דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

חלוצים וחלוצות בארץ ישראל והמושבות

 

 
 
 

ביתו של חיים פרחי ממוקם בקצהו הדרומי של השוק כאשר הרחוב נפגש ברחוב יוליוס קיסר ליד מסגד אל מועליק ,שעל פי המסורת שימש כבית כנסת יהודי שהוחרם בידי הפחה אחמד אל ג'אזר והפך למסגד.

סיור חינמי בבית ניתן לערוך רק בתאום טלפוני 04-9956707,כיום הבית של קירותיו תלויה טבלת נחושת עם תקציר חיו סגור לביקור נדרש תאום, לגבי מגוריו של חיים פרחי ישנן מחלוקת הטוענת כי חיים פרחי התגורר בבית הצנוע המשמש כיום כמוזיאון קטן.

לעומתם יש הטוענים כי חיים פרחי התגורר בחאן אל פארנג ,ולראיה מציגים הם, כי בתחילת המאה התשע עשר ,נבנה בחאן פארנג אגף מגורים חדש בעבורו שנקרא דאר אל מועלם (בית המורה ) כינויו בתקופת ששרת כיועץ וגזבר ושר הכספים של מושלי עכו .

עכו השוק העממי בית חיים פרחי
 

למחייתם התפרנסו חברי הישוב מטיפול בכרם השקדים והזייתם שניטעו בידיהם בעבור הקק"ל ,במדרונות ההר במקומות שהחלוצים הכשירו את הקרקע לנטיעות ונטעו את כרמי עצי הפרי ,חלקם עבד   בכרם השקדים שנקרא "דסוי" על שם הבוטנאי פרופסור ווינברג שניטע בשמו בידי אנשי עירו ,חלק מחלוצים בישוב התפרנסו מעבודה קבלנית בנטיעות איקליפטוסים ,קזוארינות ופלפל בכמות של כשישים אלף עצים על שטח של מאה חמישים דונם.

עוד קבלה על עצמה הקבוצה בקבלנות לשמר ולעבד את היער של הקק"ל בשטח של כמאה דונם, חלק מבני הקבוצה יצאו לעבודה במשקי האיכרים במושבה ובחווה על מנת להביא כסף לקופה הציבורית, למרות שבסוף הצטבר כסף בקופת הישוב הר הכנרת הוא הופנה לתשלום חובות ולא לרכישת בעלי חיים נוספים .

חלק מעצי היער שניטעו ,לא התאימו לתנאי המחייה באדמות מורדות הר כינרת ופשוט התייבשו ,חלקם נשטפו בגשמים כיוון שלא ניטעו כראוי , אך כשישים אחוז מהנטיעות הצליחו ניטעו בשנת 1921 כמאה וחמישים דונם,בשנת 1922 תוכננו נטיעות של עוד כחמש עשר אלף עצים,עבודה נוספת שנמסרה לידי חברי הקבוצה היה הטיפול בכרם דוסיי בן התשעים דונם של עצי שקד וזית.

תחילת העבודה העברית בהתיישבות הר הכנרת
 

אליעזר ראב אדם דתי שנולד בהונגריה ,שימש כגבאי בבית מדרשו של הרב קאלישר בהונגריה ,שהשפיע עליו רבות בנושא יישוב ארץ ישראל ביהודים ,בהונגריה חכר חווה חקלאית שאותה עיבד עד שעלה לארץ ישראל, לאחר עלייתו לארץ ישראל התגורר בירושלים שמשם המשיך את דרכו להקמת המושבה פתח תקווה, אליעזר ובנו יהודה ,שימשו כמדריכים לבני המושבה בעלי החלקות החקלאיות, שחסרו ניסיון חקלאי והכשירו אותם לעבודת כפים.

הם גם נחשבו למפעילי מחרשות הברזל החדשות שהגיעו למושבה ,וקבלו את פרסומם לעולם כאיכרים הראשונים ,שפילחו את האדמה במחרשה בפתיחת התלם הראשון במושבה פתח תקווה.

אגדות המושבה מספרות כי בעת שגסס אליעזר ראב ,שהיה מאחרוני האנשים שיסדו את פתח תקווה, הוריש לבנו יהודה את משנתו שהאדם משול לעץ חדש הנטוע באדמת ארץ ישראל, על מנת שישריש שורשים לאורכה ולרוחבה של הארץ.

פתח תקוה ראב בן יעזר אליעזר
 

הגעה לשרידי המושבה ,הנמצאים כמאתיים מטר אחרי הכניסה לקבוץ גדות לאחר נסיעה על כביש 90 כשלושה קילומטר ,מראש פינה לכוון צפון, עד צומת מחנים ,אז פונים ימינה לכביש מספר 91 ,המוביל לגשר בנות יעקב , עד צומת גדות שפוגש את כביש 918 .

משמר הירדן הוקמה בשנת 1891 , בידי קבוצה קטנה של תושבים עולים מרומניה שאליהם הצטרפו אנשים מצפת : טייטלבוים ,סגל ,הירש שניידר ועוד עולים חובבי ציון מליטא כמו : ליטווניסקי , גליימשר , וורהפטיג ,בסויטש ליפשיץ ,ישראל קנטור, שבתיל ווינסבלוט ,לוי גרוסמן ועוד שהועסקו במושבות הגליל ובצפת.

השטח שנרכש היה בן 2.300 דונם באזור גשר בנות יעקב ,שנקנו בתחילה מידי ערבי תושב מירון ,בעזרת תווכם של בני משפחת עבו מצפת שאבי המשפחה שימש כקונסול צרפת בצפת .

בפועל נרכש השטח עוד לפני כן ,בידי יהודי מאמריקה ששמו היה מרדכי לובובסקי, איש העלייה הראשונה מארצות הברית ,שייעד להקים עליה חווה חקלאית ,בשם שושנת הירדן ופונדק בחלקו המזרחי של הגשר.

אך הערבים תושבי האזור הרסו את תחילת מבנה החאן, בטרם החליט היהודי מרדכי לובובסקי לבנותה מחדש , הזמין את אחד ממפקדי הצבא התורכי באזור וביחד ערכו מדידות לשטחו ,על מנת למנוע כול טענות מבין הערבים לפלישה לשטחם.

עוד טען היהודי ,כי קבל רישיון לבנות חאן (פונדק ) ,מידי השלטונות התורכים וממוכתר השטח שנמכר, בשלב הזה ביקש הקצין התורכי לראות את האישור הכתוב לבניית החאן, נטל את המסמך שהוצג בפניו הכניסו לכיסו ,עלה על סוסו ודהר מהמקום (מנפלאות הבקשיש שקיבל הקצין) , היהודי בעל הקרקע והרישיון ,קפל את רגליו וירד מהשטח פן יבולע לחיו .

בעת שעזב את אדמותיו שליד גשר בנות יעקב ,ששריד זעיר ניתן לראות מהבניה ליד מתקן הרפטינג של נהר הירדן מרדכי לובובסקי מכר חלק מאדמותיו באזור גשר בנות יעקב במחיר של 16,000אלף פרנק, לידי קבוצת של כעשרה חברים שמקום מגוריהם היה בצפת ,בראשם היה משה דוד שוב שמקצועו מורה , אלף דונם חולקו בין חברי קבוצת המתיישבים ,חלק אחר מהאדמה מכר משה דוד שוב ,למתיישבים אחרים ששילמו לו כסף בעבור שאר החלקות שמכר, במחיר של 10 פרנק לכול דונם .

כסף זה שימש להקמת מבני מגורים לפועלים שכירים ,שיעבדו את הקרקע יטעו כרמים ובשכר שיקבלו יפרנסו את משפחותיהם ,אלא שהכסף אזל די מהר התמיכות בוששו להגיע ,המחלות הכו ללא רחם והאיכרים נחלשו מהמעמסה בעיה נוספת היו התרומות הקטנות שנתקבלו מארגון עזרא ומחובבי ציון, שלא יכלו לפתור את הבעיה

איכרים אלו שהיו בדרכם להתיישב במושבה משמר הירדן ,עבדו להשלמת פרנסתם בגן הנדיב במושבה יסוד המעלה, לאחר שאספו את שכרם כקומונה היה בידם סכום כסף לרכישת האדמה, שבה הם תכננו להקים את היישוב משמר הירדן ,על פי חלומם לרכוש אדמה בארץ ישראל ולהתיישב עליה כאיכרים ולהתנתק ממוסד החלוקה .

בני הקבוצה הקימו אגודה ,ורכשו את אדמת הכפר משמר הירדן ,שיושבת על גבעה בגובה 70 מטר ,בתנאים הבאים : במשך שמונה השנים שלאחר הקניה ישלמו רק את תשלום ריבית הקרן כתשלום שנתי ,מסכום המכירה הכללי.

התנאי השני היה, שלאחר שמונה שנים עליהם לשלם את סכום כסף המכירה שסוכם עליו, במידה ונבצר מהם לשלם את מחיר המכירה ,יחזור השטח על מבני המגורים והציוד שעל השטח לידיי מרדכי לובובסקי.

הקונים היו כול כך שבויים בחלומם ,שהאמינו כי השטח בן אלף הדונם שרכשו מכלל אדמותיו של מרדכי לובובסקי ,יספיק לגידולים למחיית עשרת הקונים המתיישבים, הם שכחו והתעלמו ,מהערבים שנהגו לגזול את יבול השדות של היהודים כאשר הבשילו , לאחר שנשדד רוב היבול נותר מעט למתיישבים על מנת לפרנסם ולספק מזון לשולחנם.

על הקרקע עלו בתחילה שבע משפחות ובנו על נחלתם בתי מגורים , מלבני בוץ חמר עם גגות מלוחות פח ,גשם שוטף שירד ,העלים שלושה בתים עם בואם של הגשמים , מכוון שסוחרי צפת, לא הספיקו להעביר להם את עצי הבנייה לבתיהם שהזמינו ,אסון נוסף זה דיכא את רוחם וגרם להם לחשב מחדש את דרכם , מכוון שנאלצו להמשיך להתגורר תחת כפת השמים ובסוכות בחורף.

זקני היישוב מספרים ,כי בימי הגשם הדרך למושבה משמר הירדן ,הייתה ממש סכנת נפשות לרוכבים או ההולכים אליה, במיוחד כאשר הגשם ירד מספר ימים אז חיו תושבי המושבה ממש במצור ,אין בא ואין יוצא.

גליל מושבת משמר הירדן 1
 

בשנת 1923 החליטו פקידי יק"א בהמלצת מדריכי החקלאות לגדל טבק ,לצורך זה אך הוכנו האסמים לצורכי יבוש עלי הטבק,רק דבר אחד נשכך בידי המומחים תנאי מזג האוויר של הלחות והיובש הקיצוניים שהיו מנת חלקם של תושבי עמק הכנרת כנכשל הרעיון וההשקעות ירדו לטמיון .

לאחר תקופת מה ,החליט מי שהחליט מפקידי הברון כי כדאי לגדל מילונים ולמכרם במחיר ניכר באירופה, הרעיון חלחל לאיכרים בשכנוע של הפקידים ,רק חסרון עיקרי אחד היה לגידול  לאחר  שנזרעו הזרעים ,בחלקות שעובדו לצורך חלקות המלונים,נתברר  שלא טרחו אנשי הברון להקים קווי מים להשקייתם של חלקות המלונים והיבול קמל ויבש וכך ירדו לטמיון עוד כספם המדולדל של האיכרים.

בשנת 1917 בעת מלחמת העולם הראשונה עורך השלטון העותומאני ,באמצעות חייליו חיפושים לקשר עם ארגון נילי ובמיוחד חיפוש אחר יוסף לישינסקי שנתפס לבסוף במושבה מטולה,בהמשך החליטו השלטונות העותומאניים לגרש את תושביה היהודים של יפו , מאות מן המגורשים הגיעו למושבה כנרת ולחווה וטופלו במזון ולינה עד יעבור זעם.

בשנת 1926 החליטה יק"א לאחר שבחנה את טענות איכרי המושבה כנרת, כי יש להרחיב ולהגדיל את מספר תושביה בעוד שש חלקות ואת אדמתם החקלאית תמסור להם מאדמות אום גוני שנרכשו על ידה בשנה הקודמת 

בשנת 1932 חוברה מושבת כנרת לחשמל שהופק במפעלו של רוטנברג בנהריים והיא צורפה לקדמה .    

כנרת אגדת גידול המילונים במושבה
 

תודה לזקני העדה ולחברי ונשמות טובות שעזרו לי  לחבר מאמר זה.

מוצאו של אליפנט במשפחת אצילים סקוטית נוצרית ,שהייתה מקורבת למלכות הבריטית במאה השתיים עשר, אליפנט עצמו נולד בשנות השלושים של המאה התשע עשר, אביו שרת כשופט ראשי למושבת באי ציילון ,כילד סיים במקוטע את לימודיו באנגליה, למרות שבגיל 12 ערך מסע כילד לביקור אצל משפחתו באי ציילון (סרי לנקה), לאחר זמן אביו קיבל חופשה של שנתיים באנגליה ולקח עמו את אליפנט להמשך את לימודיו.

למרות רצונם החליטו הוריו לערוך סיור גדול באירופה המערבית שבה חווה את הקדמה התרבותית שהחלה לפעפע  באירופה ,בעת שהמשפחה שהתה באיטליה במחצית המאה התשע עשר, לאחר מכן חזרה המשפחה לציילון ,ואוליפנט החל לעבוד במשרדו של אביו, משם נטש את משרתו וערך מסע גדול בהודו ובנפאל ,בחברת חברו הנסיך הנפאלי ,שסיים את השכלתו באנגליה וחזר לארצו.

לאחר חזרתו מהודו ומנפאל לאנגליה , החל אוליפנט במסע נוסף שבה ביקר בגרמניה וברחבי רוסיה בתקופת הפרעות ,וסיים בעיר אודסה , בטרם חזר שוב לאנגליה, שבה נבחר אוליפנט בשנות השישים לפרלמנט הבריטי, תפקיד שהחזיק בו רק שנתיים, במחצית שנות השישים החל אוליפנט לעבור מהפך והחל להתעניין בדת ובתנך.

לאחר עבודתו כעיתונאי מלחמתי במלחמת קרים ,חזר אוליפנט ונשא את רעייתו עליזה (אליס) בת משפחה עשירה בשנת 1872 ,בעת שבקר בפריז , אליס נפטרה בבייתם מגוריהם בדליית אל כרמל , ונקברה בבית הקברות הטמפלרי שבחיפה בשנת 1886, לזכרה הקים אוליפנט אנדרטה משיש ,בדליית אל כרמל ולידה קבורה אם משק הבית .

דליית אל כרמל סיפורו של סיר לורנס אוליפנט
 

זוריק יליד הארץ נולד וחי בין השנים 1921- 1948 ,התחנך בבן שמן ויצא עם חבריו להכשרה בדגניה א' ובגניגר ,הלוא היא דגניה ג' ומשם צורף לקבוצת הדסה בחדרה, ועימה עלה על הקרקע בגזר יחד עם מקימי קבוץ גזר, שעלו על הקרקע בשנת 1945.

לאחר שהגיע לקבוץ גזר ,התנדב זוריק להיות שומר רכוב לשדות הקבוץ על סוסתו לילית בלוויית שני כלביו ,זוריק נודע בסביבה באומץ ליבו לחבריו ולדיירי הכפרים הערביים שמסביב לגזר במיוחד לפלאחים מכפר שושה שישבו על תל גזר.

למרות אומץ ליבו ,ידע במעמקי נפשו ,כי עבודתו מסוכנת ועלולה להביא למותו מידי הפלאחים בסביבה, שמהם מנע לבזוז את יבולי השדה של קיבוץ גזר ,בין היתר ניצל את היכרתותו עם התושבים הערביים שעם חלקם התיידד על מנת לאסוף מידע מודיעיני לצרכי ארגון ההגנה.

עבודתו זאת הביאה למותו ממארב בגיל 27 ,בליל 20.3.1948 מידיהם של הפלאחים הערביים מכפר שושה שישבו על תל גזר ,למחרת ידידיו הערבים העבירו את גופתו המחוללת, לידי חברי הקבוץ, בתגובה יצאו כיתה מהקבוץ ושתי כיתות מקבוץ נען ,בלילה שאחרי ופוצצו את בית המוכתר, בפעולה נהרגו 15 תושבי הכפר הערבי שושה  והלוחם יהושוע בורגין שנפצע בקרב נפטר מפצעיו .

גופתו של זוריק הוטמנה בקבר בבית העלמין של הקבוץ , זכרונו של זוריק נותר באגדות הקבוץ וממספר צילומים שנותרו בארכיון הקבוץ.

סיפורו הנעלם ותצלום בשחור לבן מהארכיון ,עורר את נפשו של הפסל והמורה לאומנות ינון דה-גרוט , ליצור לזכרו של זוריק פסל אנדרטה הממחישה את מימד הצילום לעומק ולא הנפח הכללי ביצירת הפסל.

הפסל עצמו שהוקם בשיטת הפוטו ראליטי ,שגובהו כשני מטר ועשוי מעץ הצבוע בצבע שחור עוצב כדמותו של זוריק בחזיתו הרוכב על סוסתו ,כאשר מיד לאחר האוכף אין המשך לסוסתו קשורים אל ידו בחבלים שני כלביו מלפניו (מעין תבליט תלת ממדי) .

סיפורו של זוריק נחבא מעט ,מאחר ומדור המייסדים לא נותר איש במשק ולא היה מי שיספר את סיפורו, שנים לאחר מכן התברר כי לזוריק היה אח הצעיר ממנו באחד עשר שנה.

בתחילה הוצב הפסל באזור הכניסה כאילו בשדות הקיבוץ, אלא שפסל זה נגנב ונמצא לאחר מכן ליד המושב יד רמב"ם והוחזר ,הפסל השני הוצב בכיכר בין בית חשמונאי לגזר, ונגנב ממנה ללא עקבות .

פסלו הנעלם של זרובבל (זוריק) פבזנר שומר השדות
 

על מנת להגן על יבולם בשדות ובמשקים שכרו חברי המושבה ,שומרים יהודים וערביים לשמירה, אלא שאנשי הכפרים הסמוכים למושבה ,העלילו על השומרים הערביים שהגיעו מרחוק, שהם הרגו אחד מאנשיהם ,מפחד נקמת דם הסתלקו השומרים הערביים, ובמקומם נאלצו חברי המושבה לשכור שומרים ערביים הגרים בכפרים הסמוכים למושבה .

אלא שהקנאה של הערבים מהכפרים הסמוכים למושבה משמר הירדן , עלתה וגברה וכתוצאה מכך ,בסוף שנת 2011 הסתערו הערבים על המושבה וכפו עליה סגר ,שבו לא ניתן להיכנס או לצאת מהמושבה , לבסוף הצליח אחד השומרים להימלט ולהגיע למשטרת צפת, שם סיפר את סיפור הסגר.

מיד התארגן כוח שיטור וצבא ויצא למושבה על מנת לסלק את התוקפים , רק בעמל רב ,הצליח הכוח המשטרתי והצבאי ,לפזר את התוקפים ולסלקם מהשטח ,לאחר מעשה, הסתבר כי הערבים האשימו את אנשי המושבה ,כי אחד מאיכרי מהמושבה ערבי והסתיר את גופתו במושבה , כשהוכיחו אנשי המשטרה כי זאת שמועה חסרת רגליים ,עזבו הערבים את המקום.

שנה לאחר מכן ,שבתו הפועלים הערבים שעבדו בשדות החיטה של המושבה , מכוון שאיכרי המושבה ,טענו כי נשות הערבים שקצרו את החיטה ,לקחו בהשאלה כמויות גדולות יותר של חיטה לשקיהם ממה שסוכם , כאשר פנו אנשי המושבה למשטרה הצרפתית ,הכריחו אלו את הפועלות לחזור לעבודת הקציר.

העובדים הערבים הוכרחו להעביר את החיטה שנקצרה לגורן המושבה ,שם היא נאספה עד תום הקציר ,וחולקה כאשר חלק מהחיטה ,הועבר כמעשר לשלטונות והשאר חולק על פי ההסכם המקורי.

הספור על העסקת פועלים ערביים ולא יהודיים במושבות הגליל ,ולל במושבה משמר הירדן , הביא גל של מחאות יהודי ,כנגד התופעה ובשם העסקת יהודים בשם העבודה העברית, למרבית המבוכה התברר כי בראש המתנגדים לעבודה עברית היו האיכרים דתיים .

בשנת 1913 נבחרו לראשות ועד מושבת משמר הירדן , שלושה חברים : האיכר ל. גרוסמן ,א. פינקלר ,א.שניידר , פעולתם הראשונה הייתה ,פנייה ליקא על מנת שיתנו הלוואה למושבה לשיפור אספקת המים, הלוואה שתוחזר בתשלומי 50 לירות מנדטוריות לשנה .

בקשה נוספת הייתה להעביר את בית הספר והחינוך מידי יקא ,לידי ועד המושבה עם מורה מטעמם ,כאשר הדגש הוא על הקניית השפה העברית לתלמידים , מצבה של המושבה ,שתפר מעט בתקופת כיבוש הארץ בידי האנגלים מידי התורכים ,בזכות סלילת כבישים למושבה וממנה, במיוחד לכוון העיר טבריה.

אך הקדחת הצהובה ,שמלווה את המושבה מיום הקמתה ,ממשיכה להכות באיכרי המושבה למרות ניסיונות שונים למלחמה במחלה ,שכללה חיסונים שיפור תנאי סניטציה, הדברת היתושים ועוד, התושבים אף בשנת 1919 ,לא הצליחו לבערה, בכול שנה נדבקים במחלה ,כשלושה עד ארבעה מתושביה שמתוכם נפטרים אחד או שנים, בית החולים הדסה בצפת (זיו) ,הציב לטיפול ושיקום חולי משמר הירדן, מספר מיטות חינמיות ,על מנת לנסות להציל חולים במחלה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ,הוצבה פלוגת חיילים הודים על מנת לשמור על גשר בנות יעקב על מנת לאפשר מעבר לדמשק ,למרות זאת ההתנכלות הערבית למושבה משמר הירדן לא פסקה ,לאורך השנים.

בשנת 1920 ,ערכו עשרות ערבים רכובים ,פשיטה על עדר הבקר של המושבה במרעה מחוץ למושבה , נזעקו הרועים ומיד הגיעו חיילים ההודים שהיו מוצבים בקרבת המושבה והחל קרב להגנת העדר, למרות זאת ,הצליחו הפורעים לגזול חלק מהעדר ונסו עמו, לכפר הערבי חלסה (קריית שמונה כיום) שלטונות הביטחון האנגלים, דרשו להקיף את המושבה בגדר אבנים ,צעירי המושבה נרתמו לעשייה והקימו גדרות אלו .

על מנת לנסות לעזור כלכלית ליישובי האזור ובמיוחד למושבה ,החליטה יק"א לתת הלוואות בכדאי שהאיכרים במושבה יזרעו זרעי טבק , בתמורה התחייבו האיכרים שקיבלו את ההלוואה למיסוד הענף החדש ,לזרוע שטח של 10 דונם ולעבדו עד היבול , מומחה מטעם יק"א נרתם להדרכת האיכרים בגידולי הטבק.

על פי תיאורי זקני הגליל ,גם שנת 1925 ,לא האירה את פניה למושבה , במושבה גרו כעשרים וחמש משפחות , במשקי האיכרים עבדו שכירים ערביים רבים , שבלגלוג הוסיפו הזקנים לספר ,כי מספרם עלה על מספר תושבי המושבה, מראה החיצוני של המושבה שידר דלות ועצב, חיכוכים ומריבות היו לחם חוקם ,דבר שמנע הקמת ועד ראוי עקב חילוקי הדעות או מישהו שימשוך את העגלה השקועה בבוץ .

החלק העצוב בתקופה ,היו הסיבות של מריבות קטנות שהפכו לגדולות מענייניים של מה בכך, לחדלון של פעילות ציבורית בניהול הפעילות במושבה ומכוון שדבר גרר אזלת יד, הפסיקה הדסה לספק שרותי רפואה למושבה המוכת מחלות כמו קדחת ומלריה, ולכן בהעדר ישועה רפואית במושבה ,נאלצו משפחות החולה ,להעבירו לבית החולים בצפת ,מהלך של מספר שעות נסיעה בעגלה לבית החולים.

המצב הגרוע עקב הסכסוכים במושבה גרם לאיכריה להיכנס לשוויון נפש תהומי לתקופה ארוכה ,כמו שנאמר מדחי אל דחי, רק נחמה אחת נותרה והיא החקלאות שבזכותה נטעה חורשת אקליפטוס ליד המושבה ,במחשבה המוטעית שעצים אלה ינקזו את מימי הביצות.

במושבה הוכנו שטחים לנטיעת עצי פרי, ענף גידולי הטבק המשובח יחסית ליתר מגדלי הישובים בגליל , עלי הטבק נמכרו למפעל קרמן ,דיק וסלמי בחיפה בתקופה של שלוש שנים רצופות כתוצאה מכך עלו ההכנסות למגדלים , חלה הצלחת מסוימת בגני הירק ובשטחי המספוא , כמו כן עלה מספר הצאן בעדרים.

נעשו פניות לפיק"א, על מנת להגדיל את מספר הנחלות ולהתערב בסכסוכים על מנת לישר את ההדורים ולעשות סדר בהנהגת המושבה ,עוד נעשתה דרישה לטפל בבני הנוער שבמושבה לפעילות לאחר שעות הלימודים .

ממשל המנדט בשנת 1926 ,החליט סוף סוף על סלילת כביש ראוי בין ראש פינה למשמר הירדן שאורכו כ 12 קילומטר.

גליל מושבת משמר הירדן 2
 

אימבר נולד בעיר זלוצ'וב שברוסיה , חיו כמשורר לא היו קלים וכללו עוני, סבל ומרירות פרסומו הגיע לאחר שכתב את המנון התקווה , פרט עלום הוא הסיפור של כתיבת השיר כהצעה להמנון אוסטריה , שנשלח לפארנץ יוזף קיסר אוסטריה ושעליו זכה בפרס של עשרים וחמש מטבעות זהב, לאחר זכייתו אמר אימבר ,כי הקיסר קרוב לוואדי בקי בשירה .

לאחר מסעות בעולם בלווית אוליפנט , ולאחר חלה והבריא יצא עם אוליפנט לאחר מות רעייתו והתיישב עמו בלונדון ,לאחר מותו של אוליפנט , החל אימבר במסעותיו בעולם, בתחילה סייר במדינות אירופה ובצפון אפריקה, ולבסוף השתקע בלונדון .

בלונדון ישב אימבר וכתב את שיריו שתורגמו לאנגלית ,אחר כך עבר לאמריקה שם ערך מסעות רגליים ברחבי היבשת, שם פרסם סיפורים ושירים בכתבי עת אמריקאים בשפה האנגלית העברית וביידיש ,עוד כתב מאמרים מעוררי פולמוס, בנושאי רפואה, שבהם טען כי חלק מהחידושים בשטח המלחמה בחיידקים, כבר התגלו בידי חכמי התלמוד בעבר .

כאשר נפטר אימבר בניו יורק בגיל 53 בשנת 1909 , פרצה מחלוקת למקום קבורתו מהגרים מעיר הולדתו דרשו שיקבר בבית הקברות שלהם בניו יורק ,לעומתם דרשו בני קהילת יוצאי העיר ביאלקמין שבבית הקבורה שלהם נקברה אחותו של אימבר שיקבר בשטחם, הגורם השלישי שדרש שאימבר יקבר באחוזת קברו היה ידידו המליונר שטען שאימבר ביקש להיקבר אצלו.

בסופו של דבר נקבר אימבר בבית הקברות היהודי בני קהילת יוצאי העיר ביאלקמין בתמורה לסכום כסף גדול שתרמו לצדקה , לאחר מותו נותרו בחדרו שלוש מזוודות עם כתבי ידו , שחלקם דנו בפרושיו לתורת הסתר והקבלה, יורשיו ניסו לקבל את הירושה ,אך החל מאבק משפטי לזכות הירושה, בתקופה זאת אופסנו הניירות למשמורת בידי בית הדין מוריה , לאחר זכיית היורשים במשפט ,בעת שהגיעו לקבל את הירושה ,נטען כי המזוודות נעלמו.

שלושים וחמש שנים לאחר מותו הובאו עצמותיו לארץ ישראל שבה הוא נקבר. 
הרץ אימבר המשורר ויוצר ההמנון התקווה
 

בתחילת שנת 1944 לאחר משא ומתן ארוך לאורך שנים ,בשנת השישים ואחת להקמתה בחסות ארגון האיכרים בגליל ,הסתיימה תקופת חסותה של פיקא על המושבה ראש פינה,המשא ומתן היה כרוך במתח וסכסוך בין פיקא לאיכרי המושבה ,אדמותיה הוחזרו לאיכרים ואף נרשמו על שמם בחזרה , מעתה יוכל וועד המושבה להביא מתיישבים חדשים בבחינת הזרמת דם חדש ועתיד חדש למושבה .

מטולה הייתה המושבה השנייה שנכנסה למשא ומתן ומשמר הירדן החלה גם במשא ומתן ,אלא שכאן הנושא הסתבך מעט כיוון שחלק מהאדמות של המושבה לא היו תחת חסותה,ולכן האיכרים החדשים שיגיעו להתיישב במושבה יתקלו בבעיה ברשום הנחלות על שמם .

רק במחצית שנת 1944 הגיעו פיקא והמושבה משמר הירדן ,לאחר שפיקא הסירה את נושא חובם של המתיישבים כלפיה ובתנאי שבתמורה ,שאנשי המושבה יוותרו על כאלפים דונם משטחם ,על מנת לחלקם למתיישבים ראשונים שיתנחלו במושבה ,בנוסף פיקא תבנה מבני מגורים חדשים , תעזור בהנחת מערכת מים בצינורות ותעזור למתיישבים החדשים .

בסוף שנת 1939 פרצה שריפה ענקית מחוץ למושבה משמר הירדן אך בעזרת הרוח היא התקדמה ואחזה בשני משקים בפאתי המושבה ,אנשי המושבה התגייסו למלחמה בשרפה אל לא יכלו לה אי לכך הוזעקו תושבים מיישובי הסביבה שהגיעו ועזרו להשתלט על השרפה ,אלא שזאת הצליחה לכלות שני מתבנים ומבנים בנחלות האיכרים .

בשנות הארבעים החליטו השלטונות הצבאיים בארץ ישראל כי תושבי הישובים בצפון הגליל כולל תושבי המושבה משמר הירדן הקרובים למעבר גשר בנות יעקב ,חייבים לשאת תעודת מעבר לנסיעה לבתיהם ,לעומתם הנוסעים לראש פינה ולצפת פטורים ממטלה זאת.

שנת 1940 החלה ברגל שמאל במושבה ,מצבם של האיכרים והמושבה קשה שני מכוני המים מי השתייה ומי ההשקיה, הושבתו לאחר קלקולם והתושבים חזרו להביא את המים ,בעגלות הרתומות לחמורים ופרדות כפי שעשו עשרות שנים לפני כן, איכרי המושבה מחכים לקבלת פיצויים ממשלת המנדט , מכוון שנפגעו בפרעות , וזאת על מנת לנסות לתקן לפחות אחד משני המכונים , על מנת שיוכלו להשקות את גינות הירק שליד בתיהם .

עקב המצב הקשה נזרעו רק כשליש משדות החיטה ,וחלקה של כאלף דונם לא נזרעה כלל, דונם אלא שהיבול של שנה שעברה ,עבר לבנק על חשבון ההלוואה שלא הוחזרה ,ויש להניח שהבנק שוב ישים ידו על היבול, על מנת לכסות הלוואה שניתנה לאיכרי המושבה בעבור רכישת הזרעים החדשה.

בנוסף על כול אלא ,וועד איכרי המושבה קבלו הודעה מפיקא ,כי היא מפסיקה לממן ולתקצב ,את שני המוסדות הציבוריים במושבה, שהם בית הספר ואת שרותי הרפואה והמרפאה .

זקני האזור מספרים ,כי למעשה אחזקת בית הספר מומן ברובו, בידי מחלקת החינוך המנדטורית ועל ועד המושבה הוטל לשלם כשלוש לירות להשלמת המימון , אלא שהוועד לא שילם והתוצאה הייתה ,השבתת המוסד ובטלה לילדי המושבה ,בניסיון למנוע זאת ,התנדב מנהל הוועד מר סגל ללמד, אך הוא פסק לאחר זמן קצר.

בשנת 1940 מנתה מצבת התושבים במושבה כ 20 משפחות שבהם כמאה נפשות, עליהם מצורפים כחמש עשר מתנדבים מפלוגת ביתר ,חלקם של המתנדבים עובדים בשדות המושבה וחלקם מתפרנסים ,בעיבוד חלקה בת אלף דונם השייכת לפיקא,

אחד מאיכרי המושבה ,כתב לאחד העיתונים ,מכתב שבו הוא מתאר את מצבם הקשה של משמר הירדן , במכתב נכתב יש לנו לחם הנקרא הקדחת בתוספת תבלון החינין ,אך צרכינו הם הפיתוח הזרמת כספים והכנסת דם חדש למושבה אנו חסרים אנשים שיסעו עבורנו וידברו ויספרו את מצבנו לכול החפץ לשמוע את צערנו ,את מחסורנו ואת היאחזות בציפורניים ברגבי אדמת הגליל .

גליל מושבת משמר הירדן 3
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור