דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 

ירושלים ספור העירייה הבלדייה מהקמתה

 
 
 

בתקופה העותומאנית שכנו משרדי הסראייה – מרכז השלטון האזרחי והצבאי התורכי ,בתוך החומות ברחוב שכיום אנו קוראים לו רחוב מעלות המדרשה, בשנת 1863 הוקמה העירייה הבלדייה הראשונה בסמטה הקרובה למבנה הסראייה .

מבנה העירייה הראשונה כלל שלושה חדרים, השערות שונות היו לשמה הערבי של הבלדייה, חלק מזקני העיר העתיקה ,יש הטוענים כי המלה בלדייה הינה משמו של רופא יווני חכים אל בלדייה, רופא זה טיפל בחולי העיר העתיקה בחינם, אך סביר להניח כי היא מהמילה בלדייה בערבית שפרושה עירייה.

במבנה שבו הוקמה הבלדייה הראשונה ,טיפולו בחולים הערביים, הרופא היווני שהיה ער לצרכיהם של מטופליו המוסלמים בנושאי בריאות, מים ועוד , החליט להוסיף עוד תפקידים בעלי סממנים מוניציפאליים לייצוג התושבים בעיר העתיקה אל מול השלטונות התורכיים.

גוף הבלדייה הראשון כלל גם גזבר שאסף את מיסי התושבים ,שהצטרפו לבלדיה ושילמו בעבור שרותי ניקיון ושמירה ושירותי הטיפול לפתרון צרכיהם האישיים של התושבים ,אל מול השלטונות תושביה המוסלמים כינו את התשלום בשם כנאסה וחראסה ( ניקיון ושמירה ) .

למרות שמיסי הבלדייה ,הגיעו מכלל התושבים בתחומי העיר העתיקה ,כולל היהודים והנוצרים, אשר מנו כמה אלפים בעת ההיא מכלל התושבים , למרות זאת על חברי מועצת הבלדייה נמנו רק חברים מהמגזר המוסלמי

קרן אור אחת ,הייתה למגזר היהודי בעיר העתיקה, אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים, הסוחר היהודי שלמה מזרחי ,בזכות קשריו המסחריים והאישיים עם מושל העיר התורכי, שלמה מזרחי ,שימש כמעיין נציג יהודי אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים.

למרות מספרם הגדול של היהודים בעיר העתיקה ,נבחרו למועצה רבע עד שליש נציגים מהמגזר היהודי ,בשנת 1909 נבחרו ארבעה נציגים יהודיים לבלדייה, החלק המשעשע בבחירות בעלי זכות הבחירה ,שלא כללו נשים היה שחלק מבעלי זכות ההצבעה המוסלמיים בחרו בנציגים היהודיים שהיו בעלי נתינות תורכית .

ארבעת הנציגים היהודיים היו : הנציג האשכנזי דוד ילין, יצחק עדס, יוסף אליישר ורחמים מזרחי בנו של הסוחר שלמה מזרחי, שנה לאחר מכן הוחלפו חברי המועצה ומתוך חמישה חברים חדשים נכנסו שוב שלושה נציגים יהודיים.

הבלדייה (העירייה) בירושלים בשליטת ראשי עיר ערביים ,התקיימה בין השנים 1864-1947 לאורך התקופה העותומאנית וחלק גדול מתקופת המנדט, נמנו בין 20-23 ראשי עיר מוסלמים.

ראשי העיר בירושלים בתקופה העותומאנית
 

ראש העיר הערבי בבלדייה יוסף אל-ח'אלידי בין השנים 1868- 1877

ראש העיר הבלדייה יוסף אל-ח'אלידי בין השנים 1878-1880

ראש העיר הערבי סלים אל-חוסייני בבלדייה בין השנים 1882-1897

ראש העיר הערבי בבלדייה פיידי אל-עלמי בין השנים 1906–1909

ראש העיר הערבי חוסיין אל-חוסייני בבלדייה בין השנים 1909-1917

ראש העיר מוסא כאט'ם אל-חוסייני בבלדייה בין השנים 1920 -1918 החליף את אחיו חוסיין.

רשימה חלקית לראשי הבלדייה (העירייה) בירושלים
 

ראש העיר הערבי בירושלים עארף א-דג'אני בתקופה המנדטורית בין השנים 1917-18

ראש העיר הערבי בירושלים ראע'ב נשאשיבי בתקופה המנדטורית בין השנים 1920-34

ראש העיר הערבי בירושלים חוסיין אל-ח'אלידי בתקופה המנדטורית 1934-37

ראש העיר היהודי דניאל אוסטר בין השנים 1937–1938, 1944–1945,

ראש העיר הערבי בירושלים מוסטפא אל-ח'אלידי בתקופה המנדטורית 1938-44

וועדה קרואה בין השנים 1945-1948

ראשי העיר ירושלים בתקופה המנדטורית
 

ראש העיר היהודי דניאל אוסטר בין השנים 1949-1950

ראש העיר היהודי שלמה זלמן שרגאי בין השנים 1950-52

ראש העיר היהודי יצחק קריב בין השנים 1952-55

וועדה קרואה בחודשים אפריל 1955 – ספטמבר 1955

ראש העיר היהודי גרשון אגרון בין השנים 1955-56

ראש העיר היהודי מרדכי איש שלום (אגרון) בין השנים 1959-65

ראש העיר היהודי טדי קולק בין השנים 1965-1993

ראש העיר היהודי אהוד אולמרט בין השנים 1993–2003

ראש העיר היהודי אורי לופוליאנסקי בין השנים 2003-2008

ראש העיר היהודי ניר ברקת בין השנים 2009-2018

ראש העיר היהודי משה ליאון בשנת 2017

ירושלים ראשי העיר היהודיים ממלחמת השחרור עד ימיינו
 

ספור המים לירושלים העברית במלחמת העצמאות ולאחריה

בעיר נוצרה בעיה חדשה היתולית בסוף שנת 1948 למנהלי העירייה, אל מול שפע המים באופן יחסי שהחל להגיע לתושבי העיר ,בהשוואה לתקופת המצור , שבו הורגלו התושבים לחסוך ולהשתמש בכמויות מים מצומצמות ,המשיכו התושבים שהחוסר במים הוטבע בהם לחסוך בשימוש במשאב, תוצאה שהביא בעיה לעירייה שלא הצליחה למכור לתושבים מים לתצרוכת אישית ועל כן ההכנסות ממכירת המים לא עלתה ,למרות שבניגוד לדעתה של הממשלה קבעה העירייה תעריפי מים מוזלים .

תחזית של משרד הפנים צפה שבתקופה הקרובה יחיו בחלק היהודי של ירושלים כמאה אלף יהודים , במטרה לפתור את בעיית המים למספרם הגדל של תושבי העיר ,החלו מגעים עם הממשלה ליצירת גוף שיטפל באספקת המים לתושבי ירושלים ולכפרים מסביב לצרכי חקלאות.

הגוף שהחל לטפל בבעיה כלל את אנשי משרד האוצר ואנשי מועצת העיר והעומד בראשה במטרה להקים חברה משותפת שתקרה מקורות לאספקת מים לעיר ,בגוף אספקת המים יהיו שותפים העירייה ,משרד האוצר , קרן היסוד והקק"ל, הגופים הללו הניחו צינור נוסף בעל קוטר של 24 צול בעלות של חצי מיליון לירות ,שיתחיל במעיינות ראש העיר ויעבור דרך הרי יהודה ,עד למאגרי המים העירוניים על פי ההסכם עיריית ירושלים תעמיד לרשות חברת המים את מתקניה.

שני קווי המים לירושלים נועדו להביא 38.000 אלף קוב מים , שהיו אמורים לספק מים לאוכלוסייה של רבע מיליון תושבים בירושלים ולחקלאות סביבה , הסיום להנחת הקו החדש הובטח בידי מקורות למחצית שנת 1950 .

על מנת לפתור את בעיית המים בתקופות של בצורת תוכננה ,חפירת בריכת אגירה גדולה על מנת לאגור בה מי גשמים ,לעת צרה או פגיעה בצינורות המים העולים לירושלים , עוד על הפרק פינוי שכונות עוני ולהקים בשטח החדש שיכונים על מנת לאכלס את התושבים ברווחה, לידם יוקמו פארקים ויינטעו עצים ושיחים בגינות הציבוריות 

אלא שהתוכנית עמדה להיכשל עקב מחסור במים בירושלים ,משום שקו המים החדש שאמור היה להתבצע בין המעיינות בראש העיר ובין הבירה ,הקו חסר ארבע וחצי קילומטר של צינורות ,בהוראת מנהל מקורות זורזה העבודה והקו החדש אמור בתקופה הקרובה להוסיף מעל לארבעת אלפים ומאתים קוב מים לצרכיה של העיר.

 
ירושלים ספור המים לאחר מלחמת השחרור
 
ירושלים משכנות שאננים וימין משה ספור בורות המים

התקנות העותומאניות קבעו שכאשר נבנה בית מחוץ לחומות העיר העתיקה יש לחצוב בור מים לאיסוף מי הגשמים ולאספקת תצרוכת המים המשפחתית,לצורך איסוף המים מהגגות ומהמדרכות הוסיפו בעלי הבתים מערכות איסוף של מרזבים מגגות הבתים ותעלות ניקוז ברחובות על מנת לאסוף את המים.

על גבאיי בתי הכנסת ,הוטלו האחריות לחלוקת המים, פתיחת הבורות ונעילתם , ניקיון המערכת והכנת התשתית בכול שנה לקראת החורף ,בעלי הבורות שילמו סכום כסף לאנשים תחזוקת וניקיון הבורות אחת לשנה.

מאגדות העיר היה דלי השאיבה הצמוד לחבל שהיה חומק מהחבל ומצא את מקומו החדש צף מעל פני המים או שקוע במעמקיהם, אי לכך הומצאה האמצאה הגאונית שנקראה גנג'ירה שהיה מתקן בצורת טבעת שעליה הולחמו מספר קרסים ,הגנג'ירה נקשרה לחבל והמחפש הניע את החבל הלוך וחזור עד שידית הדלי נתפס בגנג'ירה והועלה בחזרה והושב הסורר לבעליו.

לאחר זמן התווספו לבורות המים התקני השאיבה החדשים שהגיעו בתחילה מגרמניה משאבת היד ( הפומפה) משאבת היד חוברה לצינור בתוך הבור והמים שנשאבו באמצעותה נאספו לשוקת או מתקן אגירה שממנו ניתן היה בקלות לקחת מים.

 

ירושלים משכנות שאננים וימין משה ספור בורות המים
 
ירושלים ספור טחנות הרוח כתבה ראשונה

עד אשר החלו להופיע תחנות הרוח התעשייתיות במחצית המאה ה  18 באזור ירושלים הופעלו טחנות לטחינת תבואה בשיטות הישנות של סיבוב סוסים או חמורים מסביב לעמוד מרכזי שכלל אבני רחיים, בעלי החיים נרתמו ביצול, שהסתיים בעמוד עם אבני רחיים עליונים ותחתונים ,שבינם נטחנו גרגרי התבואה ,השיטה הזאת אף תוארה בכתבים המספרים על ימי בית שני בישראל.

 

תחנות שפעלו לטחינת קמח בעזרת זרמי מים במקום חיות ,במים שהוזרמו בארובות לפעולת סיבוב אבני הרחיים ,אך כיוון שמקורות המים לא היו קרובים לירושלים ,הופעלו תחנות בשיטה זאת של שימוש בזרם המים בצפון ירושלים עוד בתקופה הביזנטית במעין עין פרה,בהמשך הוקמה טחנת קמח כזאת באזור דרום בית לחם בכפר הערבי ארטס, היו ניסיונות להפעיל תחנות כאלה בעזרת זרימת המים ממעין עין השילוח מהנקבה ,ניסיונות היו גם במימי נחל דרגות .

 

ירושלים ספור טחנות הרוח כתבה ראשונה
 
ירושלים כיצד נקבעו מספרי הבתים

החלטה לקביעת מספרי בתים בירושלים ובמיוחד בציר המרכזי ברחוב יפו , נקבעה בשנת 1926 בתקופת המנדט הבריטי , השיטה קבעה כי תחילת הספירה תהיה בשער יפו לכוון היציאה מירושלים,מצד ימין יהיו המספרים הזוגיים ומצד שמאל המספרים השמאליים, אותה שיטה גם ברחובות היוצאים מפתיחת היציאה של הרחוב, בניגוד של השיטה העותומאנית של קביעת מספרים על פי גושי בתים.

בור הוא כי בשיטה הקודמת שבה היו בניות בתים בשיטת דונם פה דונם שם ובניות אקראיות ולא סדורות הבלבול היה גדול,על פי השיטה החדשה בשטחים שאינם בנויים בין בתים בנויים ידלגו על מספרי בתים וימשיכו על פי המיקום בפועל במספרים הבאים,באזורים מסחריים שבו במבנה נתון שורות של חנויות יקבעו המספרים על פי החנויות .

קביעת מיקום מספרי הבתים יהיה בגובה שבו ניתן לראות את מספר הבית מצידו הימני של משקוף הכניסה , כאשר יש שער לחצר בית ,יקבע המספר על העמוד הימני,או באם השער הוא קשתי המספר יתנוסס במרכז הקשת לכוון הרחוב.

בתחילה נקבעו המספרים ברחובות הראשיים ולאחר מכן ברחובות הנוספים, בחצר שבנה מספר בתים יקבעו המספרים לבתים ( בעיקרון כול בית יקבל מספר) והמספרים ימשיכו לבתים הבאים ברחוב .

ירושלים כיצד נקבעו מספרי הבתים
 

חברת החשמל הארץ ישראלית (חברת רוטנברג), חתמה על חוזה עם השלטונות המנדטוריים ובשיתוף חברת החשמל הירושלמית ,להנחת קו חשמל מהרשת הארצית לירושלים טרם פרוץ מלחמת השחרור, את עבודות ההכנה שכללו בהקמת תשתית ועמודים שעליהם היו אמורים למתוח כבלי חשמל לקו המיועד ,עד אז אספקת חשמל הופק בטורבינות שניזונו במזוט שמוקמו במבנים ייעודיים בירושלים .

המשא ומתן לחתימה על החוזה נמשך שנים אחדות ונחתם בשנת 1947, מיד לאחר ההסכם החלה חברת החשמל הארץ ישראלית להציב עמודי חשמל ,וממש עד עזיבת הבריטים במאי 48 ,הצליחה החברה , להציב את העמודים עד הכניסה לקבוץ קריית ענבים .הצרה הייתה שחלק מעמודי החשמל הוצבו באזורים נשלטים בידי הערבים כמו הדרך באזור לטרון .

מכוון שהבעלות על חברת החשמל הירושלמית ,שסיפקה חשמל לעיר העתיקה ולשכונות היהודיות שמחוץ לחומה התחלקה גם עם אנשי המנדט , נתבקשו אלו לאפשר את החיבור החדש בלחצו של דניאל אוסטר ראש העיר בחלק היהודי של ירושלים .

לאחר התערבות גם כן של היזמים השותפים מאנגליה בשנת 1950 ,על תחנות החשמל הירושלמיות, החלה שוב חברת החשמל הארץ ישראלית, שוב להעמיד עמודי חשמל ,חלקם במקום אלו שנגרעו משטחים יהודיים, והפעם גם באזורי כפרים יהודיים שמסביב ובדרך לירושלים .

ירושלים חיבור העיר לרשת החשמל הארצית 1950
 

אגדה ירושלמית מספרת ,כי בבחירות למועצת העירייה הירושלמית בשנת 1934 ,נערך הסכם בין שני מועמדים מוסלמים צובחי דגאני ובן חמולתו חסן צדקי דגאני שהיה בתפקיד חבר מועצת העיר ,בהסכם שנכתב ונחתם התלוותה ערבות בשטר של אלף לירות ארץ ישראליות שנועד לשמירת ההסכם ,כאשר נחתם ההסכם, חתם חסן על שטר שהסב אותו לפקודת דודו צובחי כערבון, פרטי ההסכם היו שבאם חסן לא יבחר הוא יפנה את מקומו לצובחי,

בעת שנערכו בחירות ב שנת 1934 לראשות עיריית ירושלים , התברר שחסן צדקי דגאני וצובחי דאגני ,קבלו מספר הקולות שווה, לכן על פי ההסכם חסן כתב מכתב התפטרות ממועצת העיר לראש מועצת העירייה ,קבל בחזרה את שטר האלף לירות מדודו , אך עשה סיבוב של 180 מעלות ,וכתב במקביל לאחר קבלת שטר העירבון לידו, מכתב חדש לראש העיר שבו הוא חוזר בו מהתפטרותו, מכתב זה על פי העדויות במשפט ,הגיעו לפני מכתב ההתפטרות לידיו של ראש העיר , אי לכך מכתב ההתפטרות הראשון לא תפס , על כן חסן חזר לחברותו במועצת העיר.

טענתו של חסן במשפט לגבי השטר שקיבל בחזרה ,הייתה כי בבחירות אף אחד לא הפסיד ולא ניצח ועל כן אין ערך לשטר, השופט קיבל זמן לקביעת פסק הדין ואנו ממתינים עד היום לפסיקה.

בבחירות 1934 לאחר שסילק את בן דודו וצובחי (סובחי) דאגני מחברות במועצת עיריית ירושלים , ומיד לאחר בחירתו כחבר באופוזיציה במועצה ,הגדיל לעשות בהתנגדותו והחל לשלוח מסרים והביאו את מורת רוחו משלוב יהודים במועצה, במיוחד כלפי מינוי דניאל אוסטר כסגן ראש העיר , כאשר בסתר ליבו קיווה כי השלטון בעירייה יחזור בלעדית לידי המוסלמים ואז הוא יוכל להיות ראש העיר.

מכוון שחסן היה שופרו של האמיר עבדאללה מירדן , טרח זה ושיגר למחלקת המושבות הבריטיות מכתב שבו הוא דורש למנות את בן חסותו חסן לראשות עיריית ירושלים, בטענה כי חסן הוא הראוי לשמש כראש עיר .

אגדת בחירות בשאלה הנצחית (האם להאמין להבטחות נבחרים)
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור