דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

ים המלח ספור מפעלי המלח והאשלג

 
 
ים המלח ספינת הר נבו ההיסטורית ספינת הר נבו נבנתה כולה מעץ בשנת 1946 ,במספנה של המפעל הצפוני בקלייה, ספינה זאת שימשה כגוררת לאסדות (מעונות) האשלג שהגיעו בקו הימי בין סדום לקלייה, כאשר נפלה ההחלטה ערב מלחמת השחרור לפנות את העובדים דרך הים ,שימשה ספינה זאת גם כן להולכת העובדים.

הרצון לשקם את הספינה היחידה שנותרה ,מכול צי הדוברות והספינות שנעלמו בדפי ההיסטוריה ,נצר עקב התייבשות ים המלח שחשף אותה במלואה, ניצבת ליד הנמל הקטן שבחלקו הדרומי של קבוץ עין גדי, נמל ששימש את חיל הים לאחר מלחמת ששת הימים בתקופת המרדפים למעגן סירות דבור ששמרו על גבולנו המזרחי בים המלח.

מכיוון שהספינה נותרה אחרונה ליד שרידי מזח העץ הישן של עין גדי לפני שהים נסוג, הוחלט ביוזמה של שלושה גופים שכללו את : מפקד הזרוע הימית של מפעלי ים המלח ובהמשך מפקד חיל הים, האלוף שלמה אראל, המכון הימי שנבנה בכספו של ליאון משפחת רקנטי ומנהל במפעל ים המלח בסדום צביקה גלרון, שלושתם חברו לשקמה על מנת שתהייה אנדרטה למחלקה הימית של מפעלי המלח ,טרם מלחמת השחרור סירה שתספר את ספור צי הסירות והאסדות של מפעלי ים המלח.

למזלם של המשקמים גוף הסירה שנבנה מעץ נותר עם נזקים מועטים, כמו חדר המכונות תא ההגה והמשיט ותא המנוחה לצוות, חלפים שנרקבו הוחלפו ,זכוכיות תא ההגה גם הן הוחלפו והגוף נצבע בחומרים משמרים להגנה.

      

   

ים המלח ספינת הר נבו ההיסטורית
 
המזח הימי במפעל המלח הצפוני בקלייה

המזח שנבנה ניצב בקרבה לבית העץ של משה נובומייסקי המייסד ובעליו של מפעל המלח שרידיו של המזח הם עמודי העץ שהיו תקועים במים ,שעליהם היו תלויים צמיגי מכוניות למניעת חיכוך בין דפנות הסירות למזח.

על המזח עצמו נסללה מסילה שעליה נעו קרוניות המלח שהועמסו מהדוברות והסירות שהגיעו מסדום, אורכם של המסילות היה כשני קילומטר עד המפעל שיבש את הקרנליט שממנו ייצרו את האשלגן והברום, תחילה הגיעה האשלגן על הדוברות בתפזורת ובהמשך בשקים .

עבודת הפריקה הייתה מפרכת, עובדים עם עתי חפירה ,העמיסו את התפזורת לסל שהיה תלוי על זרוע מנוף ,הסל הועלה ונשפך לקרוניות שעמדו על הפסים ,באותה שיטה עבדו בבריכות האידוי לאיסוף הקרנליט.

קרוניות אלו נגררו למפעל שם לאחר הייבוש והעבודה הוכנסו התוצרת המוגמרת לשקים שמשקלם כמאה קילו, שקים אלו הועמסו על משאיות ונשלחו בשיירות מאובטחות של משטרת המנדט לתחנת הרכבת בירושלים ,ומשם לנמלי היצוא ולסיטונאים בארץ ישראל.

בכביש שנסלל מירושלים לקלייה נעו כלי רכב העמוסים ,במכרז התובלה היבשתית זכו חברת קואופרטיב התובלה הירושלמית ,שקי האשלג הועמסו על שיירת משאיות, במשאיות אלו הועברו גם ציוד ועובדים ,לחברת הקואופרטיב היו כחמישים משאיות ,וכול משאית עשתה סבב יומי של שנים עד שלוש הובלות , בין ים המלח לרציף הרכבת בירושלים.

המזח הימי במפעל המלח הצפוני בקלייה
 
תחנת המשטרה קלייה המנדטורית בצומת הלידו

סמוך למפעל ממש בצומת לידו כיום ממול לתחנת הדלק, הוקמה תחנת משטרה בריטית מאבן ,צמודה לשער הכניסה למתחם המפעל הצפוני בקלייה, אנשי המשמר בדקו את הכניסה למפעל למורשים בעלי תעודות עובד .

בדקה את הנכנסים לכביש העפר שהוליך עד למלון קליה ומעיינות עין פשחה ,אך תפקידם העיקרי של השוטרים ללוות עם משוריינים ,את שיירות המשאיות שהובילו את האשלגן ויתר התוצרת, לתחנת הרכבת בירושלים ,ולהגן עליהם מפני כנופיות שודדים ערביים, נוכחות משטרה זאת לא מנעה את אימוני המחתרות באזור ,שאף שימש כנקודת ההתארגנות לפיצוץ גשר אלנבי בליל הגשרים בשנת 1946 .

רק בשנים האחרונות נגאל מבנה המשטרה הבריטית בצומת, בעת שהפך לשמש כתחנת מידע לטיולים של מטיילים באזור.

תחנת המשטרה קלייה המנדטורית בצומת הלידו
 

כיוון שהמעבר בין צומת קליה למפעל בסדום ולמעיינות המים בגדה המזרחית ,היה תלוי בתעבורה ימית באסדות או בסירות , נשכרו ערבים כשייטים לתעבורה הימית, על מנת לשכנם הוקם אזור מגורים בעבורם בחלק הצפון מזרחי של המפעל וים המלח, קו ימי זה פעל בין השנים 1934 שבו החל לפעול המפעל בסדום, עד שנת 1948 זמן תחילת מלחמת העצמאות.

השייטים הערבים התמחו בהובלת האשלג בין המפעלים ,עבודה שהייתה מפרכת ולכן זכו השייטים לשכר טוב יותר מאשר חבריהם לעבודה, עבודתם כללה העמסה ופרוק של התוצרת ממפעל סדום, ומניעת אובדן בהתהפכות האסדות והסירות עקב העמסה לא נכונה (אובדן שווי משקל) או עומס יתר.

מגורי השייטים הערביים של הדוברות במחנה קליה
 

תודה לעיתונאי א. גייא על עזרתו בהכנת הכתבה

יש לזכור כי הטריטוריה היהודית ( המפעל הצפוני והקבוץ בית הערבה) לא נכללו בתוכנית החלוקה של האו"ם שבה נקבעו הגבולות, למרות שברע האחרון הכריז המלך עבדאללה על השטח כשטח מפורז , עד היום צאצאי הקבוץ ,לנים ומכים על חת שלא עמדו ללחימה לשמירה על יישובם, כדוגמת ישובים שעמדו בלחימה ובמצור ברחבי ארץ ישראל וחלקם יכלו להגן ולהישאר ביישוביהם לצמיתות ואילו הם נסוגו בעקבות הפקודות לסדום.

במאורעות של שנת 1936 שהחל כמרד הערבי כנגד המנדט וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, שבו פעלו גם כנופיות ערביות בנתיב השיווק בכביש קלייה לירושלים, החליטה הנהלת המפעל לבנות מנחת מטוסים במפעל בקלייה, לאבטחת המנחת נבנו שני מגדלי שמירה בשני קצוות המפעל .

קבוץ בית הערבה ומפעל המלח הצפוני נותקו מירושלים ומארץ ישראל בפורים שנת 1948,התעבורה לקבוץ ולמפעל הצפוני בוצעה באווירונים ,בנחיתה בשדה התעופה שהוכן והורחב לאחר תחילת המצור ואף ניבנו לו שני מגדלי שמירה להגנה על השדה, אווירונים אלו הוציאו אנשים שאינם נחוצים והביאו למפעל ולקבוץ נשק ותחמושת, שיועדו לחמש מאות העובדים שמתוכם היו כמאה חברי קבוץ בית הערבה, בנוסף הועברה פלוגת פלמ"ח ושוכנה במלון קליה הנמצא במחצית הדרך ,בין מבנה המשטרה ושער הכניסה למפעל ומעיינות עין פשחה .

נושא הביצורים במפעל והקיבוץ נגרר ,אולי משום שהמפקד שהתמנה בידי ההגנה לאזור המפעל והקבוץ ,היה אחד ממנהלי המפעל, שקבל הוראות גם ממנהלו משה נובומייסקי, שקווה שבמשא ומתן תמנע הלחימה  עם הירדנים, למרות זאת הוחלף מפקד זה ,בידי איש קבוץ בית הערבה ,ואז החלה העבודה הרצינית של המיגון , ואנשים אלו החלו להתאמן בתורת לחימה וירי .

בית הערבה ומפעל המלח הצפוני ספור הפינוי
 

בתחילה חשבו אנשי הנהלת המפעל על פתרונות דיפלומטיים ועסקיים בין ממלכת ירדן והנהלת המפעל הצפוני שיותירו את השטח בידי היהודים , עבדאללה מלך ירדן שהמפעל הצפוני על יושביו היהודים ,ישב בקרבה למחנה הלגיון ביריחו ולדרך שעלתה לירושלים וחיברה את צדו המזרחי של נהר הירדן לצדו המערבי ,דרך שדרכה  הזרים כוחות לכיבוש העיר העתיקה ובמיוחד ללחימה על גוש עציון, כיבוש שחתר אליו לפני הכרזת האו"ם ב 15.5.48 ,היה מוכן להאזין לקריאת מנהל מפעלי ים המלח לנהל משא ומתן ולהכריז על פרוז המקום .

הערכתו של המלח עבדאללה כי יצטרך לשלם מחיר כבד בניסיון לכבוש את המפעל הצפוני ומאידך גיסא חשב שהיהודים ישמידו את המקום ולא ימסרו את היהלום המכניס הזה במידה ומשא ומתן לא יניב תוצאות חיוביות עבורו.

בכדאי להראות את רצונו ,להמשך עבודתו של המפעל, מטרתו הייתה לקבל תמלוגי כסף מהמשך עבודת המפעל והייצוא של סחורתו, לכן הרכיב עבדאללה צוות משא ומתן בכיר שכלל את מפקד הצבא גאלב פחה ,מזכירו האישי ואחד ממפקדי צבאו הבכירים ,משלחת זאת למשא והמתן נשלחה ב 10,5,48 למפעל הצפוני בקלייה ,מהצד היהודי השתתף מנהל המפעל  ומשה נובומייסקי וצוותו.

חברי המשלחת הירדנית נתקבלו בכיבוד כיד המלך ,בחלק הפומבי נערכו שיחות חולין, אך במהלך השיחות נפגשו משה נובומייסקי ומנהל המשלחת הירדנית גאלב פחה לשיחה בארבע עיניים, שסופם הביאו להכרזה ירדנית כי השטח ייהפך לשטח מפורז.

ההסכם הזמני לפרוז המפעל הצפוני בקלייה
 

מטוס צבאי שהיה אמור להטיס חיילים חמושים מכוחות ההגנה ,הגיע למנחת בשדה התעופה במפעל הצפוני ריק שהפקודה שקיבל הייתה להעמיס את הנשים והילדים מהמפעל והקבוץ לתל אביב, ומשם הועברו ליישוב שפעים לחוף הים, חלק מגברי וחברות היישוב נותרו במפעל בסדום לאחר הפינוי, על מנת לשמור על הציוד והשטח.

לאחר שנמסר לעובדים וחברי הקבוץ על ההחלטה למסור את הנשק ב 16 במאי 48 לידי אנשי הלגיון הערבי שהיו אמורים להגיע לשטח, החלה מהומה ומירמור בין האנשים, אנשים פתחו סליקים של נשק שאינו חוקי והחלו להטביעו בים ,ואת הכמות הגדולה של חומר הנפץ שיועד להגנת המקום במקרה של מלחמה.

חלק מצעירי המקום אף שקלו להצטייד בנשק ולעלות בשבילים דרך מנזר מר סבא לירושלים למרות הסכנה לתפיסתם בידי הערבים ובלבד שלא ילכו לשבי, אנשים אלו ירדו מהרעיון בזכות שיחות עם מפקדי ההגנה שבמקום ,סממנים של מרד היו מחברי התנועה הלאומית שפחדו שיושארו בשטח לאחר שהוחלט כי בטרם יכנסו חייל הלגיון ב 21 לחודש מאי למפעל יועלו העובדים והקיבוצניקים על סירות שיפליגו דרומה למפעל בסדום.

לאחר ששוכנעו כי כולם יפונו ,שחררו את מעגן הסירות וכלי התעבורה הימית, אז הוחלט על מדיניות האדמה החרוכה בהשמדת ציוד המפעל ופיצוצו, אלא שלעג לרש הייתה העובדה שמישהו נתן פקודה להטיל לים את חומר הנפץ ולא הייתה אפשרות פיזית לפוצץ את המכונות הגדולות והמבנים.

לכן עשו האנשים כמיטב יכולתם להשמיד ככול שיוכלו ציוד ,באופן מפתיע בערב שבבוקרו היו אמורים אנשי הלגיון להיכנס למפעל , ניתנה הפקודה להעמיס במהירות את המזון שהוכן לתקופת הלחימה והמצור העתידניים ,כמו כן נדרשו המפונים לקחת ציוד אישי כולל מזרונים ולהעמיסם על הסירות , שיצאו לדרכם דרומה בשעה ארבע בבוקר.


תקופת הביניים שלפני פינוי המפעל הצפוני בקלייה
 

עוד בשעות הלילה של הפינוי נשלחה במקביל הסירה מסדום שהוטענה בחומר נפץ לכוון המפעל הצפוני בקלייה ,חומר הנפץ והסירה הגיעו באור ראשון של השחר וגילו אדם מתרוצץ על החוף ,התברר כי העובד ישן שינה עמוקה, ולא היה ער לפינוי ורק בבוקר גילה שנותר בודד ,קשה לתאר את שמחתו כאשר ראה את סירת החבלה מגיעה לנמל.

בנקודה זאת חלוקות האגדות ,חלקם טוענים שכאשר ראו אנשי הסירה את ההמון הערבי מתחיל להגיע למלאכת הבזיזה הם נסוגו ,חלקם טוענים שהטמינו את המטענים ,אך נסו כאשר הגיעו ראשוני הבוזזים ולא הספיקו לפוצץ את הציוד והמבנים העיקריים במפעל.

אך הסירו דאגה מליבכם לגבי הרכוש ,בניגוד לנמלטים היהודים שברחו בלילה ,הגיעו בוזזים ערבים רבים בשעות היום ,עם משאיות ומכוניות ,פרקו והעמיסו את הניתן כולל גנרטורים, דלתות, חלונות רעפים מגגות בתי הקבוץ  ,והשלימו את עבודתם של היהודים למגינת לבו של המלך עבדאללה וצבאו שקיוו לקבל מפעל כפרי בשל לידיו .

אך מה שנסתר היה שכוח של הצבא הירדני הגיע למקום ועצר את עבודת הבוזזים באיבה לגבי הציוד הכבד ,השלטון הירדני שם ידו על שלושת גנרטורי הדיזל הענקי שהיו בתחנת הכוח  הענקיים פרק אותם בעזרת מהנדסים אנגליים ומכר אותם לעיריית העיר ביירות במחיר של מאה חמישים אלף לירות.

מנועי דיזל נוספים פורקו בידי מהנדסי הרכבת הבריטית שישבו בעירק ונלקחו לעיר מוסול, מנועי דיזל קטנים יותר הועברו למחנות צבא ירדניים שם נבנו תחנות חשמל, אפילו העיר רמאללה זכתה לחשמל שנלקחו ממפעל המלח בקלייה , גם שאר הציוד המכני החשמלי שהופעלו לשאיבת מי הים לבריכות גם הוא נמכר ובהערכה גסה זכתה הממלכה הירדנית להכניס כרבע מיליון לירות מהבזיזה לכיסה הפרטי .

ביזת המפעל לאחר פינוי המפעל הצפוני בקלייה
 

במחצית חודש מאי פונו עובדי ים המלח בקלייה בייחד עם חברי קבוץ בית הערבה, תחילה פונו הנשים והילדים במטוסים שנחתו במנחת המפעל והמריאו עם נוסעיהם לשדה התעופה בתל אביב ,הגברים מהקבוץ ויתרה עובדי מפעל המלח הצפוני ,עלו על שלוש סירות ופונו בליל העשרים ואחת למאי 48 ,למפעל הדרומי בסדום ולקבוץ עין גדי.

אומנם מלך ירדן רצה לשמר את המפעל בשלמותו ,על מנת להמשיך ולהפיק מלח , לכן בחוזה שנערך עם צבאו ובעלי המפעל הוכרז השטח כשטח מפורז, אלא שתושבי הסביבה נכנסו לשטח המפעל והקבוץ , וגנבו והרסו את הציוד והחפצים שנותרו ,לאחר שתושבי הקבוץ הרסו והשמידו ציוד ורכוש ואפילו פגעו במשק החיי ,בשיטת האדמה החרוכה ,למען לא ייפול בידי הבוזזים לאחר עזיבת ביתם.

פינוי מפעל המלח הצפוני בקלייה וקבוץ בית הערבה
 

המצב הביטחוני החדש שנוצר בעקבות החלטת האו"ם מנובמבר 1947 על הקמת מדינת ישראל וחלוקתה בין שני העמים , יצרה מצב קשה ועגום לעתידו של מפעל המלח הצפוני בקלייה, בעליו של המפעל משה נובומייסקי הבין כיתר האנשים כי הדרך היבשתית לשינוע הסחורה תחסם ,אי לכך החלו מגעים למציאת פתרון להצלת המפעל הצפוני.

במגעים אלו להצלת מפעלי ים המלח ,לאחר החלוקה וקביעת גבולות המדינה החדשה, בין ראשי המדינה ומנהל המפעל, אל מול מדינות בעולם והממלכה הירדנית ,במגעים אלו הועלו הרעיונות להכריז על שטחי המפעלים כשטח מפורז ,שינוי סימון הגבולות ואפילו תפעול משותף של המפעלים , לצערו של מנהל המפעל דחו השלטונות הירדניים את ההצעות והגולל נסגר על המפעל הצפוני בקלייה.

בפרוץ מלחמת השחרור בעקבות התקפות הצבא הירדני נאלצו עובדי המפעל הצפוני הנותרים וחברי ההתיישבות בבית הערבה לעלות על כלי שייט ופונו באישון לילה לעין גדי ולמפעל בסדום המפעל בקלייה שבדרום ים המלח נפל לידי חיילי הלגיון הערבי, מבני המפעל נשדדו והציוד נעקר ונעלם כליל בידי תושבי האזור הערביים והכנופיות , למפעל נגרם נזק שהוערך בעשרה מיליון לירות בערכים של אז.

עד מלחמת העולם השנייה שווקה החברה את תוצרת המפעלים בקלייה וסדום לכעשרים מדינות בעולם בעת מלחמת העולם השנייה, סיפקה חברת ים המלח את עיקר תוצרתה מסדום ומקליה לשימוש בארץ ולבריטניה לאחר המלחמה חודשו חוזי יצוא תוצרת המפעל ושווקים חדשים נפתחו לתוצרתה.

ים המלח סופו של המפעל הצפוני בקלייה
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור