דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

גליל עליון מצודות אוסישקין

 

התכנון המקורי להקמת מצודות אוסישקין יועד לאזור הרי יהודה ,אך עקב הבעייתיות להקמתם באזור עקב תקופת המאורעות וחזקם של המתפרעים באזור ירושלים והסביבה עקב השפעת המופתי הירושלמי , הועברה התוכנית לאזור הצפון הנידח יותר .

קבוצה של ארבעה ישובים : דן, דפנה, שאר ישוב , נחלים ,שהוקמו על אדמות בשטח של 25.000 דונם שנגאלו מהערבים בידי יהודים ,בזמן המאורעות והמרד הערבי בשנים 1936-9 באצבע הגליל העליון ,מיד לאחר פרסום הספר הלבן, הוקמו ישובים אלו על מנת להגדיל את היישוב העברי בצפון ארץ ישראל

האגדות טוענות כי ישובים אלו הוקמו על מנת להנציח את שמו של אוסישקין שהיה יושב ראש הקרן הקיימת ,ולקרוא להם מצודות אוסישקין אלא שאנשי היישובים קראו להם על פי רצונם .

כבר מימי העלייה הראשונה ליישובי מצודות אוסישקין ,טענו המתיישבים חברי תנועת המושבים ,כי קופחו בחלוקות גודל השטחים וכמויות המים שהוקצו להם אל מול ההתיישבותיות הקיבוציות שעלו על השטח הראשונים ,כמו כן התנגדו לצורת ההתיישבות שנכפתה עליהם בידי אוסישקין.

חלק מההתנגדות הייתה העלייה בכוח של חברים שהאמינו ברעיון המשק המשותף שהועבר משטחי הקיבוצים לשטח סמוך בהמשך ונקרא בית הלל על שמו של הרופא הלל יפה (בת החולים בחדרה) ,חברי גרעין המשק המשותף חולקו בתחילה וחיו במשך חצי שנה במשקים דפנה ודן עד שהוקצתה להם חלקת אדמה שעליה הוקם הכפר שאר ישוב .

הרעיון להקמת מצודות אוסישקין נוצרו מן הכורח להגן על הגבול הצפוני של ארץ ישראל בעקבות חתימת ההסכם לחלוקת שטחים בצפון המדינה וקביעת מנדטים בין הצרפתים והאנגלים בהסכם שנקרא סיקס פיקו .

אל אלה נוספה הצהרת בלפור בחודש נובמבר 1917, לזכותם של היהודים להתיישב בארץ ישראל ,ההצהרה לא דנה בקביעת גבולות למדינת היהודים ולכן נוצר הכרח אצל חלק ממנהיגי ההם היהודי ליצור עובדות בשטח, החלק השני טען כי הגבולות ייקבעו בהסכם מדיני.

 
 
 

הגעה לשרידי המושבה ,הנמצאים כמאתיים מטר אחרי הכניסה לקבוץ גדות לאחר נסיעה על כביש 90 כשלושה קילומטר ,מראש פינה לכוון צפון, עד צומת מחנים ,אז פונים ימינה לכביש מספר 91 ,המוביל לגשר בנות יעקב , עד צומת גדות שפוגש את כביש 918 .

משמר הירדן הוקמה בשנת 1891 , בידי קבוצה קטנה של תושבים עולים מרומניה שאליהם הצטרפו אנשים מצפת : טייטלבוים ,סגל ,הירש שניידר ועוד עולים חובבי ציון מליטא כמו : ליטווניסקי , גליימשר , וורהפטיג ,בסויטש ליפשיץ ,ישראל קנטור, שבתיל ווינסבלוט ,לוי גרוסמן ועוד שהועסקו במושבות הגליל ובצפת.

השטח שנרכש היה בן 2.300 דונם באזור גשר בנות יעקב ,שנקנו בתחילה מידי ערבי תושב מירון ,בעזרת תווכם של בני משפחת עבו מצפת שאבי המשפחה שימש כקונסול צרפת בצפת .

בפועל נרכש השטח עוד לפני כן ,בידי יהודי מאמריקה ששמו היה מרדכי לובובסקי, איש העלייה הראשונה מארצות הברית ,שייעד להקים עליה חווה חקלאית ,בשם שושנת הירדן ופונדק בחלקו המזרחי של הגשר.

אך הערבים תושבי האזור הרסו את תחילת מבנה החאן, בטרם החליט היהודי מרדכי לובובסקי לבנותה מחדש , הזמין את אחד ממפקדי הצבא התורכי באזור וביחד ערכו מדידות לשטחו ,על מנת למנוע כול טענות מבין הערבים לפלישה לשטחם.

עוד טען היהודי ,כי קבל רישיון לבנות חאן (פונדק ) ,מידי השלטונות התורכים וממוכתר השטח שנמכר, בשלב הזה ביקש הקצין התורכי לראות את האישור הכתוב לבניית החאן, נטל את המסמך שהוצג בפניו הכניסו לכיסו ,עלה על סוסו ודהר מהמקום (מנפלאות הבקשיש שקיבל הקצין) , היהודי בעל הקרקע והרישיון ,קפל את רגליו וירד מהשטח פן יבולע לחיו .

בעת שעזב את אדמותיו שליד גשר בנות יעקב ,ששריד זעיר ניתן לראות מהבניה ליד מתקן הרפטינג של נהר הירדן מרדכי לובובסקי מכר חלק מאדמותיו באזור גשר בנות יעקב במחיר של 16,000אלף פרנק, לידי קבוצת של כעשרה חברים שמקום מגוריהם היה בצפת ,בראשם היה משה דוד שוב שמקצועו מורה , אלף דונם חולקו בין חברי קבוצת המתיישבים ,חלק אחר מהאדמה מכר משה דוד שוב ,למתיישבים אחרים ששילמו לו כסף בעבור שאר החלקות שמכר, במחיר של 10 פרנק לכול דונם .

כסף זה שימש להקמת מבני מגורים לפועלים שכירים ,שיעבדו את הקרקע יטעו כרמים ובשכר שיקבלו יפרנסו את משפחותיהם ,אלא שהכסף אזל די מהר התמיכות בוששו להגיע ,המחלות הכו ללא רחם והאיכרים נחלשו מהמעמסה בעיה נוספת היו התרומות הקטנות שנתקבלו מארגון עזרא ומחובבי ציון, שלא יכלו לפתור את הבעיה

איכרים אלו שהיו בדרכם להתיישב במושבה משמר הירדן ,עבדו להשלמת פרנסתם בגן הנדיב במושבה יסוד המעלה, לאחר שאספו את שכרם כקומונה היה בידם סכום כסף לרכישת האדמה, שבה הם תכננו להקים את היישוב משמר הירדן ,על פי חלומם לרכוש אדמה בארץ ישראל ולהתיישב עליה כאיכרים ולהתנתק ממוסד החלוקה .

בני הקבוצה הקימו אגודה ,ורכשו את אדמת הכפר משמר הירדן ,שיושבת על גבעה בגובה 70 מטר ,בתנאים הבאים : במשך שמונה השנים שלאחר הקניה ישלמו רק את תשלום ריבית הקרן כתשלום שנתי ,מסכום המכירה הכללי.

התנאי השני היה, שלאחר שמונה שנים עליהם לשלם את סכום כסף המכירה שסוכם עליו, במידה ונבצר מהם לשלם את מחיר המכירה ,יחזור השטח על מבני המגורים והציוד שעל השטח לידיי מרדכי לובובסקי.

הקונים היו כול כך שבויים בחלומם ,שהאמינו כי השטח בן אלף הדונם שרכשו מכלל אדמותיו של מרדכי לובובסקי ,יספיק לגידולים למחיית עשרת הקונים המתיישבים, הם שכחו והתעלמו ,מהערבים שנהגו לגזול את יבול השדות של היהודים כאשר הבשילו , לאחר שנשדד רוב היבול נותר מעט למתיישבים על מנת לפרנסם ולספק מזון לשולחנם.

על הקרקע עלו בתחילה שבע משפחות ובנו על נחלתם בתי מגורים , מלבני בוץ חמר עם גגות מלוחות פח ,גשם שוטף שירד ,העלים שלושה בתים עם בואם של הגשמים , מכוון שסוחרי צפת, לא הספיקו להעביר להם את עצי הבנייה לבתיהם שהזמינו ,אסון נוסף זה דיכא את רוחם וגרם להם לחשב מחדש את דרכם , מכוון שנאלצו להמשיך להתגורר תחת כפת השמים ובסוכות בחורף.

זקני היישוב מספרים ,כי בימי הגשם הדרך למושבה משמר הירדן ,הייתה ממש סכנת נפשות לרוכבים או ההולכים אליה, במיוחד כאשר הגשם ירד מספר ימים אז חיו תושבי המושבה ממש במצור ,אין בא ואין יוצא.

גליל מושבת משמר הירדן 1
 

על מנת להגן על יבולם בשדות ובמשקים שכרו חברי המושבה ,שומרים יהודים וערביים לשמירה, אלא שאנשי הכפרים הסמוכים למושבה ,העלילו על השומרים הערביים שהגיעו מרחוק, שהם הרגו אחד מאנשיהם ,מפחד נקמת דם הסתלקו השומרים הערביים, ובמקומם נאלצו חברי המושבה לשכור שומרים ערביים הגרים בכפרים הסמוכים למושבה .

אלא שהקנאה של הערבים מהכפרים הסמוכים למושבה משמר הירדן , עלתה וגברה וכתוצאה מכך ,בסוף שנת 2011 הסתערו הערבים על המושבה וכפו עליה סגר ,שבו לא ניתן להיכנס או לצאת מהמושבה , לבסוף הצליח אחד השומרים להימלט ולהגיע למשטרת צפת, שם סיפר את סיפור הסגר.

מיד התארגן כוח שיטור וצבא ויצא למושבה על מנת לסלק את התוקפים , רק בעמל רב ,הצליח הכוח המשטרתי והצבאי ,לפזר את התוקפים ולסלקם מהשטח ,לאחר מעשה, הסתבר כי הערבים האשימו את אנשי המושבה ,כי אחד מאיכרי מהמושבה ערבי והסתיר את גופתו במושבה , כשהוכיחו אנשי המשטרה כי זאת שמועה חסרת רגליים ,עזבו הערבים את המקום.

שנה לאחר מכן ,שבתו הפועלים הערבים שעבדו בשדות החיטה של המושבה , מכוון שאיכרי המושבה ,טענו כי נשות הערבים שקצרו את החיטה ,לקחו בהשאלה כמויות גדולות יותר של חיטה לשקיהם ממה שסוכם , כאשר פנו אנשי המושבה למשטרה הצרפתית ,הכריחו אלו את הפועלות לחזור לעבודת הקציר.

העובדים הערבים הוכרחו להעביר את החיטה שנקצרה לגורן המושבה ,שם היא נאספה עד תום הקציר ,וחולקה כאשר חלק מהחיטה ,הועבר כמעשר לשלטונות והשאר חולק על פי ההסכם המקורי.

הספור על העסקת פועלים ערביים ולא יהודיים במושבות הגליל ,ולל במושבה משמר הירדן , הביא גל של מחאות יהודי ,כנגד התופעה ובשם העסקת יהודים בשם העבודה העברית, למרבית המבוכה התברר כי בראש המתנגדים לעבודה עברית היו האיכרים דתיים .

בשנת 1913 נבחרו לראשות ועד מושבת משמר הירדן , שלושה חברים : האיכר ל. גרוסמן ,א. פינקלר ,א.שניידר , פעולתם הראשונה הייתה ,פנייה ליקא על מנת שיתנו הלוואה למושבה לשיפור אספקת המים, הלוואה שתוחזר בתשלומי 50 לירות מנדטוריות לשנה .

בקשה נוספת הייתה להעביר את בית הספר והחינוך מידי יקא ,לידי ועד המושבה עם מורה מטעמם ,כאשר הדגש הוא על הקניית השפה העברית לתלמידים , מצבה של המושבה ,שתפר מעט בתקופת כיבוש הארץ בידי האנגלים מידי התורכים ,בזכות סלילת כבישים למושבה וממנה, במיוחד לכוון העיר טבריה.

אך הקדחת הצהובה ,שמלווה את המושבה מיום הקמתה ,ממשיכה להכות באיכרי המושבה למרות ניסיונות שונים למלחמה במחלה ,שכללה חיסונים שיפור תנאי סניטציה, הדברת היתושים ועוד, התושבים אף בשנת 1919 ,לא הצליחו לבערה, בכול שנה נדבקים במחלה ,כשלושה עד ארבעה מתושביה שמתוכם נפטרים אחד או שנים, בית החולים הדסה בצפת (זיו) ,הציב לטיפול ושיקום חולי משמר הירדן, מספר מיטות חינמיות ,על מנת לנסות להציל חולים במחלה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ,הוצבה פלוגת חיילים הודים על מנת לשמור על גשר בנות יעקב על מנת לאפשר מעבר לדמשק ,למרות זאת ההתנכלות הערבית למושבה משמר הירדן לא פסקה ,לאורך השנים.

בשנת 1920 ,ערכו עשרות ערבים רכובים ,פשיטה על עדר הבקר של המושבה במרעה מחוץ למושבה , נזעקו הרועים ומיד הגיעו חיילים ההודים שהיו מוצבים בקרבת המושבה והחל קרב להגנת העדר, למרות זאת ,הצליחו הפורעים לגזול חלק מהעדר ונסו עמו, לכפר הערבי חלסה (קריית שמונה כיום) שלטונות הביטחון האנגלים, דרשו להקיף את המושבה בגדר אבנים ,צעירי המושבה נרתמו לעשייה והקימו גדרות אלו .

על מנת לנסות לעזור כלכלית ליישובי האזור ובמיוחד למושבה ,החליטה יק"א לתת הלוואות בכדאי שהאיכרים במושבה יזרעו זרעי טבק , בתמורה התחייבו האיכרים שקיבלו את ההלוואה למיסוד הענף החדש ,לזרוע שטח של 10 דונם ולעבדו עד היבול , מומחה מטעם יק"א נרתם להדרכת האיכרים בגידולי הטבק.

על פי תיאורי זקני הגליל ,גם שנת 1925 ,לא האירה את פניה למושבה , במושבה גרו כעשרים וחמש משפחות , במשקי האיכרים עבדו שכירים ערביים רבים , שבלגלוג הוסיפו הזקנים לספר ,כי מספרם עלה על מספר תושבי המושבה, מראה החיצוני של המושבה שידר דלות ועצב, חיכוכים ומריבות היו לחם חוקם ,דבר שמנע הקמת ועד ראוי עקב חילוקי הדעות או מישהו שימשוך את העגלה השקועה בבוץ .

החלק העצוב בתקופה ,היו הסיבות של מריבות קטנות שהפכו לגדולות מענייניים של מה בכך, לחדלון של פעילות ציבורית בניהול הפעילות במושבה ומכוון שדבר גרר אזלת יד, הפסיקה הדסה לספק שרותי רפואה למושבה המוכת מחלות כמו קדחת ומלריה, ולכן בהעדר ישועה רפואית במושבה ,נאלצו משפחות החולה ,להעבירו לבית החולים בצפת ,מהלך של מספר שעות נסיעה בעגלה לבית החולים.

המצב הגרוע עקב הסכסוכים במושבה גרם לאיכריה להיכנס לשוויון נפש תהומי לתקופה ארוכה ,כמו שנאמר מדחי אל דחי, רק נחמה אחת נותרה והיא החקלאות שבזכותה נטעה חורשת אקליפטוס ליד המושבה ,במחשבה המוטעית שעצים אלה ינקזו את מימי הביצות.

במושבה הוכנו שטחים לנטיעת עצי פרי, ענף גידולי הטבק המשובח יחסית ליתר מגדלי הישובים בגליל , עלי הטבק נמכרו למפעל קרמן ,דיק וסלמי בחיפה בתקופה של שלוש שנים רצופות כתוצאה מכך עלו ההכנסות למגדלים , חלה הצלחת מסוימת בגני הירק ובשטחי המספוא , כמו כן עלה מספר הצאן בעדרים.

נעשו פניות לפיק"א, על מנת להגדיל את מספר הנחלות ולהתערב בסכסוכים על מנת לישר את ההדורים ולעשות סדר בהנהגת המושבה ,עוד נעשתה דרישה לטפל בבני הנוער שבמושבה לפעילות לאחר שעות הלימודים .

ממשל המנדט בשנת 1926 ,החליט סוף סוף על סלילת כביש ראוי בין ראש פינה למשמר הירדן שאורכו כ 12 קילומטר.

גליל מושבת משמר הירדן 2
 

בתחילת שנת 1944 לאחר משא ומתן ארוך לאורך שנים ,בשנת השישים ואחת להקמתה בחסות ארגון האיכרים בגליל ,הסתיימה תקופת חסותה של פיקא על המושבה ראש פינה,המשא ומתן היה כרוך במתח וסכסוך בין פיקא לאיכרי המושבה ,אדמותיה הוחזרו לאיכרים ואף נרשמו על שמם בחזרה , מעתה יוכל וועד המושבה להביא מתיישבים חדשים בבחינת הזרמת דם חדש ועתיד חדש למושבה .

מטולה הייתה המושבה השנייה שנכנסה למשא ומתן ומשמר הירדן החלה גם במשא ומתן ,אלא שכאן הנושא הסתבך מעט כיוון שחלק מהאדמות של המושבה לא היו תחת חסותה,ולכן האיכרים החדשים שיגיעו להתיישב במושבה יתקלו בבעיה ברשום הנחלות על שמם .

רק במחצית שנת 1944 הגיעו פיקא והמושבה משמר הירדן ,לאחר שפיקא הסירה את נושא חובם של המתיישבים כלפיה ובתנאי שבתמורה ,שאנשי המושבה יוותרו על כאלפים דונם משטחם ,על מנת לחלקם למתיישבים ראשונים שיתנחלו במושבה ,בנוסף פיקא תבנה מבני מגורים חדשים , תעזור בהנחת מערכת מים בצינורות ותעזור למתיישבים החדשים .

בסוף שנת 1939 פרצה שריפה ענקית מחוץ למושבה משמר הירדן אך בעזרת הרוח היא התקדמה ואחזה בשני משקים בפאתי המושבה ,אנשי המושבה התגייסו למלחמה בשרפה אל לא יכלו לה אי לכך הוזעקו תושבים מיישובי הסביבה שהגיעו ועזרו להשתלט על השרפה ,אלא שזאת הצליחה לכלות שני מתבנים ומבנים בנחלות האיכרים .

בשנות הארבעים החליטו השלטונות הצבאיים בארץ ישראל כי תושבי הישובים בצפון הגליל כולל תושבי המושבה משמר הירדן הקרובים למעבר גשר בנות יעקב ,חייבים לשאת תעודת מעבר לנסיעה לבתיהם ,לעומתם הנוסעים לראש פינה ולצפת פטורים ממטלה זאת.

שנת 1940 החלה ברגל שמאל במושבה ,מצבם של האיכרים והמושבה קשה שני מכוני המים מי השתייה ומי ההשקיה, הושבתו לאחר קלקולם והתושבים חזרו להביא את המים ,בעגלות הרתומות לחמורים ופרדות כפי שעשו עשרות שנים לפני כן, איכרי המושבה מחכים לקבלת פיצויים ממשלת המנדט , מכוון שנפגעו בפרעות , וזאת על מנת לנסות לתקן לפחות אחד משני המכונים , על מנת שיוכלו להשקות את גינות הירק שליד בתיהם .

עקב המצב הקשה נזרעו רק כשליש משדות החיטה ,וחלקה של כאלף דונם לא נזרעה כלל, דונם אלא שהיבול של שנה שעברה ,עבר לבנק על חשבון ההלוואה שלא הוחזרה ,ויש להניח שהבנק שוב ישים ידו על היבול, על מנת לכסות הלוואה שניתנה לאיכרי המושבה בעבור רכישת הזרעים החדשה.

בנוסף על כול אלא ,וועד איכרי המושבה קבלו הודעה מפיקא ,כי היא מפסיקה לממן ולתקצב ,את שני המוסדות הציבוריים במושבה, שהם בית הספר ואת שרותי הרפואה והמרפאה .

זקני האזור מספרים ,כי למעשה אחזקת בית הספר מומן ברובו, בידי מחלקת החינוך המנדטורית ועל ועד המושבה הוטל לשלם כשלוש לירות להשלמת המימון , אלא שהוועד לא שילם והתוצאה הייתה ,השבתת המוסד ובטלה לילדי המושבה ,בניסיון למנוע זאת ,התנדב מנהל הוועד מר סגל ללמד, אך הוא פסק לאחר זמן קצר.

בשנת 1940 מנתה מצבת התושבים במושבה כ 20 משפחות שבהם כמאה נפשות, עליהם מצורפים כחמש עשר מתנדבים מפלוגת ביתר ,חלקם של המתנדבים עובדים בשדות המושבה וחלקם מתפרנסים ,בעיבוד חלקה בת אלף דונם השייכת לפיקא,

אחד מאיכרי המושבה ,כתב לאחד העיתונים ,מכתב שבו הוא מתאר את מצבם הקשה של משמר הירדן , במכתב נכתב יש לנו לחם הנקרא הקדחת בתוספת תבלון החינין ,אך צרכינו הם הפיתוח הזרמת כספים והכנסת דם חדש למושבה אנו חסרים אנשים שיסעו עבורנו וידברו ויספרו את מצבנו לכול החפץ לשמוע את צערנו ,את מחסורנו ואת היאחזות בציפורניים ברגבי אדמת הגליל .

גליל מושבת משמר הירדן 3
 

בשנת 1913 סייר מנחם אוסישקין באזור עמק וגדות הירדן לראשיתה של ההתיישבות באזור ומחמתם בביצות ובמלריה , קינח בסיור בביצות חדרה , מסע זה עורר אותו לתגובה שעל המנהיגות היהודית בארץ ישראל להתעורר מהאשליות המדיניות שאליהם כוונה דרכם, וההגשמה הציונית תלויה רק ביישוב פיזי של מתיישבים יהודיים בארץ ישראל ובעבודה מפרכת לגאול אותה משיממונה ולהפריחה בעבודה חקלאית לפרנסתם.

אוסישקין הבין כי יישוב יהודים באזור עמק החולה ומצפון לה ,חייבים לקום כייסוד הגנתי לרצף טריטוריאלי יהודי, על מנת להגן על גבולנו הצפוני עם סוריה ולבנון , לצורך רכישת האדמות באזור עמק החולה בידי גואלי הקרקעות , הושקעו מאמצים כספיים רבים על מנת לרכוש אדמות אלו .

אדמות עמק החולה השתרעו על שטח של מאה ושבעים אלף דונם שמתוכם גאלה הקק"ל כשלושים אלף דונם ובנוסף זכתה בזיכיון המנדטורי של ארבעים אלף דונם לייבש את ביצות החולה , אל אלה הצטרפה פיק"א שגאלה גם כן עוד אלפי דונמים בשטח החולה , כך נרכשו פחות ממחצית האדמות ורכישת עוד קרקעות מאדמות החולה נעצרה מחוסר תקציב .

בשנת 1946 ישבו על הקרקע בעמק החולה אחד עשר יישוביים יהודיים : דן, דפנה, שאר ישוב נחלים בית הילל חוליות, עמיר, להבות הבשן ,שמיר ,כפר בלום ,כפר סולד ,שדה נחמיה, מתוכם ארבעה היו מצודות אוסישקין ,דן, דפנה, שאר ישוב ונחלים .

אחת מאגדות הערביות לפועלם של המתיישבים בייבוש ביצות וסיקול האבנים מהשדות המיועדים לזריעה סביב היישובים ,מספרת כי מעבר הירדן גשר בנות יעקב ,קשורות לבנותיו של יעקב ולבור שאליו הושלך יוסף בטרם נמכר לעבדות במצרים ,בור שאליו ניקו דמעות אחיותיו לשמע האסון של אחיהם , דמעות אלו על פי האגדה הפכו לשברי אבנים שחורות שכיסו את השטח באזור , האגדה ממשיכה וטוענת ,כי צאצאי היהודים שהתיישבו כאן המעבדים את הקרקע באזור ,ממיסים את זעתם בפינוי אבנים אלו .

התכנון המקורי להקמת מצודות אוסישקין יועד לאזור הרי יהודה ,אך עקב הבעייתיות להקמתם באזור עקב תקופת המאורעות וחזקם של המתפרעים באזור ירושלים והסביבה עקב השפעת המופתי הירושלמי , הועברה התוכנית לאזור הצפון הנידח יותר .

קבוצה של ארבעה ישובים : דן, דפנה, שאר ישוב , נחלים ,שהוקמו על אדמות בשטח של 25.000 דונם שנגאלו מהערבים בידי יהודים ,בזמן המאורעות והמרד הערבי בשנים 1936-9 באצבע הגליל העליון ,מיד לאחר פרסום הספר הלבן, הוקמו ישובים אלו על מנת להגדיל את היישוב העברי בצפון ארץ ישראל

האגדות טוענות כי ישובים אלו הוקמו על מנת להנציח את שמו של אוסישקין שהיה יושב ראש הקרן הקיימת ,ולקרוא להם מצודות אוסישקין אלא שאנשי היישובים קראו להם על פי רצונם .

בתגובה אנשי הקק"ל בהנהגת אוסישקין ,ניהלו מלחמת חורמה כנגד השמות החדשים שהעניקו המתיישבים ליישוביהם , מכתבים וחשבונות לתשלום שנשלחו אליהם ושנשאו את השם דן או דפנה בכותרת המכתב, הושבו בחזרה לשולח , את עיקר המלחמה בשמם של היישובים ובהתנגדות לסגידה לאוסישקין ניהל יצחק בן צבי (הנשיא השני) שטען שהמתיישבים זכאים להחליט על שמות יישוביהם.

כבר מימי העלייה הראשונה ליישובי מצודות אוסישקין ,טענו המתיישבים חברי תנועת המושבים כי קופחו בחלוקות גודל השטחים וכמויות המים שהוקצו להם אל מול ההתיישבותיות הקיבוציות שעלו על השטח הראשונים ,כמו כן התנגדו לצורת ההתיישבות שנכפתה עליהם בידי אוסישקין.

חלק מההתנגדות הייתה העלייה בכוח של חברים שהאמינו ברעיון המשק המשותף שהועבר משטחי הקיבוצים לשטח סמוך בהמשך ונקרא בית הלל על שמו של הרופא הלל יפה (בת החולים בחדרה) ,חברי גרעין המשק המשותף חולקו בתחילה וחיו במשך חצי שנה במשקים דפנה ודן עד שהוקצתה להם חלקת אדמה שעליה הוקם הכפר שאר ישוב .

הרעיון להקמת מצודות אוסישקין נוצרו מן הכורח להגן על הגבול הצפוני של ארץ ישראל בעקבות חתימת ההסכם לחלוקת שטחים בצפון המדינה וקביעת מנדטים בין הצרפתים והאנגלים בהסכם שנקרא סיקס פיקו .

אל אלה נוספה הצהרת בלפור בחודש נובמבר 1917, לזכותם של היהודים להתיישב בארץ ישראל ,ההצהרה לא דנה בקביעת גבולות למדינת היהודים ולכן נוצר הכרח אצל חלק ממנהיגי ההם היהודי ליצור עובדות בשטח, החלק השני טען כי הגבולות ייקבעו בהסכם מדיני.

גליל עליון מצודות אוסישקין
 

הסכם סייקס פיקו שנחתם במחצית שנת 1916 קבע מה ישלוט בחלקי ארצנו הצפוניים לאחר הסתלקות השלטון העותומאני מהאזור ,תחילה כהסכם עקרונות לחלוקת השטח בלא לקבוע את קווי הגבול , אך בעקרון שהשטח של צפון הגליל הכוללות את מקורות המים וחצי הכנרת , יהיה בחסות צרפתית, והגליל התחתון בשליטת האנגלים.

חלק מההנהגה היהודית ,טענה כי קו הגבול הרוחבי ,צריך להתחיל בנחל הליטני ,אליהם הצטרפו התנועות הציוניות שערכו גיוס להבאת עוד מתיישבים לגליל הצפוני (אצבע הגליל ) להעבות את ההתיישבות בקיבוץ גלעדי, תל חי, המושבה מטולה והיישוב חמרה ,לעומתם טען זבוטינסקי כי זאת היא תפקידם של המנדט הבריטי להגן על האזור , הניסיון להגן על תל חי בידי היהודים נכשל ולאחר מותו של טרומפלדור בקרב פונו חלק מהיישובים.

המשך הסכם סייסק פיקו התרחש בוועידת סאן רמו בשנת 1920 ,שבו נקבע סופית תוכנית המנדטים בצפון המדינה , על פי ההסכם קבל המנדט הבריטי את קו הגדול הרוחבי ,שהחל בראש הנקרה וסופו בנחל הירמוך .

בהסכם סן רמו נערכו שינויים על פי המציאות של ההתיישבות היהודית בשטח, ולכן נקבע כי אצבע הגליל תישאר תחת חסות המנדט הבריטי כולל מקורות נחל הדן אך לא את נחל הבנייאס , חלק מהרמה הגולן המזרחי (החורון) וחלק גדול ממזרח ים הכנרת ,אך נותרה גישה צרפתית לכנרת , עוד כלל ההסכם את שטחי הממלכה הירדנית בחלק הירדן המזרחי .

הסכם סופי שנקרא ניוקומב פולה ,בשנים 1920-3בין הבריטים לצרפתים בראשות קצינים בכירים משני הצדדים, קבע וטיפל בשטחי האדמות ,תוך פינוי חלקם מבעליהם, הפרדה בין שכנים וקביעת השליטה המסחרית על השווקים תוך החלפת שטחים בין הצרפתים לבריטים.

מכוון ששלושת הישובים היהודים באצבע הגליל ,אוכלסו מחדש היישובים שננטשו במטולה ,כפר גלעדי, ותל חי, ועל כן חרג הקו הרוחבי של הגבול וכלל בתוכו את אצבע הגליל ,מצב זה יצר צורך יהודי דחוף להעלות עוד ישובים יהודיים לאזור על מנת להגן על הגבול הצפוני של ארץ ישראל .

מבצעי העלייה על הקרקע החדשים של אנשי העלייה היהודים ,נקראו חומה ומגדל ונערכו בימי המאורעות והמרד הערבי כנגד הבריטים והיהודים בשנים 1936-9 , ישובים אלו הוקמו גם בהתרסה להכרזת הספר הלבן הבריטי שהגביל את ההתיישבות היהודית על אדמות ארץ ישראל.

תהליך ההתיישבות והעלייה החדשה על הקרקע התנהלה בסודיות , מבני ההתיישבות הבסיסים ,המגדל והחומה נבנו בישוב קרוב הועמסו על משאיות או על הכתפיים הועברו לנקודת ההתיישבות תוך גיוס אנשים למבצע .

מכוון שהחוק העותומאני הישן אסר להוריד ישוב שיש לו מבנים עם גג ושנמצא על הקרקע 24 שעות לפחות ,נותרו יישובים אלו על מקומם כעובדות בשטח יצירת מצודות אוסישקין נוצרה ממגבית ויצירת קרן בידי הקק"ל שבעזרתה נרכשו כ 25 אלף דונם באצבע הגליל בשנת 1939 ,שעלייהם היו אמורים לעלות ישובים חקלאיים וקיבוצים מזרמי המפלגות השונות .

גליל עליון הסכמי חלוקת שטחי הגליל העליון בהסכם סיי
 

קיבוץ דפנה (מצודה א) הוקם כראשון מצודות אוסישקין בגליל העליון במחצית מאי 1939 , על שטח של כשלושת אלפים דונם ,על השטח היו אמורים להתיישב כמאה משפחות ,שמו ניתן לו משיחי הדפנה הגדלים באדמותיו ומשם שרידי היישוב דפני שהיה בקרבתו בעבר , לקראת העלייה על הקרקע צריפי הקבוץ כולל מגדל השמירה הוכנו בקיבוץ גלעדי ובתל חי במבצע מגדל וחומה .

על הקרקע בדפנה התיישבו 34 מתיישבים בקבוצה שכללה 20 מנודבים מאנשי הקיבוץ המאוחד אליהם הצטרפו ועוד כחמש עשר יהודים שהגיעו לתחרויות המכביה בשנת 1932 והחליטו לעלות לארץ ישראל ,את ההכשרה עברו בגבעת מיכאל בהמשך הצטרפו אליהם עולים מפולין וגרמניה .

את אזור העלייה לקרקע המרוחקת כ 13 קילומטר מהיישוב כפר גלעדי ,אבטחו יחידות מהצבא הבריטי והצרפתי ,לצורך הקמת היישוב גויסו כחמש מאות אנשים , מסביב לנקודה נחרשו התלמים הראשונים ,בידי צמד סוסים ובעזרת טרקטור ומחרשה , משלוח ראשון של ביכורי הירקות מגינת היישוב ,נשלחו למנחם אוסישקין בזכות פועלו להקמתו של היישוב.

האזור שאליו עלו המתיישבים היה מוכה ביצות וקיננה בו מחלת הקדחת ,בד בבד עם הכשרת השטחים לגידול חקלאיים ,ייבוש הביצות ומלחמה במחלת הקדחת ,על מנת ליצור דרך לקיבוץ החלו חבריו ומתנדבים לסלול דרך לכוון הכפר הערבי חלסה (קריית שמונה) מכיוון שהיישוב הוקם בין פלגי המים של נחל הדן היה למתיישבים אספקת מים לגידולים ולחקלאות שפיתחו.

בעקבות מלחמת השחרור פונו ילדי הקבוץ לחיפה למספר חודשים , עד שהאזור נכבש מחדש בידי הפלמ"ח והילדים חזרו לקיבוץ שהתגונן בעת הלחימה וההתקפות הערביות .

יחסית לאזור ולתקופה היו יחסים סבירים בין הפלאחים כפרי הערבים והישוב החדש עד שהחלו המריבות על שטחי המרעה לעדרי הצאן, במהרה השטח של מתחם הקבוץ לא הספיק ואנשי הקבוץ החלו לבנות בתים מחוץ לחומות הישוב שלוש שנים לאחר הקמתו מנה הקיבוץ מעל לשלוש מאות תושבים, לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפו ליישוב עולים צעירים מהונגריה בגרעין שנקרא יוסף גרדוש בוגרי מחנה המעצר בקפריסין ,כיום המספר נושק ל700 תושבים.

כיום חלק מהכנסות הקיבוץ מופקות מעסקים הקשורים לענף התיירות ,בקיבוץ נפתחו מספר בתי קפה ומסעדות כולל דגים , מתחם קמפינג, פארק הדייג , ולרווחת התושבים הוקמו שרותי בריאות, בתי ספר ,חנות מכולת ובריכת שחיה.

בקיבוץ עסקי תיירות רבים, מסעדות ובתי קפה, מתחם קמפינג גני דפנה , בית ספר תיכון, בריכת שחייה, מוסדות בריאות, צרכנייה, מיקומו של הקבוץ בין שלושת פלגי נחל הדן החוצים לאורכו של הישוב .

פרנסת הקיבוץ נובעת גם מגידולי שדה ,מטעי הדרים ואבוקדו ,חוות דגים וחנות ורפת לחלב גדולה.


הגליל העליון קיבוץ דפנה
 

מצודת אוסישקין ד או בשמה שנתנו לה מתיישביה נחלים , נבנה בין פלגי נחל שניר (החרמון) ומשום פלגי המים נקראה נחלים ,המצודה הוקמה . בסוף שנת 1944 בידי ארגון ירושלים של הפועל המזרחי על שטח האדמה שהובטח להקמת (יישוב כפרי עדתי או דתי על פי התכנון המקורי של אוסישקין ) על מנת לאפשר עלייה על הקרקע לכול עדות ישראל .

אנשי העלייה הדתיים שהתאחדו בשנות השלושים, בהכשרה דתית שנקראה ארגון ירושלים, כללו עולים: מפולין, צ'כיה ,הונגריה וגרמניה ,הם מנו כמה עשרות של חברים, מטרתם הייתה להקים ישוב כפרי דתי שיתופי .

מטרתם הייתה להקים את יישובם באזור ירושלים ,לצורך זאת בשנת 1937 ניהלו משא ומתן בעזרת הקק"ל לרכוש כ 1200 דונם בשטח שמצפון מערב ירושלים, מאדמות הכפר הערבי בידו (ליד מעלה החמישה ) אך משא ומתן זה נכשל.

על כן הציעו המוסדות המיישבים ליישבם בקרבה ליישוב עטרות , אלא שגם תוכנית זאת לא יצאה אל הפועל ,מכוון שרופין מנהל קרן היסוד התנגד להקמת ישוב יהודי נוסף באזור ירושלים.

בהמשך המשא ומתן אל מול המוסדות המיישבים ,נענו אנשי ההכשרה לפשרה שהוצעה להם לעבור הכשרה במושבה מנחמיה שהייתה מושבה דתייה, לאחר ההכשרה הבטיחו המוסדות להעלותם על הקרקע להקמת ישוב דתי לאחר תקופת זמן מהירה בגליל .

כיוון שהמצב הכלכלי לא היה טוב ובמושבה לא יכלו לספק עבודה ,מזון ותנאי מחייה לאנשי ההכשרה , נאלצו חלקם למצוא עבודה בקיבוצים הסמוכים וחלקם אף עבד במפעל החשמל של רוטנברג בנהריים.

כאשר הוקמו מצודות אוסישקין, נקבע כי אנשי הכשרת ארגון ירושלים יעלו על הקרקע ואף הובטח להם תקציב לרכישת ציוד, כלי עבודה ובעלי חיים, אלא שאז החל מסע למניעת הקמת התיישבות של הפועל המזרחי הדתיים , בכול מקרה שתוקצב להם שטח ליישובם קמו אנשי וועד גוש הגליל שסרב לקל לאזור יישוב דתי , ודרשו לספח את האדמה לקיבוצים באזור.

הסחבת , ההבטחות שהופרו והעצבים ,בשילוב פעולות המנע של אנשי הגליל התקיימו עד סוף שנת 1943 ,שאז נמצאה משבצת שטח אדמה של כ 1350 דונם ,שמיקומו בצפון עמק החולה על אדמות הכפר הערבי חסאס .

מתיישבי נחלים היו אנשים דתיים של תנועת הפועל המזרחי ,אנשים שהאמינו בלימוד תורה ושילוב עבודת כפיים ,תושבי שלושת אנשי המצודות הראשונות התנגדו ליישוב דתי בקרבתם , מכוון שרצו עוד קבוץ בקרבתם ולא יישוב דתי שיתופי יש לזכור כי העולים החלוצים החדשים יצרו דת חדשה חלוצית שהתנערה מערכי הדת המסורתי הישנה .

התנגדות הקיבוצים הללו ,הפכה לחרם מצדם על אנשי היישוב נחלים ,שמנע מתן עזרה או סיוע ליישוב החדש מהם, כמו כן נוספה דרישה מהם שחברי נחלים יסתלקו מנקודת היישוב.

האבסורד היה שבמקום לפחד מפעולות עוינות של הכפרים הערביים בסביבה הפחד היה מהתנכלות הישוב היהודי (וועד יישובי הגליל) , אנשי תנועת המזרחי הצעיר גייסו מתנדבים מאנשי ההתיישבות שלהם ברחבי הארץ ,שהגיעו במספרים רבים עם ציוד רב לעזרה בהקמת היישוב נחלים.

אנשי וועד הגליל בפעולת החרם ,סרבו למכור לאנשי היישוב מזון, לחם ואף לא עזרו בנושא הביטחון והשמירה באזור היישוב החדש, אחד ממעשי ההתנכלות כלל פגיעה במשאית הלחם והחלות שהוזמנו לחג בידי מתיישבי נחלים , וכך נמנע מהם אכילת לחם וחלות בכול ימי החג.

מנהיגי המזרחי החלו בתגובה לפרסם בעיתונות את מעשי החרם וההתנכלות לנחלים כתוצאה מכך כונסה ישיבה של מנהיגי היישוב על מנת לעצור את הזרם האנטי דתי , למרות זאת המשיכו חברי המושב לפתח את החקלאות לגדל פרות לחלב ויצרו גבינות מחלב זה שנמכר ביישובי האזור.

כשפרצה מלחמת השחרור הובאה הצעת הצבא שהנשים והילדים במושב נחלים יפונו , אז החליטו אנשי היישוב כולם לקום ולנטוש את היישוב, כאשר הסתיימה מלחמת השחרור ,סרבו חברי המושב לחזור למושבם בטענה כי אנשי אנשי הפועל המזרחי הופלו לאורך כול הדרך בזמן ההתיישבות , על כן התיישבו במושבת הטמפלרים הנטושה בני עטרות (ווילהלמינה) .

בשנת 1952 נטשו את המושבה ובנו את מושבם נחלים מחדש ליד פתח תקווה נחלים הישנה באצבע הגליל ,אוכלסה מחדש כקבוץ הגושרים לאחר מלחמת השחרור ,בעקבות סירובם של התושבים מנחלים לחזור .

בנקודה הטופוגרפית שעלייה הוקם היישוב נחלים ,על יד פלג נחל קורן הוצב שלט מטעם המועצה לשימור אתרים שעליו כתוב סיפורו של המושב נחלים

 גליל עליון (מצודת אוסישקין ד) נחלים
 

מצודת אוסישקין ג' הוקמה בגליל העליון בחודש ינואר 1940,שמו של מושב העובדים נקרא על שם בנו של ישעיהו הנביא שאר ישוב, בתקופת מלחמת השחרור בעת שהיישוב הותקף בידי הצבא הסורי מכוון תל עזזיאת ,אז הוחלט בידי הצבא שיש לפנות את הנשים והילדים ושהגברים יישארו להגן על היישוב כמו שהוחלט לגבי נחלים המצודה הרביעית.

בהחלטה של תושבי שאר יישוב ,הוחלט לפנות את היישוב על כול תושביו, כיוון שהם טענו שזאת איננה החלטה צבאית אלא פוליטית ,כי הצבא התבסס על קו הגנה שבין הקיבוצים דן (מפלגת מפ"ם) ודפנה (מפלגת מפא"י) לצרכי הגנה, ולא כלל את היישוב בהגנת הצבא, חלק מתושביו פונו למושבה הטמפלרית הנטושה ווילהלמה (בני עטרות) .

תושבי המושב שאר ישוב קבלו בנחלותיהם שטחי אדמה טובה הצמודים לבתיהם על מנת שיגדלו עלייה גן ירק , יקימו משק בעלי חיים וחלקת עצי פרי ,מחוץ לשטחים המשותפים לעיבוד לפלחה כרמים ,עצי פרי ועוד.

שש שנים לאחר הקמתו, עמדו ביישוב אחד עשר מבנים ששימשו לעשרים וארבע חברים פרנסתם קשה , בתים נוספים שהוקמו נותרו באמצע הבניה מחוסר אמצעים להשלימם , למערכת המים לבתים ולהשקיה לא חוברו צינורות ולא נחפרו תעלות והמים זרמו בנתיבים שהטבע יצר, במים אלו הגלויים לאוויר התבססו לגיונות של יתושים הנושאים את מחלת המלריה צמחים טפילים כמו דורת ארם צובא (קוסאב) שגשגו בין חלקות פלחה ועשו בהם שמות ,חלקות שנחרשו ולא נזרעו הפכו למנבטות של קוסאב (עשב טפיל) , והחקלאים נאלצו שוב לחרשם כאשר רצו לזרוע בהם דגנים או מספוא.

בתחילה תוכנן המושב לקלוט כשישים משפחות מגרעין הנוער הציוני , אך בפועל בעת הקמת היישוב התיישבו בו כעשרים משפחות, לאחר שהיישוב ננטש בתקופת מלחמת השחרור ,גם בעקבות ההפגזות הכבדות של הסורים ממוצב עזזיאת ,הוא אוכלס מחדש בשנת 1949 בידי עולים מהונגריה מתנועת הנוער הציוני שעלו לארץ ישראל לאחר תקופת השואה ושרתו בצבא במלחמת השחרור .

לאורך השנים שלאחר מלחמת השחרור עד מלחמת ששת הימים ,עבר המושב סדרות של הפגזות ,מקרי מיקוש ורצח תושבים, בעת המלחמה בששת הימים ניסו כוחות סורים לכבשו אך נהדפו מספר פעמים ,עד שחטיבת גולני כבשה את תל עזזיאת והשקט חזר לשכון ביישוב, פרט להפגזות קטיושות מגבול לבנון מידי מחבלים בשנות השבעים והשמונים התנהלו החיים בשלווה.

שמו של היישוב שאר ישוב חזר אל הכותרות כאשר מעל למושב התנגשו שני מסוקים (אסון המסוקים) במשימת תובלה של חיילים ללבנון, חלק משבריהם של המסוקים צנחו על הבתים, כיום במושב החילוני מתגוררים קרוב לשבע מאות תושבים.

גליל עליון מושב שאר ישוב
 

קיבוץ דן (מצודה ב ) הוקם באצבע הגליל העליון במאי שנת 1939, על שטח של 1800 דונם ,הקיבוץ שייך לתנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר ,הוא אחד מארבעת יישובי מצודות אוסישקין שהוקמו (תקופת חומה ומגדל) , כיום מספר חבריו נושק לשבע מאות נפשות, קבוץ שעבר הפרטה וחבריו חייבים על פי חוקי הערבות ההדדית, לתמוך כספית בקיבוצים שבקשיים השייכים לתנועת הקיבוץ הארצי שחוו קשיים בשנות השמונים .

שמו של הקיבוץ נובע משמה העתיק של העיר דן , המופיע בספר בראשית ששכנה בתל דן הסמוך , את הקבוץ הקימו חברי הגרעין מרומניה שהחלו את הכשרתם בגבעת השומר שליד כפר סבא, בשנים 1932-3 שם שהו עד שקיבלו את אישור העלייה לקרקע במאי 1939 .

מכוון שהקיבוץ ממוקם באצבע הגליל בגבול עם סוריה ,שימש הקיבוץ גם כמקום להגעה ,של עולים שאינם חוקיים מסוריה ולבנון לארץ ישראל , בתקופת מלחמת השחרור ,הותקף הקיבוץ בידי הצבא הסורי שלוש פעמים אך נכשל בכיבושו.

לאורך השנים מהקמת המדינה עד מלחמת ששת הימים סבל הקיבוץ מהתקפות, הפצצות. הפגזות ומה לא, בעיקר מכוון תל דן שהיה מוצב סורי כשהמטרה למוטט את הקיבוץ על מנת שתושביו יינטשו אותו ובעיקר לקשיים בחיי היום יום, בשטח חוות הדגים כיום נטעו אנשי הקיבוץ מטע חרובים שהושקה רק בשעות הלילה ,על מנת למנוע פגיעה באנשים בשלבי הגידול.

ביום השני של מלחמת ששת הימים הותקף הקבוץ בהתקפה משולבת של ארבע טנקים וחיילי רגלים סוריים בלוויית הפגזות בלתי פוסקות ,ממוצב זעורה ומתל עזזיאת שמעל בריכות הדגים כיום, אך התקפה זאת נכשלה , בשילוב של אומץ ליבם תחכום ועקשנות של אנשי הקבוץ שמנו מעל למאה מגנים שכללו אנשי הגמ"ר ,כחמישים זקני הקבוץ, ונערים בני כיתת י"ב .

לרשותם של אנשי הקבוץ ,עמדו אמצעים ונשק דלים ,לאחר שמטעות מודיעינית פינה הצבא את חייליו לטובת הגזרה המצרית ,הצבא גם נטל את הנשק הכבד שהיה מוצב בקיבוץ ,חברי הקבוץ נותרו עם אמצעי לחימה מועטים ודלים.

למזלם סביב הקבוץ היו שדות חיטה שדרכם ניסו הטנקים והחיילים הסוריים להתקדם , אנשי הקבוץ ירו מספר פגזי מרגמה זרחניים לשדות והם החלו להישרף , דבר שגרם לטנקים הסורים לברוח לאחור ,ולהותיר את שתי הפלוגות החי"ר הסוריות חשופות, לירי ההגנה של המקלעים שתופעלו בידי הנערים עם התחמושת שנותרה ,דבר שגרם להם לברוח משדה הקרב גם כן , עד מלחמת שלום הגליל סבל הקבוץ מירי של קטיושות מעת לעת .

גליל עליון קיבוץ דן
 

חלקם של האטרקציות בקבוץ דן מוצגים לאורך הכביש המרכזי בקיבוץ וכוללים : מבנים היסטוריים ,אנדרטאות ,ציוד חקלאי כולל טרקטורים משוריינים ששימשו לעיבוד הקרקעות בקבוץ, פינת החיי המושקעת ,טנק טי 34 הסורי שנותר בשטח לאחר ההתקפה בניסיון לכבוש את הקבוץ במלחמת ששת הימים, אנדרטת קרובי המשפחה שנהרגו בתקופת השואה, בתי הילדים וחדר האוכל הישן, מבנה המקלחת המשותפת , אנדרטת הנופלים, נקודת התחלת שביל ישראל .

מוזיאון הטבע והארכאולוגיה על שם מנחם אוסישקין ,שנבנה ברובו מאבנים שהובאו משרידי היישוב הערבי בית הוניין, חוות הדגים דגי דן , מטע אקולוגי של אבוקדו והדרים.

גליל עליון קבוץ דן אטרקציות בקבוץ
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור