דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

ים המלח ספור מפעלי המלח והאשלג

 
 

על פי הזיכיון התברר לבעלי מפעל המלח כי ברשותם שטח קטן יותר במפעל הצפוני על מנת להקים בריכות אידוי ,ולעומתם בזיכיון היה שטח גדול יותר בדרום מערב ים המלח החליטו השותפים להקים מפעל חדש .

ועל מנת להפיק יותר כרייה של הקרנליט (שממנה מפיקים את האשלג ) וההחלטה לגדול נפתח במחצית שנת 1934 ,מפעל נוסף באזור סדום, תחילתו של המפעל הייתה בהגעה דרך הים על סירות ,של כשלושים אנשים בראשותו של יהודה קופילביץ אלמוג ,כעשרה מהקבוצה נימנו על עבדי המפעל הצפוני, אליהם הצטרפו חברים מתנועת הקבוץ המאוחד, אנשי גדוד העבודה מקבוץ רמת רחל ,ובהמשך חברים מקיבוץ בית הערבה.

לחלוצים האלו בקבוצה הראשונה ,הצטרפו לאחר פנייה של חברי קבוץ רמת רחל ופניית בעלי המפעל שעבדו במפעל הצפוני, לחבריהם בתנועת הקבוץ המאוחד, לקבל על עצמם מקום עבודה בסגנון גדודי העבודה .

הקשר בין המפעלים בצפון ים המלח לבין המפעל הדרומי ,נערך באמצעות סירות ודוברות בדרך הימית, מאוחר יותר ניסו עוד חברי הקבוץ המאוחד ,להקים היאחזות בקרבת מקום למפעל בסדום בדמות הקבוץ בית הערבה הצפוני, אך מלך ירדן סרב להרשות הקמת היאחזות הדרומית הזאת והיא נגנזה.

מיד שירדו לחוף שמתחת להר סדום, במפעל שהוקם בחלקו הדרומי של ים המלח, החלו העובדים להקים את שטח המגורים ,בד בבד עם הקמת ביצורי מגן , בשטח המחנה הוקם מגדל שמירה גדול מעץ ,להגנת המפעל וחיי העובדים ,בהמשך נבנו מבני הבטון בעבור תחנת השאיבה, חדר הטורבינות ומשרדי ההנהלה ,עד 1936 הוקמו הצריפים למגורים (חלק מהעובדים חיו בתחילה במערת הקמח שהורחבה ) ובאוהלים ,מכון להפקת חשמל , מזח עגינה ושינוע, נחפרו בריכות האידוי הראשונות והוקם בית החרושת, להפקת האשלג בדרום שהחל לפעול בשנת 1937.

הקמת מפעל ים המלח הדרומי בסדום
 

עומקו של ים המלח בחלקו הדרומי היה רב יותר מצפונו, כתוצאה מכך, נוצרה בתחילה העבודה ,בעיה של הקמת בריכות המים לאידוי, שאיבת המים לתעלות ההולכה נעשו בצינורות שהושקעו לים ,בפתחם של הצינורות הוקמו תעלות הולכה ,לצורך דיפונם של התעלות, נמצא כי החומר המתאים הוא עץ שנעכל בצורה פחותה בידי המלח והגופרית.  

צינורות ההולכה מהים לבריכות נבנו ממפרקי גלילים ,שנבנו בשיטת חביות היין מעץ , שחוברו אחד לשני כנקניק ארוך ,מפרקי העץ חוברו אחד לשני בטבעות מתכת חיצוניות , לצורך יצירת גלילי העץ , הוקמה נגריה בשטח המפעל שיצרה את גלילי הצינורות ,דפנות העץ של התעלות וצריפי המגורים.

בשטח המפעל בסדום, נבנו מכלי מתכת לאכסון החומרים הכימיים כמו הברום ודומיו, שחוברו לא בריתוך לאורך הדפנות, אלה במסמרות כמו שמחברים חלקי גוף מטוסים ואוניות, מעל מכלים אלו הוצבו מערבלים להפרדת החומר הטהור מהחומרים הנלווים.

לצורך שאיבת המים מהים ולעבודת המכונות החשמליות לעיבוד האשלג והפרדת שאר החומרים ,הוקמה תחנת ליצור חשמל שכללה טורבינות דיזל ,על מנת לספק חשמל למאור לתחנת השאיבה ולמכונות ההפרדה שאליהם הוליכו צינורות עם החומרים .

הדרך להעברת גושי האשלג מבריכות האידוי ,כללה מסילות רכבת שעליהם נעו קטרים קטנים, שיטת רכבת הטרזינה, (שהובאה מגרמניה מהמכרות) לקטרים אלו חוברה שרשרת קרוניות משא פתוחות .

בשנים 1936-9 שילמה חברת המלח במפעל הדרומי והצפוני ,מיסים לשלטון המנדטורי כארבעים וארבע אלף לירות ולשלטון האשמי (ירדן) כשלושים אלף לירות, למעשה בששת השנים הראשונות של המפעל לא נרשמו רווחים והמפעלים עבדו באפס רווחיות אל מול ההוצאות.

אלא שבשנת 1936 חל המפנה וההכנסה בעיקר ביצוא זינקה והותירה רווח יאה להנהלה לאחר קיזוז החובות, בשנים הללו הכיר השלטון המנדטורי את כוחה של התעשייה והוריד את מס הזיכיון לייצור במפעלי המלח, עוד החליטו השלטונות לא לגבות מכס לחומרים ומכונות שיועדו למפעלי המלח .

הקמת המפעל הדרומי בסדום
 

מחנה העובדים במפעל בסדום הוקם למרגלות הר סדום ,בתחילה שוכנו העובדים הגברים והנשים שעבדו במטבח ובמשרד באוהלים , חלקם במערת המלח שהורחבה ,לאחר מכן הוקמו בנגריית המפעל צריפים בני קומה אחת ,צריפים עם רצפת פרקט מעץ ,קירות עץ וגגות מלוחות עץ ,לעובדי המפעל הוקם חדר אוכל ומבנה מבטון שכלל מחסן נשק, משרדי המפעל ,חדר קשר ומרפאה.

לצריפים אלו הוכנסו מיטות ברזל שהיו גבוהות במיוחד ,על מנת ליהנות ממשב הרוח מהחלונות בערב ולמניעת פגיעה מנחשים עקרבים ודומיהם , לכול מיטה הוצמדה כילה מעליה ושולחנות לכתיבה ובילוי בשעות הפנאי, לאחר הקמת הטורבינות חוברו הצריפים למערכת החשמל הפנימית.

את דרכם ממחנה העובדים שנבנה למפעל ,דרך בת ששה קילומטר ,עשו העובדים בקרוניות הרכבת הקטנה שנעה על מסילה בין המפעל למגורים .

בנוסף למחנה העובדים היהודיים, נבנה בסמוך מחנה עובדים קטן ,בעבור העובדים הערבים מחברון ומחנה עובדים נוסף ,כקילומטר מזרחית למחנה היהודים ששימש את יתר העובדים הערביים שהגיעו מעבר הירדן וממצריים.

ספור מחנה העובדים היהודים בסדום
 

מזח מעץ נמתח לתוך ים המלח ,ואורכו כמאה וחמישים מטר ,ששימש לעגינת סירות ודוברות, הוקם בשנת 1936 בחלקו הצפוני של המפעל, על מנת לשמש מקום לעגינה הסירות והאסדות העמוסות באשלגן בתחילה בתפזורת ,אנשי המפעל נאלצו לסלק את הסחף סביב המזח על מנת ליצור עומק סביר לקוער של הסירות והדוברות.

מעגן עגינת הסירות ,שימש גם לסירות שנשאו מכלים שהוצבו על סירות ,למי השתייה  שהועברו למחנה העובדים ולמפעל, מים שהובאו תחילה מהמפעל הצפוני במכלים   וממעיינות המים המלוחים למחצה עין ערוס ועין בידה .

רק בשנת 1935 נחתם חוזה לרכישת מים עם המלך עבדאללה מירדן לאספקת מים טובים לשתייה ממעין חוחן בעיירה א' סאפי, בתחילה שונעו המים בסירות שחצו את ים המלח עם מכלים .

בהמשך מים אלו הוזרמו בצינורות מים למחנה העובדים  ובהמשך לבריכות המים, קו צינורות המים שנבנה בהמשך בחיבור ישיר למעיינות א' צאפי הונח על מצופים מעל פני ים המלח, קו ישיר שחיבר בין המעיינות שבדרום מזרח ים המלח עד למפעל בסדום .

מספר עובדי המפעל בסדום במחנה העובדים כלל בשנות הארבעים כמאתיים וחמישים עובדים, כולל כעשרים ילדים וארבעים נשים ,למענם של הילדים נפתח גן וכיתת לימוד מספרם של העובדים הגיע ערב מלחמת השחרור ליותר מאלף עובדים.

בפרוץ מלחמת השחרור בעקבות התקפות הצבא הירדני נאלצו עובדי המפעל הצפוני וחברי ההתיישבות בבית הערבה, לעלות על כלי שייט שפינו אותם באישון לילה לעין גדי ולמפעל בסדום ,המפעל הצפוני בקלייה נפל לידי הבוזזים הערביים וחיילי הלגיון הערבי .

הכרייה ויצור האשלג ויתר החומרים במפעל הדרומי בסדום פסקו וגרמו להשבתת הכרייה, משום שעדיין לא נסללה דרך יבשתית ,שתחבר את המפעל הדרומי לארץ ישראל , לכשנסללה סופה היה בקבוץ עין גדי .

ספור הקמת מזח העץ במפעל בסדום
 

ארבע שנים לאחר הקמת מפעל המלח הדרומי בסדום ,נפתחה בשנת 1938 תחנת משטרה ג'בל אל סדום ,על מנת להגן על עובדי המפעל, בתחנה שעליה היה ממונה הסמל יוחנן פלץ שרתו שמונה שוטרים יהודים וערבים.

הערבים באזור שמרדו בבריטים כיתר ערביי ישראל בפרעות 1936-9 התנכלו ליהודים בכול רחב ארץ ישראל, בין הקורבנות היהודיים של מאורעות 1939, אנו מונים גם את רציחתם של שלושת עובדי המפעל.

כיוון שעובדי המפעל נזקקו למים לשתייה שימש מעגן עגינת הסירות במפעל הצפוני להעמסת מכלים שיועדו להעברת מים שהוצבו על סירות ,לשימושם של עובדי המפעל הדרומי , לאחר מכן החלה שאיבת מים ממעיינות המים המלוחים למחצה עין ערוס ועין בידה שמיקומם כעשרה קילומטר דרומית לסדום.

רק בשנת 1935,נחתם חוזה לרכישת מים עם המלך עבדאללה מירדן ,לאספקת מים טובים לשתייה ממעין חוחן בעיירה א' סאפי, בתחילה שונעו המים בסירות שחצו את ים המלח עם מכלים ,ולאחר מכן נסללו צינורות להעברת המים בדרך יבשתית ,ולבסוף מכן הונחו צינורות המים על מצופים נעל לפני הים, דרך שקיצרה את המרחק.

תחנת משטרה ג'בל אל סדום
 

לאחר פינוי המחנה הצפוני ,והעברת אנשיו לסדום הצטופפו כשבע מאות וחמישים איש במפעל, המזון שהובא בסירות המילוט לסדום ,החל להיגמר לאיטו, מטען העגבניות שהגיע מבית הערבה ,בושל והפך לריבת עגבניות, ריבה זאת נמרחה על פרוסות הלחם שנאפו משאריות הקמח .

כפי שסיפרו לי זקני המפעל ובמיוחד אחד מהן שטען שאחרי המצור בסדום ,לא באה אל פיו פרוסת לחם המרוחה בריבה ,מכיוון שהקמח היה ישן ובעת האפייה נוצרו לחמים שבעת שנחתכו לפרוסות, הדבר היחידי שהחזיק אותן   בצורתם לאחר שנמרחה עלייהם הריבה, היה קרום הפרוסה ,האגדות ממשיכות ומספרות, שברגע שנגסו בקרום הפרוסה באחת הפינות, נפרמה הפרוסה ויתרתה התפוררה .

הבעיה העיקרית בסדום מעבר לאוכל המצומצם   הייתה מי השתייה , מים שבעבר נרכשו ממעיינות א. צפי ,שבצדו המזרחי של ים המלח בשטח הירדני, על מנת להכביד על המצור על הנצורים בסדום ,הורה המלך הירדני על ניתוק אספקת המים לסדום מהמעיינות שבשטחו אי לכך נאלצו הנצורים לשאוב מים מלוחים למחצה ממעיין עין ערוס.

בתחילה ערבבו את מלאי מי השתייה ,שהיה בידיהם במכלי האגירה ,במי עין ערוס המלוחים למחצה, כשהמים המתוקים   נגמרו ,המשיכו הנצורים לשתות רק ממימי עין ערוס , דבר שגרם לקלקולי קיבה ושלשולים, על פי האגדות ,ניתנה הוראה ללגום את המים בתקווה שגוף יתרגל .

מעבר לנתק לצפיפות והחום במחנה העובדים הדרומי ,שהורכב מלוחמים ואזרחים שלא למדו לאחוז בנשק , בתוספת המתח הביטחוני שנוצר בתקופה של שבעת חודשי המצור, החלו חיכוכים   וסכסוכים בין העובדים, שנתנו ביטוי לרצונם היחידי ,שיחולצו במהירות ממצור זה , בנוסף הכבידה על הנצורים הבעיה הביטחונית מלחמתית , כתוצאה מהתנכלות הכנופיות הערביות   והלגיון הירדני .

מפעל ים המלח בסדום בימי מלחמת השחרור
 

בשנות הארבעים המאוחרות, כאשר העולם החל להתכונן למלחמת העולם השנייה , נסגרו השווקים העולמיים לתוצרת מכרות המלח במקביל בין צירי המדינות הלוחמות , הופסק שווק התוצרת העולמי , דבר שהביא מידית להאמרת המחירים, כתוצאה מהתעבורה הימית המסוכנת והקושי בכרייה.

בתקופה שלפני המלחמה בשנת 1942, הייתה חברת המלח הארץ ישראלית וחברות אירופאיות נוספות , באמצעות הנהלת המפעל שיישבה בלונדון, קשורה לקרטל האירופאי למחירים וכמות ייצור להפקת אשלג , קרטל שהיה בפיקוח גרמני ,בחוזה הקרטל היה גם סעיף להמשך החוזה לאחר המלחמה, בעת שבריטניה התכוננה למלחמה הכריזו צ'רציל ושריו ,כי קרטל זה דינו להעלם מהעולם וכך היה.

כבר אז חזה משה נובומייסקי ,כי מחירי האשלג יוזלו לאחר מלחמת העולם השנייה ,בעקבות הקטנת הייצור ,כתוצאה מהקטנת הביקוש לחומרים לצרכים צבאיים, והפנייה התוצרת לשוק האזרחי העולמי ,משה טען   כדאי להפסיק לחיות באמונה ,כי אכול ושתה כי מחר נמות ,דעה זאת איננה טובה לשמירה הכלכלה העתידית.

הפתרון המתבקש לדעתו הייתה בחינת שווקי העתיד, בהפחתת ההוצאות העתידיות והעיקר טמון בטכנולוגיות חדשות שישולבו בהפקה , בחסכון בהוצאות הקבועות, הכשרת מקצועית לכוח העובד, הקטנת המנגנון הפקידותי, ובעיקר יש לעשות בדק בית ממלכתי, לבדיקת אלו תעשיות ייעלמו לאחר המלחמה ,לכן יש להיערך בתקופת המעבר לעזרה ממלכתית לתעשיות חיוניות שימשיכו לייצר לאחר המלחמה.

לדעתו של משה נובומייסקי ,בארץ ישראל יש לחזק את היצרנים הפרטיים ,להקים קרנות כספיות ממשלתיות לסיוע בעת צרה , להחליש את כוחה של ההסתדרות והמוסדות הנסמכים על שולחנה ,המונעים לדעתו מטעמים שאינם כלכלנים ,משום שההסתדרות חרטה על דגלה את הפן החברתי.

חזונו ממשיך לאחרית המלחמה ,בהגעת זרם עולים חדשים לארץ ישראל ,המדינה צריכה לספק להם תעסוקה ומגורים ,ושיש להתכונן לבאות ויפה שעה קודם ,ולכן מוטב להיערך מראש לפתרון הנושא .

קרטל המלח העולמי במלחמת העולם השנייה
 
ים המלח מנחת סדום במצור

תודה לבני גשור על עזרתו בכתיבת מאמר זה ולעודד כהנא לתמונת המנחת. 

ספור מנחת המטוסים שהוקם בשנת 1934 ,במפעל הדרומי של מפעלי ים המלח ביחד עם הקמת המפעל הדרומי ,הוקם בזכות הצעת העבודה לניהול המפעל הדרומי בסדום ,שהוגשה לאברהם שכטמן (שסיים גם קורס טיס כאיש האצל) במסווה של בית ספר אזרחי לטיסה בשדה התעופה לוד.

הצעת העבודה שהוגשה לשכטמן בידי המהנדס משה נובומייסקי מנהל מפעל ים המלח , נתקלה בהתניה לקבלת העבודה מצדו של שכטמן , בהבאת מטוס האצל לסדום, לשכירת טייס עבורו ולבניית מנחת וסככה למטוס.

התירוץ שנמסר למשה נובומייסקי היה בצורך להטסה אווירית של מזון וציוד בעת שיטפונות ולהבאת ציוד ומזון ולפינוי מהיר של פצועים לאחר פציעתם לטיפול בבתי חולים במרכז הארץ

חברו הטייס כהנא ,הטיס את המטוס למנחת שהכין במפעל בסדום ולסככה שהקים כהנא ביחד עם עובדי המקום , המטוס נרכש בידי האצ"ל במצרים, ועמד ללא שימוש בשדה התעופה בלוד עקב התנגדות ההגנה ,לפתיחת בית ספר לטיס של ארגון האצ"ל .

ים המלח מנחת סדום במצור
 

חזונו לעתיד בשנות הארבעים שלאחר מלחמת השחרור טפח בפניו לאחריה, כיוון שהמפעל בסדום הבודד שנותר בידו ,היה מבודד וללא יכולת לשנע את תוצרתו ולמעשה לא הופקה שום תוצרת במפעל ,צוות המתנדבים שנותר רק שימרו ותחזקו את הציוד ,ועסקו בשמירה פיזית על השטח והמתקנים מפני חבלה ,משום כך ,לא הפיק המפעל אשלג ממלחמת השחרור ועד שנת 1952.

אך נניח שהופקו כמויות קטנות בתהליך שימור המפעל ,אך לא הייתה דרך קיימת להעברתו בשינוע יבשתי או ימי ,כך שמבחינת הייצור ,לא התקיימה פעילות יצור למען המסחר והייצוא, מעבר לכך ,נדרשה השקעה גדולה חדשה לחידוש הציוד שהתבלה והחלפת חלקו והקמת מערכת אידוי מודרנית ,בנוסף להקמת מערך שווק חדש לאחר שהקודם נעלם .

בסוף שנת 1948 מיד לאחר קום המדינה , הוקמו משרדי הממשלה השונים ,שישבו בירושלים ,והחלו לבדוק את מקורות ההכנסה העתידיים למדינת ישראל, בין יתר ועדות הבדיקה ,נתמנתה ועדה לנסות ולהפעיל את מפעל  ים המלח ,שעד מלחמת השחרור היה אחד ממרכיבי ההכנסה הגדולים, לקופת ממשלת המנדט בארץ ישראל, מגביית מכס ליצוא ומכספי הזיכיון שנגבו מהמפעל.

פקידי הוועדה ,בחנו את ביצועי חברת האשלג הארץ ישראלית, בשנות מלחמת השחרור ולאחריה ,תוך התעלמות גמורה מהמצב האבסורדי שאליו נקלעה החברה, הן מהפן הביטחוני ,הן מהעדר כביש שממנו תשלח סחורה מוגמרת והכי חשוב התעלמה הוועדה מהמצב שהמפעל שותק ובתקופה זאת התיישנו חלק מהמכונות ושנדרש הון להעמיד את המפעל ולהעבירו לפסי עבודה ומיכון מודרניים.

מנהלי חברת המלח הארץ ישראלית ,הכריזו כי לאחר חתימת הסכמי הנשק עם הממלכה הירדנית, ויחתמו הסכמי התשלומים הן לממשלת ישראל החדשה, והמשך תשלומים מסים לירדן ,יתחיל שוב תהליך הייצור והייצוא, על פי ההצהרות שלהם ,חברה אמריקאית קבלה על עצמה ,השקיע לפתוח מחדש ולפתח את המפעל בסדום, אלא שזאת הייתה הכרזת שווא.

ספור מפעל המלח הדרומי בסדום והלאמת המפעל
 

לאחר ההלאמה שהחליטה מדינת ישראל בשנים 1952-3,שהמפעל בסדום והאזור שמסביבו הוא אוצר מדינה מדינת ישראל (הזיכיון המנדטורי הסתיים ) ,רכשה המדינה לאחר ההלאמה את הזכויות והמפעל המבנים והמכונות ,מידיו של המהנדס   משה נובומייסקי וחבריו הבריטים בשנת 1952-3.

בחוזה החדש שנחתם במשרדי החברה הראשיים בלונדון ביולי 1952 ,נחתם ההסכם שמדינת ישראל ,תרכוש כחמישים אחוז ממניות החברה החדשה ,כמניית זהב שערכה כחמישים ואחת אחוז בהצבעות של ההנהלה, לחברה הישנה יישארו כשש עשר אחוז מהמניות החדשות ,ואגרות חוב שאינן מקנות זכויות הצבעה, שאר המניות במזומן ימכרו לציבור כהשקעה.

עיקר ההסכם והמהותי ביותר,היה ביטול הזיכיון לשבעים וחמש השנים שניתנו לחברה הישנה ,ומסירת זיכיון חדש ,ממדינת ישראל לחברה הממשלתית החדשה שתתפעל את המפעל, ההנהלה החדשה של מפעל המלח בסדום ,הורכבה מרוב נציגי ממשלת ישראל ובראש החברה החדשה נתמנה א.זיפשטיין.

אפיזודה משעשעת הייתה בעת חתימת ההסכם ,כאשר החותמים נאלצו לחתום כשלוש מאות חתימות וראשי תיבות לחתימות, על כול דפי ההסכם שהיה ספר עב כרס, בן שלוש מאות דפים וזאת ללא הנספחים הנלווים.

עוד אפיזודה משעשעת הייתה במינוי חבר ההנהלה הלורד גלינקוגר, שהיה יושב החברה הישנה וחבר הנהלה בהחברה הירדנית שבגדה המזרחית הירדנית ,באמצעות החברה הבריטית אימפריאל כימיקל אינדוסטריס ,כך שהיו לו שני כובעים ויכולת לגשר בין שתי החברות .

דרכו של המפעל בסדום לאחר ההלאמה
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור