דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 

ירושלים ספור העירייה הבלדייה מהקמתה

 
 
 

הקמת העירייה (הבלדייה) בירושלים בתקופת התורכים

תודה לאברהם אל מליח על הוספת המידע לכתבה.

בתקופה העותומאנית שכנו משרדי הסראייה – מרכז השלטון האזרחי והצבאי התורכי ,בתוך החומות ברחוב שכיום אנו קוראים לו רחוב מעלות המדרשה, בשנת 1863 הוקמה העירייה הבלדייה הראשונה בסמטה הקרובה למבנה הסראייה .

מבנה העירייה הראשונה כלל שלושה חדרים, השערות שונות היו לשמה הערבי של הבלדייה, חלק מזקני העיר העתיקה ,יש הטוענים כי המלה בלדייה הינה משמו של רופא יווני חכים אל בלדייה, רופא זה טיפל בחולי העיר העתיקה בחינם, אך סביר להניח כי היא מהמילה בלדייה בערבית שפרושה עירייה.

במבנה שבו הוקמה הבלדייה הראשונה ,טיפולו בחולים הערביים, הרופא היווני שהיה ער לצרכיהם של מטופליו המוסלמים בנושאי בריאות, מים ועוד , החליט להוסיף עוד תפקידים בעלי סממנים מוניציפאליים לייצוג התושבים בעיר העתיקה אל מול השלטונות התורכיים.

גוף הבלדייה הראשון כלל גם גזבר שאסף את מיסי התושבים ,שהצטרפו לבלדיה ושילמו בעבור שרותי ניקיון ושמירה ושירותי הטיפול לפתרון צרכיהם האישיים של התושבים ,אל מול השלטונות תושביה המוסלמים כינו את התשלום בשם כנאסה וחראסה ( ניקיון ושמירה ) .

למרות שמיסי הבלדייה ,הגיעו מכלל התושבים בתחומי העיר העתיקה ,כולל היהודים והנוצרים, אשר מנו כמה אלפים בעת ההיא מכלל התושבים , למרות זאת על חברי מועצת הבלדייה נמנו רק חברים מהמגזר המוסלמי

קרן אור אחת ,הייתה למגזר היהודי בעיר העתיקה, אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים, הסוחר היהודי שלמה מזרחי ,בזכות קשריו המסחריים והאישיים עם מושל העיר התורכי, שלמה מזרחי ,שימש כמעיין נציג יהודי אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים.

בתקופת השלטון התורכי הקימו התורכים ,שורה של מצודות על הדרך בין חומות העיר העתיקה, על הציר בירושלים ממזרח למערב בואך לעיר יפו , אחת המצודות מוקמה במקום שניצבת כיום בית העירייה הישן בעיר החדשה , מספרה של המצודה היה על פי מניין התורכים מצודה מספר 17 , כאשר הגיעו הבריטים לירושלים חדלה המצודה מתפקידה להגנת הדרך.

לאחר שמבנה הבלדייה הראשונה בעיר העתיקה , היה צר לצרכים שגדלו ,הוקמה הבלדייה השנייה ,שמוקמה ברחוב ממילא ,לאחר מכן להקמת המבנה העירייה השלישי רכשו שלטונות העיר את שטח מצודה מספר 17 והרסו את המבנה , על חורבותיו הקימו את מבנה העירייה הישן בעיר החדשה ,המהווה נדבך בכיכר הצנחנים – כיכר אלנבי דאז .

לאחר העליות הראשונה והשנייה ,עלו מספרית מספר תושביה היהודים בעיר העתיקה והם היוו גורם משמעותי בהרכב התושבים, גם משום שחיי המסחר החלו להתפתח ולגדול וחנויות רבות ועסקים של יהודים נפתחו ברחובות העיר העתיקה ומחוצה לה ומספרם של היהודים עלה בירושלים ,נאלצו חברי מועצת הבלדייה המוסלמית למורת רוחם, לצרף נציגים יהודיים למועצת הבלדייה הירושלמית שמנתה אז כעשרה נציגים.

למרות מספרם הגדול של היהודים בעיר העתיקה ,נבחרו למועצה רבע עד שליש נציגים מהמגזר היהודי ,בשנת 1909 נבחרו ארבעה נציגים יהודיים לבלדייה, החלק המשעשע בבחירות בעלי זכות הבחירה ,שלא כללו נשים היה שחלק מבעלי זכות ההצבעה המוסלמיים בחרו בנציגים היהודיים שהיו בעלי נתינות תורכית .

ארבעת הנציגים היהודיים היו : הנציג האשכנזי דוד ילין, יצחק עדס, יוסף אליישר ורחמים מזרחי בנו של הסוחר שלמה מזרחי, שנה לאחר מכן הוחלפו חברי המועצה ומתוך חמישה חברים חדשים נכנסו שוב שלושה נציגים יהודיים.

בתקופה העותומאנית נמנו מעל לעשרים ראשי עיר מוסלמים, עד לבואם של הבריטים בשנת 1917 כאשר כבשו את ישראל וירושלים.

מטרתם של החברים היהודיים שצורפו למועצת הבלדייה ,הייתה לשפר את תנאי המחייה של התושבים בתוך החומות , הם רצו לשפר ולבנות את מערכת הביוב , לחבר את העיר בצנרת למקורות מים ממעיינות הסביבה מכיוון שבורות המים והתלות בגשם לא ענו על צרכי העיר הגדלים, וביחס לגידול מספר התושבים, נציגים אלו רצו להכניס חידושים טכנולוגיים מהעולם הגדול ,בנושאי חשמל ותקשורת (שח רחוק ) הטלפון בין חלקי הארץ לירושלים ועוד.

רעיונות ותוכניות עבודה אלו ,של חברי המועצה היהודיים נתקלו, בחומת השלטון העותומאני הבצורה, שגרס ששינויים בסדר גודל כזה אינם עירוניים מוניציפאליים אלא ממלכתיים ובאחריות השלטונות ולכן תוכניות אלו הושלכו לפח הזבל.

למרות שבעיתון הצבי בתאריך 9.8.1912 ,נכתב בידי איתמר בן אבי ,כי חברה יהודית קיבלה בקושטא אישור לפתיחת ובניית קווי טלפונים ,לקווים בין יפו לירושלים , מערכת שהייתה אמורה להחליף את רשת האיתות, שהייתה נהוגה באותם ימים ,עוד קווים לטלפונים וטלפרינטר אושרו בין פתח תקווה, מקווה ישראל, ראשון לציון ורחובות, בעיתון אף צוין כי מחיר השיחה יהיה זול.

ירושלים סיפור העירייה הבלדייה חלק 1
 

המשך סיפור הבלדייה

עקב הצפיפות של מבנה הבלדייה הישנה בתחומי העיר העתיקה , אל מול הצרכים החדשים המוניציפליים הגדלים בבלדייה ,נאלצה הבלדייה הישנה ,לנדוד בשנת 1932 אל מחוץ לחומות ועברה לרחוב ממילא 20.

הבלדייה החדשה שברחוב ממילא 20 ,כללה שלושה חדרים בקומה העליונה שמעל לשלושת החנויות שניצבו בקומת הקרקע, כיום מבנה הבלדיה הישנה עבר שיפוץ ושחזור בעת ששופץ מדרחוב אלרוב , בקומה השנייה שבה הייתה הבלדייה ,נפתחו שלושת חנויות של רשת פוקס ופתחם כלפי מדרחוב אלרוב.

כיוון שמשרדי העירייה השנייה שמחוץ לחומות ,כללו רק שלושה חדרים , התברר במהרה כי הבלדייה בממילא גם היא לא מספיקה לפעילות העירונית הגדלה , על כן עברו משרדי העירייה הירושלמית בפעם השלישית בשנת 1932 ,למבנים שנבנו מעל לכיכר אלנבי שכיום נקראת כיכר הצנחנים,

את מבנה הבלדייה הישנה ברחוב ממילא 20 ,מכרה העירייה לאחר המעבר למקומה החדש למהנדסים סלים אבו סואן ושותפו מרקוס נאסר בסכום של 22.000 לא"י .

בשנת 1926 החלו רחוב דרך יפו והמדרכות לצידה בירושלים להתכסות בזפת, בעיקר באזור שער יפו ,אך גם לכוון גן העיר ליד בית העירייה עד מחנה יהודה ובואך ליציאה מהעיר לכוון העיר יפו ,הדרך תוקנה בעבור מכוניות ועגלות ,העבודה בוצעה בידי סוללים ערביים,(עירייה בשליטה ערבית ) , לשיקום הדרכים ליד העיר העתיקה מתווספת הרחבת הכביש ליד שער שכם באזור דרך שכם והמושבה האמריקאית.

רחוב יפו 2 בית העירייה הישן ( כיכר אלנבי –כיכר הצנחנים)

מבנה העירייה ישן שהוקם בתקופת המנדט הבריטי ,לאחר מעברו מרחוב ממילא , מבנה שהקמתו בשנים 1929-1934 במימון בנק ברקליס , בהסכם שקומת הקרקע תשמש את הבנק לאורך שלושים שנה בין השנים 1934-1963 ,בתמורה למימון הקמת המבנה,( בפועל על פי בקשת הבנק הוארכה תקופת השימוש בעוד שנתיים ).

הכניסה לבנק הייתה מכוון חומות העיר העתיקה ,בשאר המבנה שהכניסה אליו הייתה מכוון גן דניאל אוסטר השתמשה העירייה למשכנה החדש עד לאחר מלחמת ששת הימים שאז נבנתה קריית העירייה החדשה וכיכר ספרא.

המבנה הישן שנבנה בתקופה המנדטורית , נבנה ותוכנן בידי האדריכל קליפורד הולידיי ,כמו יתר המבנים שתכנן המבנה נבנה בסגנון הבין לאומי ,על חלונות המבנה הוצבו סורגים שעוטרו בסמלו של הבנק באותיות האנגליות BB, כאשר הוחזר הבנק לידי מועצת העיר והעירייה בשנת 1965 הפך אולם הבנק לאולם מועצת העיר בישיבותיה, בשורת עמודים משיש, תמכו בין שתי הקומות .

בשנת 1993 עבר המבנה שיפוץ ,בעת שהוקמה קריית העירייה החדשה והמבנה עבר לשימוש מחלקת התרבות של העירייה , החלק של הבנק בקומת הקרקע הוסב את שמו לבית ניו יורק ושוכנת בו המחלקה המשותפת לערים ירושלים - ניו יורק, על קירות המבנה לכוון חומות העיר העתיקה הוחלט להשאיר את סימני הירי של הלגיון הירדני לאורך השנים 1947-1967.

פסיקה שנקבעה במשפט שערכה העירייה נגד חייב ארנונה לעירייה משנת 1930-1

בשנת 1931 קבע השופט הבריטי בודילי ,בתביעה שהגיש העורך דין בן אהרון בשם לקוחו על דרישת העירייה לקבל מס ארנונה על ביתו של הנתבע, לאחר שבדק השופט את סמכויות העירייה המנדטורית והעותומאנית ,על שכונות ובתים שמחוץ לחומות העיר העתיקה , קבע השופט בודילי ,כי העירייה חרגה מסמכויותיה ולא הסדירה את הריבונות העירונית על נכסים בתים ושכונות ואפילו שטחים ללא בנייה ,שמחוץ לחומת העיר העתיקה.

בפועל רק בנובמבר 1931 ,הוצא צו מטעם הנציב העליון ,המפרט את השטחים השייכים ריבונית לעיריית ירושלים והחייבים במס ארנונה לעירייה, למעשה בחקיקה העותומאנית נתגלו אי דיוקים וחסרון של הוראות חוקיות להסדרת חוקים אלו ,או שמה נעלמו הוראות כתובות אלו במהלך מלחמת העולם הראשונה.

חטא אף השלטון הבריטי בנושא ,מחוסר תשומת לב לחקיקה כזאת, שבוצעה למען האמת בעקבות פסיקת השופט בודילי ושנתנה פתח לכול המתגוררים מחוץ לחומות העיר העתיקה להימלט ולהימנע מתשלום ארנונה לעירייה.

מאידך גיסא ,צדקה העירייה בדרישתה להרוויח כסף בעבור קופת העיר מנכסים אלו ,אך החוסר בפקודות והוראות חתומות ,יצרו מצב של אי בהירות וחוקיות ומנעו את דרישתם לקבלת מיסי ארנונה, כספים שאמורים לשרת את הציבור ולא את כיסם הפרטי של חברי המועצה, לכן מחוסר כסות חוקית ,נכשלה העירייה בדרישתה והפסידה במשפט .

עיריית ירושלים החדשה לאחר מלחמת השחרור

חברי המועצה היהודיים ,המשיכו להיאבק על זכויות התושבים היהודיים ,עד שפוטרו ערב יציאת הבריטים מישראל, לאחר עזיבת הבריטיים ובשוך הקרבות בירושלים בשנת 1948 ולאחר כיבוש חלקים ושכונות מהעיר שהיו בשליטה מוסלמית ,נבחרה מועצה יהודית לעיר העברית ירושלים, במועצת העיר החדשה נבחרו 17 נציגים מהזרמים העדות והמגזרים הפוליטיים למועצת העיר, הבחירות היו לכלל תושבי העיר ללא הבדל דת ,לאום או מין.

העירייה החדשה לאחר מלחמת ששת הימים

לאחר מלחמת העצמאות ,כאשר העיר ירושלים חולקה באזור כיכר אלנבי ( כיום כיכר הצנחנים) , נותרה העירייה המנדטורית ,בשטחה של ירושלים היהודית אל מול חומות העיר העתיקה , רעיונות משונים עמדו לנגד עיניהם של מתכנני העיר וראשייה לגבי מיקומה החדש של בית העירייה.

נזרקו רעיונות לבנות את קריית העירייה במתחמים הבאים : אזור הבור ליד הכנסת הישנה ברחוב המלך גורג, במתחם בין תחנת אגד המרכזית ובנייני האומה, באזור מלונות קריית משה מול חניון המקשר הישן, בפאתי גן העצמאות באזור סוף רחוב אגרון.

ירושלים סיפור העירייה הבלדייה חלק 2
 

תודה לעזרה מזיכרונותיו של אנטון סאפי, שהיה מזכיר העירייה הערבית בירושלים.

בסוף חודש נובמבר 1947 החליט האו"ם ,לחלק את העיר ירושלים לחלק הערבי ולחלק היהודי , בשלב הזה, עדיין שכנה העירייה (הבלדייה )המשותפת במבנה שמחוץ לחומות בכיכר הצנחנים של התקופה הזאת, לאחר החלטת האו"ם לחלוקת ירושלים , הכריזו חברי מועצת העירייה הערביים ופקידיה ,על שביתת מחאה שמנעה מחברי מועצת העיר היהודיים והעובדים להיכנס למבנה, עקב תחילת המאורעות מכוון שהמבנה היה בשליטת הערבים .

מר גרייבס ראש המועצה הקרואה שבראשות השלטון המנדטורי של העיר ירושלים ,שפעלה בירושלים החל משנת 1945 ,לאחר שהבריטים פרקו את מועצת העיר ירושלים, גרייבס החליט לפתוח סניף של העירייה בעבור הצבור היהודי באזור הנשלט בידי היהודים, אך ראשי חמשת המחלקות שהיו בעירייה ללא מחלקת המים שמנהלה היה יהודי ולכן לא היה יכול להגיע למבנה העירייה .

שאר המחלקות : הנהלת הוועדה הקרואה בראשות המנהל גרייבס הבריטי ,הגזברות שמנהל ערבי עמד בראשה המחלקה הטכנית ,המחלקה הסניטרית ומהנדס העיר שהיו תחת מנהלים בריטיים, עדיין פעלו במבנה שהיה בשליטת הערביים.

בישיבתה באפריל 1948 החליטה הוועדה הקרואה בירושלים ,כי מנהלי המחלקות הבריטיים ומזכיר הוועדה יוכלו לעזוב את עבודתם ולחזור למולדתם בריטניה, לראשות הוועדה הקרואה במקומם התמנה מר הילטון שהיה משנה לראש הוועדה הקרואה, שאר חברי הוועדה שכללו את מנהל הכספים , היועץ המשפטי ,מנהל מחלקת הסניטציה ,מנהל מחלקת המים לעיר העתיקה ומזכיר העירייה נתמנו מנהלים ערביים .

חומר ארכיוני של העירייה, ספרי הנהלת החשבונות ומסמכים הועברו מהמשרדים למשמורת בבית הספר פרייר בעתיקה, כאשר החלה נסיגת הכוחות הבריטיים מירושלים במחצית מאי 1948 , החלה מתקפה של הכוחות היהודיים על מבני מגרש הרוסים ומבנה העירייה , עובדי העירייה וחברי המועצה הקרואה הערבים נמלטו מהמבנה לתוך העיר העתיקה .

ימים ספורים לאחר הבריחה ,התאספו חברי הוועדה הקרואה הערביים במבנה בית הספר פייר בעיר העתיקה שם נקבעה חלוקת תיקים ומונו מנהלים למועצת העיר ,על מנת להקים עירייה ומועצה ערבית חדשה ,בתחילה התיישבה העירייה הערבית החדשה בחדרים בבית היתומים לילדי מוסלמים ,ומשם עברו חברי מועצת העיר ,בתקופת ההפוגה הראשונה ,למלון קלעה , ומשם לחדרים בבית החולים היווני .

בכספת שבמבנה בנק ברקליס בנק ,הסמוך למבנה הירייה שבכיכר הצנחנים ,נותרו כשישים אלף לירות מכספי קופת העירייה המשותפת בטרם התפרקה , אחת ההחלטות האחרונות של הנציב העליון הבריטי הייתה לחלק את הכספים הללו בין העיריות הערביות והיהודיות ,על פי צפתח כמות האוכלוסין , אי לכך הועבר צק על סך 30.000 לירות לידי מועצת העיר היהודית ועשרים ושבע וחצי אלף לירות נמסרו לידי הגזבר הערבי ,שהכניסו לכספת במבנה המשותף .

על פי אגדות זקני ירושלים צק זה , ניירות ערך ,הסכמי השכרות , חוזים חתומים וכספים נוספים נעלמו מהכספת לאחר בריחת חברי מועצת העיר הערבים ,בעת שהאזור נכבש בידי הכוחות היהודים לאחר נטישת הבריטים את מגרש הרוסיים והעירייה.

בעקבות העלמות הכספים מהכספת ,יצא הגזבר הערבי של העירייה הערבית לפגישה עם מנהל בנק ברקליס באי קפריסין על מנת לשכנעו להעמיד הלוואה לעיריית ירושלים הערבית שקופתה הייתה ריקה ,במקום הצק שנעלם , לאחר דיונים החליט הבנק להעמיד 20,000 לירות כהלוואה ,אלא שהבנק העמיד התניה למתן ההלוואה, שממשל המלך עבדאללה בירדן יחתום על ערבות לסכום זה.

מכוון שדיבורים הם דבר אחד ומעשים הם דבר שני ,הוברר שחוץ מליטוף על הראש של עיריית העיר העתיקה והצהרות עידוד, לא הייתה הממשלה הירדנית להעמיד ערבות להלוואה.

כתוצאה מכך הכריזו בשנת 1948, עובדי העירייה הערבית בעיר העתיקה, על מספר שביתות ,מכוון שלא קבלו משכורות לאורך מספר חודשים , לבסוף הסכימה הממשלה הירדנית לשלם חמשת אלפים דינרים ירדניים ,למשכורות עובדי העירייה וסכום נוסף קטן בעבור אספקת המים ,לחיילי הלגיון שהוצבו באזור העיר העתיקה.

בתחומי עיר העתיקה לאחר הבריחה של התושבים מהשכונות הערביות ,בשטח היהודי של ירושלים , בעת הכיבוש היהודי בתחילת מלחמת העצמאות , התנקזו בעיר העתיקה לאחר מאי 1948 ,כשבעים אלף אזרחים ופליטים בתאי תברואה וצפיפות נוראיים ,חלקם רוכזו במוסדות ציבוריים ,בתי ספר ומנזרים כמו מנזר הסלחיה .

אל אלה התווספה בעיית המים לשתייה ,מאחר וקווי העברת המים ממעיינות ראש העין לבירה עברו בחלק היהודי שמהרו וניתקו את העברת המים הן לעיר העתיקה והן לשכונות הצפוניות הערביות הסמוכות , מפעל המים שטופח בימי המנדט ממעיין עין פארה והוביל מים לעיר העתיקה ,נפגע מהפגזות של כוחות הצבא היהודי , הוא אומנם תוקן בהמשך אך כמות המים לא הספיקה .

המים בעיר העתיקה ,אפילו לא הספיקו לכיבוי שריפות בעיר העתיקה, שהתלקחו מהפצצות התותחים היהודים על העיר העתיקה כתגובת נגד להפצצות הלגיון הערבי, תפקוד העיר העתיקה קרטע ,ובסוף שנת 1948 נערכו בחירות לעיריית העיר העתיקה ונתמנו חברי מועצה חדשים ,למועצה התווסף קצין קשר מטעם הממלכה האשמית ,על מנת לגשר ולתווך ביחסים הרעועים בין העירייה לבין השלטון הירדני וצבאה .

בחודש מרץ 49 התחלפו חלק מחברי המועצה ,במקביל נערך מפקד אוכלוסין בעיר העתיקה שבו נמנו קרוב ל29,000 תושבים הגרים בעיר העתיקה, הכנסותיה של מועצת העיר מהמיסים היו כעשרים ושלושה אלף לירות , אך הוצאותיה היו כעשרים ושמונה אלף לירות, כלומר נוצר גרעון של כחמשת אלפים לירות למאזנה של העירייה הערבית בשנת 1949 שכוסו מהלוואה נוספת ירדנית .

העירייה הערבית (הבלדייה) הערבית בשנים  1947-9
 

הגדיל לעשות הרב קצנלנבויגן נציג הזרם החרדי בירושלים בהופיעו בפני הוועדה שחקרה את פרוק מועצת העיר שעל פי השמועות לגבי ממצאי החקירה ,הבין הרב קצנלנבויגן שבירושלים יקומו שתי עיריות נפרדות ליהודים ולמוסלמים , ועמד ודרש כי שהעירייה היהודית תפוצל ותורכב מעירייה דתית ומעירייה חילונית , טענתו העיקרית שאסור למועצה חילונית לקבוע לציבור הדתי את דרכה, ראש ועדת החקירה העיר לרב קצנלנבויגן שהוא אינו מתערב בנושאי דת .

רעיונותיו של הרב קצנלנבויגן לחלוקת ירושלים
 

חוסיין סיים בית ספר לרפואה בבירות והיה גם פוליטיקאי, לאחר שרות כרופא צבאי בצבאו של המלך הסעודי פייסל, בשנים 1918-1919 ,לאחר מכן התמנה כרופא הראשי במחוז ירושלים, בשנת 1934 נבחר לשמש בתפקיד ראש העיר ירושלים שם שרת עד שנת 1937.

לאורך שירותו כראש העיר ולפניה חלק על דעותיו של ראע'ב נשאשיבי, שהיה ראש עיר לפניו ובשנת 1935 ייסד ביחד עם חבריו את מפלגת הרפורמה, מפלגה שהצטרפה למרד הערבי ודגלה ברעיונותיה.

חוסיין היה בן דודו של ראש העיר מוסטפה בכי אל-כאלדי ,ששימש כראש עיר לפני מוסטפה כראש העיר חוסיין כאלדי ,נחשב בתחילת דרכו למוסלמי בעל דעות מתונות, אך בעקבות התגברות ההסתות של כוהני הדת בראשם של המופתי חאג' אמין אל חוסייני , שקרא למרד ערבי בשלטון הבריטי בארץ ישראל ,השתנו דעותיו והוא הקצין את עמדותיו הן כלפי הבריטים והן כלפי היהודים בארץ ישראל ובירושלים בפרט ,

עקב המשך התנגדותו לשלטון הבריטי ,יצא חוסיין כלאדי (חאלידי) באוגוסט 1937 לשישה שבועות לחופשה ,שנבעה מהצעתו הידידותית של השלטון המנדטורי, אך בעקבות המשך פעילותו במרד הערבי ,גורש לגלות באוקטובר בשנת ,1937 כלאדי חוסיין עם עוד שלושה מנהיגים קיצוניים מוסלמים לאי סיישל .

בעת חופשתו המאולצת של חוסיין כאלדי באיי סיישל ,שלח במחצית 1938 מכתב לדניאל אוסטר שבו תאר את האי ,האקלים והתנאים הקשים שבו הוא נתון, למרות שהחיים זולים יחסית באי , עוד מספר כאלדי כי שכרו באי בעבור עבודתו גרוש וחצי.

בהמשך מכתבו ,מתבדח כאלדי עם אוסטר ,שאולי יצחק בן צבי יקים באי את קרן לטובת פועלי האי סיישל , כפי שעשה בארץ בקרנות למען הפועל היהודי, כמובן שכאלדי מתעניין בפעילות העירייה בראשותו של אוסטר ובפרויקטים שהוא מבצע ומאחל לו הצלחה .

חוסיין שוחרר עם שאר המגורשים בדצמבר 1938מגלותו באיי סיישל ,לאחר חזרתו לארץ ישראל בשנת 1943 הצטרף חוסיין למתנגדים לספר הלבן , אז הצטרף לוועד הערבי העליון וצידד בקו של הממלכה האשמית ואף נבחר לשמש כמזכיר הוועד.

משם עבר לממשלת פלסטין הגולה במצרים ,ושימש בה כשר הבריאות, לאחר הפיוס עם המלך עבדאללה הירדני חזר לירדן ונבחר לשומר המקומות הקדושים של הליגה הערבית, ושימש גם כשר החוץ .

כאשר עלה למלוכה הירדנית בנו של עבדאללה חוסיין , הוא פיטר את הממשלה והטיל בשנת 1957 להקים ממשלה חדשה בירדן , לאחר שהקימה שימש בתפקיד עשרה ימים והתפטר עקב מחלוקות פוליטיות, חוסיין נפטר ב 1962 .

ירושלים ראש העיר חוסיין פחרי אל-ח'אלידי
 

בעת שמוסטפה חאלדי התגורר בירושלים ,הוא זכה בירושת דודו כליל חלאדי בסכום גדול ולאחר מכן זכה בירושת דודתו אמינה חאלדי בשנת 1944 בסך שלושים אלף לא"י , להעברת ירושה זאת לידיו של מוסטפה התנגד הווקף המוסלמי שטען שזאת ירושתו אלא שמוסטפה חאלדי המשפטן ,בעזרת עורך דינו גוייטן היהודי משכונת רחביה, הסיר טענה זאת בבית המשפט העליון המנדטורי וזכה בירושה.

בשנת 1938 בעקבות הגליית בן דודו חסן כלאדי לאי סיישל ,מונה בידי המושל הבריטי מוסטפה כאלדי כראש עיריית ירושלים, בשנת 1939 יזם ראש העיר חוסיין כאלדי פנייה לשלטונות המנדטוריים בהצעה בכתב שמטרתה הייתה להחליש את כוחם של הצבור היהודי שהווה רוב בערים בארץ ישראל ובמיוחד בירושלים ,הצעה הנוגעת לצורת הבחירות למוסדות הערים , על פי הצעתו ,זכות הבחירה ,תוענק רק לבעלי בתים ולא לדיירים השוכרים דירות למרות היותם רשומים כתושבי העיר.

להצעה ערמומית זאת התנגדו היהודים ,בטענה כי בעלי הבתים הערביים ,הם בדרך כלל בעלי דירות של קומה אחת ואילו המבנים של היהודים כוללים מספר דירות במבנה, כך שאם הייתה מתקבלת הצעתו ,זכות הרוב היהודי הייתה מצטמצמת ומאפשרת לבעלי הבתים הערביים, עליונות מספרית בעת הבחירות לראשי הערים, מובן שהצעה זאת נדחתה.

בתקופת השלטון העותומאני סיים מוסטפא כאלדי את בית הספר למשפטים בקושטא ,בתקופה העותומאנית שימש כשופט בבירות ולאחר מכן ראש המשטרה בבירות ולאחר מכן כשופט עליון בבית הדין בבירות ,לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים , חזר להתגורר בירושלים בשנת 1917 והחל לעבוד בבתי הדין המנדטוריים בארץ ישראל .

מוסטפה חאלדי בהיותו יושב בכס השופט בבתי הדין, חתם בעת המאורעות של שנת 1936 על מזכר שעליו חתמו מאה שלושים ושבעה פקידים ועובדי הממשל המנדטורי מהמוצא המוסלמי , (לא כול הפקידים הגבוהים המוסלמים חתמו) מזכר זה הוגש לנציב הבריטי העליון בארץ ישראל ,במטרה שיגיע לידיו של שר המושבות הבריטי .

במזכר טענו אנשי הממשל המוסלמי (כנציגים והפה של המוסלמים בארץ ישראל) כי הממשל המנדטורי מפלה את המוסלמים בארץ ,משום לחצם הרב של הציונים היהודיים ולכן פרצו המאורעות והמרד בשלטון הבריטי בארץ ישראל בהשפעת המופתי הירושלמי.

בשנת 1938 לאחר משבר עם החברים הערביים שהחרימו את ישיבות חברי מועצת העיר , מונו חברים חדשים למועצה , כתוצאה מכך מונה ראש עיר ערבי מוסטפה בכי אל חלאדי ואוסטר מונה לסגנו, .

ראש העיר החדש משנת 1938 ,ד"ר מוסטפא כאלדי ,התנכל לסגנו היהודי אוסטר מתחילת הדרך , כאשר הגיע אוסטר למלא את תפקידו סרב ראש העיר להקצות לו חדר קבוע במשרדי העירייה בטענה שרק הוא כראש העיר יקבע את הדרך, החוקים וכול מה שקשור לעירייה, בניגוד להחלטת הנציב הבריטי ,ולכן לא יוכל אוסטר להתוות או להיות מעורב בעבודת העירייה.

לאור התנהגותו הרעה של כאלדי לאחר הבחירות בשנת 1938 ,כלפי סגנו דניאל אוסטר , החלו ראשי המנהיגים היהודים ,להבין כי אולי טעו בהסכמתם לאפשר בחירת ראש עיר ערבי בירושלים, אך בעיקר שלא נקבעו מה הם סמכויות ראש העיר וסגניו בניהול העירייה, בטרם ישבו לסיכומים עם הממשל הבריטי לצורת הפעלת העירייה הירושלמית ובמיוחד לחוסר הזכויות של סגן ראש העיר היהודי ,בקיצור נוצר מצב של ראש העיר הערבי כאלדי לשמר את ההגמוניה הערבית כפי שהייתה נהוגה בעבר.

המושל הבריטי המחוזי ,ביחד עם ראשי השלטון היהודי ,החלו ללחוץ על כאלדי למסור חלק מסמכויותיו לסגנו היהודי ,באיימם שנציגי היהודים יחרימו ויגרמו לפיזור העירייה , עוד הגדיל לעשות אוסטר בהופעתו בישיבת הנהלת העירייה שנאם בעברית ודרש ביחד עם חבריו לנהל את הישיבה גם בשפה העברית .

ספור מגוריו של מוסטפה חאלידי במושבה הגרמנית
 
משפחת גרבדיאן הערבים נוצרים ,בנו את ביתם ברחוב עמק רפאים 31 ,בשנות העשרים של המאה העשרים בני המשפחה התגוררו בקומת הקרקע והשכירו את הקומה העליונה מעל דירתם בעלת הכניסה הנפרדת, למשפחות שונות ואפילו השכירו את הדירה העליונה למוסטפאבכי אל-כאלדי ,ששימש כראש העירייה המנדטורי של ירושלים בשנים 1938-1944.

לאחר שנפטר מוסטפה כאלדי בנובמבר 1944,יצאה שיירת ההלוויה מביתו ברחוב עמק רפאים 33 ,לכוון שער שכם ,משם המשיכה ההלוויה למסגד עומר ולקבורה בשטח בית הקברות בהר הבית.

במקומו מינה המושל את דניאל אוסטר כראש העיר , חברי מועצת העיר הערבים והנוצרים ,מחו כנגד ההחלטה והפסיקו להגיע לישיבות המועצה כאשר לא נתמלאה דרישתם למנות ראש עיר ערבי במקום מוסטפה כאלדי שנפטר, המועצה המשיכה בתפקודה רק בנוכחות הנבחרים היהודיים .

לאחר פיזור מועצת העיר בחודש מרץ 1945, לאחר מותו של ראש העיר הערבי מוסטפא כאלדי באוגוסט 1944, ומינוי דניאל אוסטר כמחליפו , הציעו השלטונות הבריטים בחודש יולי 1945,לאחר שכשלו כול המאמצים לפתרון הבעיה ,שלעיר ימונה ראש עיר מבין שלושת העדות : הנוצרית היהודית והמוסלמית ,ברוטציה של שנת ממשל אחת בראשות העיריה לכול עדה, פתרון שלפי דעתם של הבריטים מתחשבת במעמדה המיוחד ובעיותיה המיוחדות של העיר ,ובכדי לפתור את השליטה על מועצת העיר .

מאחר ועל פי חוק העיריות מועצה שאיננה מתכנסת במשך שלושה חודשים רצוף לאחר שהתפטרה תפוזר (סעיף 45 ) ומאחר ולא נותר רוב בישיבות ,נאלץ הממונה על עניני הממשלה המנדטורית על פי תת סעיף 55 א של החוקה, להחליט כי תפקודה של מועצת העיר עקב אי מילוי תפקידה ולכן הכריז על פיזור המועצה והעיריה בירושלים בתאריך 11.7.45.

לאחר הפיזור על פי החוק נתמנתה ועדה קרואה לניהול שרותי העיר לתושבים, שעליה נמנו ראש שרותי הבריאות המנדטורי בעיר, משנה למנהל העבודות הציבוריים ,סגן המושל בירושלים, ועוזר המנהל המנדט בארץ ישראל.

כמו כן החליט המושל להקים וועדת חקירה לחקור את הנושא בראשות זקן בית המשפט העליון בירושלים סיר ויליאם פ'יצגראלד, החלטה הנחשבת לחמורה ,בפני וועדת החקירה החלו להופיע עדים רבים ,שחלקם מסרו עדויות לתפקוד לקוי ,כמו מדוע עיריית ירושלים משלמת לשלטונות המנדטוריים ,סכומים גבוהים בעבור המים שמסופקים לירושלים ממעיינות ראש העין , המושל שלח לאוסטר מכתב שבו הביע שבסוף החקירה יחזור המצב לקדמותו ושאוסטר ימשיך להיות ראש העיר בירושלים.

ירושלים ראש העיר מוסטפה בכי אל-חאלדי
 

כאשר הגיעו הבריטיים לישראל בשנת 1917, קיוו היהודים כי מצבם ישתפר , אך המציאות טפחה בפניהם ,משום שהבריטיים החליטו לשמר את המצב הקיים , במבנה השלטוני ואפילו כנגד כטעמים אישיים של השלטונות לחלק ממנהיגיהם בארץ ישראל , המצב אף הורע עוד יותר לפעמים.

הבריטים בהחלטתם הראשונה בירושלים , החליטו לשנות את הרכב מועצת העיר ,וקבעו שהרכבה של מועצת העיר ,שיכלול 6 חברים ,שנים נציגים לכול מגזר :המוסלמי היהודי והנוצרי.

חברי המועצה היהודיים הראשונים שנבחרו היו יצחק אליישר ויצחק שריון ,בנוסף התמנה יצחק אליישר כסגן ראש העיר, בתפקיד זה שרת למעלה משנתיים , בשנת 1924 עלה מספר חברי המועצה היהודיים לארבעה : יצחק שמאע ,יצחק אליישר,יצחק בן צבי וחיים סולומון .

כאשר גדלו השכונות מחוץ לתחומי העיר העתיקה וכתוצאה מחיכוכים ביחסים בין יהודים למוסלמים ,החליטו השלטונות לחלק את העיר בצורה מלאכותית לשנים עשר אזורי בחירה האזורים חולקו בצורה שווה של שישה אזורים למגזר המוסלמי וששה למגזר היהודי.

בשנת 1920 בעת מאורעות תר"פ לרגל התקרבות חג הפסח וחגיגות נבי מוסא, התסיס ידידנו המופתי אמין אל חוסייני את המוסלמים בדרשותיו כנגד היהודים ,לאחר הדרשות יצא הקהל המוסת לפרעות ביהודים בישראל וברובע היהודי בירושלים.

הצבא הבריטי נמנע מפעולה וההמון המוסת פשט על הקהילה היהודית ,למרות מיעוטם מספרית של המגנים יהודים בראשות זאב זבוטינסקי הם עמדו מולם, בפרעות נהרגו ששה יהודים וכמאתיים נפצעו, בעיר העתיקה חנויות ,בתי מסחר ובתי כנסת נבזזו והועלו באש.

יש הטוענים מקרב היהודים כי חלק מהשוטרים המוסלמים , ושוטרים בריטיים במשטרה הבריטית, הצטרפו והגנו על התוקפים ,אחרית דבר היה ,שמרבית אנשי קבוצת המגנים נאסרו, נשפטו ונשלחו לכלא, כתוצאה מפרעות אלו ומהתנהגות השלטונות הבריטיים התפטרו חברי המועצה היהודית בראשות דוד ילין מהבלדיה.

הערה : ערב המאורעות בשנת 1929, הוסיף המופתי אמין אל חוסייני ,במהלך ההתגרות שלו אל מול היהודים שלוש שורות נדבכים של אבנים ,לגובה חומת הכותל ,בטענה שאנו היהודים רוצים לפלוש לחצר הר הבית .

ירושלים הבלדייה בתקופת השלטון המנדטורי
 

מאחר ועל פי חוק העיריות מועצה שאיננה מתכנסת במשך שלושה חודשים רצוף לאחר שהתפטרה תפוזר (סעיף 45 ) ומאחר ולא נותר רוב בישיבות ,נאלץ הממונה על עניני הממשלה המנדטורית על פי תת סעיף 55 א של החוקה, להחליט כי תפקודה של מועצת העיר עקב אי מילוי תפקידה ולכן הכריז על פיזור המועצה והעיריה בירושלים בתאריך 11.7.45.

לאחר הפיזור על פי החוק נתמנתה ועדה קרואה לניהול שרותי העיר לתושבים, שעליה נמנו ראש שרותי הבריאות המנדטורי בעיר, משנה למנהל העבודות הציבוריים ,סגן המושל בירושלים, ועוזר המנהל המנדט בארץ ישראל.

לאחר שהוחלט בידי הנציב העליון לפיזור מועצת העיר וראש העיר , כונסו חברי המועצה ונמסרו להם ההחלטות שנקבעו בידי השלטונות המנדטוריים בתוספת הערת השלטונות ,כי חבל שחברי המועצה לא השכילו בבגרותם ,לפתור את הבעיה המוניציפאלית לבדם, באי החלטתם להתעלות מעל לשיקולי דת, גזע או עדתיות בפתרון מעשי של הבעיה

על החלטה זאת השיב דניאל אוסטר ,כי אף אחד משלושת העדות לא הסכים לממשל רוטציה של ראש עיר מתחלף בתום שנת שרות, מכוון שההצעה איננה מתאימה למציאות הנוכחית בשטח אוסטר הוסיף כי המושל יכול היה למנות וועדה קרואה ,אך באותו אופן יכול היה למנות חברים חדשים למועצת העיר ולמנוע את פיזור המועצה הנוכחית, במיוחד שחברי המועצה היהודיים שיתפו פעולה עם השלטונות ,ומעצם היותם כשבעים אחוז מתושבי ירושלים ובפועל כ % 90 מהכנסות המיסים בירושלים ,מגיעים מכיסי התושבים היהודים.

תושבי העיר התנגדו להחלטה למנות מועצה קרואה , בהאשימם את הערבים בסרבם להשתתף ובהחרימם את מועצת העיר בראשות ראש עיר יהודי , תושבים אלו הזכירו לממשל כי בשנים 1930-5 בעת שנבחרי היהודים למועצת העיר בירושלים ,החרימו את ישיבות המועצה במחאה על התנכלות ראש העיר הערבי כנגד הנבחרים והציבור היהודי באותם שנים לא השתמשו השלטונות המנדטוריים בחוק הפיזור ולא פיזרו את מועצת העיר ונבחריה .

התשובה לשאלתו של אוסטר ,מדוע בשביתת הנבחרים היהודים בשנות השלושים ,טמונה בפתרון הבריטי לנושא אז, שהתבצע בהורדת מספר הנוכחים הנדרשים (הקוורום) , של מספרם של חברי מועצה בישיבת מועצת העיר, על מנת שכול החלטה תהיה חוקית ,ובכדי שהנבחרים הערבים יוכלו לתפעל את המועצה ,לא נבחרים יהודים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות , וזה מה שהתנהל במציאות במועצת העיר.

האבסורד הגדול בעצם שהשלטונות של הממשלה הבריטית ברשות מר אטלי ,ושלטונות המנדט הראשיים בארץ ישראל ,טענו כי ידיהם כבולות כול עוד נמשכת פעולת וועדת החקירה , אלא שליהודים ברורה הייתה תשובתה של ועדת החקירה ,לאור האהדה של השלטון הבריטי מטעמים כלכליים כלפי הערבים.

בראיונות שערכו עמו כתבים מהעיתונות העולמית לאחר חזרתו מלונדון, הוסיף דניאל אוסטר לטעון כי השלטון הבריטי בארץ ישראל בהנחיית משרד המושבות הנחה את אנשי המנדט לקבוע מכסה קטנה של רישיונות ליהודים שנעקרו באירופה מבתיהם במלחמה ,לעלות לארץ ולדעתו יהודים אלו יגיעו על אפתם וחמתם של הבריטים להתיישב במולדתם .

לדעתו הנושא הארץ ישראלי צריך להפוך לעניינם של כול המעצמות על מנת ליצור סדר במזרח התיכון אל מול האינטרסים הפרטיים של אנגליה בארץ ישראל ,במיוחד שהן היהודים והן הערבית מתבצרים בעמדותיהם ועל כן צריכה להיות דרך ביניים להמשך קיום החיים הסדירים בארץ ישראל, בניגוד להצעה הבריטית לחלק את ירושלים לשלושה חלקי ממשל של העדות הנוצרים ,היהודים והמוסלמים ולתת לכול אחד רשות להקים מועצה ועירייה משלהם.

בתקופה שדניאל אוסטר שהה בבריטניה ,הגיע לשם ראש וועדת החקירות סיר ויליאם פ'יצגראלד, על מנת להגיש את מסקנותיו לנושא ,פיזור עיריית ירושלים והקמת ועדה קרואה לעיר כתחליף, הוגשו למשרד המושבות הבריטי ,דניאל טען כי לדעתו נודף ריח של מהדוח המשתלב ברוח הפייסנות של הממשל הבריטי לערבים בארץ ישראל ומעצם התנגדות הבריטים לכניסת שארית הפליטה לארץ ישראל.

את מסקנותיו והמפה שהוכנה ,עיכבו סיר ויליאם פ'יצגראלד ומשרד המושבות הבריטי למשך שנה וחצי , ועיקריה היו לחלוקת ירושלים לשני חלקים, שאותן ינהלו בנפרד שני ראשי עיר יהודי וערבי , אלא שהמוקש הגדול הייתה המלצה לניהול העיר בידי ועדה משולשת שתורכב מנציגי המנדט נציג יהודי ונציג ערבי .

בעצם ההצלחה הגדולה של שלטונות המנדט בפיזור מועצת העיר ופיטורי נציגיה ,טמונה באדישות הציבור היהודי ומאחר וצעד הפיזור ומינוי הוועדה הקרואה כתחליף נמשך שבועיים ללא תגובה של הציבור היהודי שבעצם נחלק על רקע מפלגתי ובהכנות לכינוס הציוני באנגליה באותה העת , אדישות יהודית זאת נתנה דחיפה לשלטונות המנדט לקבוע עובדות בשטח , יש לזכור כי קדמו לוועדה זאת ,עשר ועדות חקירה קודמות, שערכו שלטונות המנדט בעת הסכסוך בין היהודים לערביים .

בהרצאותיו של דניאל אוסטר בנושא העירייה הדו לאומית בירושלים , הפליג אוסטר לתקופת עבודתו במועצת העיר המשותפת ואמר כי לדעתו אין סיכוי בעתיד לניהול משותף ,גם אם יהיה מספר התושבים שוויוני במספרם , אוסטר הוסיף כי כרגע אנו חיים תחת משטר צבאי ועל אף ההגבלות אנו נמשיך להביא עולים מתופת המלחמה .

הוועדה הקרואה בעיריית ירושלים, סיימה את הכנת תקציב העירייה לשנים 1946-7 לאחר 12 ישיבות ,התקציב שאוחד יחד עם תקציב המים עמד על 430,000 לא"י ועלה לעומת התקציב הקודם שעמד על 4000,000 לא"י.

ירושלים פיזור מועצת העיר ופיטורי ראש העיר 1945
 

בתקופה שדניאל אוסטר שהה בבריטניה ,הגיע לשם ראש וועדת החקירות סיר ויליאם פ'יצגראלד, על מנת להגיש את מסקנותיו לנושא ,פיזור עיריית ירושלים והקמת ועדה קרואה לעיר כתחליף, הוגשו למשרד המושבות הבריטי דניאל טען כי לדעתו נודף ריח של מהדוח המשתלב ברוח הפייסנות של הממשל הבריטי לערבים בארץ ישראל ומעצם התנגדות הבריטים לכניסת שארית הפליטה לארץ ישראל.

את מסקנותיו והמפה שהוכנה ,עיכבו סיר ויליאם פ'יצגראלד ומשרד המושבות הבריטי למשך שנה וחצי , ועיקריה היו לחלוקת ירושלים לשני חלקים, שאותן ינהלו בנפרד שני ראשי עיר יהודי וערבי , אלא שהמוקש הגדול הייתה המלצה לניהול העיר בידי ועדה משולשת שתורכב מנציגי המנדט נציג יהודי ונציג ערבי .

בעצם ההצלחה הגדולה של שלטונות המנדט בפיזור מועצת העיר ופיטורי נציגיה ,טמונה באדישות הציבור היהודי ומאחר וצעד הפיזור ומינוי הוועדה הקרואה כתחליף נמשך שבועיים ללא תגובה של הציבור היהודי שבעצם נחלק על רקע מפלגתי ובהכנות לכינוס הציוני באנגליה באותה העת , אדישות יהודית זאת נתנה דחיפה לשלטונות המנדט לקבוע עובדות בשטח , יש לזכור כי קדמו לוועדה זאת ,עשר ועדות חקירה קודמות, שערכו שלטונות המנדט בעת הסכסוך בין היהודים לערביים .

בהרצאותיו של דניאל אוסטר בנושא העירייה הדו לאומית בירושלים , הפליג אוסטר לתקופת עבודתו במועצת העיר המשותפת ואמר כי לדעתו אין סיכוי בעתיד לניהול משותף ,גם אם יהיה מספר התושבים שוויוני במספרם , אוסטר הוסיף כי כרגע אנו חיים תחת משטר צבאי ועל אף ההגבלות אנו נמשיך להביא עולים מתופת המלחמה .

הוועדה הקרואה בעיריית ירושלים, סיימה את הכנת תקציב העירייה לשנים 1946-7 לאחר 12 ישיבות ,התקציב שאוחד יחד עם תקציב המים עמד על 430,000 לא"י ועלה לעומת התקציב הקודם שעמד על 4000,000 לא"י.

ירושלים ביקור דניאל אוסטר בבריטניה לאחר פיזור המועצה
 

הבעיה הנוספת הרצינית בעבודת הבלדיה ,הייתה בעיית השפה הרשמית על מסמכי המועצה שהיו בשפה הערבית, ליהודים ולאנגלים נוצרה בעיית תרגום, עמדו ודרשו חברי המועצה היהודיים לצרף למועצה מתורמן יהודי ,בהמשך עבדו בעירייה שני מתורגמנים שעבדו בלשכות סמוכות ,מתרגם לעברית ומתרגם לערבית.

חברי המועצה והתושבים היהודים ,החלו לדרוש שכול מסמך יישא תרגום עברי מלווה לנייר הרשמי, כתגמול חדלו היהודים להגיש את מסמכיהם לעירייה ולשלטונות בשפה הערבית כתוצאה מכך גרמו היהודים לשלטונות לשנות את דעתם והשפה העברית ,החלה לשמש כשפה רשמית, בנוסף לשפה הערבית על מסמכי העירייה.

זוכרים את סוגיית התרגום : בסוף יולי 2012 נתקלתי בידיעה בעיתונות הירושלמית , שעיריית העיר נדרשת בהפוך על הפוך ,משלטונות הווקף של הר הבית, תרגום המסמכים שהוגשו לה לערבית בנושא שיפוץ אבני הכותל .

מסתבר כי הזמן עשה את שלו ונדרש טיפול ושיקום מהיר לאבני הכותל ,שלטונות העיר הגישו תוכניות עבודה לווקף ,כיוון שנדרשת עבודה משני צדדי הכותל, הן מצד חצר הר הבית והן מאזור הכותל.

התחכמו שלטונות הווקף ,בעיכובם של עבודות השיפוץ ,והחליטו כי הם כעת הם רוצים תרגום לערבית ,הן לתוכניות העבודה והן לשרטוטים, לפני שיאשרו את השיקום, אכן קם הגולם על יצרו.

ירושלים השפה הרשמית בעירייה בתקופה העותמאנית והמנדטורית
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור