דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

ים המלח ספור הקמת מפעלי המלח הצפוני

 
 

חלקו הצפוני של ים המלח משמש כמפגש בין בקעת הירדן לבין בקעת ים המלח, נהר הירדן בזרימתו מבעד לבקעת הירדן נתיבו של הירדן מפותל והוא משנה את צורתו מעונה לעונה בפיתוליו ,מכוון ששיפוע זרימת המים אינו גבוהה ,נאלץ הנהר למצוא לעצמו נתיב למעבר בחציבה בסלעים ובשכבות האדמה הניצבים מולו.

ההיסטוריה מספרת כי בתקופה קדומה השתרע אגם גדול שכלל את הכנרת ועד אזור חצבה כתוצאה משינויי אקלים וגאולוגיים ,החל להצטמצם שטח המים שעד אז אידוי המים מקרני השמש היו פחותים יחסית, לאחר שהשטח האגם הצטמצם ,כתוצאה מירידת מפלס המים נחשפה הקרקעית ונחרץ בה נהר הירדן, להולכת עודפי המים שנאספו בגשמים והתנקזו בכנרת .

במרחק שבין הכנרת לים המלח בנהר הירדן, המחבר ביניהם נוצרו בקעות בגאון הירדן עד לבקעת ככר הירדן (העור - הרור)החלק שממערב לירדן שבהם נקוו המים מהרי הגלעד לתוך נהר הירדן בהמשך החלקים (הבקעה) שמסביב לנהר הירדן התרחבו והאדמה הפכה לפורייה ביותר וכללה גם מעיינות מים מתוקים לצרכי החקלאות באזור.

האקלים הנוח יחסית ושפע המים מאפשר גידולים חקלאים במחזוריות של יותר מפעם בשנה לגידול גידולים על שטח אדמה בודד, המים שהצטברו בסופו של דבר בים המלח בלא מוצא או אפשרות להמשיך את דרכם ,החלו בעקבות שינויים אקלימיים ותופעות גאולוגיות , המים בשכבות העליונות החלו להתאדות והמלחים שהיו מסופחים אליהן החלו להצטבר ברובד על קרקעית הים, כתוצאה מהיובש באזור וקצב אידוי המים הרב והצטברות כמויות אדירות של מלחים הפך הים למה שהוא כיום.

התנאים למחייה הקשים בחלק הדרומי של אזור ככר הירדן ממש בחיבור לים המלח ,גרמו לאנשים מתחתית הסולם החברתי להתיישב באזור, ובמיוחד אנשי שבטים נודדים שהגיעו מאזור מצרים ואפריקה ,שצבע עורם שחום שהובאו לצורך עבודת אדמה כאריסים בארץ ישראל .

בתקופות קדומות יותר כאשר האזור נשלט בידי שליטים בעלי עוצמה שאפילו בנו לעצמם ארמונות ובילו חלק מהזמן בתקופות החורף החמימות באזור ,הם גם דאגו לטיפול במערכות המים התעלות הולכה ועזרו לפיתוח החקלאות .

לאחר שהאזור ננטש בידי שליטים אלו ,לשטח הנטוש בתקופה שלאחר המרד ברומאים בימי מרד בבית שני והתקופה הפרסית שבה נהרסו הערים העתיקות באזור ,באזור ים המלח החלו לשלוט כנופיות בדואים ,שעיקר פרנסתם היה שוד וקבלת דמי חסות ,משיירות המסחר וטיילים .

בסוף המאה התשע עשר החל אזור ים למשוך אליו צליינים לצרכי טבילה בעקבות ספור הטבילה של ישו ויוחנן המטביל ,אליהם הצטרפו חוקרים שביקשו להבין ,למדוד ולמפות את ים המלח שהיווה תעלומה גדולה לעולם הרחב שניזון מאגדות וסיפורי התנ"ך .

לאחר היווצרותו של ים המלח ,נוצרה דלתת מניפה באזור שפיכת נהר הירדן לים המלח באזור שהיה דרומית לגשר עבדאללה בתקופתנו, משום ששיפוע לזרימה היה קטן , אל לנו לשכוח, שבאותה תקופה זרימת נהר הירדן הייתה מרשימה וכמויות המים שזרמו לים המלח היו גדולות עד כדאי כך, שטיילים חולמניים ,פנטזו על קו שיט של ספינות מהכנרת לים המלח.

אלא שהקדמה והתיעוש החלו לפגוע בטבע ,התווספו לבעיה תחלואי העולם המודרני והמחסור במים לצרכים של שתייה וחקלאות ,גרמו למדינות לשים את ידם על מקורות המים בצפון באמצעות בניית סכרים ,שהורידו את כמויות המים שזרמו לכנרת ומשם דרך נהר הירדן לים המלח .

כתוצאה מכך החל אידוי מוגבר של מים מהים שלא קיבל את המים מהצפון בתוספת כרייה מוגברת של אשלגן וחומרים ,בידי חברות המלח הירדניות והישראלית ובתוספת להזרמת מי שופכין לתוך נהר הירדן ,סיבות אלו גורמות להרס ים המלח ולהתייבשותו.

ים המלח הקדמה
 

הבולעניים נוצרים ,משום ששכבת המלחים מתחת לפני הקרקע נמסים ,עקב חשיפתם למים שאינם רווים ,בחומרים מינרלים (מי גשמים ושיטפונות) ותפיסת מקומם בידי מים לא רווים הממיסים את השכבות מתחתם וכך נוצרים החורים - בולעניים .

חלק גדול ממימי הגשמים בדרכם לים המלח ,נתקעים בדרכם בתוך החורים הגדולים של הבולעניים הריקים ,ואינם מגיעים לים המלח על מנת להעלות את מפלסו, ובעקבתם מהר מאוד נוצרים שרשרת בולעניים כמותם ,אלא שהמים הללו לאחר שהמיסו את שכבת המלח המוצק שתמך בקרקע מעל מוטטו בזאת את היסודות ,המים החדשים מקבלים במהירות את טעמם של המים המלוחים אך הם לא שכבת גבישים ,אלא מים נוזלים המקלקלים ושאינם תומכים באדמה שמעל.

כיוון שהתוכניות להבאת מים העתידיות לשיקום ים המלח ולהעלאות את מפלסו שוב, המדברות על הזרמת מים מלוחים למחצה לים המלח, או בתעלת הימים או מכוון ים סוף מים אלו אינם מים מלוחים ברמת המליחות של ים המלח, דבר שיגביר את תופעת הבולעניים, מכיוון שהם ימיסו עוד גושי המלח התת קרקעיים, במפגש או בדרך לים המלח דבר שיגביר את חוסר האיזון וההמסה של גושי המלח שבקרקעית הים ,דבר שעלול להגדיל את בעיית הבולעניים גם בתוך קרקעית הים עצמו , לכן מתגבשת המחשבה שאולי לא זה הפתרון.

בעיית הבולענים כבעיה נוספת לקיום ים המלח
 

תודה לחברי וצאצאי חבורת זקני ירושלים ורמת רחל ,שעבדו במפעל ים המלח כולל מחותני שעבד במשרדי החברה בקלייה ,על עזרתם בכתיבת המאמר ולארכיון רמת רחל לצילומים.

למפעלי ים המלח החדש הממוקמים באזור סדום מגיעים בנסיעה על הכביש שעובר על גדות ים המלח בין צומת קליה לבין צומת ראש זוהר בנקודה הדרומית של ים המלח.

מפעלי ים המלח הוקמו ,על מנת לנצל את אוצרות הטבע הטמונים בימה הנעלמת אט אט מנוף האזור, המלח המופק מים המלח משמש את החקלאות בתעשיית הדשנים , תעשיית הכימיקלים, תעשיית יצור תרופות, מגנזיום לתעשיית הרכב ויוד ועוד.

סיפור העושר הרב של מלחים בים המלח טמון בהיותו אגם שאורכו כשמונים קילומטר ללא מוצא הנמצא במקום הכי נמוך בעולם ,אגם שאליו התנקזו מימי נחלים ובעיקר הירדן המובילים עמם מלחים בזכות מערכת האידוי הטבעית של חום השמש ,מתאדים חלק גדול של המים ,המותירים באגם כעשרים וחמישה אחוז של משקעי מלחים וחומרים כימיים מוצקים ,תנאי החיים בסביבה ובמים המלוחים לא הותירו חיים בסביבתם ומכאן זכה האגם לכינוי ים המוות.

האגדה מספרת כי חוזה המדינה זאב הרצל , ציין בספרו מדינת היהודים מסוף המאה התשע עשר, את חשיבותו הכלכלית של האזור לתעשייה שתקום בארץ ישראל לאחר הקמתה, דבריו אלו נקלטו לאוזניו של מהנדס המכרות היהודי משה נובומייסקי בסיביר, המהנדס משה החליט לבדוק את הנושא ועלה לארץ ישראל בשנת 1921.

לאחר שבחן את האזור בשנת 1925 ,ביחד עם ג'ים בלייק שהיה הגאולוג הבריטי הבכיר בארץ ישראל, ועוזרו משה (מוסיה) לנגוסקי ,את הדרכים להקים באזור מפעל כלכלי להפקת אוצרות הטבע שעל פי הבנתו כריית האשלג במכרה פתוח זולה יותר מכרייה במכרה תת קרקעי , ממצאי החבורה העלו כי ניתן להפיק: מלחי האשלגן, הברום והמגנזיום.

אז הגה המהנדס משה נובומייסקי ,את הרעיון ליצור בריכות אידוי למי הים ולייבשם בתהליך אידוי מי הים ,בעזרת קרני השמש היוקדת בחום גבוהה, בתהליך האידוי שמספקים קרני בחום השמש בחום הגבוהה ,לבריכות המים ששם לבסוף, שוקעים גרגרי המלחים ומתגבשים לגושי מלחים הקרנליט שניתן לכרות אותם לעיבוד התעשייתי, בתהליך ליצור האשלג הועברו מי הים אל הבריכות שם נצבעו המים בצבע ירקרק על מנת להגביר את תהליך האידוי.

לאחר אידוי מי הים ,נותרו על קרקעית בריכות האידוי (נתרן כלורי ) שאנו מכנים אותו מלח בישול, נתרן זה הועבר לבריכות אידוי נוספות שבתוך תקופה קצרה הפך לחומר הנקרא קרנליט הכולל מלח אשלגן ומגנזיום ,היבול נקצר והועבר למפעל ושם עבר תהליך הפרדה לאשלגן ולמגנזיום, המים והשאריות שנותרו הועברו ליצור במפעל הברום .

המהנדס משה הבין כי מי ים המלח הם תמיסה מוכנה ליצור שממנה ניתן בקלות להפיק מלחים אלו מאשר לכרות אותם ממעמקי האדמה ,פעולות אלו חסכו בהוצאות והקלו ופשטו את תהליך הייצור במפעל הצפוני.

לאחר מספר שנים שהחלו בשנת 1925 ,של בדיקה השטח בעזרת חבורת עולים צעירים בשלוב רעיון האידוי ,הוכנה תוכנית למפעל ולשיטת העבודה, בשלב הזה ,פנה המהנדס משה נובומייסקי בשנת 1929 ,בבקשה לקבל מאנשי המנדט הבריטי ,רישיון וזיכיון להפקת מלחים מים המלח, לאחר קבלת הרישיון המהנדס משה חבר למהנדס הבריטי מייג'ור טולק, שביחד הקימו את חברת האשלג הארצישראלית שנרשמה באנגליה כזיכיון לתקופה של 75 שנה .

החברה הקימה את המפעל הצפוני בקלייה להפקת אשלג בשנת 1930 , בסוף שנת עבודה הראשון החל המפעל להפיק הקרנליט ששימש ליצור אשלג בהמשך העבודה ועל מנת לקצר את התהליך נבנו דוברות שקצרו את רובד הקרנליט מקרקע הבריכות ,שנשאב בצינורות ישירות למפעל ההפקה בבריכה נותר משקע מימי מרוכז של תחמוצת ברומיד שנשאב אף הוא למפעל נוסף חדש שהוקם להפקת הברום .

מרבית פועלי מפעלי ים המלח הגיעו ממזרח אירופה וגרמניה ,חלקם חברי תנועת הקבוץ המאוחד, חלקם נערים שנולדו בארץ, קו מקשר אחד היה בחוסר ניסיונם בהכשרה לעבודת כרייה שאתהתורה למדו על רגל אחת מההכרח שבמציאות .

בתחילה עבדו הפועלים כשכירים הרווקים והנשואים שרובם גרו בירושלים וברמת רחל נאלצו לעבוד בגפם ,והמפגשים המשפחתיים התרחשו בחגים ובחלק מהשבתות ,העובדים שגרו בצפון ובדרום ארץ ישראל ,יצאו לחופשה של שבוע אחת לחודש כאשר חלק מזמן החופש הושקע בזמן הנסיעות שבדרך.

החיים בתנאי העבודה הקשים והשכר הזעום יחסית ,של עובדי המפעל וחברותם של חלקם בהסתדרותיות שונות של המפלגות ,גרמו לחיכוכים שפרצו מדי פעם לשיפור שכרם ושיפור תנאי העסקתם, אלא שבעלי החברה העדיפו להשקיע מהרווחים במיכון ושיפור המכונות ולא במשכורות בטענה שעל הפועלים לחוש גאווה על פיתוח מפעל ציוני בארץ ישראל.

הנהלת המפעל השקיעה בהקמת מרפאה שבה שרתו רופאים ואחיות, בשמירה עת תנאי היגיינה סבירים והשקיעה במזון ובהכנת המזון לפועלים ,כמו כן נפתח בעבור הפועלים ובני משפחתם בבית הבראה במעלה החמישה .

במפעל הצפוני של חברת האשלג הארצישראלית בקלייה ,הוקמה בהמשך שכונת מגורים למשפחות עובדי המפעל וזוגות נשואים ,על חשבון החברה שהחליטו לגור בקרבה בני משפחתם שעבדו במפעל , בחלק הצפוני של המפעל ,הוקם הישוב בית הערבה כמאגר עובדים למפעל שתושביו פונו ערב מלחמת העצמאות.

ים המלח הקמת מפעלי ים המלח הצפוני בקלייה (רבת אשלג)
 

לצורך קבלת הזיכיון הוקמה חברה בלונדון שמטרתה לרכוש זיכיון מהשלטון המנדטורי בארץ ישראל ,ומשלטונו של המלך עבדאללה מירדן ,של רצועת חוף בחלק הצפוני מערבי של ים המלח, שאורכה כחמישה קילומטר מרובעים, הזיכיון נחתם בתחילת שנת 1930 ,לתקופה של 75 שנים, חתמו עליו מייסדי החברה המהנדס משה נובומייסקי ושותפו מיג'ור תומאס גרגורי טולק .

הזיכיון כלל זכויות על המים המינראליים, החומרים המינראליים שבים, והחומרים שישאבו מהים לצורך הפקת המלחים, בתמורה תשלם החברה תמלוגים מרווחיה בהפקת החומרים והאשלג בנוסף לדמי חכירה ודמי הזיכיון .

מנהלת המפעל הורכבה מהמנהל הכללי של המפעל המהנדס משה נובוייסקי , האחראי על השינוע מיג'ור טולק , ואת המנכ"ל פריזלנד בלונדון ,כן מונו מהנדסים ומנהלי עבודה .

עד לקבלת הזיכיון ערכו משה נובומייסקי ומתנדבים ניסויים באזור ים המלח ליצור אשלג ומלחים אחרים וברום מהזרמת מים לבריכות אידוי, בחינת כלים הנדסיים שעוסקים בכרייה, ביקרו במפעלים דומים ברחבי העולם ,ערכו ניסיונות הפקה ובדיקת המלחים השקועים בדרגת מליחות גדולה.

לאחר קבלת הזיכיון ,חצבו בריכות לאידוי, הקימו מערכת הזרמת מים ושאיבתם לבריכות האידוי הקימו מפעל הפקה לברום ומכון ליצור חשמל להפעלת הציוד, בשנת 1931 הגדילה החברה את שטחי בריכות האידוי בהקמת בריכות נוספות, על מנת להבטיח הפקת כעשרת אלפים טון אשלג וכשמונת אלפים טון ברום .

כאשר החלו לשווק את תוצרתם התברר כי התוצרת טובה והם הצליחו למכור את כול התוצרת ברחבי העולם ובארץ ישראל, על מנת לשנע את הסחורה מהמפעל ,נסלל כביש אספלט משופר בשנת 1931 בידי שלטונות המנדט ,כביש שקיצר את הדרך לתחנת הרכבת הירושלמית ,לצורך הסלילה נעזרו השלטונות בהלוואה של 5000 לירות ,שנמסרה מהמנהלת המפעל לידי השלטונות המנדטוריים ושחזרתה של ההלוואה תופחת מדמי הזיכיון שישולמו .

חברת כריית המלח הצפונית חתמה על העדפה ותשלום הובלה בתעריף מיוחד עבורם על מנת להוביל את הסחורה לנמלים : יפו, חיפה ולפורד סעיד.

ים המלח ספור הזיכיון להקמת המפעל הצפוני
 

המפעל הראשון הוקם בצפון ים המלח באזור צפון צומת קליה , כיום מאחר וקו מפלס המים נסוג דרומה וחסימת הדרך למפעל מסיבות ביטחוניות ,כיום אין אפשרות גישה חופשית לשרידי המפעל למזח ולבית הקברות הישן.

בתחילה לצורך כריית המלחים והאשלג, במפעל הצפוני שבקלייה נחפרו מדרום ומצפון לשטח המגורים שעל החוף ,בריכות אידוי שהדפנות שלהם הורכבו לבולי עת מחודדים בקצה שהוחדרו לקרקעית ,בשתי שורות שביניהם הוכנס חצץ מסלעי גיר שנחצבו מהמצוק העתקים שהקיף את הים מצד מערב, אל הבריכות הוזרמו מי הים מצינור שאורכו כשמונה מאות מטרים שהיה בתחתית קרקעית הים בעומק של מעל לחמישים מטר, צינור מתכת שצופה מבפנים ומבחוץ באספלט.

לאחר שמי הים התאדו ,נאספו רבדי וגושי המלחים ,שנקצרו באסדה שעלייהן הותקן גלילים משוננים, שקצרו את שכבת הקרנליט ומשם הועברו למפעל שבמתחם, שם עבר טיפול הקרנליט עיבוד ולאחר מכן שינוע מערבה לים התיכון, בנוסף הוקם במתחם מפעל ליצור ברום שתוצרתו החל להישלח לבריטניה.

לקראת סוף שנות הארבעים באחת ההרצאות שנתן המהנדס משה נובומייסקי בסיומה של ההרצאה נשאל משה נובומייסקי לגבי ייצור המגנזיום לתעשיית המתכות ,השיב להם משה כי לצורך הפקת מגנזיום ,יש צורך בתצרוכת מוגברת של חשמל, אלא שברוב המדינות המדינה מספסדת את הפקת המגנזיום ליצור עצמי של מתכות, בהוזלה לייצור החשמל ובארץ ישראל מחיר שימוש בקילוואט חשמל, הוא מהיקרים במדינות העולם.

עוצמת הייצור של ברום מגנזיום ואשלגן ,התגברו בסוף שנות הארבעים והוכפלו, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה כולל משלוחים לאמריקה שהזדקקה מאוד לאשלגן , כיוון שמכרות המלח בגרמניה הפסיקו לשגר אשלג ליצוא המכרות בצרפת שכנו בחבל אלאס שבקרבה לגבול הגרמני ולקו מז'ינו והמכרות בספרד היו קטנים יחסית ,כיוון שכך הפכה ארץ ישראל למעצמת אשלג בעולם.

על מנת לשאוב את מימי ים המלח לבריכות האידוי , הושקע בים צינור מתכת שצופה מבפנים ומבחוץ באספלט ,אורכו של הצינור היה קרוב לתשע מאות מטר והוא הושקע בעומק של מעל לחמישים מטר על מנת להגיע לרובד התחתון שאליו שקעו חומרי הגלם הטובים שהיו כבדים מהמים.

על מנת ליעל ולזרז את הכרייה בבריכות האידוי ,של רובד הקרנליט שממנו ייצרו את האשלג, השיטו על מימי הבריכה דוברות שחיברו אליו בחזיתו מערכת מחפר עם צלחות משוננות שפורר את השכבה המוצקה בקרקעית והעלו אותה בעזרת שאיבה בצינורות לאזור איסוף וממנו לתנורי ייבוש במפעל להמשך הייצור.

מפעל ים המלח הצפוני הראשון בחוף קליה בים המלח
 

מפעלי ים המלח ייצרו אשלג, כלור, סודה אקוסטית, חומצה גופריתנית, חומצת מלח, מגנזיום לתעשיית יצור רכבים ומטוסים צבאיים, חומרים כימיים ליצור רפואי וקוסמטי, חומרים לטיפול בבעיות עור ובמיוחד בכויות חומרים ליצירת דשן מלאכותי (פוספטים) .

ממש ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה ,בשיתוף פעולה עם מכון זיו (שממנו הוקם מכון וייצמן בהמשך) באגף הגאולוגי ,נערכו בדיקות לחיפוש מאגר נפט והערכות לקידוחים למציאת נפט באזור הר סדום בשטח המפעל הדרומי.

לאחר מלחמת העולם השנייה ,הצטרפה הנהלת תעשיית המלח בסדום בהשקעות ביחד עם משקיעים נוספים , בפתיחת שני מפעלים לתעשיית דשנים לחקלאות ורפואה וחומצת גופרית שני המפעלים הוקמו ברצועת התעשייה באזור צפון חיפה, באמצעות קרנות מניו יורק ודרום אפריקה.

ים המלח סוגי הסחורות שהופקו ויוצרו במפעלים
 

בחלקו הדרומי של המפעל הצפוני בקלייה ,באזור שכיום נחשף עקב נסיגת קו החוף ,עמד בעבר רוג'ם אל בחר (מעגנית המלח) נמל ומעגן מהתקופה שלפני הספירה , שינויי בקו החוף של ים המלח ובתנאי מזג האוויר ,יצרו שינויים גאוגרפיים שתוארו של עוברי אורח והמשתמשים במעגן לצורך המעבר לגדה המזרחית של ים המלח מירושלים לעבר הירדן.

עליית מפלס המים בים המלח או ירידתו בנסיגת קו החוף המקורי יצרו מבנה של אי או חצי אי למעגן רוג'ם אל בחר ,אך בעונות גשומות במיוחד ,עלה המפלס והפך את המעגן ,לאי תת ימי שתפקד כשרטון והווה סכנה לסירות המתקרבות לחוף הים.

מעגן רוג'ם אל בחר, נתגלתה שוב בשנת 1917 מתחת לפני הים ,במדידות ארכאולוגיות שנעשו במקום לאחר הגילוי ,התברר כי גובה המזח של המעגן היה מעל לשלושה מטר לאורכו נוצר שרטון שאורכו מעל לשבעה מטר מקו החוף ,למעשה בעקבות הפחתת זרימת המים מהירדן לים המלח עקב הפעלת מפעל המוביל הארצי בכנרת ,ונסיגת קן החוף מזרחה ,תגלה מחדש מעגן רוג'ם אל בחר בשנות השמונים ,כאי ולאחריו חצי אי שהסתיים בתל קטן הניצב על החוף.

על מנת להימנע מפגיעת השרטון התת ימי, סימנו אותו אנשי המפעל ,בגל אבנים שבמרכזו נתקע עמוד ברזל בולט, להזהיר את התעבורה הימית שבין המפעלים בקלייה וסדום להיתקע עלייהם בדרך אל המזח של המפעל קלייה.

בשנות השמונים כאשר חצי האי נחשף מהים ,נערכו חפירות ארכיאולוגיות באזור מעגן רוג'ם אל בחר שנותרו מחורבן המקום, כמו ממצאים שנתגלו שמיוחסים לחורבן הבית בתקופת בית ראשון ,כמו יתר ערי יהודה שנחרבו במדבר יהודה בואך ים המלח , עוד נתגלו בחפירות ממצאים להתיישבות נוספת בימי בית שני התקופה החשמונאית.

בין העתיקות נמצאו שרידי מגדל, שנבנה מגושי סלעים שהובאו למקום מצוקי העתקים הנמצאים מערבית למעגן ,מסביב למגדל שמעריכים כי התנשא לגובה של יותר מעשרים מטר ,נבנה שובר גלים ומעגן גם כן מגושי סלע ,לדעתם של החוקרים המגדל שימש הן לאבטחת האזור והן כמגדלור לסימון הכניסה למעגן.

החוקרים משערים כי המגדל קרס באחת מרעידות האדמה שהתחוללו באזור , או שנחרב במהלך חורבן בית ראשון ,ממצאים שנמצאו מעידים כי המקום היה מיושב עוד במאה השביעית שלפני הספירה ,בתקופת בית ראשון ,בתקופה ההלניסטית, התקופה הרומאית ולבסוף הביזנטית.

ממצאים נוספים מוכיחים על פי שרידי המזחים מהתקופות השונות על שינויים במיקומם לכוון מערב או מזרח ,על פי קווי גובה מפלס הים שהשתנו בהתאם לשינויים הגאולוגיים שהתרחשו באזור.

מזח התובלה הימית בקלייה לשינוע תוצרת מפעל סדום
 

ספינת הר נבו נבנתה כולה מעץ בשנת 1946 ,במספנה של המפעל הצפוני בקלייה, ספינה זאת שימשה כגוררת לאסדות (מעונות) האשלג שהגיעו בקו הימי בין סדום לקלייה, כאשר נפלה ההחלטה ערב מלחמת השחרור לפנות את העובדים דרך הים ,שימשה ספינה זאת גם כן להולכת העובדים.

הרצון לשקם את הספינה היחידה שנותרה ,מכול צי הדוברות והספינות שנעלמו בדפי ההיסטוריה נצר עקב התייבשות ים המלח שחשף אותה במלואה, ניצבת ליד הנמל הקטן שבחלקו הדרומי של קבוץ עין גדי, נמל ששימש את חיל הים לאחר מלחמת ששת הימים בתקופת המרדפים למעגן סירות דבור ששמרו על גבולנו המזרחי בים המלח.

מכיוון שהספינה נותרה אחרונה ליד שרידי מזח העץ הישן של עין גדי לפני שהים נסוג, הוחלט ביוזמה של שלושה גופים שכללו את : מפקד הזרוע הימית של מפעלי ים המלח ובהמשך מפקד חיל הים, האלוף שלמה אראל, המכון הימי שנבנה בכספו של ליאון משפחת רקנטי ומנהל במפעל ים המלח בסדום צביקה גלרון, שלושתם חברו לשקמה על מנת שתהייה אנדרטה למחלקה הימית של מפעלי המלח ,טרם מלחמת השחרור סירה שתספר את ספור צי הסירות והאסדות של מפעלי ים המלח.

למזלם של המשקמים גוף הסירה שנבנה מעץ נותר עם נזקים מועטים, כמו חדר המכונות תא ההגה והמשיט ותא המנוחה לצוות, חלפים שנרקבו הוחלפו זכוכיות תא ההגה גם הן הוחלפו והגוף נצבע בחומרים משמרים להגנה.

ים המלח ספינת הר נבו ההיסטורית
 

המזח שנבנה ניצב בקרבה לבית העץ של משה נובומייסקי המייסד ובעליו של מפעל המלח שרידיו של המזח הם עמודי העץ שהיו תקועים במים ,שעליהם היו תלויים צמיגי מכוניות למניעת חיכוך בין דפנות הסירות למזח.

על המזח עצמו נסללה מסילה שעליה נעו קרוניות המלח שהועמסו מהדוברות והסירות שהגיעו מסדום, אורכם של המסילות היה כשני קילומטר עד המפעל שיבש את הקרנליט שממנו ייצרו את האשלגן והברום, תחילה הגיעה האשלגן על הדוברות בתפזורת ובהמשך בשקים .

עבודת הפריקה הייתה מפרכת, עובדים עם עתי חפירה ,העמיסו את התפזורת לסל שהיה תלוי על זרוע מנוף ,הסל הועלה ונשפך לקרוניות שעמדו על הפסים באותה שיטה עבדו בבריכות האידוי לאיסוף הקרנליט.

קרוניות אלו נגררו למפעל שם לאחר הייבוש והעבודה הוכנסו התוצרת המוגמרת לשקים שמשקלם כמאה קילו, שקים אלו הועמסו על משאיות ונשלחו בשיירות מאובטחות של משטרת המנדט לתחנת הרכבת בירושלים ,ומשם לנמלי היצוא ולסיטונאים בארץ ישראל.

בכביש שנסלל מירושלים לקלייה נעו כלי רכב העמוסים ,במכרז התובלה היבשתית זכו חברת קואופרטיב התובלה הירושלמית ,שקי האשלג הועמסו על שיירת משאיות, במשאיות אלו הועברו גם ציוד ועובדים ,לחברת הקואופרטיב היו כחמישים משאיות ,וכול משאית עשתה סבב יומי של שנים עד שלוש הובלות , בין ים המלח לרציף הרכבת בירושלים.

המזח הימי במפעל המלח הצפוני בקלייה
 

כיוון שהמעבר בין צומת קליה למפעל בסדום ולמעיינות המים בגדה המזרחית היה תלוי בתעבורה ימית באסדות או בסירות , נשכרו ערבים כשייטים לתעבורה הימית, על מנת לשכנם הוקם אזור מגורים בעבורם בחלק הצפון מזרחי של המפעל וים המלח, קו ימי זה פעל בין השנים 1934 שבו החל לפעול המפעל בסדום, עד שנת 1948 זמן תחילת מלחמת העצמאות.

השייטים הערבים התמחו בהובלת האשלג בין המפעלים ,עבודה שהייתה מפרכת ולכן זכו השייטים לשכר טוב יותר מאשר חבריהם לעבודה, עבודתם כללה העמסה ופרוק של התוצרת ממפעל סדום, ומניעת אובדן בהתהפכות האסדות והסירות עקב העמסה לא נכונה (אובדן שווי משקל) או עומס יתר.

מגורי השייטים הערביים של הדוברות במחנה קליה
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור