ"ק בשנת 1914 ,בטרם מלחמת העולם הראשונה ל 32 מתיישבים במושבה, על מנת שירכשו פרות לרפתות , אלא שהמלחמה פרצה הצבא התורכי פשט על המושבה ושדד את בעלי החיים והחיות הנותרות מתו ברעב או מחלות ,כך נשארו האיכרים עם שוקת שבורה וחובות שעלו ותפחו ,מחוסר אמצעים להחזירם, בתום המלחמה הלוואה של 400 לא"י הפכה לחוב של 13.000 אלף כקרן ועליה ריבית של 1000 לא"י, שהוטלו על שכמם של 22 מאיכרי המושבה

הוויכוח בארץ ישראל ההיסטורית, בחשיבות "המשרד הארץ ישראלי ",בשנות העשרים לאחר מלחמת העולם הראשונה ,ותרומתו להצלת מושבותיו של הברון רוטשילד תחת פיק"א ובהמשך את יק"א לאחר שהברון רוטשילד העביר את המושבות לניהולו של הברון הירש, חשיבותו ומתי הוא החל לפעול למען המושבות ,עדיין מעוררת מחלוקות גם כיום חלק גדול מעזרה זאת ,מסופרת על המושבה מזכרת בתיה שעמדה בפני פשיטת רגל.

זקני הארץ מספרים ,כי הפלאחים היהודים החסידים ואנשי המעשה במושבה ,היו על סף שוקת שבורה ,בתחילה לצורך העזרה נשלח למושבה האגרונום דוקטור אלימלך(מלך) זגורדסקי מהמשרד הארצישראלי, שהיה מומחה בחליבה ,במושבה מצא חקלאים שהתייאשו מגידול בשדותיהם ויצאו לחפש מקורות פרנסה כשכירים בישובים אחרים, כינס זגורדצקי את החקלאים והפיך בהם רצון מחודש להיות חקלאים עבריים באדמת ארץ ישראל.

עוד הבטיח להם לשיקום הנחלות הלוואה נוחה מבנק אפ"ק , אך בעיקר לבניית מחלבה מודרנית שנבנתה ליד באר המים במרכז המושבה , מחלבה שתעמוד ברמה כנגד מחלבות המושבות של הטמפלרים שעבדו בשיטות מודרניות .

לעומתם טוענים מסיפורי זקני המושבה ,כי הכספים לבניית משק החלב החדש במושבה שלאחר המלחמה הגיעו מהברון בידי פיק"א , אנשי המושבה כי הברון בשנת 1922 תרם כאלפים לירות מצריות ,לרכישת פרות לרפתות שהתרוקנו מפרות בעת המלחמה ,לקח זמן להתאקלמות הפרות שנרכשו ,וכמויות החלב שהופקו נדרש הקמת מחלבה מודרנית לאכסון החלב מהנחלות ולשיווקם .

עזרה לשווק החלב הגיעה מהתפתחות וגידול האוכלוסייה היהודית ביפו ותל אביב ,שהחליטו כי הם רוכשים חלב מיהודים ולא מהערבים ,חלק מהחלב שוגר גם לירושלים , על מנת לעמוד בדרישה הגוברת לחלב , במושבה החלו להגדיל את מספר הפרות וטיבם ברפתות המושבה .

ההכנסות מתפוקת החלב ושווקו ,החלו לעלות משנה לשנה ובשנת 1925 הם הניבו כשלושת אלפים לירות מצריות, כנגד המחלבה במושבה החלו מלעיזים ומתחרים בפעילות של חרושת שמועות במטרה לפגוע באספקת החלב של המושבה .

אלא שמזכיר המושבה נחמן ברסלר נעמד על שתי רגליו ודחה את השמועות ואף טען כי כמות החלב המשווקת על ידי מחלבת המושבה הוא ברמה תברואתית טובה ופעמים ביום מובילה משאית את החלב לשווקים בעיקר לירושלים ,יפו ותל אביב, בנגוד לשמועות כמות החלב גדלה מיום ליום מכמות של 3500 ליטר ליום היא גדלה לארבעת אלפים ויותר ליטר ליום .

יש לזכור כי האיכר במושבה בניגוד למושבות אחרות, נסמך רק על יבולי פלחה בלית ברירה ,אין הוא יכול להתפרנס מפרדסים או גידולי עצי זית או עצי פרות מכוון שהאדמה איננה מתאימה לסוג גידול שכזה, בני המושבה והמוסדות מפעילים מכבש על הבנקים ,על מנת שיקצצו בהחזר ובגובה ההלוואות שניתנו בארבעים שנות הווסד המושבה לתקופת זמן של 28 שנים של החזר.
 
בשנים השחונות לא נכנסו כספים לאיכרים, על כן טענתם של התושבים היתה, כי המצב קשה ואין ידם משגת להחזיר את החובות,לדעתם על המוסדות המיישבים וההנהגה היהודית ,חייבים להתערב ולהפסיק לגבות ריביות על ההלוואות שנלקחו , בתגובה הבנקים הפעילו מכבש משפטי להחזר ההלוואות ולקחו מהאיכרים את אדמותיהם.
 
ספור ההלוואות העיקריות, החל בהלוואה שנתנה מידי בנק אפק בשנת 1914 ,בטרם מלחמת העולם הראשונה ל 32 מתיישבים במושבה,על מנת שירכשו פרות לרפתות , אלא שהמלחמה פרצה ,הצבא התורכי פשט על המושבה ושדד את בעלי החיים והחיות הנותרות מתו ברעב או מחלות ,כך נשארו האיכרים עם שוקת שבורה וחובות שעלו ותפחו ,מחוסר אמצעים להחזירם, בתום המלחמה הלוואה של 400 לא"י הפכה לחוב של 13.000 אלף כקרן ועליה ריבית של 1000 לא"י.
 
בשנת 1925 נערך ניסיון לגידול טבק בארץ ישראל ,גם במושבה נשתלו כחמש מאות דונמים על מנת לגוון את  סוגי הגידולים,אלא שלאחר היבול נותרו חקלאים רבים עם סחורה במחסנים ,כאשר התברר כי מחיר הרכישה של חברות הטבק או היצוא ,עולה על המחיר שנתקבל במכירה.
 
וויכוח רב שנים היה בין פקידי הברון לבין זקני המושבה לכתיבת שמה של המושבה זכרון בתיה והשם עקרון , פקידי הברון טענו כי אנשי המושבה הם כפויי טובה בכתיבת שמה של המושבה במסמכים עקרון ובסוגרים מזכרת בתיה, לאחר דין ודברים, נקבע כי השם  מזכרת בתיה תהיה ראשונה ללא סוגרים ,ולאחריה המילה עקרון מובן שבתמורה קיבלו אנשי המושבה עוד חפירת באר למים. 
 
חלק להאיכרים מתוך ייאוש ,במחצית שנות העשרים ,החליטו להחכיר את אדמותיהם לערבים שיעבדו אותם וישלמו להם חלק מהכנסתם , אלא שהמצב הגיע לנקודת הכרעה ,לאחר שהאיכרים הבינו שאין בכוחם לקבל עזרה או סיוע מהמוסדות המיישבים או מהמוסדות היהודיים להחזר החוב בגובה של 2500 לא"י ,איכרים אלו החליטו במושבה לאחר אסיפה ,למכור חלק מאדמות המושבה ,משבצת של אלף ומאה דונם מהטובות שלהם אדמות שליד תחנת הרכבת ,ולסיים את חוב המושבה לדורות שחלפו, אפילו פיק"א הצטרפה ליוזמה ונתנה את הסכמתה לתהליך.
 
החלטה לא קלה שנעשתה מתוך יאוש ,למכור אדמות אבותיהם על מנת שגבנת הריבית תרד מגבם  ,ברור היה לועד המושבה שאם המכירה לא תכסה את כול החוב ,תמשיך היתרה לתפוח ולהחזיר את המושבה שוב לעול החובות.
 
בשנת 1935 החליטה פיקא ,כי תחלק שטח אדמה נוסף בן 450 דונם לאיכרי המושבה ,שטח שבין 10-25 דונם לנחלה על פי גודל משפחות, שטח אדמה שרכשה בשנת 1930, לצורך נטיעת פרדסים וכרמים ,בעבור איכרי המושבה לאחר שעיבדה את החלקה במרוכז ,במקום נחפרה באר עם מנוע לשאיבה וצנרת שהוליכה את המים לחלקות ,איכרי המושבה טענו, כי כרם ענבי המאכל יסופקו לציבור היהודי בירושלים וביפו ותל אביב ,לאחר שהיהודים מסרבים לרכוש ענבים מענבי כרמי הערבים בחברון.
 
אלא לאחר נטיעת הפרדסים הגיעו שנתיים לאחר עונות שחונות ,כתוצאה מכך הפרי נשר מהעצים מחוסר מים והפירות שנשרו ושהיו מיועדים למכירה, גרמו לנזקים והפסד לחקלאים , כאילו הטבע הענישם.
 
בסוף שנת 1935 החל החשמל להגיע למושבה תחילה ברחובות ובתאורת הרחוב ולאחר מכן בבתי התושבים שביתת הערבים כנגד הממשל הבריטי פסחה על הערבים שעבדו במשקי החקלאים במושבה ,ערבים אלו עבדו ברפתות ושימשו כגוי של שבת ,בחליבות בימי החג והשבתות, אלא נמנעו מלשבות ,בטענתם כי הם מביאים אוכל לביתם משכר עבודתם ואינם חפצים להצטרף לשביתה.
 
המאורעות 1936-9 המרד כנגד הבריטים והפרעות כנגד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, לא חלפו מעל למושבה מזכרת בתיה ,במיוחד לאחר חורבן חולדה הסמוכה ,החלו כנופיות ערביות להציק לתושבי המושבה , אי לכך בשנת 1940 ניתנה פקודה מהמושל הצבאי הבריטי לאנשי המושבה להתפנות מידית תוך עזיבת המשקים השדות ובעלי החיים.
 
לישוב נכנסו כוחות צבא בריטי על מנת לשמור על הרכוש, לאחר תקופה קצרה קבלו מספר צעירים אישור לחזור למושבה , אך הירי וההתקפות לא חדלו, שדות מעובדים של האיכרים הופקרו עקב הסכנה הממשית לחיי המתקרבים אליהם,כוחות של משמר צעירים חמושים שוטטו בדרכים  ובכבישים מסביב על מנת לשמור על בטחון האזור.
 
עקב המצב הקשה של האיכרים במושבה בשנות הארבעים ואי יכולתם לשלם את חובותיהם ,החלו הבנקים כמו בנק המרכזי למוסדות  משותפים בארץ ישראל בע"מ לבצע עיקולים ומכרזי מכירות בהוצאה לפועל ,לנחלות וציוד של איכרים במושבה,תביעה הוגשה כנגד דב נויימן בסך 150 לא"י ,למכירת רכוש משועבד שכלל : 10 דונם פרדס ומערכת השקייה , חלקת הבאר ומשאבה (חלקה 11) ,המשכנתא הראשונה בסך 75 לא"י היתה לזכות פיק"א ,הערכה לרכוש הייתה בסך 550 לא"י ,אך היא הוצעה למכירה ב 270 לא"י.
 
בתקופת מלחמת העצמאות שימש מזכרת בתיה כמקום כינוס לשיירות האספקה בהתארגנותם לפריצת המצור על ירושלים ,בשנת 1949 נפתח במושבה סניף הדואר הראשון במרכז המושבה בתוך מבנה המועצה, בשנת 1950 החליטו שלטונות הדואר בארץ ,לשנות את שם הסניף לדואר מזכרת בתיה במקום עקרון .
 
סניף הדואר נסגר בשנת 1955, ובמקומו הופעל שרות דואר נע במכונית ,שרות שהופעל מרחובות וסבב בישובי הסביבה בכול יום ,עקב צרכי המושבה שגדלו ,הוקם מבנה רחב ידים ממול לבנין המועצה .
 
בשנת 1950 ביקר במושבה צאצאו של הנדיב ,אלי דה רוטשילד לאחר הביקור והסיור תרם מר רוטשילד 4000 לא"י לשיפור הכבישים במושבה , לזכרו של אביו ואמו, בין היתר ביקר במושב העולים שהוקם ליד המושבה במטרה לקלוט את זרם העולים לארץ.
 
בשנות החמישים נחל סיכסוך גדול במושבה שמנתה כשמונים נחלות ,בין האיכרים הוותיקים לבין המתיישבים החדשים שחלקם בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים, שרצו לשנות אורך חיים יישן ותקנות ולהתקדם בסולם הקידמה, סיכסוך זה החל בכמות מכסות המים שיועדו לכול נחלה ,לאחר הסכם עם מועצת גזר , בין יתר דרישות הוותיקים להתנתק ולהתבדל ממועצת גזר ולחזור להיות עצמיים ,שנת 1953 סימנה את שנת השבעים להקמת המושבה, מושבה ששככו לכבות את האור בה , מושבה מנמנמת ומוזנחת, שנותרה בעבר ושכחה להתרומם לעתיד ולקדמה שבפתח, בתים שנותרו מיום הקמתם שהחלו להתפורר מתנאי הטבע והזמן.
 
חלק מעוזבי המושבה במזכרת בתיה נחשפו לעולם שמחוץ למושבה ,בשנות הארבעים חמישים ,הצטרפו כקבוצת נוטרים כהשלמה לישוב ביצרון שהוקם , חלקם כחיילים משוחררים ממלחמת העולם השנייה וזכו לקבל נחלות בנות ארבע דונם ולהגדיל את מספר התושבים ביישוב. 
 
זקני הישוב אף מוסיפים ,כי ישיבות המועצה התקיימו מדי פעם ולא בצורה סדירה, ארגזי עץ שימשו כמושבים לחברי המועצה שהתכנסו, בית הספר מהאבן הוקף בצמחיה פרועה שאף אחד לא טרח לטפל בה,גדר התייל שהקיפה את המבנה ,נסחבה ונעלמה באישון ליל בידי התושבים לתצרוכתם הפרטית.
 
שנת 1955 נרשמו כשלוש מאות איש לבחירות תשע נבחרים למועצת המושבה על פי התפלגות מפלגתית שכללה כך : המועצה שבראשה היה משה לוין , כללה עד אז חמשה מקומות למפלגת הציונים הכללים , ארבעה מקומות היו למפלגת מפא"י .

לבחירות החדשות רצו שלוש רשימות שכללו : רשימת הציונים הכללים שזכתה ב 104 קולות רשימת אנשי האדמה שבראשה ניצב זלמן ארקין וצבי פרס שזכתה ב 17 קולות , ורשימת מפא"י שזכתה ברוב הקולות ב 154 קולות, ברור שמתוצאות הבחירות שונה הרכב המועצה ומפלגת הציונים חדלה להיות המפלגה הדומיננטית במושבה.

פעמון המושבה המשיך לשמש את התושבים לאורך השישים השנים האחרונות ובו נהגו לצלצל בשעה שש בבוקר על מנת לעורר את החקלאים ליציאה לעבודתם בשדות מעבר היותו פעמון לעת צרה בזמן סכנה , גם לאחר שהוחלט לרכוש שעון מעורר חשמלי למושבה ,נסגר כיס הכסף במטעצה והוא לא נרכש והפעמון היישן המשיך למלא את תפקודו . 
 
המושבה חסרה שרותי קבורה וטהרה למרות שבמושבה היו הרבה זקנים שנפטרו מעת לעת , מי שנפטר הוכנס למבנה וצעירי המושבה הוכרחו לטהרו לקראת הקבורה, חלק גדול מצעירי המושבה ,לא המשיכו את המסורת של עבודת החקלאות וחיפשו עבודה כשכירים בסביבת המושבה ,על כן המתין הנפטר ,עד שחזרו בסוף יום עבודתם מחוץ למושבה וטיפלו במת על פי תורנות לתת חסד של המת .
 
מספרים זקני המקום על ביקור עיתונאי בשנת 1953 ,שישב לשוחח עם ועד המועצה בראשות מר לוין לוין ואחדים מחברי המועצה ,בבית אחד מתושבי הישוב, התקהלו התושבים מסביב למבנה על לשמוע ולהגיב על הנאמר, תריס העיתונאי כנגד אנשי הועד ,אתם אשמים בהזנחה השוררת במושבה מזה שנים , השיב לוין כי עד כה לא פנה אף צעיר במושבה לקבל שטח אדמה על מנת לעבדה ,או בעזרה להתבסס במושבה .
 
עוד האשימו חברי המועצה את השלטון הפוליטי ,הגורם למקום לא להתרומם למקומו הנכון, בכבליו והוראותיו לנבחרי המועצה , מכוון שנושא פוליטי מעורר מיד ויכוח ומדון ואף הרמת קול, סטה הדיון לצעקות שבהם ניסו הצעירים להראות את פגמי המקום לעיתונאי .
 
מיד החלו האשמות לניסיון של מהפכה כנגד הצעירים ועל כוונתם ליצור שינוי השליטה הפוליטית במושבה הצעירים טענו כי המושבה קופאת על שמריה ,שבעת אלפים הדונמים המעובדים כפלחה ,לא מניבים יבולים כייאות , מאחר ושיטות העיבוד נותרו כמו שאבותיהם נהגו מתחילת הקמת המושבה ,כבישים סלולים חסרים במושבה עקב סרוב המועצה לקחת הלטוואות על מנת לסלול כבישים אלו.
 
לטענת הצעירים גביית המיסים לוקה בחסר והתקציב שנאסף בעמל רב ,משמש במועצה רק לשמר את הקיים ולא לפיתוח וחדשנות, בלחץ הצעירים החליטה המועצה לבקש הלוואה לסלילת כביש, לבניית בית עם ולתקון בתים של מתיישבים המתפוררים מפעת גילם ותנאי מזג האוויר, אלא שהמועצה הגישה את הבקשה להלוואה למשרד העבודה לאחר חלוקת התקציב ,והתשובה שקיבלה מועצת המושבה ,שיואילו לפנות בזמן בשנה הבאה .
 
עוד הוסיפו הצעירים כי את המושבה עזבו כשישים משפחות מיום ההקמה,משפחות שהיו מאבני הייסוד של המושבה , וגם הם קבוצת הצעירים הזאת יעזבו את המושבה בשנה הבאה מחוסר ראיית עתיד למושבה , למרות זאת איכרי המושבה עדיין סיפקו את תצרוכת החלב לתושבים ,ירקות ופירות שגודלו במושבה ,הועלו על שולחנות האוכל בבתים ,והמסורת לספק את היבול לירושלים ,לזכר המצור במלחמת השחרור ,נמשך באספקת היבול למכירה בשווקי ירושלים במיוחד יבולי העגבניות ,השתולים על שמונים דונם ,שאיכרי המושבה מצליחים לגדל בשולשה מחזוריים שנתיים, כעשרים טונות בשבוע לשווקי ירושלים ,ובנפרד משלוחי המלפפונים אבטיחים,מלונים וקלחי תירס.
 
תנובת החלב מרפתות המושבה בשנת 1956 ,הגיעה  לשלושים אלף ליטר בקיץ ובחורף עלתה לחמישים אלף ליטר , חלק מתנובת החלב שימש לתצרוכת פנימית וחלקו הגדול שווק למחלבות המאוחדות בתל אביב ,חלב עטיר שומן .
 
אלא שלקראת סוף השנה עברה על המושבה, שנה שחונת גשם והיבולים החלו לקמול בשדות ,במיוחד בגידולים השלחין הניזונים בעיקר ממימי הגשמים , אל אלא הצטרפו מכרסמים רבים המכלים את הצמחים הזקוקים נואשות למים. 
 
בשנת 1958 חגגה מזכרת בתיה את חגה במלאות לה 75 שנים לעלייתה על הקרקע, חלקה הגדול של המושבה במיוחד איכריה שנותרו ,עדיין דגל במשמורת הישן ,על כן עדין לא נקבעו שמות לרחובות המושבה ומספרי בתים, אומנם הקידמה מתדפקת על הדלתות ומנסה להוציא את הישן מפני החדש, השלווה מופרת רק ,בוויכוחים להליכה בדרך החדשה ולצמצם את כוחו של העבר הפסטורלי של המושבה. 
 
במושבה חיים כמאה עשרים משפחות, המונים כארבע מאות תושבים, כשישים משפחות איכרים במושבה עדיין נצמדים לחקלאות ,כמאה עשרים תלמידים הלומדים במושבה עד סוף כיתה זי ובכיתה ח' יוצאים ללמוד ברחובות,חלקות החקלאות של האיכרים בחלקם מרוחקות מהמשקים ,עקב השנים הקשות שבו נאלצו אנשי המושבה למכור חלק מאדמותייהם , על חלקם הוקמוו ישובים חדשים ,כמו משבצת של 500 דונם שעליה הוקם קבוץ יסודות.
 
אדמות נוספות נמכרו ליד שדה התעופה תל נוף ונען ,על יתר האדמות החקלאיות של המושבה שהשתרעו על שטח של 5,100 דונם ,מתוכם גודלו כארבעת אלפים דונם פלחה ,שש מאות דונם מושקים מצנרת מים, כמאה וחמישים דונם פרדסים וכמאה דונם כרמים ,כמאתים פרות חולבות ,עגלים היו ברפתות האיכרים ולולים.
 
תקציב המועצה הצנוע השנתי ,היה בסך 23.000 לירות , שהושקע בעיקר בשימור ולא בפיתוח ,תקציב שהגיע מתמיכה קטנה של הממשלה,ממיסים ,ומאגרות שונות שנתקבלו מהתושבים, כשליש ממנו הושקע במנהלה ,חלק באספקת שירותים לתושבים, לחינוך , מועצת המושבה נפרדה לאחר הבחירות ממועצת גזר והייתה עצמאית .
 
המועצה החליטה לאשר הקמת כמאה יחידות משקי עזר במושבה ,להושבת בנים ממשיכים בני המקום, שרובם לא יעבדו כחקלאים אלא יעבדו בעבודות חוץ לפרנסתם,כמו כן הוחלט לשפר את שני רחובותיה המרכזיים של המושבה על מנת להקל על החיים במושבה המתפתחת לאיטה לחיי שגשוג וקידמה.
 
שנת 1959 התאפיינה בזכות העזרה של ההסתדרות למושבה והנחת אבן הפינה להקמת בית ההסתדרות במושבה ,ובהשלמת כחמישים יחידות עזר שעליהם דירות ,לשיכון עולים חדשים במושבה ,גם כן בעזרת ההסתדרות , כמו כן הוצא מכרז להקמת בריכת מים על עמודים מבטון, לשיפור הולכת המים לבתים למושבה המתרחבת.
 
מכוון שהמדינה והמועצה התכוננו לבחירות  חדשות בשנה זאת, החלו להגיע הפעילים המפלגתיים על מנת להרצות את משנתם , נציג מפא"י שנאם הצהיר כי מרגע שמפלגת הציונים הכללים ירדה מגדולתה במושבה וכיום נמצאת בה מועצה הנשלטת בידי מפא"י ,החלה המושבה שהיתה כבולה וקפואה לצאת ולנוע לדרך המלך בעזרת תרומות ופיתוח לעבר העתיד, על פי דבריו זאת הדוגמא לפועלה וכוחה של מפלגת  השלטון . 
 
בבחירות שנערכו בשנת 1959 זכתה מפלגת מפא"י בכמעט 60 אחוז מהקולות, מפלגת הציונים הכללים לא רצו בבחירות לבדם, רשימת איכרי המושבה זכו בכעשרים אחוז מהקולות והיתרה לרשימה משותפת, לאחר הבחירות החליטו תושבי המושבה ,לקלוט עוד 50 משפחות עולים להגדלת מספר האיכרים החקלאיים במושבה לצורך זה נדרש להם עוד שטח שאותו דרשו מהמדינה , המטרה הייתה לגדול באוכלוסיה במושבה על מנת שיוכלו לקבל נתח גדול יותר לפיתוח והרחבת הישוב.
 
הסיבה הנוספת רצונה של המדינה בשנת 1960 ,לקחת כשבע מאות דונם משטח המושבה ,על מנת להקים את הישובים גני יונה וייצוב ,לטענת איכרי המושבה והמועצה ,השטח הזה ושטח חדש שנדרש ,נחוץ להגדלת מספר החברים במושבה ולהגדלת שטחי החקלאות לאיכרי המושבה החדשים לצרכי פרנסה. 
 
בעיית מכסת המים שהציקה רבות למושבה נפתרה חלקית עם הקמת מגדל המים מהבטון בעלות של 30.000 לירות , על מנת שתספק מים גם לשדות הרחוקים שבמושבה ,כמו כן הוחלפה המשאבה בבאר המים הישנה על מנת שתוכל לספק יניקה של 40 קוב לשעה ,ובתוכנית היה לשפץ עוד משאבה בבאר ישנה אחרת על מנת לספק יותר מים לדשות האיכרים ,על מנת להפחית את התלות במימי הגשם.
 
שנת 1960 הוכרזה כשנת בצורת ,לצורך חלוקת הכספים שיתקבלו מהממשלה לפיצוי ,מונתה ועדת בצורת בצמידות למועצה, בועדת הבצורת שהורכבה מחברי מועצה שאליהם צורפו שני איכרים מהמושבה ,אלא שהמועצה יצרה מפתח לחלוקת הכסף ללא עירוב נציגי החקלאים והחלה בחלוקתו, בעת הכנת הכסף לפיצוי התחכמה המועצה וגבתה את החובות המגיעים לה ממיסי האיכרים, ועוד גבתה דמי ניהול, נוצר מצב שהועצה גבתה לפרקים כשמונים אחוז מכספי פיצויי הנזקים מן החקלאים והותירה אותם ,ללא כסף לקניית זרעים לעונה החדשה.
 
הגדיל המזכיר של המועצה, שסרב לחשוף את דפי ניהול החשבון והמפתח וגובה הסכומים שהוקצבו לאיכרי המושבה, לידי וועדת הבצורת,האיכרים בועדת הבצורת ,שהכינו מראש את רשימת הנפגעים וגודל הנזקים ,סולקו מהנושא לאחר שהגישו את הרשימה ,והתברר לאחר מכן כי המועצה הקימה רשימה משלה שאותה שלחה למשרד החקלאות ,רשימת נזקים גדולה בהרבה מהדרישה של ועדת הבצורת , כאשר התבררה הרשימה הכפולה  וגודל הסכום שנתקבל במועצה לפיצוי ,דרשו חברי ועדת הבצורת לערוך ישיבה לברור העינין ,אמר להם המזכיר אתם יכולים לפנות למשרד מבקר המדינה בתלונה.
 
למרות האצת הפיתוח של המושבה לגודלה כיום בבנייה חדשה ובקליטת תושבים חדשים ,ניתנה תשומת לב לעברה ולשימור הישן .
 


מושבה מזכרת בתיה עקרון 1
 

מזכרת בתיה 2

בשנת 1962 הוחלף ראש מועצת המושבה מזכרת בתיה ,חיים לוי איש מפא"י ,עקב מחלוקות אישיות קשות במועצה ועם עובדי המנהלה במושבה , החליפו איש סיעתו עמנואל הלזנר ,בישיבה מיוחד ובהסכמה של פה אחד, עמנואל בן 51 היה איש המושבה ,פרדסן דור שלישי למייסדים ,עוד מהימים בטרם מלחמת השחרור , למרות שהיה איש מפלגת מפא"י היה ימני קיצוני בצעירותו ,שבגינה ישב במעצר במחנה המעצר לטרון ,עקב היותו חבר באצ"ל .

עשר שנים לאחר היווסדה של המושבה מזכרת בתיה ,נבנו בה 52 בתים ,מסביבה כעשרת אלפים דונם של אדמה חקלאית ואוכלוסייתה מנתה כארבע מאות מתיישבים, בתחום שמונים שנה להיווסדה מנתה האוכלוסייה כמאתיים וחמישים מתיישבים, לתוך הקלחת הזאת נכנס עמנואל הלזנר דור שלישי במושבה ,בניסיון לנסות להחזיר את המושבה לדמת הבימה.

בניסיון לשילוב והרחבת המושבה הוקם בסמוך לה היישוב גני יונה ,חלק מהמוסדות הציבוריים כמו המכולת ,בית הספר, בית הקברות היו משותפים ,אלא ששילוב זה היה מלאכותי ולא צלח, אז הוחלט להוסיף כחמישים יחידות משקי עזר בעבור 40 משפחות עולים וכעשרה יחידות עזר לדור ההמשך לילדי המושבה , לכל יחידה נמסרו כשני דונם מסביב לבית המגורים על מנת שיגדלו עליה ירקות לתצרוכת אישית.

לצערם של איכרי המושבה אף אחד מהמצטרפים ,לא רצה להיות חקלאי והשכונה החדשה הפכה לשכונת שינה שאליה מגיעים בתום יום העבודה מחוץ למושבה, חלק מהדיירים החדשים לא החזיקו מעמד ,והדירות החליפו דיירים לעיתים קרובות , בפועל עקב גלי העלייה חל מחסור במקומות מגורים ברחבי הארץ ,אך במושבה ובשכונה החדשה ,ניתן היה למצוא בתים ריקים .

בני הדור הראשון במושבה ,ראו ייעוד להפריח את הארץ ולבנות ולהבנות בה ,בני הדור השני ובמיוחד השלישי, ראה את מקומו מחוץ למושבה ,שהחקלאות כהכנסה הסבה רק צרות וחיי דלות בל יתוארו , מכוון שצעירי המושבה חפשו את עתידם ברחבי הארץ ,מוסיפים זקני המושבה ,כי חלק מהאשמת העזיבה בצעירות המושבה, שהתנו את הקשר לעתיד והסכמתם ממחזריהם בנישואים לחיים מחוץ למושבה .

זרם העזיבה של הצעירים והצעירות במושבה ,דילל את מספר המתיישבים ונותרו מעט משוגעים לרעיון החקלאי ובתוספת למצטרפים החדשים שבעצם הגדילו מעט את השורות אך לא הגשימו את המטרה שלשמה הוקמה המושבה שזאת החקלאות.

השטחים החקלאיים של המושבה בשנת 1962 נותרו כמחצית השטח הראשוני ומעשה כללו כחמשת אלפים דונם ,שמתוכם כחמש מאות דונם פרדסים, כשמונה מאות דונם כרמים ואדמות פלחה ושלחין ,רוב העבודה החקלאית ,הבניה והשירותים מבוססת על עבודת שכירים המגיעים מחוץ למושבה , חלקם אף לנים במבני הלול והרפת שהוסבו למגורים בעבור הפועלים.

עיקר התלונות של תושבי המקום בשנים 1962-3 ,מופנות למשרדי הפנים וההתיישבות, שאינם נותנים עזרה וכספים להגדלת המושבה ולביסוסה , ולדעתם הם הגורמים למצבה העגום של המושבה כאשר תקציב המועצה השנתי היה רק כארבעים אלף לירות ,ששימשו לתשלומי המנגנון ושמירת התשתית הקיימת ללא פיתוח חדש .

לדעתם הבעיה העיקרית של התושבים מאי הזרמת דם חדש למושבה שהרעיון החקלאי שבה הוא הרעיון העיקרי וזאת לאור ניסיון העבר בקליטת העולים החדשים, שהגיעו ללא רקע חקלאי ובעצם באו רק לגור במושבה , אנשי הממשל ובעלי מפעלים לא השכילו להקים עבורם מפעלים ובתי מלאכה במושבה ,על מנת להשאיר כוח עבודה זה במושבה ,יש לזכור כי המושבה מסרה חלק מאדמותיה במטרה ליישב בה מתיישבים שמקורות פרנסתם במקום ולא מחוץ למושבה.

הייאוש של דור המייסדים מהמדינה למצבם ,חלחל לדור הממשיך, שהבין כי טחנות הרוח אינם מנשבים לכוונם ועל כן מוטב שיחפשו את עתידם בשדות זרים הרחוקים מהמושבה, כי בנחלות האבות אין עתיד טוב הצפון להם.

לא היה מוסד מיישב ,ממשל או ההסתדרות ,שוותיקי המקום ודור ההמשך לא שיחרו לפתחו בתחינה ,אנא עזרו לפחות למען ההווה או העתיד של מושבה ותיקה בארץ, וכמו שנאמר מהבטחות לא הולכים למכולת.

ראש המועצה במושבה ,החליט בשנה זאת ,(לקראת חגיגות שנות השמונים לייסוד המושבה) להקים ולשמר את ספר הראשונים ,הוא פנה לאיכרי המושבה והצעירים שעזבו אותה ,לחזור ולספר את סיפור הראשונים בסיפורים תמונות וחומרים הקשורים להיווסד המושבה ,ואולי לחזור לצור מחצבתם במושבה.

סיפור נטיעת שדרת עצי הפיקוס במושבה בשנת 1963 ,לאורך הרחוב החדש על שם אליהו הרשקוביץ בנו של ישראל , קשור לרצון להנציח את אחד ממפקדי ההגנה בן המושבה תחת הכינוי חלמר ,שהתגייס לבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה ונהרג באיטליה ,טקס הנטיעה וקריאת הרחוב על שמו התקיים בנוכחות משפחתו , משפחות ותיקי היישוב ומפקדים בחטיבה היהודית הלוחמת.

אליהו בן ה 33 שנים נהרג ימים ספורים לפני סיום המלחמה ממוקש, בתחילה נקבר באדמת איטליה, את לימודיו סיים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, משם שימש כמדריך הגנה בירושלים במשך שנתיים, משם עבר להדרכה ארצית ,והתגייס לבסוף לחטיבה היהודית על מנת להילחם בגרמנים ,אך עברו בהגנה הפריע לו להתמנות כקצין בריטי.

לאחר שהמדינה הבינה בתחילת שנות השישים ,כי יש להזרים דם חדש למושבה ולבנות בה מאות יחידות דיור למושבה שקפאה על שמריה , ולמעשה הלכה המדינה ברצונה לבנות שיכונים לעולים הרבים שהגיעו ,עשתה מלאכה זאת בעקירת פרדסים והפיכת אדמות חקלאיות למגרשי בניה לבתים.

אנשי הממשל במדינה ,פתרו את בעיית שטחי הבניה בצורה הקלה והניפו את חרמש הבנייה על השטחים החקלאים ,הזמינים במקום לחפש אזורים לבניה שאינם מתאימים לחקלאות שאולי קשה יותר לבנות עליהם אך גם הם זמינים למטרה זאת.

הרצון להרחיב את מושבת מזכרת בתיה בשנות השישים כמו היום ,נתקלה במחסור בקרקעות בעבור תכניות הרחבה אלו, צריך לזכור כי מחצית משטחה של המושבה, כבר נלקחה בידי השלטונות להקמת ישובים סביב המושבה .

בעיה נוספת להרחבה הייתה שינוי רישום הייעוד של הקרקע ,מאדמה חקלאית לשטחים לבניה , ואפילו שדובר על שטח קטן יחסית שיועד לבניה ,הבעיה הייתה בראייה הכללית החסרה של השלטונות לעתיד ,שהייתה אמורה להאפיל על הבעיות הבירוקרטיות של שינוי הרישום .

לבסוף התגבר השכל על העקרונות במחצית 1963 ולמזכרת בתיה ,ניתנה הרשות לבנות מאה יחידות בנייה חדשות רובם בעבור עולים חדשים, לרגל חגיגות שנות השמונים להיווסד המושבה שנערכו בחודש אוגוסט 1963.

לחגיגה הוזמנו נכבדים רבים ,בין המוזמנים היה שר הפנים שפירא, שהגיע לטקס בזכות אביו ,שהיה רב במושבה מפעיל תחנת הקמח ואחראי על מפעל המים במושבה , בחגיגות השתתפו בני הדור שישי למשפחת משה חיים פרס מהמייסדים , באותה הזדמנות הופעלה מערכת תאורת הרחוב החדשה של פנסי הכספית.

במחצית 1964 נחנך בית העם החדש שנפתח לו חדר הנצחה למייסדי המושבה (חדר ראשונים) ,מבנה בטון שהחליף את צריף בית העם הישן ,שנבנה מלוחות העץ שהרכיבו את ארגזי המכולה של הטרקטור ,מכונת הדיש והמחרשות ,שנשלחו בידי רוטשילד בשנת 1920 כמתנה למושבה לפני 45 שנים , הצריף נבנה בידי ראובן ,בנו של יצחק לוי אשבל בעזרת חברו משה שקולניק ובני הדור השני מאיכרי המושבה .

בתחילה נבנה הצריף לאחסנה בידי פקידי הברון ,אך לא חלק יום והצריף קרס מהרוח ,אי לכך פנו בני המושבה ובראשם משפחת אשבל ,לאברהם פרידמן אחד מפקידי הברון בבקשה שיאפשר להם ,לבנות את בית העם הראשון , פרידמן נענה לבקשה ואף הוסיף לוחות עץ לבניית הצריף.

מלאכת הבניה ארכה כחודש שבה חפרו יסודות הטמינו מוטות ברזל שישמשו לחיזוק קירות העץ, ששנוררו ממסילת הרכבת התורכית,

בחגיגה גדולה שאליה התכנסו תושבי המושבה ואורחים רבים , למרות השמחה ,עמד ראש המושבה עמנואל הלזנר וקונן ,כול העולם מבטיח לעזור ,בקיצור מילים מילים ללא כיסוי, למרות היותו איש המפלגה השלטת לא הצליח עמנואל לקבל אפילו חלק מההבטחות להגדלת הישוב ובעיקר להקמת מפעלים בשטחו על מנת לספק תעסוקה לתושבים.

עמנואל הציע לשנות את סווג המושבה בעיני השלטונות ,לאזור פיתוח סיווג הניתן ליישובי עולים , מכוון שהסיווג של אזור מושבה חקלאית ,איננו מקנה לישוב שום תועלת ,אלא עוצר את הפיתוח והזרמת כספי הסיוע למושבה, ואילו באם תוכר המושבה לאזור פיתוח ישתנה באחת מצבה .

שטחה של המושבה כולל כחמשת אלפים דונם ,שמתוכם 1500 דונם פרדסים, אלף דונם פלחה , 1500 דונם כרמים, ואלף דונם לגידולי ירקות וקטניות , למושבה עוד שטחים המיועדים לבניה ולאזור תעשיה .

למרות ההבטחות של השלטונות שאם יביאו משקיעים לבניית מפעלים בשטח התעשייתי הממשלה תעזור לפתחם ולעזור להם בשנים הראשונות, הלכו קברניטי המושבה ומצאו משקיע גדול שיקים מפעל למזון קפוא של ירקות, עוגות ועוד .

הדבר שקסם למשקיע היה מיקומה של המושבה ליד תחנת רכבת ,נמל אשדוד ושדה התעופה , אלא שבמפעל היו אמורים להיות כחמש מאות פועלים ,ישבו הפקידים במשרד המסחר, לחצו על המעצורים ובנו את המפעל במקום אחר למה ככה הטענה העיקרית כי המושבה איננה מסווגת כאזור פיתוח .

ראש המועצה בדברו בפני מי שהיה מוכן להאזין לו ,סיפר כי במושבה מתגוררים תשעים משפחות חקלאיות וכמאה עשרים משפחות של עולים, בבניה במושבה ,נבנים עוד כשישים יחידות לעולים ובקצב הזה יהוו בעתיד העולים, למעלה מארבע מאות משפחות אל מול כשמונים משקים חקלאיים, על כן פני המושבה החקלאית משתנה ומשקלה הסגולי משתנה במושבה .

אפילו בבית הספר של המושבה נמנים בשנת 1964 ,שלושים ילדי ותיקים מתוך 250 תלמידים מיישובי הסביבה ובני העולים החדשים, למרות זאת הנטל למימון ההשכלה נופלת רק על כתפי המושבה ללא עזרה ממשלתית לעומת זאת באם המושבה הייתה בעלת סווג אזור פיתוח ולעומת זאת עול של כול התשלומים היה נופל עליה.

רק בתחילת שנות השמונים החליטה קרן היסוד לכלול את המושבה ,בקרן הסיוע אשר היא מחלקת לפיתוחם של ישובים בארץ, אירוע זה התרחש לאחר חגיגות למלאת 90 שנה להיווסדה של המושבה .

אחת האגדות לתקופת העלייה התימנית למושבה ,קשורה לקעתבי אחד מעסקני המפלגה הליברלית , שמיד לאחר שהוריו השתקעו בדירת עולים בישוב עקרון, החל לעבוד כמוכר פרחים בכניסה למושבת מזכרת בתיה בכול יום בבוקר היה מקבל זרי פרחים ממשפחת ניימן מוותיקי המושבה ,יוצא עמם לכביש הראשי שם בבוטקה מאולתרת ,עמד ומכר זרי פרחים לחולפים במכוניות בכביש שבכניסה למושבה .

יום אחד עצרה לידו מכונית שרד והאדם שישב בתוכה ביקש זר ,לקח לאותו שר שישב במכונית ,לשלוף את המעות מכיסו , מכוון שהנער המוכר היה בעל ניסיון מר ,עם נהגים שלקחו זרי פרחים ונמלטו, החל לאבד את הסבלנות וצעק על משה שרת שהיה שר החוץ בממשלה שישלם לו מידית, העיר לו אחד מחברי המושב שאין זה יאה להרים קול על שר בממשלה , השיב הנער מה אכפת לי מה תפקידו העיקר שימהר וישלם , חייך השר שילם ואף הוסיף תשר למחיר.

אותו קעתבי ,הכריז באחת האספות שנערכו בבית העם מושבה ,שיש לאחד לישות מוניציפאלית אחת, את מזכרת בתיה לישוב עקרון ,על מנת ליצור גוף חזק אל מול השלטונות, מובן שוועד מזכרת בתיה דחה את ההצעה הנדיבה בזכות השמרנות של מייסדיה.

למרות בקשות המועצה והעומד בראשה עמנואל הלזנר שנבחר שוב בשנת 1965 מטעם המערך ,למשרדי הקליטה במדינה ,להביא עולים למושבה ,הוא אף טען כי המושבה מתייחסת לעולים אלו כבנים בניסיונות לנסות לקלטם , חברי המושבה מספקים להם עבודה על מנת שיוכלו להתפרנס, ממציאים פתרונות לימוד לילדיהם ובלבד שיקלטו במושבה, כול זאת על מנת לגרום למושבה לגדול ולמנוע את ניוון המקום , על מנת לנסות להרחיב את העומס המוניציפלי על ציבור גדול יותר.

סוף שנת 1964 הוכרזה במושבה כשנת עכברי השדה שעשו שמות בשדות המושבה ,עד שהגיעה עזרה ממשלתית נאלצו האיכרים במושבה להילחם מלחמות פרטיות כנגדם בפזור רעל בשדות ליד פתחי המחילות .

דוח ביקורת המדינה במחצית שנות השישים ,לא החמיא לעבודת המועצה במזכרת בתיה, נוהלי עבודה ומנהל לא קוימו ,ישבות מכרזים עבדו בחסר ללא יו"ר שהתפטר, ועדות מסוימות לא התמנו , פעילות בטיחותית בבתי הספר חסרו , בית הקולנוע במושבה הופעל בידי יזם שנים רבות ללא מכרז, דוחות המועצה הדתית לא תאמו לנעשה, מי השתייה לא נבדקו כיאות ועוד ועוד ,בתשובה השיב הוועד ,כי קיים היה מחסור במזכיר חדש לאחר שהמכיר הקודם מעל ,נכלא ונשפט, (מזל שהיה על מי להטיל את האשמה).

בין נבחרי הציבור ישבו גאונים או פקידים משועממים ,וכידוע שיעממום הוא אם כול חט ,כך הייתה ההברקה בשנת 1966 ,למזג את מזכרת בתיה עם רחובות לישות מוניציפאלית אחת המתנגדים ציינו שאם מגיעים למהלך של מיזוגים מוטב למזג את קריית עקרון עם מזכרת בתיה.

בשנים 1966-7, מונתה מילכה וולפסון ,על מנת לאייש את תפקיד מזכירת המועצה, תפקיד שהיה מאויש בשאר 72 המועצות בידי גברים , מינוי זה הגיע לאחר עשרות שנות טיפול בבעיות של תושבי המושבה מקום מגוריה במיוחד בשעות שמחוץ למסגרת ובעת העדרו של המזכיר הנוכחי שלא היה תושב המושבה ,בעברה שימשה כסגנית ראש המועצה בשנות השישים.

בשנת 1969 ,נבחר מי שהיה מזכיר וגזבר המועצה רפאל סוויסה ,לכהונת ראש המועצה במושבה , לאחר 11 שנות מגורים במושבה, שלוש שנים לאחר תחילת כהונתו ,התגוררו במזכרת בתיה קרוב לאלף חמש מאות תושבים, כחמישים משפחות איכרים שהעסיקו כמאה עובדים , בענפי גידולי פרחים, פרדסים ,כרמים, ירקות כותנה ועוד, כשבע מאות ותיקים עולים ושכירים , שהועסקו במפעל רדמיקס לבטון, מפעל כותנת הדרום מפעל לבלוקים ומפעל הילרון לפירות יבשים ,ומפעלים נוספים בדרכם למושבה.

למרות זאת ,חלק גדול מתושבי המושבה בשנות השבעים ,עבדו כשכירים בעסקים ומפעלים בקריית עקרון, בבית החולים קפלן או בעיר רחובות, מפעלים לפיתוח ועיבוד כותנה למוצרי לוואי לא נפתחו למרות ההבטחות, קליטת העולים החדשים נקלטו מבחינה חברתי , אך לא מבחינה כלכלית , למרות זאת משוועים פרנסי המושבה לעוד זוגות צעירים או עולים והחלו בבניית עוד חמישים דירות בעבורם.

שנות השבעים במושבה מבחינה מוניציפאלית החלו להתפתח ,במושבה הופעל בית ספר וארבע גני ילדים, פותחו מרכזים קהילתיים שפעלו בבניין ויצו, , מגרשי ספורט , אולם ההסתדרות ובית הקולנוע, במושבה הוקם גן ציבורי ושכונת וילות חדשה נבנתה , החלה מגמה להקים אזור תעשיה במושבה על מנת להחזיר את אנשי המושבה שעבדו כשכירים מחוץ למושבה לעבודה במפעלים אלו.

משפחת פרס הייתה מאחד עשר מייסדי המושבה ,כך פתח דוד פרס בשנות השישים לחיו את שיחתו עם חבריו בשנות השבעים ,הוא עצמו היה דור רביעי למקימי המושבה, למשפחה היו כמאה עשרים דונם שמהם עדיין מעובדים כשלושים דונם, בניו אינם ממשיכים את דרך האבות ופנו לעיסוקים אחרים ,די לו בשטח החקלאי שנותר בידי המשפחה, אויר המקום גורם לתושבים להאריך חיים ,הוותיקים נצמדים לדרך החיים מהעבר ,והכול נע ברוגע ובסבלנות אין לאן למהר.

החיים בתחילת הדרך ובהמשך בחיי המושבה ,חלפו במריבות בלתי פוסקות עם פקידי הברון האיכרים בלשון המעטה לא ליקקו דבש, למרות זאת אף תושב אינו עוצר לחשוב ולהרהר על מנת, להבין את אשר עבר על המייסדים, למרות מאמצי חברי המועצה לשיפור תנאי החיים ולהעלאת המושבה על דרך הקדמה ,עדיין כיכבה המושבה ברשימת 24 הישובים הנחשלים במדינה ,וחסרה עזרה עדיין ,מכוון שלא הוכרה כישוב ובמעמד של ישוב פיתוח ,מכוון ששכנה במרכז הארץ ולא ליד הגבול.

מסיפורי אגדות המושבה ביום חגה התשעים של המושבה ,נזכרו כי בעת ביקור הברון לפני כארבעים שנה ,שאל הברון מה חפצים אנשי המושבה כשי ,האיכרים השיבו כי ברצונם לקבל בית דואר , חשב הברון והעניק להם במקום בית כנסת מפואר ,ואת נושא הפוסטה (הדואר ) דחו הוותיקים עד לאחר הקמת המדינה., לכבוד החגיגות שופץ בית הברון ובית הכנסת ושופצו במעט חזיתות הבתים ברחוב הראשי שלא נגעו בהם מיום הקמתם.

תופעה חדשה החלה במחצית שנות השבעים ,של מכירת קרקעות חקלאיות של איכרי המושבה ,למטרות בנייה כהשקעה בידי מספר חברות , איכרי המושבה החלו למכור חלקות חקלאיות הנמצאות בקצוות המרוחקים המושבה , הסיבות העיקריות שעל פיהם האיכרים במגמה החדשה הזאת הייתה הזדקנותם וחוסר הרצון והנטישה ,של דורות ההמשך לעסוק בחקלאות.

איכרים אלו החלו למכור חלקות של חצי דונם ,דרך החברות שהתהדרו בשמות לועזיים בניחוח אמריקאי ,במחיר של כחמשת אלפים לירות ,את החלקות רכשו במחיר של כאלף חמש מאות לירות מידי האיכרים, חלקות חקלאיות שנמכרו ונרשמו בטבו על שם הקונים, בשלב שנקנו החלקות ,אין אפשרות לבנות עדיין כי השטח צריך לעבור שינוי מתאר או פרצלציה לשינוי משטח חקלאי לבניה.

אלא שהרוכשים השקיעו באדמה כהשקאה לטווח ארוך, על מנת לקבל לבסוף חלקה ובית משלהם על אדמה (וילה) , הדרישה לתשלום מהקונים הייתה במזומן , אדמות אלו נחטפו כלחמניות ותוך זמן קצר האדמות שהוצאו למכירה נגמרו .

במציאות היו אלו חלקות רחוקות מהמושבה ,שאפילו קווי מים לא עברו בשטחם ואין להם זכויות מים , אומנם אדמה ללא משכנתה ,נקיה מעיקולים ,אך יש לזכור כי המדינה תנגוס מהשטח הנקי בעבור פיתוח האזור בעתיד כאשר זה יתבצע, אך יעבור כעשור בתהליך להפיכתו של השטח החקלאי לשטח לבניה ,בינתיים על השדות ממשיכים האיכרים לגדל גידולי פלחה ,כמו בימים ימימה .

שנת 1974 תיזכר כשנה שבה בנו כמאתיים יחידות דיור בשתי שכונות וילות במושבה ,לצורך שווקם יצא ראש המועצה סויסה ,לשווקם ליהודים אמידים בצרפת, תוך הבטחה כי יוכלו גם להקים בתי מלאכה בשטח מסחרי המתרחב במושבה , במקביל בונה משרד השיכון כמאה ושישים יחידות למגורים ,בעבור צעירים ועולים מרוסיה וצרפת ,כול זאת על מנת לגוון את הרכב האוכלוסייה במושבה ,לצורך זה ,אף הוקצה שטח נוסף חקלאי שהוכשר לבניית בתים צמודי קרקע לאקדמיים ממכון וייצמן .

עוד החליטה מועצת המושבה ,להפקיע ולהכשיר 20 דונם אדמה חקלאית פרטית ,שבמרכז המושבה והפיכתה לשטח ציבורי, על מנת לבנות עליו מבני ציבור, בעלי הקרקעות הגישו התנגדויות לוועדת הבניה המחוזית , למרות זאת ,החלה המועצה בבניה למרות שתוכנית המתאר החדשה לא אושרה ,המועצה בנתה בריכה ציבורית בשטח בניגוד לצו הקפאת בניה שהיה בתוקף.

ניסיונות גישור בין הצדדים לא עלו יפה ,אומנם הבניה פסקה כאשר פרצה מלחמת יום כיפור אך חודשה ארבע חודשים לאחריה בניגוד לצווי ההקפאה , בפועל ראש המועצה וחבריו התעלמו מהצווים , על כן פנו בעלי הקרקעות לבג"ץ ,שיוציא צווי הפסקת בניה ואולי אפילו מאסר מפריי צווי ההקפאה.

לטענת מועצת המושבה ,כאשר הוגשו התוכניות לשינוי מתאר השטח ,לא התקבלו התנגדויות לשינוי ולבניה מהתושבים ובעלי הקרקעות, הם הודו כי הבנייה החלה לפני אישור השינוי ואישור הבנייה כחוק, ובעצם שוועדת הבניה המחוזית לא אישרה את הבנייה המוצעת על השטח החקלאי , אנשי המועצה על מנת לסיים את הסכסוך הציעו לבעלי השטח מבני האיכרים המייסדים, פיצוי כספי או חלקות חקלאיות אחרות לחילופין, אך בעלי הקרקעות דחו את הפשרה, ונותרה רק האפשרות לתביעה משפטית מצד בעלי הקרקע ,מכוון שעל השטח נבנו עוד מבנים ציבוריים ללא התר .

המועצה הדתית במושבה ,בעזרת המועצה בנתה ופתחה בית כנסת חדש לעדות המזרח במושבה במחצית שנות השבעים , מספר התושבים במושבה גדל ל 2.300, כאשר השאיפה להגיע לחמשת אלפים תושבים בעתיד, באזור התעשייתי נפתח מפעל גלומור שייצר וילונות וכיסויי מיטה שהעסיק כמאתיים עובדים ,מפעל נוסף לאלקטרוניקה יפתח בקרוב במושבה ויעסיק כמאה עובדים.

במחצית שנת 1976, התפטר סויסה מראשות מועצת המושבה ,בטענה כי המוסדות הממשלתיים מקפחים ואינם עוזרים למושבה , למרות שהוא שייך מבחינה מפלגתית למפלגת העבודה שבשלטון , התפטרות זאת זעזעה במעט את מוסדות המפלגה , צעירים ומבוגרים מאנשי המושבה ,חתמו על מסמך המבקש מהשלטונות להניע אותו מצעדו זה שאכן לאחר הבטחות שקיבל מהממשלה חזר בו .

סויסה התנה את חזרתו לתפקיד בסיוע נרחב למושבה והסרת החסמים לפיתוח מואץ של המושבה בעזרת תקציבים ואישורים התקועים בצנרת הבירוקרטית, והקיצוצים החדשים לישובים קטנים ,לדעתו של סויסה עלולה התשתית שהוכנה במושבה על ידי המועצה, לקליטה נוספת ולפיתוח שטחי חרושת ,עלולים להחזיר את המושבה לאחור כתוצאה של חוסר מעש ממשלתי.

בסוף שנה זאת ,החליט הסניף הבנקאי היחיד במושבה בנק הפועלים ,לסגור את שעריו במושבה מחוסר כדאיות כלכלית , כתגובה איימו התושבים ,להחזיר את פנקסי החברות בהסתדרות ולערוך הפגנות כנגד הסגירה, מובן שההסתדרות נכנסה לעובי הקורה והסניף נותר במקום.

מרד זוטא ארעה כנגד הדואר בסוף שנת 1977 ,בגין בקשתות המתיישבים לחיבור והכנסת טלפונים לבתיהם, בטענתם ציינו כי ישנם תושבים ,הממתינים כאשר שנים לבוא הטלפון שבושש לבוא ,אי לכך חתמו כול תושבי המושבה על מכתב בקשה ודרישה לחיבור מידי של הטלפונים לבתים ,לתשתית שהוכנה כבר שנים לפני כן במושבה ולאחר שמרכזיה חדשה הוקמה בעיר רחובות.

מזכיר המושבה לאורך השנים 1976-8 נתגלה כמועל בכספי המועצה , לאחר ברור הוברר כי העלים כמאתיים אלף לירות מקופת המועצה ,המזכיר תושב חוץ התחבב על התושבים אך סדקים בהתנהגותו העלו את החשד ולאחר בדיקה בספרי החשבונות נתגלו החשדות כמוצדקים, בתחילה טען כי לקח את הכספים והעבירם לראש המועצה סויסה ,אך במשפט התברר כי על פי תלונת סויסה החלה החקירה , בהמשך הודה סנגורו באשמה והודיע שמרשו הודיע על חרטה ,על מנת להקל בעונשו, למרות זאת נידון הנאשם לשלוש שנות מאסר .

לאחר המשפט בשנת 1978 ,ניגש סויסה לבחירות לכהונה נוספת כראש המועצה לאחר תשע שנים בתפקידו, ונבחר שוב הנושא הראשון שנדרש אליו ,היה חוב המים של מועצת המושבה כלפי מקורות, שאיימה על צמצום כמויות אספקת המים , על מנת לאסוף כסף לנושא ,החלה המועצה להוציא מכרזים למכירת יבול הכרמים ושדות השלחין , שאחד מעיקרי המכרז היה תשלום במזומן תוך שבעה ימים מהזכייה בהם בידי היזמים.

לאחר הבחירות ,הגיע סויסה ממפלגת המערך ,עם רוב חברי המועצה שנבחרו ,להסכם הקמת קואליציה והצטרפות של שני נציגי חרות ונציגי מפלגת עתיד המקומית ,בהסכם נמסרו מספר ועדות לידי המצטרפים החדשים למועצה , אגדה אמתית מאותה תקופה מספרת כי אחד מאנשי האופוזיה הנותרים במועצה, חיבר מכשיר האזנה לחדרו ולקו הטלפון של סויסה במטרה להאזין לנאמר בחדר, כיוון שהטלפון העלה קולות מוזרים על כן נבדק חדרו של סויסה בידי המשטרה בשנות השמונים ,והתברר כי אכן חובר מכשיר האזנה לחדרו של סויסה .

למרות זאת בסוף 1979 ,מצבה הכספי של המושבה הדרדר ונוצרו חובות לחברת חשמל ומקורות ולעובדי העירייה שמשכורתם לא שולמה לאורך שלושה חודשים ,עקב עיכוב כספים בסך חמישה מיליון לירות ,שהגיעו למושבה ממוסדות ממשלתיים ומשרד החינוך ,בתגובה איים סויסה כי הוא סוגר את העיר וימסור את ניהולה למשרד הפנים , בתגובה מיהרו המוסדות למסור את הכספים והמושבה חזרה לפעילות רגילה .

בשנת 1980 נערך כנס דורות ,לכשש מאות צאצאי משפחת משה מלר, שנימנה על מייסדי המושבה ,לרגל מלאות מאה שנה לייסוד מושבת מזכרת בתיה, שנה וחצי לקח למארגנים לאתר את אנשי השבט הפזורים שחלקם הגדול עזבו את נחלת אבותיהם, הטקס נערך בפארק המושבה ,במהלך המחקר נכתב קלף אילן היוחסין שבו התברר כי לשבט 12 בתי אב הקשורים ישירות למייסד משה מלר, אי לכך החליטו כי יודלקו 12 משואות בידי נציג מכל בית אב .

בסוף שנת 1980 ,הועלו חשדות כנגד משרד הפנים ומשרד הדתות ,בשימוש בשיטות ישרא בלוף ,הקשורות להעברת תקציבים וכספים לרשויות מקומיות ולמוסדות דת דמיוניים , חברי הכנסת ,אישרו תקציבים ,בהאמינם שאלו זורמים למועצות הישובים ,אך הועלו חשדות שהמזומנים זורמים בדרכים עקלקלות ,לנתיבים שאליהם לא היו הכספים צריכים לזרום, ובעצם חסרו בצדק ,לרשויות בעת הכנת תקציבם .

אחת המפסידות בנתח מהעוגה הייתה המושבה מזכרת בתיה ,שהעלתה את השגותיה כנגד העברת כספים למוסדות שאין עליהם פיקוח , אך יש להבין כי המשרדים הממשלתיים התנו בהסכמת הרשויות בשיטה קבועה את העברת חלק מהסכומים שניתנו למועצות ,לגופים שהם החליטו עליהם .

מכוון שהחקלאות במושבה הצטמצמה בתחילת שנות השמונים ,נוצרה בעיה ל 270 בדויים שהובאו מהנגב לעבודה חקלאית ,לאורך השנים וחיו בשדות המושבה , חדלו מעבודתם במושבה , אך נותרו להתגורר בשטחיה בתנאי תברואה חמורים , אי לכך ביקשו תושבי המושבה לפנותם למקום מגוריהם הקבוע בנגב, בתחילה סרבו לפינוי לאור מגוריהם לאורך שנים במקום ,אבל לאחר שכנוע של הסיירת הירוקה עזבו הבדויים את השטח תוך יום והשטח חזר לידי המועצה והאיכרים.

בעת חגיגות שנות התשעים להיווסד המושבה הוזמנה גולדה מאיר כאורחת הכבוד, לכבודה אף נקראה שכונה חדשה שהוקמה לזכרה במושבה, כאשר הגיעה גולדה לטקס הביאה עמה תשורה לראש המועצה שעון בתיבת עץ ישן , בנאומה ציינה גולדה כי היא מאמינה בתקווה לשלום של העם בישראל במזרח התיכון , באותו מעמד הבטיח סויסה ראש המועצה כי יעביר את השעון שכינה שעון השלום ,לכשיבוא וייחתם החוזה לראש ממשלת מצרים ,ואכן כשנחתם החוזה ,נשלח השעון עם הסיפור לנשיא מצרים סאדאת , שהשיב לסויסה במכתב נרגש למתנתו למען השלום.

בשנת 1983 נערכו בחירות לכנסת ולרשויות המקומיות ,שלושה ראשי מועצות מהמערך ובהם אהרון נחמיאס מצפת, ז'אק אמיר מדימונה ורפי סויסה ממזכרת בתיה נבחרו גם כחברי כנסת ,כמו כן נבחרו שלושה מראשי מועצות ממפלגת חרות מאיר שטרית דוד מגן ובני שליטא , למרות כפל התפקידים ,חשבו אנשים מהמדינה ,כי מן הראוי שאנשים אלו יישבו בכנסת ויפעלו במקביל לצרכים והאינטרסים המוניציפליים של המועצות במדינה , לרגל חגיגות מאה השנים להקמת המושבה ,כיבד והגיע הנשיא ופלייתו לחגיגות.

בשנת 1985 נבחר רפי אלול כראש מועצת המושבה מזכרת בתיה שבה שרת בתפקידו עד שנת 1993 ,במקביל נבחר לכנסת בשנת 1992 ושרת בה שתי קדנציות.

שנת 1994 תיזכר כשנת ההצפות ,בעקבות למרות חילוקי הדעות , זאת כמו אצל ציבור יהודי שכאשר נפגשים שני יהודים מוקמות ארבע מפלגות, כך הסכסוכים בין ותיקים ,מייסדים המנסים לשמור במעט על המסורת והעבר לבין הצעירים הרצים בשבילי הקדמה לפעמים ללא מעצורים, ועוד בעיות מפלגתיות ,גרמו לסכסוכים ומחלוקות גם בנושאי הכבוד והשררה.

ובל נשכח את לטישת העיניים לאדמות המושבה שקרצו ליזמים עקב מחירם הנמוך עדיין ושמחירם החל להאמיר עקב מיקומה של המושבה , הניסיון לשמר את האווירה והמסורת מצד המועצה , גרמו למספר אלמנטים ליזום פגיעה בנכסים מוניציפליים ,על מנת לגרום לנסות לסילוק המתנגדים במועצה ,בדרכם לחיפזון הכלכלי שסנוור מספר אנשים.

זקני המושבה טוענים ,כי גם מתחרים למכרז הנחת מערכות הביוב החדשות ,החליטו לנקום כאשר המכרז לא נפל לידייהם ,סכסוכים אלו גרמו לפיצוץ וחבלה בצינורות מערכת הביוב והמים של המושבה ולהכתירה ליום אחד כוונציה של האזור, תקוות המחבלים להראות את התחזוקה הגרועה של מערכות המים ואת אוזלת ידה של המועצה ,והכול במטרה לגרום להסרת המכשולים של חלק מאנשי המועצה במניעת שינוי צביון המושבה את מול תאבי הממון.

שנת 1995 הייתה אחת משנות הקשות לחקלאי המושבה , מחירי השוק הזעומים שניתנו בעבור התוצרת החקלאית שהניבו החלקות בגידולי הפלפל הבצל והחצילים היו כול כך נמוכים שאפילו לא כיסו את מחיר עבודת הקטיף ובוואדי לא כיסו את מחירי הגידול וההשקיה, שדות גדולים של שטחי ירקות מניבים ,הושארו להרקיב על יבוליהם מחוסר הכדאיות להשקיע בקטיף.

גם בשדות החיטה והכותנה נגרם נזק , מכוון שהסינים הפכו למתחרים בענף הכותנה ומחירה צנח בחמישים אחוז , והחיטה סבלה ונפגעה מהקור בעת גידולה, וגרעני האשבולים לא צמחו כראוי ,ועל כן התנובה הייתה פגומה וקטנה , אל אלה התווסף המחיר הנמוך לענבי הכרם ובקיצור מכה גדולה לחקלאים המעטים שנותרו במושבה .

גחלת הניצוץ הדתי שהחל בעת הקמת המושבה בידי יהודים חרדים דתיים ,נותרה בוערת בעת כהונת רבה של המושבה רבי אפרים זלמנוביץ ,שמחה על הכנסת שעון הקיץ במושבה ובמדינה בשנת 1986, הרב מסכים כי שעון הקיץ חוסך אנרגיה וכסף ,אך יוצר בעיות קשות לציבור הדתי בעת ההשכמה לתפילת שחרית ,אך הוא מוכן לחלופין ,שרכבי המועצה ורכבי התושבים החילוניים יושבתו מלנסוע בשבתות בתמורה לשעון הקיץ .

הרב אפרים זלמנוביץ החליט שנתיים לאחר מכן ,למנוע את הצגת היחיד של אנסקי ששמה ברוורס ,שעיסוקה חזרה בתשובה , מלהופיע באולם העם במושבה ,מחוסר הבנת הנקרא כפי שפורסם במודעות ,שההצגה נועדה להתקיים במוצאי השבת ולא ביום שישי בלילה, אלא שהנושא עיוור את הרב ,שעשה הכול למניעת קיום ההצגה במושבה.

הרב אפרים זלמנוביץ הגדיל לעשות ,כאשר יעץ בשנת 1989 לאנשי חינוך בבתי הספר במושבה ,להכות תלמידים בשוט קטן ,על מנת להרתיע את התלמידים ממתירנות שפשה בתלמידים , לדעתו הוספת פריט זה השוט ,ירתיע ויכניס דרך ארץ לתלמידים בהתייחסותם למורים.

בעיתונות הישראלית בשנת 1986 ,ציינו מספר פגמים בהתנהלותו של רפי סויסה ששרת באותה העת בתפקיד ניצב שרות בתי הסוהר, קשורה לתקופת כהונתו כראש המועצה במזכרת בתיה בין השנים 1970-83 , פגמים הקשורים לרכישת קרקע ומכירת במושבה , פגמים שהוא הודה בהם על פי המאמר ,אך נימק את תשובתו בבעיות כספיות שנקלע אליהם עקב הסתבכות בנו במשפט הברחת סמים בצרפת.


מושבה מזכרת בתיה עקרון 2
 

ספור ההלוואות העיקריות למושבה מזכרת בתיה , החל בהלוואה שנתנה מידי בנק אפ"ק בשנת 1914 ,בטרם מלחמת העולם הראשונה ל 32 מתיישבים במושבה, על מנת שירכשו פרות לרפתות , אלא שהמלחמה פרצה הצבא התורכי פשט על המושבה ושדד את בעלי החיים והחיות הנותרות מתו ברעב או מחלות ,כך נשארו האיכרים עם שוקת שבורה וחובות שעלו ותפחו ,מחוסר אמצעים להחזירם, בתום המלחמה הלוואה של 400 לא"י הפכה לחוב של 13.000 אלף כקרן ועליה ריבית של 1000 לא"י, שהוטלו על שכמם של 22 מאיכרי המושבה

הוויכוח בארץ ישראל ההיסטורית, בחשיבות "המשרד הארץ ישראלי ",בשנות העשרים לאחר מלחמת העולם הראשונה ,ותרומתו להצלת מושבותיו של הברון רוטשילד תחת פיק"א ובהמשך את יק"א לאחר שהברון רוטשילד העביר את המושבות לניהולו של הברון הירש, חשיבותו ומתי הוא החל לפעול למען המושבות ,עדיין מעוררת מחלוקות גם כיום חלק גדול מעזרה זאת ,מסופרת על המושבה מזכרת בתיה שעמדה בפני פשיטת רגל.

זקני הארץ מספרים ,כי הפלאחים היהודים החסידים ואנשי המעשה במושבה ,היו על סף שוקת שבורה ,בתחילה לצורך העזרה נשלח למושבה האגרונום דוקטור זגורדוסקי ,מטעם המשרד הארץ הישראלי, במושבה מצא חקלאים שהתייאשו מגידול בשדותיהם ויצאו לחפש מקורות פרנסה כשכירים בישובים אחרים, כינס זגורדסקי את החקלאים והפיך בהם רצון מחודש להיות חקלאים עבריים באדמת ארץ ישראל.

עוד הבטיח להם לשיקום הנחלות הלוואה נוחה מבנק אפ"ק , אך בעיקר לבניית מחלבה מודרנית חדשה שנבנתה ליד באר המים במרכז המושבה , מחלבה שתעמוד ברמה כנגד מחלבות המושבות של הטמפלרים שעבדו בשיטות מודרניות .

לעומתם טוענים מסיפורי זקני המושבה ,כי הכספים לבניית משק החלב החדש במושבה שלאחר המלחמה הגיעו מהברון בידי פיק"א , אנשי המושבה כי הברון בשנת 1922 תרם כאלפים לירות מצריות ,לרכישת פרות לרפתות שהתרוקנו מפרות בעת המלחמה ,לקח זמן להתאקלמות הפרות שנרכשו ,וכמויות החלב שהופקו נדרש הקמת מחלבה מודרנית לאכסון החלב מהנחלות ולשיווקם .

עזרה לשווק החלב הגיעה מהתפתחות וגידול האוכלוסייה היהודית ביפו ותל אביב ,שהחליטו כי הם רוכשים חלב מיהודים ולא מהערבים ,חלק מהחלב שוגר גם לירושלים , על מנת לעמוד בדרישה הגוברת לחלב , במושבה החלו להגדיל את מספר הפרות וטיבם ברפתות המושבה .

ההכנסות מתפוקת החלב ושווקו ,החלו לעלות משנה לשנה ובשנת 1925 הם הניבו כשלושת אלפים לירות מצריות, כנגד המחלבה במושבה החלו מלעיזים ומתחרים בפעילות של חרושת שמועות במטרה לפגוע באספקת החלב של המושבה .

אלא שמזכיר המושבה נחמן ברסלר נעמד על שתי רגליו ודחה את השמועות ואף טען כי כמות החלב המשווקת על ידי מחלבת המושבה הוא ברמה תברואתית טובה ופעמים ביום מובילה משאית את החלב לשווקים בעיקר לירושלים ,יפו ותל אביב, בנגוד לשמועות כמות החלב גדלה מיום ליום מכמות של 3500 ליטר ליום היא גדלה לארבעת אלפים ויותר ליטר ליום .

בשנת 1935 נחגג חג החלב במושבה מזכרת בתיה , לרגל עליית תפוקת החלב בשנים האחרונות לכמות של 25.000 ליטר לחודש , חלק מהתוצרת נשארת בבתי התושבים לצרכיהם, רוב החלב נמכר למחלבת השרון בתל אביב , המחלבה עצמה עברה שדרוג במבנה ובמכשיריה .

באגודת החלב נמנים 55 איכרים מהמושבה, שברשותם מעל למאתיים חולבות, התשלום של אגודת החלב במושבה נקבע על פי טיב אחוזי השומן שבחלב, זאת על מנת לעודדם לתפוקה טובה יותר, ולמניעת מהילת החלב במים על מנת להגדיל את הכמות, אגודת המחלבה החזיקה גם במחסן מספוא , במחסן תרופות ובעיקר בשלושה פרים מגזע ג'רסי להשבחת העדר ועגלים כעתודה מגזע הולנדי טהור.

תנובת החלב מרפתות המושבה בשנת 1956 ,הגיעה לשלושים אלף ליטר בקיץ ובחורף עלתה לחמישים אלף ליטר , חלק מתנובת החלב שימש לתצרוכת פנימית וחלקו הגדול שווק למחלבות המאוחדות בתל אביב ,חלב עטיר שומן . 
מזכרת בתיה סיפור הפרות החולבות במושבה
 
 
 
בניית אתרים - שרקור