דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

ים המלח ספור הקמת מפעלי המלח הצפוני

 
 

תודה לעיתונאי ישעיהו אביעם לעזרתו בהכנת מאמר זה.

מעט על הארי לוי מנהל מלון קליה בים המלח

הארי לוי בן למשפחה יהודית גרמנית ,בעלת מסורת של ניהול בתי מלון ,ומנהל מלון בגרמניה , ערב עליית הנאצים לשלטון ,עלה הארי בעלייה היקית לארץ ישראל, לאחר עלייתו החל לעבוד כפועל במפעלים בחיפה.

כאשר נודע לאחד מחבריו כי הוא עלה לארץ ישראל, מיהר והזמין אותו בשנת 1934,לנהל את מסעדת העובדים וההנהלה של מפעל ים המלח הצפוני בקליה, ואת מעגן שיט הסירות ,הארי גם שימש כאחד ממנהלי חברת הבת של מפעל ים המלח שסיפקה שירותים נלווים למפעל.

בהמשך חכר הארי לוי את המסעדה ושרותי אירוח נוספים והפך להיות מנהל ראשי לחברת הבת כתוצאה מעבודתו הטובה ,בשנת 1935 הוצא לו במתחם המפעל ,לבנות מלון שיספק מקום מנוחה וקיט לאורחים ,לצורך ההקמה הוקמה חברה שהיו בה שותפים בעלי מנויות יהודים, ערבים ובעלי ממון מאירופה.

אלא שמאורעות 1936 בימי המרד הערבי כנגד השלטון הבריטי בארץ, עצרו את הקמת המלון והנושא הוקפא עד שנת 1937-8 ,שאז תפס תאוצה והמלון הוקם ,אולי בזכות המחשבה כי שותפיו הערביים יתנו לו חליפת הגנה למלון, והראיה לביטחונו ,הייתה שאל מכוניתו שעברה בכביש בין ירושלים למלון בים המלח ,לא נורתה אפילו ירייה אחת בניגוד למכוניות אחרות .

מגוריהם של הארי ורעייתו במקום ,נתנה את הפוש להקמת מגורי המשפחות לעובדי מפעל האשלג בקלייה ,משפחתו של הארי התגוררה וניהלה את המלון, עד שהמצב הביטחוני לא אפשר זאת ,אז נטשו את המקום והעבירו אותו לידי ההגנה לאכסון חייליה שירדו להגן על האזור.

במחצית 1940 הוגשה בקשה לפרוק חברת קליה שפת הים ומבראה בע"מ, לבית המשפט המחוזי בירושלים, את התביעה הגיש בנק ברקליס באמצעות עורך הדין דניאל אוסטר ששימש גם כסגן העיר ירושלים, בכתב שהוגש לפרוק החברה עקב חובה לבנק, התווספה בקשה לבעלי מניות או אנשים שקליה חייבת להם כסף הוזמנו להצטרף לכתב בקשת הפרוק שאת העתקו ניתן לקבל תמורת שכר עבודה.

 
ים המלח ספור מלון קליה הישן
 

סמוך למפעל ממש בצומת לידו כיום ממול לתחנת הדלק, הוקמה תחנת משטרה בריטית מאבן צמודה לשער הכניסה למתחם המפעל הצפוני בקלייה, אנשי המשמר בדקו את הכניסה למפעל למורשים בעלי תעודות עובד .

לאחר שנבדקו הנכנסים הם פנו או לכביש שהוליך למפעלים ולברכות או לכביש העפר ,שהוליך עד לכוון מלון קליה ומעיינות עין פשחה ,אך תפקידם העיקרי של השוטרים בתחנה היה ללוות עם משוריינים ,את שיירות המשאיות שהובילו את האשלגן ויתר התוצרת, לתחנת הרכבת בירושלים ,ולהגן עליהם מפני כנופיות שודדים ערביים, נוכחות משטרה זאת בצומת הלידו לא מנעה את אימוני המחתרות באזור ,שאף שימש כנקודת ההתארגנות לפיצוץ גשר אלנבי בליל הגשרים בשנת 1946 .

רק בשנים האחרונות נגאל מבנה המשטרה הבריטית בצומת, בעת שהפך לשמש כתחנת מידע לטיולים של מטיילים באזור.

תחנת משטרת קלייה המנדטורית בצומת הלידו
 

תודה לעיתונאי א. גייא על עזרתו בהכנת הכתבה

יש לזכור כי הטריטוריה היהודית ( המפעל הצפוני והקבוץ בית הערבה) לא נכללו בתוכנית החלוקה של האו"ם שבה נקבעו הגבולות, למרות שברגע האחרון הכריז המלך עבדאללה על השטח כשטח מפורז .

עד היום צאצאי הקבוץ ,לנים ומכים על חת שלא עמדו ללחימה לשמירה על יישובם, כדוגמת ישובים שעמדו בלחימה ובמצור ברחבי ארץ ישראל וחלקם יכלו להגן ולהישאר ביישוביהם לצמיתות ואילו הם נסוגו בעקבות הפקודות לסדום.

במאורעות של שנת 1936 שהחל כמרד הערבי כנגד המנדט וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, שבו פעלו גם כנופיות ערביות בנתיב השיווק בכביש קלייה לירושלים, החליטה הנהלת המפעל לבנות מנחת מטוסים במפעל בקלייה, לאבטחת המנחת נבנו לידו שני מגדלי שמירה בשני קצוות המפעל .

קבוץ בית הערבה ומפעל המלח הצפוני ,נותקו מירושלים ומארץ ישראל בפורים שנת 1948,התעבורה לקבוץ ולמפעל הצפוני בוצעה באווירונים ,בנחיתה בשדה התעופה שהוכן והורחב לאחר תחילת המצור ואף ניבנו לידו שני מגדלי שמירה להגנה על השדה.

אווירונים אלו הוציאו אנשים שאינם נחוצים והביאו למפעל ולקבוץ נשק ותחמושת, שיועדו לחמש מאות העובדים שמתוכם היו כמאה חברי קבוץ בית הערבה, בנוסף הועברה פלוגת פלמ"ח ושוכנה במלון קליה הנמצא במחצית הדרך ,בין מבנה המשטרה ושער הכניסה למפעל ומעיינות עין פשחה .

נושא הביצורים במפעל והקיבוץ נגרר ,אולי משום שהמפקד שהתמנה בידי ההגנה לאזור המפעל והקבוץ ,היה אחד ממנהלי המפעל, שקבל הוראות גם ממנהלו משה נובומייסקי, שקווה שבמשא ומתן תמנע הלחימה עם הירדנים, למרות זאת הוחלף מפקד זה ,בידי איש קבוץ בית הערבה ,ואז החלה העבודה הרצינית של המיגון , ואנשים אלו החלו להתאמן בתורת לחימה וירי .

איסוף בקבוץ בית הערבה של רימונים וחומרי הנפץ שהיו לא חוקיים ,והמוקשים שהונחו להגנה מסביב וליד גדר קבוץ בית הערבה, הועמסו בפקודת ההגנה על גבי משאית לשם השלכתו לים המלח, עלייהם צורפו פצצות המרגמה הנפצים וחומרי החבלה.

הנשק שכלל רובים ותחמושת ,שהובאו בדרכים לא דרכים והוגנבו לקבוץ ,כולל בהטסה לשדה התעופה של המפעל הצפוני ,הוטמנו מחדש בסליקים חשאיים, המשאית המשיכה את דרכה למזח שם הועמסו חומרי הנפץ על שתי סירות .

בפעולת העלמת החומרים הלא חוקיים שנאגרו לצרכי מלחמת הגנה ,עסקו ארבע מחברי הקבוץ שנים עסקו בהעמסת החומרים על המשאית והשניים הנותרים ,העמיסו אותם על סירה, שהפליגה לים ושם השליכו אותם החברים .

בעת העמסת לסבוב השני של הסירה, קרתה תקלה ושק שהכיל את הנפצים התפוצץ בידיו של אדטו שלמה שפונה לטיפול רפואי ,מלאכת העמסה של יתרת חומרי הנפץ על הסירה ויתרת ההפלגות להטבעת החומרים בוצעה בידי שותפו שנפצע אף הוא בפיצוץ דני רוזליו .

עם אור ראשון הועמסו שני הפצועים על מטוס שנחת על המסלול , מטוס שממנו הוצאו המושבים ונעקרו הדלתות , בעת שהגיע המטוס לנחיתה בתל אביב , הוברר לטייס כי היא מופצצת מהאוויר, לכן נסוב המטוס ונחת במנחת עין שמר, משם פונו באמבולנס לבית חולים.

הפצוע שלמה אדטו ,נלחם על חיו יומיים ואז נפטר, ואילו חברו דני רוזליו ,שרד את הפציעה והבריא, חבריהם שנותרו בקיבוץ בית הערבה עסקו כמיטב יכולתם להשמיד ולהרוס את כול שיכלו ,אלא שמחוץ לכוח ידיהם לא נותר בידם חומר נפץ להשלים את ההשמדה של המקום לפי המתכונת של אדמה חרוכה .

בית הערבה ומפעל המלח הצפוני ספור הפינוי
 

פרט פיקנטי שמסופר ,שבדצמבר שנת 1947 ,לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל החליט הווקף הערבי לתבוע את כול השטח שבין ירושלים וכלל גם את שטח מפעלי ים המלח, מלון לידו ואפילו את שטחה של הכנסייה היוונית שבאזור הטבילה.

הסנגוריה הבריטית והנהלת מפעל האשלג הצפוני התנגדו בתוקף לתביעה זאת, לאחר מספר ישיבות החליט בית הדין האנגלי לדחות את המשך הדיון, במיוחד כאשר הווקף הודיע שיש לו עוד טענות ודרישות.
דרישות הווקף הערבי לבעלות על שטח המפעל בקליה
 

עוד בשעות הלילה של הפינוי נשלחה במקביל הסירה מסדום שהוטענה בחומר נפץ לכוון המפעל הצפוני בקלייה ,חומר הנפץ והסירה הגיעו באור ראשון של השחר וגילו אדם מתרוצץ על החוף התברר כי העובד ישן שינה עמוקה, ולא היה ער לפינוי ורק בבוקר גילה שנותר בודד ,קשה לתאר את שמחתו כאשר ראה את סירת החבלה מגיעה לנמל.

בנקודה זאת חלוקות האגדות ,חלקם טוענים שכאשר ראו אנשי הסירה את ההמון הערבי מתחיל להגיע למלאכת הבזיזה הם נסוגו ,חלקם טוענים שהטמינו את המטענים ,אך נסו כאשר הגיעו ראשוני הבוזזים ולא הספיקו לפוצץ את הציוד והמבנים העיקריים במפעל.

אך הסירו דאגה מליבכם לגבי הרכוש ,בניגוד לנמלטים היהודים שברחו בלילה הגיעו בוזזים ערבים רבים בשעות היום ,עם משאיות ומכוניות ,פרקו והעמיסו את הניתן כולל גנרטורים, דלתות, חלונות רעפים מגגות בתי הקבוץ ,והשלימו את עבודתם של היהודים למגינת לבו של המלך עבדאללה וצבאו שקיוו לקבל מפעל כפרי בשל לידיו .

אך מה שנסתר היה ,שכוח של הצבא הירדני הגיע למקום ועצר את עבודת הבוזזים באיבה , השלטון הירדני שם ידו על שלושת גנרטורי הדיזל הענקיים שהיו בתחנת הכוח , פרק אותם בעזרת מהנדסים אנגליים ,ומכר אותם לעיריית העיר ביירות ,במחיר של מאה חמישים אלף לירות.

מנועי דיזל נוספים, פורקו בידי מהנדסי הרכבת הבריטית שישבו בעירק ,ונלקחו לעיר מוסול, מנועי דיזל קטנים יותר ,הועברו למחנות צבא ירדניים שם נבנו תחנות חשמל, אפילו העיר רמאללה זכתה לחשמל שנלקחו ממפעל המלח בקלייה , גם שאר הציוד המכני החשמלי שהופעלו לשאיבת מי הים לבריכות גם הוא נמכר ,בהערכה גסה זכתה הממלכה הירדנית להכניס כרבע מיליון לירות מהבזיזה לכיסה הפרטי .

קיבוץ בית הערבה אף הוא נהנה מידי הבוזזים שפרקו מבתי המתיישבים רעפים, דלתות, חלונות וציוד אישי שנשאר בבתים, כמו כן פורקו מנועים וחלפים ממכבסת היישוב ,ממפעל הקרח ובעיקר ממכון שאיבת המעם מנהר הירדן לחלקות שנשטפו ממלח לקראת הכנתם לאדמה טובה לחקלאות.

אין לתאר ,את עגמתו של מנהל המפעל והבעלים משה נובומייסקי ,כששמע ממיטת חוליו בבית החולים ,על אובדן מפעל חייו האדיר ,שלאחר תשע עשר שנים , נגוז בלא שנורתה ולו ירייה אחת להגנתו, מבחינה צבאית מואשמת ההגנה בהפקרת האזור ,שלדעתם של פרשנים היה יכול לשמש קו הגנה נוח ולהישאר כעצם בצווארו של הלגיון ,(תמיד נשארה האופציה לסגת דרך הים) או פינוי מוטס ואולי אפילו במהלך הלחימה לנתק את צבא הלגיון מבסיסו בעבר הירדן .

ביזת המפעל לאחר פינוי המפעל הצפוני בקלייה
 

לאחר הקמת המפעל הנוסף בסדום שהחל לפעול בשנת 1934 , נוצר צורך לשנע את הסחורה שהופקה בשטח המפעל הצפוני בחוף קליה, מאחר ומעגנית המלח הקדומה הייתה שקועה מתחת לפני הים, נדרשה תוכנית ומיקום חדש למזח עץ שנבנה ושנכנס לתוך הים שם נפרקה הסחורה שהגיעה מסדום על הגוררות , התעבורה הימית תופעלה בידי מחלקת הים בפיקודו של שלמה הראל ,שלימים שימש כמפקד חיל הים הישראלי שהוקם לאחר מלחמת השחרור.

מחלקת הים גם הייתה אחראית על הפריקה והעמסה בין המזחים של הדוברות אלו חוברו בשיירה שמנתה מספר דוברות פתוחות, שהועמסו בתפזורת ולאחר מכן בשקים, לספינת גרר שגררה אותם לאורך כשמונים קילומטר בין המזחים מסע שנמשך בין 9-12 שעות, תלוי באורך השיירה ובתנאי מזג האוויר, על דוברות אלו ובסירת הגרר הועברו גם הפועלים בין המפעלים, בסך הכול בעונות השיא הועברו כעשרים וחמש שיירות חודשיות עמוסות .

הקמת מזח מפעל חברת האשלג הארצישראלית בקלייה
 

במחצית חודש מאי פונו עובדי ים המלח בקלייה בייחד עם חברי קבוץ בית הערבה, תחילה פונו הנשים והילדים במטוסים שנחתו במנחת המפעל והמריאו עם נוסעיהם לשדה התעופה בתל אביב הגברים מהקבוץ ויתרה עובדי מפעל המלח הצפוני ,עלו על שלוש סירות ופונו בליל 21.5.48 ,למפעל הדרומי בסדום ולקבוץ עין גדי.

אומנם מלך ירדן רצה לשמר את המפעל בשלמותו ,על מנת להמשיך ולהפיק מלח , לכן בחוזה שנערך עם צבאו ובעלי המפעל הוכרז השטח כשטח מפורז, אלא שתושבי הסביבה נכנסו לשטח המפעל והקבוץ , וגנבו והרסו את הציוד והחפצים שנותרו ,לאחר שתושבי הקבוץ הרסו והשמידו ציוד ורכוש ואפילו פגעו במשק החיי ,בשיטת האדמה החרוכה ,למען לא ייפול בידי הבוזזים לאחר עזיבת ביתם.
פינוי מפעל המלח הצפוני בקלייה וקבוץ בית הערבה
 

המצב הביטחוני החדש שנוצר בעקבות החלטת האו"ם מנובמבר 1947 על הקמת מדינת ישראל וחלוקתה בין שני העמים , יצרה מצב קשה ועגום לעתידו של מפעל המלח הצפוני בקלייה, בעליו של המפעל משה נובומייסקי הבין כיתר האנשים כי הדרך היבשתית לשינוע הסחורה תחסם ,אי לכך החלו מגעים למציאת פתרון להצלת המפעל הצפוני.

במגעים אלו להצלת מפעלי ים המלח ,לאחר החלוקה וקביעת גבולות המדינה החדשה, בין ראשי המדינה ומנהל המפעל, אל מול מדינות בעולם והממלכה הירדנית ,במגעים אלו הועלו הרעיונות להכריז על שטחי המפעלים כשטח מפורז ,שינוי סימון הגבולות ואפילו תפעול משותף של המפעלים , לצערו של מנהל המפעל דחו השלטונות הירדניים את ההצעות והגולל נסגר על המפעל הצפוני בקלייה.

בפרוץ מלחמת השחרור ,בעקבות התקפות הצבא הירדני נאלצו עובדי המפעל הצפוני הנותרים וחברי ההתיישבות בבית הערבה ,לעלות על כלי שייט ופונו באישון לילה לעין גדי ולמפעל בסדום .

המפעל בקלייה שבדרום ים המלח נפל לידי חיילי הלגיון הערבי, מבני המפעל נשדדו והציוד נעקר ונעלם כליל בידי תושבי האזור הערביים והכנופיות , למפעל נגרם נזק שהוערך בעשרה מיליון לירות בערכים של אז.

עד מלחמת העולם השנייה שווקה החברה את תוצרת המפעלים בקלייה וסדום לכעשרים מדינות בעולם בעת מלחמת העולם השנייה, חברת ים המלח סיפקה את עיקר תוצרתה מסדום ומקליה לשימוש בארץ ולבריטניה לאחר המלחמה חודשו חוזי יצוא תוצרת המפעל ושווקים חדשים נפתחו לתוצרתה.

ים המלח סופו של המפעל הצפוני בקלייה
 

לאחר נסיגת היהודים מהשטח, פשטו השכנים הערביים בזזו ,הרסו ונטלו מכול הבא אל היד מרכוש המלון ,לאחר מלחמת העצמאות על חוף ים המלח בצומת קליה של היום ,הוקם מתחם תיירות ירדני שפעל בין השנים 1948-1967 מתחם שכלל מסעדה מפוארת ומלון מונטאזת אל לידו, מלון זה איננו מלון קליה שהוקם ביד חברת קליה שפת ים ומבראה בע"מ בניהולו של המלונאי הארי לוי בתחילת 1938 .

לאחר המלחמה בשנת 1949,פנו יזמים ירדניים למלך עבדאללה, בבקשה לחכור מהממלכה חלק מהשטח של המפעל הצפוני ,על מנת להקים במקום מתחם תיירות ומלון שנקרא מונטאזת אל לידו, בעבור הצליינים מרחבי העולם שמגיעים לאתר הטבילה הסמוך ,את השטח להקמת המלון חכרו האחים הערביים נזל ,שהיו בעלי מלון ארמון החורף ביריחו ומלון פילדלפיה ברבת עמון.

עוד חכרו את מבנה הנהלת מפעל האשלג הצפוני שניצב בקרבת מקום ,כאשר החלו לבנות את המלון מונטאזת אל לידו ,פנו האחים נזל ,לחברת הנסיעות קוק הנודעת שתחבור אליהם בממון לשיקום ולהבאת צליינים למלון החדש ,שקיבל את השם המלון ההאשמי (מלון ים המוות) את המלון ניהל מלונאי שווצרי .

פרט פיקנטי שהאגדות מספרות ,שכאשר נכבש השטח בים המלח שוב במלחמת ששת הימים, פנו טלפונית לקוחות העבר ושאלו את הארי ובנו קורט, האם אפשר להזמין חדרים מראש במלון החדש שיוקם על שטח המלון שנהרס.

בשטח הריסות המלון ,נותרו שרידים של מרתף המבנה ומשערים כי רצפתו עדיין קיימת מתחת להריסות וחלקי קירות ומדרגות, ליד שרידי המלון הציבה המדינה שלט המספר את סיפור המלון הישן שנהרס.

משפחת הלוי מחזיקה עד היום ,את מניות החברה בעלת מלון קלייה הישן שנהרס, יתרת המניות שהיו בידי בעלי המניות הזרים , נרכשו בידי יהודים מגרמניה בטרם עזיבתם את גרמניה, בעת שהוטל איסור מכירת רכוש יהודי למי שאינו גרמני בגרמניה ,בחקיקת חוקי הגזע הנאצים ,חוקים שאפשרו רק המרת רכושם של היהודים ,בהחלפה עם רכוש אזרחים גרמניים בארץ ישראל .

ים המלח מלון קליה לאחר מלחמת השחרור
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור