דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 

ירושלים ספור העירייה הבלדייה מהקמתה

 
 
 

בתקופה העותומאנית שכנו משרדי הסראייה – מרכז השלטון האזרחי והצבאי התורכי ,בתוך החומות ברחוב שכיום אנו קוראים לו רחוב מעלות המדרשה, בשנת 1863 הוקמה העירייה הבלדייה הראשונה בסמטה הקרובה למבנה הסראייה .

מבנה העירייה הראשונה כלל שלושה חדרים, השערות שונות היו לשמה הערבי של הבלדייה, חלק מזקני העיר העתיקה ,יש הטוענים כי המלה בלדייה הינה משמו של רופא יווני חכים אל בלדייה, רופא זה טיפל בחולי העיר העתיקה בחינם, אך סביר להניח כי היא מהמילה בלדייה בערבית שפרושה עירייה.

במבנה שבו הוקמה הבלדייה הראשונה ,טיפולו בחולים הערביים, הרופא היווני שהיה ער לצרכיהם של מטופליו המוסלמים בנושאי בריאות, מים ועוד , החליט להוסיף עוד תפקידים בעלי סממנים מוניציפאליים לייצוג התושבים בעיר העתיקה אל מול השלטונות התורכיים.

גוף הבלדייה הראשון כלל גם גזבר שאסף את מיסי התושבים ,שהצטרפו לבלדיה ושילמו בעבור שרותי ניקיון ושמירה ושירותי הטיפול לפתרון צרכיהם האישיים של התושבים ,אל מול השלטונות תושביה המוסלמים כינו את התשלום בשם כנאסה וחראסה ( ניקיון ושמירה ) .

למרות שמיסי הבלדייה ,הגיעו מכלל התושבים בתחומי העיר העתיקה ,כולל היהודים והנוצרים, אשר מנו כמה אלפים בעת ההיא מכלל התושבים , למרות זאת על חברי מועצת הבלדייה נמנו רק חברים מהמגזר המוסלמי

קרן אור אחת ,הייתה למגזר היהודי בעיר העתיקה, אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים, הסוחר היהודי שלמה מזרחי ,בזכות קשריו המסחריים והאישיים עם מושל העיר התורכי, שלמה מזרחי ,שימש כמעיין נציג יהודי אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים.

למרות מספרם הגדול של היהודים בעיר העתיקה ,נבחרו למועצה רבע עד שליש נציגים מהמגזר היהודי ,בשנת 1909 נבחרו ארבעה נציגים יהודיים לבלדייה, החלק המשעשע בבחירות בעלי זכות הבחירה ,שלא כללו נשים היה שחלק מבעלי זכות ההצבעה המוסלמיים בחרו בנציגים היהודיים שהיו בעלי נתינות תורכית .

ארבעת הנציגים היהודיים היו : הנציג האשכנזי דוד ילין, יצחק עדס, יוסף אליישר ורחמים מזרחי בנו של הסוחר שלמה מזרחי, שנה לאחר מכן הוחלפו חברי המועצה ומתוך חמישה חברים חדשים נכנסו שוב שלושה נציגים יהודיים.

הבלדייה (העירייה) בירושלים בשליטת ראשי עיר ערביים ,התקיימה בין השנים 1864-1947 לאורך התקופה העותומאנית וחלק גדול מתקופת המנדט, נמנו בין 20-23 ראשי עיר מוסלמים.

ראשי העיר בירושלים בתקופה העותומאנית
 

ראש העיר הערבי בבלדייה יוסף אל-ח'אלידי בין השנים 1868- 1877

ראש העיר הבלדייה יוסף אל-ח'אלידי בין השנים 1878-1880

ראש העיר הערבי סלים אל-חוסייני בבלדייה בין השנים 1882-1897

ראש העיר הערבי בבלדייה פיידי אל-עלמי בין השנים 1906–1909

ראש העיר הערבי חוסיין אל-חוסייני בבלדייה בין השנים 1909-1917

ראש העיר מוסא כאט'ם אל-חוסייני בבלדייה בין השנים 1920 -1918 החליף את אחיו חוסיין.

רשימה חלקית לראשי הבלדייה (העירייה) בירושלים
 

ראש העיר הערבי בירושלים עארף א-דג'אני בתקופה המנדטורית בין השנים 1917-18

ראש העיר הערבי בירושלים ראע'ב נשאשיבי בתקופה המנדטורית בין השנים 1920-34

ראש העיר הערבי בירושלים חוסיין אל-ח'אלידי בתקופה המנדטורית 1934-37

ראש העיר היהודי דניאל אוסטר בין השנים 1937–1938, 1944–1945,

ראש העיר הערבי בירושלים מוסטפא אל-ח'אלידי בתקופה המנדטורית 1938-44

וועדה קרואה בין השנים 1945-1948

ראשי העיר ירושלים בתקופה המנדטורית
 

ראש העיר היהודי דניאל אוסטר בין השנים 1949-1950

ראש העיר היהודי שלמה זלמן שרגאי בין השנים 1950-52

ראש העיר היהודי יצחק קריב בין השנים 1952-55

וועדה קרואה בחודשים אפריל 1955 – ספטמבר 1955

ראש העיר היהודי גרשון אגרון בין השנים 1955-56

ראש העיר היהודי מרדכי איש שלום (אגרון) בין השנים 1959-65

ראש העיר היהודי טדי קולק בין השנים 1965-1993

ראש העיר היהודי אהוד אולמרט בין השנים 1993–2003

ראש העיר היהודי אורי לופוליאנסקי בין השנים 2003-2008

ראש העיר היהודי ניר ברקת בין השנים 2009-2018

ראש העיר היהודי משה ליאון בשנת 2017

ירושלים ראשי העיר היהודיים ממלחמת השחרור עד ימיינו
 
ירושלים משכנות שאננים וימין משה ספור בורות המים

התקנות העותומאניות קבעו שכאשר נבנה בית מחוץ לחומות העיר העתיקה יש לחצוב בור מים לאיסוף מי הגשמים ולאספקת תצרוכת המים המשפחתית,לצורך איסוף המים מהגגות ומהמדרכות הוסיפו בעלי הבתים מערכות איסוף של מרזבים מגגות הבתים ותעלות ניקוז ברחובות על מנת לאסוף את המים.

על גבאיי בתי הכנסת ,הוטלו האחריות לחלוקת המים, פתיחת הבורות ונעילתם , ניקיון המערכת והכנת התשתית בכול שנה לקראת החורף ,בעלי הבורות שילמו סכום כסף לאנשים תחזוקת וניקיון הבורות אחת לשנה.

מאגדות העיר היה דלי השאיבה הצמוד לחבל שהיה חומק מהחבל ומצא את מקומו החדש צף מעל פני המים או שקוע במעמקיהם, אי לכך הומצאה האמצאה הגאונית שנקראה גנג'ירה שהיה מתקן בצורת טבעת שעליה הולחמו מספר קרסים ,הגנג'ירה נקשרה לחבל והמחפש הניע את החבל הלוך וחזור עד שידית הדלי נתפס בגנג'ירה והועלה בחזרה והושב הסורר לבעליו.

לאחר זמן התווספו לבורות המים התקני השאיבה החדשים שהגיעו בתחילה מגרמניה משאבת היד ( הפומפה) משאבת היד חוברה לצינור בתוך הבור והמים שנשאבו באמצעותה נאספו לשוקת או מתקן אגירה שממנו ניתן היה בקלות לקחת מים.

 

ירושלים משכנות שאננים וימין משה ספור בורות המים
 
ירושלים כיצד נקבעו מספרי הבתים

החלטה לקביעת מספרי בתים בירושלים ובמיוחד בציר המרכזי ברחוב יפו , נקבעה בשנת 1926 בתקופת המנדט הבריטי , השיטה קבעה כי תחילת הספירה תהיה בשער יפו לכוון היציאה מירושלים,מצד ימין יהיו המספרים הזוגיים ומצד שמאל המספרים השמאליים, אותה שיטה גם ברחובות היוצאים מפתיחת היציאה של הרחוב, בניגוד של השיטה העותומאנית של קביעת מספרים על פי גושי בתים.

בור הוא כי בשיטה הקודמת שבה היו בניות בתים בשיטת דונם פה דונם שם ובניות אקראיות ולא סדורות הבלבול היה גדול,על פי השיטה החדשה בשטחים שאינם בנויים בין בתים בנויים ידלגו על מספרי בתים וימשיכו על פי המיקום בפועל במספרים הבאים,באזורים מסחריים שבו במבנה נתון שורות של חנויות יקבעו המספרים על פי החנויות .

קביעת מיקום מספרי הבתים יהיה בגובה שבו ניתן לראות את מספר הבית מצידו הימני של משקוף הכניסה , כאשר יש שער לחצר בית ,יקבע המספר על העמוד הימני,או באם השער הוא קשתי המספר יתנוסס במרכז הקשת לכוון הרחוב.

בתחילה נקבעו המספרים ברחובות הראשיים ולאחר מכן ברחובות הנוספים, בחצר שבנה מספר בתים יקבעו המספרים לבתים ( בעיקרון כול בית יקבל מספר) והמספרים ימשיכו לבתים הבאים ברחוב .

ירושלים כיצד נקבעו מספרי הבתים
 

ספור המים לירושלים העברית במלחמת העצמאות ולאחריה

בעיר נוצרה בעיה חדשה היתולית בסוף שנת 1948 למנהלי העירייה, אל מול שפע המים באופן יחסי שהחל להגיע לתושבי העיר ,בהשוואה לתקופת המצור , שבו הורגלו התושבים לחסוך ולהשתמש בכמויות מים מצומצמות ,המשיכו התושבים שהחוסר במים הוטבע בהם לחסוך בשימוש במשאב, תוצאה שהביא בעיה לעירייה שלא הצליחה למכור לתושבים מים לתצרוכת אישית ועל כן ההכנסות ממכירת המים לא עלתה ,למרות שבניגוד לדעתה של הממשלה קבעה העירייה תעריפי מים מוזלים .

תחזית של משרד הפנים צפה שבתקופה הקרובה יחיו בחלק היהודי של ירושלים כמאה אלף יהודים , במטרה לפתור את בעיית המים למספרם הגדל של תושבי העיר ,החלו מגעים עם הממשלה ליצירת גוף שיטפל באספקת המים לתושבי ירושלים ולכפרים מסביב לצרכי חקלאות.

הגוף שהחל לטפל בבעיה כלל את אנשי משרד האוצר ואנשי מועצת העיר והעומד בראשה במטרה להקים חברה משותפת שתקרה מקורות לאספקת מים לעיר ,בגוף אספקת המים יהיו שותפים העירייה ,משרד האוצר , קרן היסוד והקק"ל, הגופים הללו הניחו צינור נוסף בעל קוטר של 24 צול בעלות של חצי מיליון לירות ,שיתחיל במעיינות ראש העיר ויעבור דרך הרי יהודה ,עד למאגרי המים העירוניים על פי ההסכם עיריית ירושלים תעמיד לרשות חברת המים את מתקניה.

שני קווי המים לירושלים נועדו להביא 38.000 אלף קוב מים , שהיו אמורים לספק מים לאוכלוסייה של רבע מיליון תושבים בירושלים ולחקלאות סביבה , הסיום להנחת הקו החדש הובטח בידי מקורות למחצית שנת 1950 .

על מנת לפתור את בעיית המים בתקופות של בצורת תוכננה ,חפירת בריכת אגירה גדולה על מנת לאגור בה מי גשמים ,לעת צרה או פגיעה בצינורות המים העולים לירושלים , עוד על הפרק פינוי שכונות עוני ולהקים בשטח החדש שיכונים על מנת לאכלס את התושבים ברווחה, לידם יוקמו פארקים ויינטעו עצים ושיחים בגינות הציבוריות 

אלא שהתוכנית עמדה להיכשל עקב מחסור במים בירושלים ,משום שקו המים החדש שאמור היה להתבצע בין המעיינות בראש העיר ובין הבירה ,הקו חסר ארבע וחצי קילומטר של צינורות ,בהוראת מנהל מקורות זורזה העבודה והקו החדש אמור בתקופה הקרובה להוסיף מעל לארבעת אלפים ומאתים קוב מים לצרכיה של העיר.

 
ירושלים ספור המים לאחר מלחמת השחרור
 
ירושלים ספור טחנות הרוח כתבה ראשונה

עד אשר החלו להופיע תחנות הרוח התעשייתיות במחצית המאה ה  18 באזור ירושלים הופעלו טחנות לטחינת תבואה בשיטות הישנות של סיבוב סוסים או חמורים מסביב לעמוד מרכזי שכלל אבני רחיים, בעלי החיים נרתמו ביצול, שהסתיים בעמוד עם אבני רחיים עליונים ותחתונים ,שבינם נטחנו גרגרי התבואה ,השיטה הזאת אף תוארה בכתבים המספרים על ימי בית שני בישראל.

 

תחנות שפעלו לטחינת קמח בעזרת זרמי מים במקום חיות ,במים שהוזרמו בארובות לפעולת סיבוב אבני הרחיים ,אך כיוון שמקורות המים לא היו קרובים לירושלים ,הופעלו תחנות בשיטה זאת של שימוש בזרם המים בצפון ירושלים עוד בתקופה הביזנטית במעין עין פרה,בהמשך הוקמה טחנת קמח כזאת באזור דרום בית לחם בכפר הערבי ארטס, היו ניסיונות להפעיל תחנות כאלה בעזרת זרימת המים ממעין עין השילוח מהנקבה ,ניסיונות היו גם במימי נחל דרגות .

 

ירושלים ספור טחנות הרוח כתבה ראשונה
 

בריכת ירושלים מותה של הגברת הירושלמית הזקנה בגיל 60

מעט היסטוריה לבריכות ירושלמית מפי זקני העיר

במחצית שנת 1934 הוקמה בירושלים אגודה שמטרתה להקים בריכות שחיה בירושלים באספת ההקמה של האגודה נבחרו תקנות האגודה ונבחריה , כיו"ר האגודה נבחר ה,י,רוח, כגזבר פ. נוסנבאום , כמזכיר העבודה נבחר פרופסור י,קליגלר ,לידי הנבחרים נמסר ייפוי כוח לרשום את האגודה ברשם האגודות.

הבריכה הראשונה ,הייתה מיועדת להיבנות על מגרש שניתן לה, מידי מרפאת (בית הבריאות) הדסה ,שברחוב שטראוס שעל שם הנדבנים נתן ולינה שטראוס ,מטרת הקמת הבריכה הייתה לאפשר לילדי ירושלים וספורטאים ,ללמוד שחיה בשעות קבועות ובשאר השעות ,תותר הרחצה רק לאנשי האגודה, שישלמו דמי חבר קבועים .

לצורך הקמת הבריכה התחייבו אנשי ועד ההקמה לצרף חברים חדשים לאגודה ,על מנת לאסוף את הכסף הדרוש להקמתה, לאחר שהוכנה התוכנית להקמתה ,שתוצג בבית הבריאות בשטראוס , תקוות המארגנים שימצאו מספר רב של בעלי עניין בפיתוח השחייה בירושלים.

אלא שהרעיון לבניית הברכה בבית הבריאות שטראוס ממחסור בכסף נתמרח , אך שהחל להתקרב מועד בנייתה נערכה פגישה במשרד המושל הבריטי של ירושלים בשנת 1946, על פי דרישת הרב ראט, הרב בלוי, הרב זאקס ודוקטור וואלך (שערי צדק) ,בפגישה נתבקש המושל להטיל את משקלו למניעת רחצה משותפת של גברים ונשים ולשמור על חוקי הצניעות , למען לא תישנה כדוגמת בריכת גלי גיל בתל אביב.

בשנת 1955 נפתח מלון הנשיא בירושלים ,מלון מהודר יחסית לאותם הימים ,עם מעלית ומבט לחומות העיר העתיקה ממרום שבעת קומותיו שאליה עולים עם מעלית, על מנת להגביר את משיכת התיירות לבירה ולמלון הוקמה בו בריכת שחייה פתוחה למבוגרים ובריכה לילדים ,שתשמש את אורחי המלון ותושבים ירושלמים ,שידם משגת לשלם שתי לירות כמחיר הכניסה .

בשנת 1956 החלו בבניית בריכת שחיה חיצונית חצי אולימפית ,במושב שורש שבהרי ירושלים, שנפתחה בתחילת יוני בעונת הקיץ של אותה השנה, מסביב לבריכה הוכנה גינה אמפי למופעים ומרכז רכיבה על סוסים, רחבת שיזוף ומזנון ,המים שיעברו תהליך תוספת כלור מבוקרת, ישמשו גם להשקיית מטעי הפרי של הישוב לאחר שהוברר כי כמות הכלור לא תפגע בפרי.

סיפור תולדות בריכת ירושלים

בסוף שנת 1957 החלו עבודת חציבת בריכת שחייה אולימפית פתוחה, באישור עיריית ירושלים ,שאורכה 50 מטר ורוחבה 20 מטר ברחוב עמק רפאים בירושלים ,(בפועל חסר לבריכה סנטימטר אחד על מנת להכירה כאולימפית), לצידה נחפרה בריכה לילדים ,הבריכה נבנתה על שטח אדמה בן עשרה דונם ,שנחכר מאדמת הכנסייה היוונית הלבנה ושעליו ניצב הלונה פארק ששימש את תושבי ירושלים ודיירי המושבה הגרמנית , בתכנון תוכננה האפשרות של כניסת כחמשת אלפים איש בעת ובעונה אחת.

יזמי הקמת הבריכה הייתה חברת בריכות ירושלים בע"מ ,שבעליה היו חיים שיף (בעליו של מלון הנשיא) ושני שותפיו האמידים מיוון , י,עוז סיני וחברו מ. הכהן ,גודל ההשקעה היה 750 אלף לירות, בנוסף לבריכה על פי התוכנית ,היו אמורים לקום דוכנים ,בית קולנוע, בית קפה מלתחות, אולם משחקים ואולם להחלקה בגלגיליות ,בחלק מהשטח אמור היה להמשיך לפעול הלונה פארק .

לאחר תחילת העבודה היא פסקה לשבועיים עד קבלת הרישיון של מהנדס עיריית ירושלים, בריכת ירושלים הייתה אמורה להיות הבריכה הגדולה ביותר בארץ ישראל באותה תקופה מחיר הכניסה היה אמור להיות כשבעים וחמשה פרוטות למבוגר ושישים פרוטות לילד.

מטרת הבריכה הייתה לשמש ,בעונת רחצה בת חמישה חודשים שתחל בחודש אפריל באותה השנה , בינואר 1958 חודש לאחר תחילת העבודה להקמת בריכת ירושלים , התכנסו כמאה וחמישים מכת חסידי נטורי קרתא לאחר אסיפת מחאה במאה שערים ,מול מבנה העירייה בשעות הערב על מנת למחות כנגד בניית הבריכה שתשמש לרחצת גברים ונשים יחדיו, כוח משטרה שהוחש למקום פיזר את ההפגנה , זאת הייתה פתיחת הירייה הראשונה למסכת הפגנות החרדים להקמת והשמשת הבריכה הירושלמית.

נושא הבריכה הועלה בישיבת הנהלת העירייה ,בידי הרב ש. י. כהן חבר מועצת העיר שדרש בשם הסיעות הדתיות ,שייחקק חוק עזר עירוני ,למניעת הפעלת הבריכה בשבתות ושתהייה הפרדה בין גברים ונשים בעת הרחצה, לצורך הדגשת המחאה הדתית ,דרשו חברי המועצה הדתית בירושלים ,לערוך כנס מחאה לרבנים בארץ ולהסיר את תעודת הכשרות ממלון הנשיא ,כיוון שבעליו חיים שיף ,היה הבעלים לחברת בריכות ירושלים שהקימה את הבריכה .

פרשת המחלוקת בין הדתיים לחילונים ,נסב לכניסה לקטגוריה של קביעת הזהות היהודית וצביונה בארץ ישראל, בכול רחבי המדינה ,בוויכוח פשטני על קביעת אורח החיים וצביונו , הוויכוח לא היה כדיון לגופו ,אלא התחשבנות בין הגושים על שליטה בארץ ישראל.

הדתיים טענו כי קדושת ירושלים קודמת ליצר הבצע של יהודים ולא על הוויכוח למהות החיים המשותפים והמרווח שחייבים לתת אחד למשנהו ולכבד את אורח החיים השונה של כול אחד מהזרמים, יש להזכיר כי הבריכה נבנתה בלב אזור חילוני , כצעד נגדי הציעו הדתיים לבנות שתי בריכות נפרדות עם כניסות נפרדו , אומנם מחיר הבניה יעלה על התכנון אבל לא יהיה ערוב בין נשים לגברים.

מנגד התייצבו בפני העיריה משלחת של 18 נציגים שכלל נציגים מכול הקשת הפוליטית בדרישה להחיש את הקמת בריכת ירושלים , חברי המשלחת טענו שאין להיכנע ללחץ וכפיה של המיעוט הדתי ,כנגד מספרם של הגדול של החילונים , עוד בקשו לקבוע מחיר נמוך לכניסה ולשמור על התנאים הסניטריים בבריכה, חברי המשלחת גם ביקשו שהעירייה תאשר הקמת עוד בריכות באם ימצאו עוד משקיעים לנושא.

הלחץ הדתי גבר למניעת הקמת הבריכה במתכונתה ,בידי אנשי המועצה הדתית ואנשי אגודת ישראל ברחבי העולם ,שנפגשו עם שגרירי ישראל בעולם ,בכדאי שאלו ילחצו על ממשלת ישראל להתערב בוויכוח, ושהיא מצידה תלחץ על עיריית ירושלים , על מנת לצמצם את הפגיעה באנשים יהודיים דתיים ברחבי העולם.

הדתיים אף הכריזו כי חוסר פעילותה של העיריה ,לטפל בבעיית הבריכה על פי דעתו של הציבור הדתי , גורמת לעימותים ולמחאות ,הנעשות כנגד הקמת הבריכה ,דבר שיביא לפרוק אחדות החיים והמרקם הרגיש ,בין התושבים בשכונות ירושלים ,לטענתם עד למלחמת אחים עוד טענו עסקני הדתיים ,כי אפילו בבריכת ימק"א הנוצרית יש ימים נפרדים לרחצת גברים ונשים.

בזכות לחצם במרץ 1958 הועלתה בקשה למניעת הקמת הבריכה לכנסת ישראל בידי חברים דתיים בכנסת, בנוסף לכך המשיכו ההפגנות בירושלים ,שבהם נעצרו עשרות אברכים שנכלאו בבית המעצר באשקלון , חלקם הובאו להארכת מעצר ,שבהם הוארך מעצרם לעשרה ימים בבית המשפט המחוזי.

זקני ירושלים וליצניה ממשיכים בסיפור כי המחלוקת סביב הבריכה, אף הציבה בחג הפורים של שנת 1958, רעיונות לתחפושות בנשפים כמו : הספוטניק ,תחפושות חרדים ותחפושות בנושא בריכת ירושלים .

בתחילת שנת 1953 לאחר שהוכרז חרם של הדתיים ,על בית מלונו של חיים שיף ,יזם בריכת ירושלים , החליט חיים שיף על הסתלקותו מהיזמות והחל במגעים עם משקיעים שירכשו את חלקו במיזם הקמת בריכת ירושלים, שאמורה הייתה להיפתח בתחילת עונת הקיץ .

החרדים איימו כי יפגעו בחגיגות העשור להקמת המדינה ,משום שלא נענו לדרישותיהם לפתיחת הבריכה במושבה הגרמנית, מטרתם הייתה לקלקל ולהעיב את השמחה , להפיץ רעתה של המדינה בחלוקת עלונים כנגדה ברחבי העולם או במסירתם לתיירים בישראל.

כעשרים מהאברכים שנעצרו ,לאחר שהמשיכו להפגין ,הורשעו בבית המשפט והתביעה המשטרתית דרשה מהשופט להטיל עליהם עונשי מאסר ארוכים, אך השופטים השתיתו עליהם עונשי מאסר של חמישה ימים עד חודש מאסר.

סדרת ההפגנות נמשכה ובחג הפסח, בטרם נפתחה הבריכה ,הגיעו לפתחה של הבריכה אלפי מפגינים חרדיים מכול רחבי הארץ, אפיזודה אחת התרחשה שהעציר הרב אורי בלוי ששוחרר לחופשה ערב החג ,לא שב למלא את ימי המעצר בכלא לאחריו, וכוח משטרתי מצא אותו חולה בביתו ,על מנת לא להגביר את להבות המחאה, הוא לא הוכרז כעריק וניתנה לו ארכה ,להבריא ולחזור ולהשלים את ימיו במעצר.

בתהליך המשא ומתן שנפתח, לאחר הכישלון של שיף, למכור את חלקו ליזמים אחרים, נוצר מצב שבו ניסו המפלגות הדתיות לרכוש את חלקו של חיים שיף בבריכה, המשא ומתן נכשל מחוסר יכולת כספית של החוגים הדתיים , לשלם לחיים שיף בעבור חלקו במיזם, למרות שפנחס ספיר שר האוצר על פי סרן שמועתי , העמיד מאה אלף לירות, כהלוואה למפלגות הדתיות לצורך הרכישה , טענה ושמועה שהוכחשה כול מכול בידי ספיר.

אנשי אגודת ישראל ,העמידו סכום של ארבע מאות אלף לירות לרכישת הבריכה ,שנאסף מאנשים דתים עשירים שברושם ניצב העשיר היהודי הברזילאי ציטרון ,סלע המחלוקת נוצר כאשר חיים שיף , שנפגע כלכלית מהחרם הדתי על מלונו, דרש עוד חמישים אלף לירות , בשלב הזה נגמר המשא ומתן והמצב חזר לקדמותו, גם עקב הודעת שותפיו של חיים ,כי הם אינם מעוניינים למכור את חלקם במיזם לדתיים, אבל ישקלו מכירת חלקם בנכס לאנשי אגודת הפועל .

ההפגנות בבירה הופסקו בידי אגודת ישראל בעת המשא ומתן עם החוגים החרדיים לרכישת הבריכה, במקביל במחצית מאי 1958 נפתחה עונת הרחצה המעורבת בבריכת שורש, ומועד פתיחת בריכת ירושלים נקבעה למחצית חודש יוני 1958.

במקביל פנו אנשי אגודת ישראל לקבל רישיון להפגין בירושלים שאושר ,במקביל להפגנות שיערכו של יהודים דתיים בערים : טורנטו, ניו יורק ,לונדון וציריך, נתיב המסלול נקבע מכיכר השבת עד למפגש רחוב יפו עם רחוב המלך ג'ורג ומשם עד כיכר הדווידקה ומשם תיתפזר ההפגנה ,את ההפגנה ליוו משאיות שעליהם הותקנו רמקולים ,מנגד דרשו החוגים החילוניים לצאת בהפגנה מקבילה עם בגדי ים ,אך היא לא אושרה ,בצר להם הצטיידו המתנגדים לאורך המסלול עם משרוקיות שרקו וצעקו צעקות בוז כלפי המפגינים , חלקם אף החליף מהלומות אחד כנגד רעהו .

במקביל להתקרבות מועד פתיחת הבריכה ,פנה הארכיבישוף של הכנסייה היוונית הלבנה לראש העיריה, על מנת שיסדיר את שינוי תנאי החכירה ממגורים לבריכת שחיה בטרם שהבריכה תיפתח .

סרן שמועתי טען כי קבוץ רמת רחל קיים מגעים לרכישת הבריכה ,אך כפי שענו חברי הקיבוץ בחיוך, עדיין הנושא לא עלה במקלחת בעת הרחצה ,(תחליף לאסיפת חברים) למרות השמועות נחתם לבסוף חוזה מכירה של חלקו של חיים שיף במחיר של חצי מיליון לירות ,לקבוץ קריית ענבים , קבוץ הל"ה ומושב שורש ,מנגד טען סרן שמועתי ,כי הבריכה נרכשה בידי מושב שורש והקיבוצים רמת רחל וקבוץ צרעה.

הרוכשים הודיעו כי הבריכה תפתח בתחילת חודש יולי 1958 לאחר שהיא תמולה במים ויגמרו שלבי הפיתוח שמסביב (סרן שמועתי טען כי חיים שיף השאיר בידיו נתח מהמיזם) , המשטרה נערכה להתנגדות החרדים לפתיחת הבריכה, חרם הצבור הדתי כנגד המלון וסירוב מתן ההכשר למלון הנשיא מטעם הרבנות הראשית ,משום שברכת הרחצה במלון מעורבת ופתוחה בשבת המשיכה גם בשנת 1959 .

ואכן למרות ההתנגדות העזה ,נפתחה הבריכה ביום שני בתאריך 25.7.1958 ,כאשר סוכם כי ביום שבת ימכרו כרטיסי הרחצה ,על ידי גוי שבת מחוץ לשטח הבריכה ,מחוץ לזה ,נתבקשה העירייה על ידי סיעת מפאיי ,להכין חוק עזר שיום אחד בשבוע ,תתאפשר רחצה בחצי היום לנשים וביתרת היום לגברים.

חוקי משרד הבריאות כלפי המתרחצים כללו איסור על יריקה למימי הבריכה, בנוסף לחוקים שיש לשמור על השקט, החוק שאין להכניס אופניים לשטח הבריכה ,או אבובים מנופחים איסור הכנסת בעלי חיים ,חל פיקוח של השוטרים לגודלם של מכנסי הרחצה לגברים ,לבגד ים ביקיני לנשים לא חל כול איסור, והעיקר שלהנהלת הבריכה ,זכות למניעת כניסה של אנשים על פי דעתה כצעד למניעת מהומות ותגרות.

לאחר פתיחת הבריכה, מקווים הבעלים לפתוח בעונה הבאה ,בית קפה במקביל לקיוסק שהופעל בידי חבר מושב שורש, ואת הלונה פארק על פי תוכניתם המקורית, למניעת חדירת גורמים מתסיסים נבנתה חומת אבן מסביב לבריכה ,לא ניתנה הנחה לעיתונאים ,בטענה כי כול אנשי ירושלים הם סטודנטים, מורים ועיתונאים , לכן אין הנחה בקופות (שריד שנותר עד סגירתה של הבריכה) בסוף 2017.

הרב פרוש שהיה חבר בעירייה ,הכריז כי על הדתיים ,להחרים את תוצרת תנובה ,מכוון שהיא רוכשת חלב מהיישובים ,שהיו בעלייה החדשים של בריכת ירושלים, חרם כללי נוסף על חברה חילונית כענישה קולקטיבית, על מנת להשלים את אספקת החלב לירושלים התבקשו הקיבוצים הדתיים בעלי הרפתות לשווק חלב לבתי האב הדתיים בירושלים.

נותרה השאלה המתבקשת כלפי מדינת ישראל ,האם הפצת דיבתה של המדינה ,ברחבי העולם והמהומות שייצרו הגופים הדתיים, שוות את המחלוקת המקומית הירושלמית בפתיחת בריכת ירושלים במושבה הגרמנית .

לציבור החילוני אישרה העירייה פתיחת בריכה פתוחה נוספת בקבוץ רמת רחל ,פרויקט שהוחל בו טרם הקמת המדינה ונגנז אז, בתחילת שנת 1959 החלו להמשיך ולהכין את הבריכה השנייה בירושלים , כרגיל בעת האישור נערכה התנגדות הציבור הדתי לבריכה חדשה זאת .

בשנתה השנייה של פתיחת בריכת ירושלים היא נסגרה כשבוע לאחר הפתיחה כשנתגלו מים עכורים בבריכה ,שנסגרה לתיקון לשבוע ,התקלה שנתגלתה חלחול מים לכיס בתחתית הבריכה , מיד לאחר שתוקנה התקלה היא נפתחה מחדש.

במחצית 1960 אישרה העיריה פתיחת ברכה מעורבת נוספת פתוחה במלון הולילנד ,כמובן שבהצבעה התנגדו הסיעות החרדיות , שתי סיעות הצביעו נגד וסיעה אחת הצביעה בעד, אך השוללים היוו מיעוט בין חברי הנהלת העירייה.

בשנתה השלישית נפתחה בריכת ירושלים בחודש מאי ,חברי הסיעות הדתיות המשיכו להגיש לעירייה שאילתות ,מדוע אין העירייה סוגרת את הפעלתה בימי שבת ומדוע אין הפרדה ברחצה בין גברים ונשים, בקיצור הרמץ הובער שוב ושוב בכול שנה בעת פתיחתה העונתית בריטואל חוזר כולל ההפגנות בעיקר באזור מאה שערים וגאולה.

בסוף יולי 1960 טבע האדם הראשון בבריכה, דבר הטביעה נתגלה ,כאשר בשעות הערב נתגלו בגדיו במלתחה, המציל משה את גופת הנער בן ה 17 מהבריכה ,הטובע הועבר לבית החולים שערי צדק שם נקבע מותו, הטובע השני צעיר בן 25 טבע בשנת 1965 בעת שרחץ בבריכה ביום שישי.

פתיחת העונה בשנת 1961 לאחר שיפוץ גדול שעברה הבריכה ,נפתחה השנה הרביעית של הבריכה ,נקבעה לתחילת חודש מאי אך נתקלה במזג אויר הפכפך שהביא גשם לאחר שבוע נאה וגרם לעזי המזג ,ללבוש מעילי גשם מעל לבגדי הים ולקפוץ למימי הבריכה, מנגד ההפגנות לפתיחת בריכת ירושלים נמשכו בידי העדה החרדית  .

העיריה אישרה בשנת 1961 את הקמת בריכת השחייה הרביעית הפתוחה ביער ירושלים (מתחם ציפורי כיום) במתחם נבנו שתי בריכות שחיה לילדים ואחת למבוגרים, המים העודפים והמוחלפים יוזרמו להשקיית נטעי האזור.

בצמידות לבריכת ירושלים הוקם בית הקפה אקווריום ,שהפעיל תזמורת חייה בשטחו, מפעילי הבריכה נכנסו לעימות עם החוכר מיכאל סרלוביץ ולטענתו בשנת 1963 ,הוא לא קיבל את הרישיון להפעלת התזמורת, משום לחץ בעלי הבריכה וקשריהם עם הנהלת העירייה ,עוד הוסיף הטוען מיכאל בעליו של האקווריום ,כי חבר הנהלת העיריה משמש גם כעורך דין של בריכת ירושלים.

במשפט שהתנהל בין הצדדים ,נדחתה בקשתו של התובע מיכאל להפעלת תזמורת ופתיחת המקום בשבת ,עקב החוק העזר העירוני להפעלת עסקים בשבתות , השופט קבע כי מיכאל ישלם את הוצאות ובנוסף יחתום על ערבות שלא יפעיל את עסקו בשבת וביום חול ,ובמידה ולא יחתום על כתב הערבות יאסר לחודשיים, בתגובה טען מיכאל כי בעלי הבריכה מנסים להשתחרר מחוזה השכירות שבידיו.

כך המשיך נתיב חייה של הגברת הזקנה (הבריכה) השכונתית והעירונית במקצב איטי עד שלשותפות שטחה של הבריכה, נכנסה חברת הבנייה הקבלנית "האחים אלה" שהנכס הנדלני שבה את עיניה ,ובמחשבתם החליטו שאולי יינתן בידם ,לסגור את בריכת ירושלים ולהקים על שטחה מבני מגורים ומסחר .

משום מה נשמט מעיניהם של היזמים ,שהבריכה משמשת לפעילות ספורט בעבור אוכלוסיית השכונה, על פי החוק וההסכם החתום, בין הבעלים (מפעילי הבריכה ) לבין העירייה ,שהשימוש היחידי לצרכי הרישוי ,יהיה רק לשימוש כבריכה, שבה משתמשים ,משפחות, אנשים שהשיבה צומחת על ראשיהם, ציבור נכים שחיינים חובבים ומקצועיים , אנשים דתיים וחילוניים , מקום המשמש, גם לפעילות חברתית ומועדון ריכוזי לחלק גדול של קשישי השכונה, לאורך השנה כולה.

משום מה העיריה בחרה בתחילה ,לא לנקוט בצעדים להפר את הרעיון הנדלני על חשבון שטחה של הבריכה ושבעצם לא תאפשר שינוי של " התבה " שנקבעה בהסכם החכירה של השטח ,פרט לדוח המציין כי אין לשנות את היעוד שיצא בקול רפה מיועציה , במקום להבהיר בראש חוצות כי הצעד החריג לשינוי אינו בא בחשבון .

תוהה אני בקול רם ,כיצד ניתן היה לשנות את יעוד השימוש בשטח בניגוד מוחלט ומפורש מבריכה למגורים ועסקים .

לטובת פרויקט ההגנה על הבית, כפי שהציע חבר מועצת העיר כחלון התגייסו תושבים מהשכונה בשנת 2010 והקימו ועד שייצג ויפעל בשמם על מנת להגן על הבית, בתהליך ארוך של דיונים הוחלט כי ניתנת לקבלן ולשותפיו אפשרות להקמת שני מבני מגורים יקרי ערך בחלקה האחורי של הבריכה במפגש עם רחוב הרכבת .

בהסכם הפשרה שנקבע ונחתם בשנת 2015 ,בחסות בית המשפט העליון בין העירייה והיזם , יבנה הקבלן על חשבונו ,מאחורי המבנים למגורים ,בריכה מקורה שאורכה 33 מטר ורוחבה חמש עשר מטר בקומת המסד ומעליה חדרי כושר וחוגים לפעילות ספורטיבית , מבנה שיימסר לידי העיריה לאחר השלמתו בעוד כשלוש שנים בשנת 1921 ,ויופעל אולי בידי זכיין או מנהל הקהילה השכונתית .

ירושלים ברכת ירושלים ז"ל במושבה גרמנית
 
המקבילה של השלג שירד בארץ בדצמבר 2013 ,היה השלג הגדול שירד בארץ ישראל בתאריך 20,2,1920 , כיוון שהמצב דומה למצב של היום ,אתאר את מה שנכתב בעיתון הפועל הצעיר מאותה תקופה בסגנון מצא את ההבדלים .
 

לפי התיאורים שנכתבו בעיתון ,סיפרו זקני ירושלים כי שלג כזה לא זכור להם בעבר (תרוץ מוכר נכון), הקשר עם חו"ל ומצרים בטלגרף בתנועת הרכבות ובים נותק, הקשר בין ירושלים ליפו נותק,תנועת הרכבת,העגלות והאוטומבילים חדלו לעבוד .

השלג בירושלים גרם להרבה היזקות (תרגום לנזקים) ,הרבה בתים נפלו,גגות קרסו ,עצים נשברו (אז לא הואשמה חברת החשמל במחדל) , הקור העז הגביר את מחלת השפעת ומחלות הריאה (מה זה מזכיר לי) ,בירושלים הופסקה התחבורה ,מצב שגרם לרעב בהרבה שכונות בירושלים, שלא ניתן היה לספק לחם ( מאפיית אנגל זרקה כעשרים משאיות עמוסות לחם בשלג (ספור החוזר על עצמו בעת ירידת שלג בירושלים ) .

ירושלים אגדה ירושלמית בשלג בשנת 1920
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור