דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

גליל עליון קריית שמונה

 

בתקופה שאחרי מלחמת השחרור וכשהחלו להגיע גלי העלייה הגדולים בתוכנית חרום על מנת לקלטם הוקמו בחופזה מחנות עולים , המחנה הצפוני והגדול ,הוקם על הכפר הערבי הנטוש חלסה שבצפון עמק החולה שתושביו נמלטו ,בשטח המחנה הוקמו צריפי פח ומסגד הכפר הפך למרכז שבו נערכו פעילויות חברתיות ומוניציפליות, בד בבד החלו פעולות של הקמת עיר פיתוח לעולים אלו ואחרים .

את העליות למחנה העולים חלסה ובהמשך לקריית שמונה מונים כך :

העלייה הראשונה בני העדה התימנית , העלייה השנייה בני העלייה הרומנית העלייה השלישית בני העדה העיראקית , העלייה הרביעית בני העדה הפרסית העלייה החמישית בני העדה המרוקאית ,בני העלייה השישית לעיר הם בני העדות המצרית, הפולנית ופולין .

חמש עשר המשפחות הראשונות שהגיעו מעולי תימן היו הגרעין הראשון שיושב במחנה העולים חלסה במחצית שנת 1949, בתחילה נשאה העיר שהוקמה ליד מחנה העולים , את השם קריית יוסף לזכרו של יוסף טרומפלדור שנפל בתל חיי , אך ברצונם של השלטונות להנציח את שמונת הנופלים בקרב תל חי ובהתקפות הנוספות באזור קבלה העיר את השם קריית שמונה.

אמנם בתחילה, עלה הרעיון לבנות ישוב כפרי עירוני ,שבו כול עולה יקבל חלקת אדמה ובית על מנת שיעבדו בעבודה חקלאית כעיר גנים ,אלא שפתרון כזה היה טוב רק לקבוצה קטנה של מתיישבים ולכן הרעיון ירד מהפרק.

מכיוון שמיקומה של העיר היה על הגבול ,ובעצם קיומה שימשה כקיר מגן לגבולה של מדינת ישראל, סבלה העיר מהתקפות לאורך שנים רבות ,מהפצצות של תותחים ,מרגמות , פעולות איבה וגזל של מחבלים ומירי טילים , לצורך הגנת התושבים נבנו מקלטים וחדרי בטחון שהעניקו מקום מפלט בעת התקפות הירי על העיר.

התנכלות התותחים הסורים על העיר נדמה כאשר נכבשה רמת הגולן במלחמת ששת הימים ,אז גם החלו לפתח בעיר את התעשייה בעזרת מפעלים שסיפקו מקורות פרנסה לאוכלוסייה הגדלה וגם כיום נמצאת העיר בהרחבה ופיתוח .

פעילות חבלנית מגבולה של לבנון ומטחי קטיושות ,המשיכו לאחר מלחמת ששת הימים , על מנת לנסות למגר תופעה זאת נערך מבצע (שלום הגליל) מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 שהקלה על תושבי העיר וגרם להפסקת ההטרדה היום יומית .

בשל המשך ההפגזות והחדירות פעלה מדינת ישראל בעוד שתי פעולות צבאיות דין וחשבון וענבי זעם ,אך כאשר צהל נסוג משטחי לבנון שכבש במבצע שלום הגליל ,גרם הדבר למורת רוח של התושבים שקיבלו עד אז שקט יחסי בעיר .

בשנת 2006 כאשר ארגון החיזבאללה ,לא הפסיק את ההטרדות וההפצצות על קריית שמונה יצא צהל כנגדם במבצע צבאי שכונה מבצע שינוי כיוון, שנמשך למעלה מחודש ,נפגע הארגון והבין חלקית את הרמז ,כיום שורר שקט יחסי בעיר .

 
 
 
שוק קריית שמונה

השוק המקורה בקריית שמונה ,ממוקם בשדרות תל חי ,בקרבה  לחלקו הצפוני של המרכז המסחרי רסקו,השוק פעיל בימי שני בשעות הבוקר עד שעות החשיכה,בימי חמישי פעיל השוק מהשעות המוקדמות של הבוקר עד שעות החשיכה, בדוכני השוק נמכרים פרות העונה,ירקות עשבי תיבול,פיצוחים,שמן,דברי סדקית,בגדים ודברי הלבשה,נעלים,תיקים הלבשה,נעלים,תיקים,טרנינגים,ממתקים ועוגיות ועציצים ופרחים.

בשוק קיימת בעיית חניה,כיוון שמגרש החנייה הקטן והחינמי ,מלא במכוניות והמבקרים צריכים למצוא חניות מאולתרות ,שירותיים קיימים במקום והמרווח לקונים בין הדוכנים נוח.

שוק קריית שמונה
 

הישוב הערבי חלסה הוקם בקצה הצפוני של עמק החולה והאגם ,הכפר שימש בעבר כצומת דרכים ומסחר ,מספר תושביו היו כאלפיים ,כיום ניתן לראות חלק משרידי מבני האבן הניצבים מול השוק החדש של העיר, המספרים את סיפור הכפר הערבי חלסה.

בעיר פעל שוק שבועי ביום חמישי (סוק אל חמיס), בשוק יכולת להשיג החל מחשיש שזה רק הוברח , בעלי חיים ואפילו כלות מוברחות ,ביחד עם ירקות טקסטיל וכלים לעבודה ,כלי חרס ושטיחים ,על השוק ניצח הכרוז שניצב בעמדה גבוה ,שהיה מכריז בעבור תשלום את מרכולתם של הסוחרים.

אנשי הכפר נימנו על בני שבט אוערנה (מטואלים) שהגיעו לכאן ממצרים , ראש הכפר היה כאמיל אפנדי, שהוא ואנשיו היו נאמנים למלך פייצל ששלט בדמשק, בני הכפר התנגדו לשלטון הצרפתי שרצה לשלוט בהם והציקו להם , לעומת זאת לאחר כינון המנדט הבריטי באזור ,לאחר מלחמת העולם הראשונה ,נטו בני השבט לתמוך בהם.

בעקבות המרד הערבי בשנים 1936-9 הקים המנדט משטרת טיגרט בחלק הצפוני של הכפר חלסה, כשעזבו הבריטים את האזור נמסרה התחנה לידי הערבים בני הכפר, אך התחנה נכבשה במלחמת השחרור בעת שנכבש הכפר ולתוכה נכנסו בתחילה כוחות צבא ההגנה.

אנשיו של כפר ערבי זה יצאו לפגע במתיישבי תל חי בשנת 1920 בתחפושת של ז'נדרמריה צרפתיים , הם פגעו ורצחו את המתיישבים היהודים בתל חי כולל את יוסף טרומפלדור, יש הטוענים כי מנהיגם כמאל חוסיין אפנדי היה שותף למעשה זה ,ועל כן כאשר ביקש לחזור לכפרו לאחר המלחמה ,דחו תושבי הגליל את בקשתו ,סופו בהירצחו על אדמת לבנון בידי שליחי הממשלה הסורית.

בשנת 1948 בתקופת מלחמת העצמאות נכבש השטח וכפר חלסה והפך לחלק ממדינת ישראל , למרות שבערוב ימיו בעת השלטון המנדטורי שיתף פעולה עם ישובים יהודיים בסביבה ועם שלטונות המנדט כתם תל חי לא נמחק .

שנה חלפה עד יולי 1949 בטרם הגיעה קבוצת התימנים הראשונה שמנו 13-15 משפחות שהתיישבו בתחילה במבני בתי הכפר הנטושים, קבוצה שנייה מבני העדה התימנית הגיעה חודשיים לאחר מכן ולמעשה בכפר הערבי הנטוש ובמגורים ארעיים שהוקמו ,התגוררו רק בני העדה התימנים לאורך עשרה חודשים, מרגע שהגיעה הקבוצה התימנית הראשונה.

גליל עליון קריית שמונה מעברת חלסה והקמת העיר
 

בתחילה הוקם מפעל המחצלת ,שיהווה בסיס לפרנסתם של עולי תימן בחלסה להכנת וקליעת מחצלות מהגומא שגדל בשמורת החולה ,מפעל שבסיסו בחיפה שהוקם לטובת עולי תימן בעידוד ממשלתי , במפעל היו כ 12 נולי אריגה שעליהם מצאו כעשרים משפחות ממוצא תימני את פרנסתם הדלה.

בעת שעבד המפעל ,השתכרו האורגים בין לירה ללירה ושלושים אגורות בעבור יום עבודה , חלקם עבדו בקבלנות והשתכרו כשלושים פרוטות לקילו מחצלת מוכנה.

אלא שהמפעל קרס ונסגר בשנת 1951 ,משתי סיבות מחסור בחוטי תפירה ליצירת המחצלות הסיבה השנייה נבעה מחוסר רכישות של התוצרת המוגמרת שלא התאימה להתיישבות העירונית והקיבוצית .

גליל עליון קריית שמונה מפעל המחצלות במחנה חלסה
 

על מנת לעזור בקליטתם של העולים ובניסיון לשלבם בגליל העליון ברוח ההגשמה הציונית נשלח אליעזר קרול מכפר גלעדי ,איש העלייה השנייה וחבר השומר , מיד עם הגעת המשפחות הראשונות מתימן ,לנהל את תהליך העלייה והקמת מחנה העולים חלסה כמנהל המעברה .

בסוף שנות החמישים החלו להגיע העולים מרומניה ולאחריהם עולים מעירק, מהודו ומבבל , העולים ההודיים התמרדו כנגד התנאים במחנה העולים חלסה ודרשו להחזירם להודו.

צריפי הפחונים החלו להבנות בתחילת בסוף שנת 1949 - 1950 , על מנת לקלוט את גלי העלייה שהחלה להגיע לארץ ישראל לאחר עזיבת הבריטים את הארץ שהוכרזה כמדינה יהודית .

מבני האבן הנוספים שנבנו בשנות השלושים בכפר הערבי חלסה ,הוקמו לצרכי מסחר ומוקמו לצד הדרך העוברת בעיר לכוון צפון המדינה, מחסני סחורות חלפים וציוד , ומתקני שרות לצבור התושבים שבסביבה

במרכז המסחרי היו חנויות היו לשמנים, פחי דלק למכוניות וחלפים ,חנויות בגדים ואוכל ,כיוון שהמרכז המסחרי היה קבוע וישב על הדרך הוא נועד גם לתת מענה נוסף לעוברים בין ארץ ישראל למדינות סוריה ולבנון מחוץ לדרך החוף .

לאחר בריחת התושבים הערביים בכיבוש האזור ,הפכו מבנים אלו שהיו מבני אבן למשרדי ממשל ובחלק אחר שימש את המשביר לצרכן כמחסן אספקה וחנויות במבני האבן מוקמו חנויות של המשביר להנעלה ,לבגוד , מזון וגלנטריה כמו כן כמחסן סחורות למעברה וליישובי האזור.

אלא שלתושבי חלסה היו אלו ,בבחינת נרות שבת שאין לגעת בהם משום שהחנויות היו מחוץ לתחום בעבורם ממחסור בכסף, או ממחסור במקומות עבודה לקבלתו, בהמשך כאשר גופים אלו נטשו את המקום הם הפכו לחנויות בעבור תושבי העיר המוקמת ולעוברים דרכה.

גליל עליון תחילת הקמת מחנה העולים חלסה
 

הכלל הראשון קבע שיש למצוא שטח אדמה הסמוך לישוב עברי ותיק וקבוע ליד המחנה על מנת שאלו יטו שכם ויעזרו בשירותים למחנה , במחנה עצמו יש לסלול שבילי מעבר בין האוהלים או הפחונים, ששבילים שהתכסו בבוץ בחורף היווה בעיה .

לעיתים בעת הכנת התשתית והשבילים נדרשו לפוצץ סלעים שעמדו בדרכם , כיוון שאנשי הפיצוצים התלהבו לפעמים, ודחסו חומר רב יותר לחור הקידוח , ופוצצו את הנדרש ,טעויות כאלה גרמו לפיזור אבנים לאחר הפיצוץ למרחקים גדולים משתוכננו ,אבנים אלו חדרו מבעד לקירות צריפי הפח ומספר הדיירים נפגעו .

המהלך הבא היה לפלס מערכת חשמל ומים ושירותים ,בשטחים הציבוריים ובבתים ,אך בראש ובראשונה לקבוע כללי היגיינה וניקיון בסיסים, לעולים שלא הכירו את התנאים המודרניים המקובלים ,כמובן שתנאי החיי יום נקבעו גם בזכות אופי אנשי העדות ,שנשלחו אליהם כפי שהיו מורגלים בארצותיהם .

צריך לזכור כי כמות העולים שהגיעו למדינה ונשלחו במשאיות למחנות היה גבוה ממספר פתרונות המגורים שהיו בידי המיישבים במחנות , לכן חלק מהעולים הוכנסו לאוהלים ולא לפחונים (חוויה מרננת בחורף של כפור ובקיץ תנור בהגדרה ) , ומכן אולי יצא המשפט האלוהי יהיה בסדר או סמוך.

בעת שהוחלט על הקמת מחנה העולים חלסה ,על אדמות הכפר הערבי הנטוש במגמה לפזר את כמויות העולים הרבים שעלו לארץ ישראל ,בסיום מלחמת השחרור וקביעת גבולות הארץ , מחנה חלסה נחשב למחנה העולים הצפוני ביותר והגדול ביותר שהוקם בגליל ,מתוך מעל לחמש עשר אלפי עולים שהופנו להתיישב במחנות בגליל.

התייחסויות ותוכניות שונות הוכנו לעתידה של חלסה (קריית יוסף) קריית שמונה , בידי השלטונות המיישבים של מחנה הפליטים , פעם הועלה הרעיון להפכה לעיר גנים, בהמשך להפכה לעיר תעשייתית , ולבסוף להפכה לעיר צפונית .

פרט להבטחות שניתנו לתושבי מעברת חלסה, כמו שנאמר באידיש הבטחות מן התוכס (הישבן) , ההבטחות לא קרמו עור וגידים דבר שגרם לתושבים להרגיש מרומים, אמנם נעשה ניסיון להקים קול קורא למען התושבים המסכנים ברחבי הארץ ,אך נראה שקול זה נשא ריח פוליטי ומליצות לצרכי בחירות, מהעדר תקציבים למדינה בראשיתה.

האמת המרה שהעולים לא הבינו בנושא המפלגות בארץ ישראל ,אלא שהעסקנים המפלגתיים עטו על המסכנים על מנת להגדיל את כוחה של מפלגתם, מרבית העולים בכלל החליטו לא להצביע בעבור המפלגות, מכוון שלא ידעו מה הן מייצגות ,על כן הבינו העסקנים כי מי שיעשה את העבודה עבורם וישלח את העולים להצביע יהיו מנהלי מחנות העולים .

בפועל היה נכון לדחות את השתתפות העולים בבחירות הראשונות ,על מנת שכול אחד יעצב את דעתו העצמאית לאחר תקופת מגורים בארץ ישראל והבנת הנושא של מי כנגד מי , כי בפועל הם הצביעו העולים ,על פי נטיית ראש המחנה ,שהגיע למקום מישוב שדעותיו הפוליטיות היו ידועות.

גליל עליון הכללים שנקבעו להקמת מחנה לעולים
 

על קרקעות אלו במבני הכפר הישנים יושבו כחמש עשר משפחות תימניות שהועלו לארץ במבצע מרבד הקסמים ,עד שהאוכלוסייה התימנית הראשונה כללה כמאה שמונים משפחות, לצורך הקמת מחנה העולים הקבוע , נשכרו קבלנים שהחלו ליצוק משטחי בטון ,שעליהם הוקמו צריפים מחופי פח בקירות ובגג .

יש לזכור כי רוב העולים שהגיעו בעלייה מארצות המזרח ,היו דתיים באמונתם ובאורח חייהם , הם חסרו מנהיגות ותלכיד חברתי ,שנבע מקבוצות הומוגניות ושלא הגיעו מאותם ישובים בגולה, רובם עסקו בארצותיהם במסחר ולא בעבודת כפים או חקלאות ,שבארצם בעבודות אלו עסקו בני המעמד הנמוך והערבים.

חילוקי דעות על רקע דתי במחנה היו בין הרומנים לעולים מהמדינות המוסלמיות , לצורך התפילה הוקמו שלושה בתי כנסת במחנה שנים בפחונים ואחד באוהל, מפלגת המזרחי החלה בבחישות דתיות במקום לגבי חינוך דתי לילדי העולים והקמת מוסדות חינוך ברוח הדת.

לעומתם התנגדו רוב אנשי העלייה מרומניה לכפיה הדתית ,ודרשו חינוך ממלכתי לילדיהם , אפילו בני העדה התימנית טענו כי הילדים מקבלים מנה גדושה מדי בלימודי הדת לטעמם, ושבעצם הם רוצים שילדיהם ידעו חשבון וילמדו לימודיים כללים יותר ,חלקם אף עברו אצל הספר וקצצו את הפאות.

אסור לשכוח כי במחנה פעלו מפלגת מפ"ם בהשראת הקיבוצים מסביב ומפלגת מפא"י וכמובן אנשי חרות, שהערכים הדתיים בהמעטה לא היו בראש מעייניהם, בקיצור מארג של קבוץ גלויות שכול אחד מנסה להסיט את הקטר לכיוונו.

גליל עליון תחילת דרכו של מחנה העולים חלסה
 

במעברה על משטחי הבטון הצריפים הוקמו בצפיפות דלת מול חלון לבית הסמוך , בשרידי בתי הכפר הוקמו יש מאין ,סניף דואר, מסעדה, חנויות ומוסך רכבים ,קצב ההגעה היה כמאה משפחות בשבוע , על כן קבלני היציקות והבינוי היו בלחץ עצום על מנת להספיק להכין את המגורים הארעיים לעולים אלו , אלא שבימים גשומים נרשמו איחורים במסירה כיוון שהוא מנע עבודת יציקת בטון שלא היה יכול להתייבש.

דוח אכלוס למחנה חלסה לשנת 1951 כולל 850 פחונים שאליהו צורפו עוד כשבע מאות פחונים ובסך הכול מחנה שכלל 1550 פחונים ,חלקם של הפחונים בתקופות של מחסור במקומות מגורים , חולקו בעזרת שמיכה ושני חלקים שבהם גרו שתי משפחות זו לצד זו .

בשנת 1951 התגוררו במחנה חלסה כארבעה אלפים ומאתים עולים, הם נחלקו לעולים מרומניה, עירק ותימן בערך באותו היחס ,מתוכם כאלפים בוגרים , כאלף ארבע מאות ילדים ונערים עד גיל 18 והשאר תינוקות.

במחצית חודש מאי 1951 הגיעו למחנה חלסה חלק מאלף שלוש מאות וחמישים העולים מרומניה , שהגיעו באוניה טרנסילבניה לחיפה, סך הכול כמאה משפחות העולים שולבו בפחונים החדשים שנבנו.

על אלה התווספו כשבע מאות עולים שהגיעו מצפון אפריקה ,בסוף שנת 1951 באוניה גלילה לחיפה ומשם מיד נשלחו למחנה העולים חלסה , תושביה העולים של מחנה חלסה ,הועסקו בעבודות דחק בייעור מסביב לעיר המוקמת ולמחנה בעבור הקק"ל ששילמה שכר רעב של 1400 לא"י לפועל , למרות זאת חסרה עבודה לפרנסה לתושבי המעברה , אומנם החלה הקמת שלדה של המחנה , אבל עם אידאלים לא הולכים למכולת .

במיוחד כשהחלו מחלות הילדות של התשלום לעובדי דחק אלו, ולא הגיע במועדו כול אלו גרמו למרידות ומריבות ביחסים בים המעבידים ,מנהלי העבודה והעובדים המסכנים. בעבור עבודתם שנפל בין הכיסאות של המשרדים הממשלתיים, במיוחד בימי התשלום.

מצבים אלו של העדר תשלום לידי משרדי התעסוקה ,שאפילו המשטרה שניצבה על מנת לעשות סדר התקשתה בתפקידה מהלחץ והמהומה של האנשים הנדחקים עם הפנקסים לתשלום בידם ובמובן נשמעות הסיסמאות מדוע לצאת לעבודה כשאין מקבלים כסף תמורתה .

בייאושם החלו אנשים לחפש תחליף למקום עבודתם חלקם פנו להתיישבות העובדת והחלו עבודתם כשכירי בעיקר בחקלאות במשקי הישובים חלקם בעבודת בניין ,בעבודות ניקוז באגם החולה, בסלילת כבישים, והכשרת תשתית בשטחים לבנייה .

מצב זה של עבודה בשכר דחק (מינימום ) נמשך בשנות החמישים לעובדים מהמעברה חלסה ומהעיר קריית שמונה , וכאשר אחרי תקופת עבודה בקיבוצים ובמושבים ,ביקשו עובדים אלו לקבל את שכרם שהתמהמה ובדרישה להעלאת שכר ופתחו בהפגנות , נקטו הקיבוצים המעסיקים ,בפיטורים המוניים לעובדים אלו, והמפוטרים הצטרפו לרשימת מחוסרי העבודה בעיר מוכת האבטלה.

במעברה עצמה לאחר יישובה ,הילדים החלו ללמוד בבית ספר , מכולת שימשה לרכישת מצרכי מזון ,צרכי דת בסיסים סופקו , אבל העולה ומשפחתו סבלו ממחסור וקושי אדיר בחיי היום יום, חלק מהמשפחות החלו את פיסת הקרקע שליד הפחון ויצרו יש מאין גינות ירק להשלמת אמצעי הקיום הבסיסים.

למרבה האירוניה כול עדה שחייה במעברות בשנות הקמתה של המדינה קבלה את החיים במעברה בצורה אחרת ,בני העדה התימנית שחיי רובם בתימן בתנאים קשים יותר מהפחונים והמעברות הסתגלו יחסית מהר יותר לתנאים, בניגוד לעולים שהגיעו מאירופה וחיו יחסית בתנאים טובים יותר ורובם חוו חיים עירוניים ,התקשו להסתגל לתנאים של המעברות.

למרות זאת טבעו של האדם (העולה) לשפר את תנאי מגוריו אפילו בפחונים גרמו לעולים לרכוש ציוד להקלת החיים ואף לרכוש מוצרים וריהוט על מנת ליפה את הפחון ,וילונות ותמונות וכדומה , אך הכול תלוי באופיו של האדם והקובעת האישה, אך כמובן ביכולת להשתכר ממון כול שהו.

אנשי מחנה חלסה התעודדו ,בתחילה מהתוכנית להקים להם בתים ולצרף אליהם חלקה של שני דונם לגידול ירקות , עז חולבת אחת ודיר אבן , לול תרנגולות קטן וכלי עבודה , ואכן כשהחלו להקים את שיכוני הקבע בשנת 1953 מאבן התקווה החלה לפעפע ,לנוכח הסיכוי לעבור לדירות משלהם בשיכונים הנבנים ולעזיבת הפחונים.

למרות שבשלב הראשון ,היו רק כחמישים יחידות בבתים שהיו אמורים לעבור שפוץ ,כאשר משפחה רגילה ,הייתה אמורה לקבל חדר ומטבח , משפחות מרובות ילדים היו אמורות לקבל שני חדרים ומטבח , אלא שבבתים לא היו תנאים לסניטציה .

יש לזכור כי בני העליות הראשונות התגבשו סביב כיבוש ארץ ישראל מחדש בעבור היהודים בזכות הגשמת האידאל של האיכר היהודי על אדמתו, חזון שהוגשם בעבודה קשה והתלכדות סביב הגשמת הרעיון הציני.

לעומתם העולים החדשים הובאו למקום, לא ברצונם להגשים ,אלא כצורך דוחק והכרח להושיבם על פי צרכי המדינה שקמה, ובעצם רצונם של מנהיגי היישוב להטיל את כובד ההגשמה הציונית כפי שהיית בעת שהם עלו על הארץ , כמבחן הגשמה לעולים החדשים בלי להבין את צרכיהם האישיים בעת העלייה לארץ ישראל.

על כן יחסי הגומלין בין אנשי הישובים שסביבם המבוססים , לא עלה יפה למרות רצונם של המתנדבים ,שנשלחו לקלוט את זרם העולים במחנות העולים ובמיוחד נתגלה הקושי בקשר בין השלטונות המיישבים לקבלת זכויות ואמצעים להגשים את הפרחת השממה בהקמת הישובים החדשים.

הבלם והחסם הגדול ביותר היה המחסור בעבודה , אפילו בעבודות הדחק שהומצאו לטובת העולים , העוגה מחלקה לחמשה עד ששה ימי עבודה בחודש למפרנס והאם יכול בר דעת להסביר ,איך ניתן לרכוש אוכל או לקנות זוג נעלים למשפחות מרובות ילדים אלו.

כדאי לזכור כי מלכתחילה לא יכלו נציגי העולים ,לעמוד מול המוסדות הממלכתיים , כאשר ניצבו בעמדתם הנמוכה ,אל מול התשתית המרושתת של הישובים המבוססים ,בינם לבין עצמם ובינם לבין השלטונות והפרה ועטיני הכסף הנחלבים בראש ובראשנה לצרכיהם.

את העליות למחנה העולים חלסה ובהמשך לקריית שמונה מונים כך :

העלייה הראשונה בני העדה התימנית , העלייה השנייה בני העלייה הרומנית העלייה השלישית בני העדה העיראקית , העלייה הרביעית בני העדה הפרסית העלייה החמישית בני העדה המרוקאית ,בני העלייה השישית לעיר הם בני העדות המצרית, הפולנית ופולין .

על התפתחות העיר כתב אחד העיתונאים בעקבות סיור בעיר בשנת 1957 ,כי פרנסי העיר העניקו שמות לשכונות הנבנות על פי אותיות האלף בית, וכי לאור ההתפתחות הגדולה של העיר יגמרו במהרה האותיות לשמות השכונות, מספר התושבים נושק לשלוש עשר.

גליל עליון תהליך הגדלת מחנה חלסה
 

הכלל ראשון בניהול מחנה עולים שהוטל על מנהל המחנה הממונה , היו ערוב תחומי עיסוק ומתן סמכויות נרחבות למנהל, במחנה לא הייתה מועצה נבחרת של העולים שהבינו את המרכיבים הספציפיים של העדות.

בדרך כלל המנהל היה חסר ניסיון בעבודה שכזאת ,שהוטלה עליו ויריעת השמיכה שניתנה לו , לא יכלה לכסות את כול הבעיות שנבעו מקיבוץ הגלויות שהתכנס תחת כנפיו, תוסיפו על סבלם של העולים את הטעויות שנעשו ואטימות המנהלית של המוסדות המרוחקים ,והרי לכם הילולה עצובה.

העולים שיושבו במחנה ,לא עברו מיון והתאמה למקצועם (ונשלחו כאשר הייתה) לעבודות דחק פיזיות שלא הותאמו לניסיונם, דבר שהביא בזבוז משאבים אנושי בל יתואר ונזק עצום למדינה שבדרך.

חלק מעולים המשכילים טענו כי אינם יכולים לעבוד ולהועיל במקצועם מכוון שאינם דוברים עברית , ועליהם לעבור לימוד הנמשך כחצי שנה ,קורס הנערך ללא תמורה לתלמיד המבוגר הכרוך במשפחה על צווארו ,ומאין יביא אוכל לבייתו בתקופת לימודיו.

גליל עליון הניסיון החסר של מנהל מחנה העולים חלסה
 

מנהלה הראשון של מחנה העולים חלסה

מיד לאחר הגעת הקבוצה התימנית הראשונה לחלסה , נשלח ברוח ההגשמה הציונית ,נשלח אליעזר קרול מכפר גלעדי ,איש העלייה השנייה וחבר השומר שהקים את משרדו בביתו של מוכתר הכפר כמאל חוסיין אפנדי , אליעזר קרול כונה בבדיחות בשם מושל האי חלסה מכוון שלאחר שסיים את עבודתו היומית חזר ללינה בביתו שבקבוץ כפר גלעדי.

אליעזר קרול ניסה לגשר, להקים יסודות של התיישבות , להקים מוסדות ובעיקר שחק את נעליו במאבקו הבלתי נדלה אל מול המוסדות הממלכתיים והמיישבים לקבלת כספים להגשמת החלום.

אחרי שנה של עבודה מאומצת, כנגד הקיר של הבירוקרטיה הארצית הרים קרול את ידיו ,ופרש בייאוש מתפקידו כמנהל מחנה העולים חלסה , אך זקני הגליל טוענים ,כי החלטת המדינה להפוך את מחנה חלסה ,לישוב עירוני בניגוד לדעתו שיש להפכו לישוב כפרי ,שמשה טריגר להרמת ידיו לנוכח ניהול המחנה

חלקם של הזקנים טוענים כי אנשי העלייה התימנית גרמו לעזיבתו מכוון שלא הצליח להתחבב עליהם בגין התנהגותו המתנשאת של וותיק עברי כלפי העלייה התימנית ,כמו כישלונו למצוא להם מקורות תעסוקה ופרנסה וממחשבתם כי אין קשר בינם לבין איש העלייה השנייה המנוגד לדעותיהם .

עוד טענו העולים כנגדו ,שלא הצליח להביא חשמל לתאורה למחנה ,אל מול הישובים מסביב שהחשמל הגיע אליהם והם היו מוארים והם חיו החושך טענה נוספת הייתה ,כנגד פעילות משאבת המים לשאיבת מי המעיין ,שכשלה והתקלקלה לעיתים תכופות , והתושבים החדשים נאלצו כמו התושבים הערבים הקודמים בחלסה לשאת על כתפם כדי מים ופחים לתצרוכת אישית.

במחנה חלסה שרתה צרכנייה אחת ששמה היה "יחדיו " מטעם המשביר את 1300 הנפשות במחנה , שהיו המחנה בשנת 1950-1 ,מצב בלתי אפשרי הן מבחינת המלאי האוזל , הטורים הבלתי נגמרים לרכישה והעדר הכסף מחוסר עבודה שגררה אי קבלת כסף לקניות , לכן אחת לכמה זמן , נהפכו מדפים ושולחנות בצרכנייה שבהם הושלכו קופסאות שימורים של כרוב חמוץ (זה מה שהיה) מחוץ לחנות.

זעמם של הקונים ,שלא מצאו אוכל במכולת תמורת תלושי המזון או אפילו מוצרים שאינם נרכשים בתלושים ,גרם להכאת מנהל החנות וזבניו ,שהיה מזעיק את המשטרה ממטולה , אלו היו מגיעים מפליאים מכותיהם במתמרדים וחוזרים למושבה .

בקיצור כול הטענות כלפי קרול מנהל מחנה העולים חלסה ,ואזלת ידו להשגת תקציבים למחנה , וחוסר חיבור בינם לבינו ,שגעו ועלו גרמו לקרול לעזוב לאחר שנת שרות התנדבותית.

אגדת חלוקת החלב היומית לתושבי המעברה ,שתחילתה כמעשה טוב שכשלה בבצוע ועמידה בעומסים , לפעולה מחפירה של טורי ילדים ונשים הנעמדות בעמדת החלוקה , הזועקים חלב חלב ומושיטים בידיהם ,כלים , צנצנות וכוסות לקבל מנת החלב המוקצבת מהכמות שנשלחה למחנה ,אך לא הספיקה לחלוקה היומית לנצרכים דבר שגרם בטור הממתינים ,לצעקות, קללות ובכי הילדים כלפי המחלק המסכן .

התופעה הגועלית חזרה על עצמה בשעות הערב ,כולל הדחיפות הקללות והבכי כאשר החלה חלוקת ככרות הלחם לתושבי המעברה, כמובן שהלחם לא הגיע לתחנת החלוקה בשעה היעודה מכוון שהגיע מהמאפיה בצפת הרחוקה , אך היו ימים שנקראו פנצ'ר שבהם לא הגיעו משאית הלחם בכלל ,אך האנשים שנאספו בטור לחלוקתו , נאלצו להמתין זמן רב בטרם החלה החלוקה שבסופו של יום נגמרו כיכרות הלחם בטרם חולקה המנה לכול הנזקקים.

העולים בחלסה זעקו ,כי הם רוצים לחם ולא מכות באלות מידי השוטרים ,מכוון שתופעת המחסור והאיחור בהבאת הלחם התמידה , במקום לשפר את שרות חלוקת הלחם והבאתו , תוגבר מספרם של השוטרים שהובאו ממטולה, על מנת שיטפלו ביד קשה בעולים הממורמרים המייחלים ללחם, הטיפול כלל מחוץ למכות גם מעצרים למען יראו וירעו , אלא שהרעב מעביר על דעתו את העולה לפרקים ערכו אלו פשיטות על מכונית הלחם ושדדו את תוצרתו כאלפים כיכרות כמובן שהחלשים נותרו ללא כלום .

ואחרונה אחרונה לשכת העבודה שנדרשה לעמוד בעומס בקשות העולים לעבודה ,אל מול המציאות המספרית הקטנה של מקומות עבודה לתושבי המחנה, ששלחה את העולים לעבודות דחק בייעור ,בעבודה במחצבת כפר גלעדי מהלך הליכה של ארבעה קילומטר למקום העבודה, ובקיבוצים הסמוכים שהתווספה אליהם ,תופעת עיכוב המשכורות ,הן מצד המוסדות הממשלתיים והן מהקיבוצים יצרו מירמור רב ומהומות בלתי נפסקות .

על מנת לקבל את שכר עבודתם ,נאלצו העולים שעבדו להתחיל את יומם בחמש בבוקר בעמידה בתור , אלא שלרוב לא קבלו העובדים את שכרם אלא מפרעה בת 2-5 לירות על חשבון שכרם.

אני מציין כי נשים לא יצאו לעבודה מכוון שלא הייתה עבודה לנשים כתוצאה מכך ולמעשה המחסור בעבודה לנשים מנע מהן לעבוד על מנת לעזור לפרנסת המשפחה , על פי התפיסה השוביניסטית מקומה של האישה בבית על מנת לטפל בילדים, אך לפעמים נמצאה עבודה עונתית בעבור חלק מהנשים במחנה של קטיף או איסוף ירקות שהבשילו לקראת משלוחם לשווקים .

באחד מסיורי העיתונאים בשנת 1951 ,נשאל מנהל המחנה החדש איש עין חרוד , מדוע ישנם תורים ארוכים במחנה של עולים, השיב המנהל כי זהו יום חמישי שבו חלקו דגים לעולים לארוחת השבת, לכן עמדו האנשים על מנת לקבל תלושים לחלוקת תלושי המזון.

כאשר ניגשו העיתונאים לתור , התנפלו עליו הנשים בצווחות וסיפרו כי הן עומדות בתור מהשעה שלוש בבוקר על מנת לנסות ולקבל את התלוש הנכסף הרשו לי לספר מעט על הפקידים שנשלחו לשלם את משכורות העובדים .

נתחיל בבדיחה ,ששלושה פקידים מגיעים לטפל בתשלום אל מול תור ענק של עולים , פקיד אחד עובד ומצליח בשעה לקבל חמישה עובדים , שני הפקידים האחרים אינם במשרד העבודה לטפל בעולים ,אלא מתענגים על קרניה של השמש ועיסוקם בדברים אחרים .

אבל נניח שפקידים אלו ,היו מכינים את מעטפות הכסף במשרדם הראשי בעיר הסמוכה , ורק מגיעים ליום החלוקה, נעמדים מול התור ומחלקים מעטפה על פי שמו ופנקסו של העובד ,איזה תפוקה היו יכולים לעשות, ואיזה רף נמוך היה לעצביהם ומרירותם של העולים.

גליל עליון ימיו הראשונים של מחנה עולים חלסה והאגדות
 

בואו לא נטעה בהרגשה ,שתהום הפרידה בין יושבי המחנות לתושבי הארץ וההתיישבות העובדת , התהום העצובה שנפערה ובלתי נתפסת , לא גרמה מפח נפש נוראי לעולים, אין להאשים את העולים באזלת היד הזאת ,כי כאשר העולים עובדים או חולפים ביישובי הקבע במדינה ,לבם נחמץ על האיפה והאיפה, ולא משנה העובדה שהעולה החדש אינו מכיר את ההיסטוריה של בני העליות השונות, במסלול ההתבססות הקשה בארץ בתקופתם.

המצב העכשווי ההשוואתי, הוא הגורם המונע בחלקו ,התבססות וחיבור של העולים החדשים להתיישבות היהודית הישנה, לעולים נגמרה השמחה בעלייה לארץ ישראל ובתקווה לארץ זבת חלב ודבש ,אל מול המציאות האחרת.

על פי צפי מחלקת יישוב העולים למחצית שנת 1951 היו אמורים להיות 45.000 צריפים ואוהלים במחנות העולים שבארץ, ועל פי תחשיב ממוצע של אכלוס שבין 3-4 נפשות בצריפים ,אוהלים, בבדונים, צריפי עץ ופח במקום מגורים יהיו כמאה ושישים אלף מקומות מגורים לעולים אלו, תוך פיזורם על רחבי מדינת ישראל.

לקראת סוף שנת 1952-3 החלו בניית מבני מגורים בקריית שמונה בשכונה א' כמאה יחידות דיור ברחובות 1953 בבניית בתי הקבע הראשונים, ברחובות: שנקראו עגנון, אחד העם, ביאליק והנשיא וכאלף דירות נוספות בשכונה ב' ו ג' מחנה הפליטים חלסה החל להסגר בשנת 1958 .

בתחילה תוכנן לספק לכול יחידה שני דונם לפיתוח חקלאי ,מסביב לבית שיהוו משקי עזר חקלאים ובנוסף יצאו בעלי הבתים לעבודה שכירה ,על מנת להביא פרנסה לבתיהם חלק בעבודה הניקוז בשמורת החולה .

כנגד התוכנית לבניית עיר גנים ,העלתה המערכת הצבאית ספקות לאפשרויות הקמת מערך הגנה במתכונת הזאת, הרעיון להקים ישוב חקלאי כדגם המושבות מימי העליות הראשונות ,שבו איכרים עיבדו את חלקתם נתקל במציאות של מחסור בידיים עובדות למפעלים חלוציים כמו יבוש החולה, עיבוד והכנת שטחי הביצות לאדמה מוסדרת ,שעלייה יקומו ישובים ורעיון ייעור ההרים בעצי יער כול אלו גרמו ליישוב אנשי המעברה בישוב עירוני .

לצרכי הקמת מפעלי התעשייה הוקצו בשנת 1952 ,מעל מאתיים דונם שחולקו לחלקות ונמסרו יחידות לבניית המפעלים באזור תעשייתי מוגדר, בשטח הוקמה מאפייה אזורית שאמורה הייתה לספק מעל חמשת אלפים טונות של מאפים בעיקר לחם ביום.

במרכז המסחרי של קריית שמונה ,החלו בבניית מוסך קואופרטיבי גדול של מובילי הגליל העליון ,שנפתח בתחילת שנת 1954 , כמו כן החלו משלימים את בניית תחנת הכוח החשמלית באמצעות טורבינות ליצור חשמל שעבודות להקמתה הסתיימו בסוף שנת 1954

תחנה שסיפקה רק חלק מהחשמל הנדרש לעיר, (200 קוו"ש מתוך 600 הנדרשים) החלק העצוב ששכונת א' ושכונה ב' שנבנו הראשונות בעיר קריית שמונה נותרו באפלה.

בשנת 1952 הוחל גם בהקמת מפעלים :ליצור סוכר מסלק סוכר , מכוני תערובת ומזון לבעלי חיים ובית קירור ומפעל לייצור בלוקי קרח שבנייתו נתקעה מחוסר תקציב, אך משנמצא הכסף החל המפעל לפעול בסוף שנת 1954.

במחצית 1952 הגיעה הודעה לאנשי העיר קריית שמונה והמעברה על הפסקת פעולות הייעור בגליל בעת שהעובדים מחו על העלאה במשכורתם בעבודת הייעור, לאחר תקופת מה נכנעו הפועלים וחלקם שבו לעבודה ,אלא שפתאום הקק"ל הכריזה על הגדלת העבודה ביערות ,אז היא נותרה מול שוקת שבורה מכיוון שהעובדים זכרו את פעולותיה מהעבר וסרבו לחזור ,ולעבודות אלו חסרו לקק"ל כ 250 עובדים.

חלקם של העולים כמעשה ייאוש החלו לנטוש את מחנות העולים ולעבור למקומות מגורים אחרים במדינה שלא על דעת המוסדות המיישבים , עולים אלו התרכזו בעיקר בתחומי הערים , בניסיון לעצור תופעה זאת הצהירו המוסדות כי העוזב את המחנות לא יתקבל למחנות עולים אחרים ולמעשה הוא עומד ללא סעד או תמיכה ממשלתית, כתוצאה מהעזיבה נותרו בשנת 1951 כמאתיים צריפי פח ריקים במחנה חלסה .

גליל עליון התהום שבין הוותיקים לעולים החדשים
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור