דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

חלוצים וחלוצות בארץ ישראל והמושבות

 

 
 
 

האוניה טייגר הייל נבנתה כאוניית פחם בצי המסחר הסקוטי, נמכרה בהמשך ליווני,שם נמכרה לאנשי העלייה,ומיוון החלה את מסעה ,לנמל הרומני קונסטנצה,בדרכה אספה בנמל וורונה ,כחמישים חברי השומר הצעיר ואת האלחוטאי של האוניה , (האלחוטאים היו שייכים לחבורת הגדעונים) בעת עגינתה בנמל קונסטנצה,הועמסו עלייה כשבע מאות וחמישים עולים שנאלצו להמתין ברכבת שהגיעה מפולין ,עד שבהוראת מלך רומניה שוחררו לאוניה. 

 

האגדות טוענות ,שהאנשים מפולין שהגיעו על הרכבת ושעוכבו בלחץ הבריטים בתוך רומניה, שוחררו להפלגה באוניה טייגר הייל,רק לאחר שהשלטונות הרומנים הגיעו להסכם עם הבריטים ,שעולים אלו יפליגו לנמל חיפה ,כעולים חוקיים על חשבון ההקצבה השנתית ,של חלוקת אישורי כניסה ליהודים בעלייה לארץ ישראל.

 

נוצרה בעיה נוראית כאשר השלטונות ברומניה ,סרבו לאפשר את העמסת המזון על האוניה לפני עליית העולים,כתוצאה מכך ,הסתבר שהמזון שהועלה ללא פיקוח היה מקולקל ברובו והושלך לאחר כבוד לים,יתרת המזון והמים הוקצבו במשורה.

סיפור אוניית המעפילים טייגר הייל שעלתה על שרטון בחוף תל אביב
 
קבוצת כנרת סיפור ההקמה

הקדמה

בסיסה של הקמת קבוצת כנרת התהווה בחצר כנרת ,לאחר ניסיונות לקבוע את מסלולה של החווה ולאחר החילוף השלישי של גרעיני החלוצים ועזיבת הקבוצה האמריקאנית בראשותו של אליעזר יפה כפי שכונתה בשנת  1912-3 ,נקראו לדגל חברי קבוצת החלוצים בני העלייה השנייה ,שהכשירו את מושבת ההר כפר אוריה לבוא ולקחת את חוות כנרת שעמדה כעזובה

בראש הקבוצה (הקומונה) עמד בן ציון ישראלי,קבוצתו מנתה שש עשר חברים וחברות,הייתה זאת קבוצה מגובשת ברעיון העבודה העברית ובהגשמת יישוב ארץ ישראל ביהודים, חברי הקבוצה צברו ניסיון חקלאי וארגוני בעבודת כפים ובהכשרת שטחים לחקלאות.

תחילתה של קבוצת (קומונה) כנרת

קבוצת כנרת כך קראו לעצמם חברי הקומונה,ישבו בחוות כנרת בשנים 1913-29 ,הקומונה עברה שינויים שונים ,לאורך תקופת ישיבתם בחוות כנרת, תחילה עברה הקבוצה טלטלה, כאשר החלה מלחמת העולם הראשונה,הם קלטו יהודים בעלי נתינות זרה לתורכים,  שגורשו ממקומות מגוריהם חברי הקבוצה קלטו את הפליטים הללו וסיפקו להם מזון ועבודה בהכשרת שטחים ובייבוש ביצות באזור אגם כנרת והכשרתם לעיבוד חקלאי .

קבוצת כנרת סיפור ההקמה
 

הקדמה

אחת הקבוצות שעלו בימי העלייה השנייה ואכלסו את חוות כנרת בשנים 1912-13 ,הייתה הקבוצה שהגיעה מאמריקה וקראו לעצמם "האיכר הצעיר " ,חלוצים אלו הגיעו לאחר שהכשירו את עצמם לעבודה כאיכרים חקלאיים,בראשה של הקבוצה עמד שלומה אליעזר ליפא יפה,ניסיונם עמד להם בתקופה שעבדו בחוות כנרת , לאחר שנת עבודה מוצלחת בחווה פנה רופין מנהל   המשרד הארצישראלי להתיישבות ,שייקחו על עצמם את הכשרת השטח המיועד להקמת קבוץ כנרת, לאחר זאת עזבה הקבוצה והייתה בין מייסדי כפר נהלל..

כאשר בשנת 1913 חזרו חברי הקבוצה שעיבדו את אדמות כפר אוריה בעקבות פנייה של יק"א לחזור ולשבת בחוות כנרת חוזרת הקבוצה שמנתה 13 עשר בחורים ושלוש נשים בראשם של שלישית ביחד : בנציון ישראלי, נח נפתולסקי ומאיר רוטברג , לאחר שחזרו החליטו להקים את קבוץ (קבוצת כנרת) ,הקיבוץ השני שהוקם בארץ ישראל.

אגדת דב קליי להתנגדות למעשי השוד
 
מעט על פועלו של ארתור רובין

ארתור רובין הנחשב לאבי ההתיישבות היהודית,סבר כי הדרך למנוע את ההתבוללות באירופה של היהודים,היא העלייה לארץ,על מנת להקים ריכוזים יהודיים של התיישבות בארץ, בשנת 1907 ביקר בשליחות הועד הציוני בישראל, לאחר ביקורו הוא כתב דוח מייאש למצב של היהודים בארץ.

בשנת 1908 הוא נשלח בחזרה לארץ ומונה כראש המשרד הישראלי הציוני בארץ ובמקביל בהמשך מונה כמנהל חברת הכשרת הישוב בארץ,בדרכו רובין היה מקורב לפועלי העליות הראשונה והשנייה ולקבוצות היהודים על זרמיהם השונים, הוא מצא את דרכו גם ליריביו שטענו כי גילו הצעיר עומד לו לרועץ.

מעט על פועלו של ארתור רובין
 

מזכרת בתיה 2

בשנת 1962 הוחלף ראש מועצת המושבה מזכרת בתיה ,חיים לוי איש מפא"י ,עקב מחלוקות אישיות קשות במועצה ועם עובדי המנהלה במושבה , החליפו איש סיעתו עמנואל הלזנר ,בישיבה מיוחד ובהסכמה של פה אחד, עמנואל בן 51 היה איש המושבה ,פרדסן דור שלישי למייסדים ,עוד מהימים בטרם מלחמת השחרור , למרות שהיה איש מפלגת מפא"י היה ימני קיצוני בצעירותו ,שבגינה ישב במעצר במחנה המעצר לטרון ,עקב היותו חבר באצ"ל .

עשר שנים לאחר היווסדה של המושבה מזכרת בתיה ,נבנו בה 52 בתים ,מסביבה כעשרת אלפים דונם של אדמה חקלאית ואוכלוסייתה מנתה כארבע מאות מתיישבים, בתחום שמונים שנה להיווסדה מנתה האוכלוסייה כמאתיים וחמישים מתיישבים, לתוך הקלחת הזאת נכנס עמנואל הלזנר דור שלישי במושבה ,בניסיון לנסות להחזיר את המושבה לדמת הבימה.

בניסיון לשילוב והרחבת המושבה הוקם בסמוך לה היישוב גני יונה ,חלק מהמוסדות הציבוריים כמו המכולת ,בית הספר, בית הקברות היו משותפים ,אלא ששילוב זה היה מלאכותי ולא צלח, אז הוחלט להוסיף כחמישים יחידות משקי עזר בעבור 40 משפחות עולים וכעשרה יחידות עזר לדור ההמשך לילדי המושבה , לכל יחידה נמסרו כשני דונם מסביב לבית המגורים על מנת שיגדלו עליה ירקות לתצרוכת אישית.

לצערם של איכרי המושבה אף אחד מהמצטרפים ,לא רצה להיות חקלאי והשכונה החדשה הפכה לשכונת שינה שאליה מגיעים בתום יום העבודה מחוץ למושבה, חלק מהדיירים החדשים לא החזיקו מעמד ,והדירות החליפו דיירים לעיתים קרובות , בפועל עקב גלי העלייה חל מחסור במקומות מגורים ברחבי הארץ ,אך במושבה ובשכונה החדשה ,ניתן היה למצוא בתים ריקים .

בני הדור הראשון במושבה ,ראו ייעוד להפריח את הארץ ולבנות ולהבנות בה ,בני הדור השני ובמיוחד השלישי, ראה את מקומו מחוץ למושבה ,שהחקלאות כהכנסה הסבה רק צרות וחיי דלות בל יתוארו , מכוון שצעירי המושבה חפשו את עתידם ברחבי הארץ ,מוסיפים זקני המושבה ,כי חלק מהאשמת העזיבה בצעירות המושבה, שהתנו את הקשר לעתיד והסכמתם ממחזריהם בנישואים לחיים מחוץ למושבה .

זרם העזיבה של הצעירים והצעירות במושבה ,דילל את מספר המתיישבים ונותרו מעט משוגעים לרעיון החקלאי ובתוספת למצטרפים החדשים שבעצם הגדילו מעט את השורות אך לא הגשימו את המטרה שלשמה הוקמה המושבה שזאת החקלאות.

השטחים החקלאיים של המושבה בשנת 1962 נותרו כמחצית השטח הראשוני ומעשה כללו כחמשת אלפים דונם ,שמתוכם כחמש מאות דונם פרדסים, כשמונה מאות דונם כרמים ואדמות פלחה ושלחין ,רוב העבודה החקלאית ,הבניה והשירותים מבוססת על עבודת שכירים המגיעים מחוץ למושבה , חלקם אף לנים במבני הלול והרפת שהוסבו למגורים בעבור הפועלים.

עיקר התלונות של תושבי המקום בשנים 1962-3 ,מופנות למשרדי הפנים וההתיישבות, שאינם נותנים עזרה וכספים להגדלת המושבה ולביסוסה , ולדעתם הם הגורמים למצבה העגום של המושבה כאשר תקציב המועצה השנתי היה רק כארבעים אלף לירות ,ששימשו לתשלומי המנגנון ושמירת התשתית הקיימת ללא פיתוח חדש .

לדעתם הבעיה העיקרית של התושבים מאי הזרמת דם חדש למושבה שהרעיון החקלאי שבה הוא הרעיון העיקרי וזאת לאור ניסיון העבר בקליטת העולים החדשים, שהגיעו ללא רקע חקלאי ובעצם באו רק לגור במושבה , אנשי הממשל ובעלי מפעלים לא השכילו להקים עבורם מפעלים ובתי מלאכה במושבה ,על מנת להשאיר כוח עבודה זה במושבה ,יש לזכור כי המושבה מסרה חלק מאדמותיה במטרה ליישב בה מתיישבים שמקורות פרנסתם במקום ולא מחוץ למושבה.

הייאוש של דור המייסדים מהמדינה למצבם ,חלחל לדור הממשיך, שהבין כי טחנות הרוח אינם מנשבים לכוונם ועל כן מוטב שיחפשו את עתידם בשדות זרים הרחוקים מהמושבה, כי בנחלות האבות אין עתיד טוב הצפון להם.

לא היה מוסד מיישב ,ממשל או ההסתדרות ,שוותיקי המקום ודור ההמשך לא שיחרו לפתחו בתחינה ,אנא עזרו לפחות למען ההווה או העתיד של מושבה ותיקה בארץ, וכמו שנאמר מהבטחות לא הולכים למכולת.

ראש המועצה במושבה ,החליט בשנה זאת ,(לקראת חגיגות שנות השמונים לייסוד המושבה) להקים ולשמר את ספר הראשונים ,הוא פנה לאיכרי המושבה והצעירים שעזבו אותה ,לחזור ולספר את סיפור הראשונים בסיפורים תמונות וחומרים הקשורים להיווסד המושבה ,ואולי לחזור לצור מחצבתם במושבה.

סיפור נטיעת שדרת עצי הפיקוס במושבה בשנת 1963 ,לאורך הרחוב החדש על שם אליהו הרשקוביץ בנו של ישראל , קשור לרצון להנציח את אחד ממפקדי ההגנה בן המושבה תחת הכינוי חלמר ,שהתגייס לבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה ונהרג באיטליה ,טקס הנטיעה וקריאת הרחוב על שמו התקיים בנוכחות משפחתו , משפחות ותיקי היישוב ומפקדים בחטיבה היהודית הלוחמת.

אליהו בן ה 33 שנים נהרג ימים ספורים לפני סיום המלחמה ממוקש, בתחילה נקבר באדמת איטליה, את לימודיו סיים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, משם שימש כמדריך הגנה בירושלים במשך שנתיים, משם עבר להדרכה ארצית ,והתגייס לבסוף לחטיבה היהודית על מנת להילחם בגרמנים ,אך עברו בהגנה הפריע לו להתמנות כקצין בריטי.

לאחר שהמדינה הבינה בתחילת שנות השישים ,כי יש להזרים דם חדש למושבה ולבנות בה מאות יחידות דיור למושבה שקפאה על שמריה , ולמעשה הלכה המדינה ברצונה לבנות שיכונים לעולים הרבים שהגיעו ,עשתה מלאכה זאת בעקירת פרדסים והפיכת אדמות חקלאיות למגרשי בניה לבתים.

אנשי הממשל במדינה ,פתרו את בעיית שטחי הבניה בצורה הקלה והניפו את חרמש הבנייה על השטחים החקלאים ,הזמינים במקום לחפש אזורים לבניה שאינם מתאימים לחקלאות שאולי קשה יותר לבנות עליהם אך גם הם זמינים למטרה זאת.

הרצון להרחיב את מושבת מזכרת בתיה בשנות השישים כמו היום ,נתקלה במחסור בקרקעות בעבור תכניות הרחבה אלו, צריך לזכור כי מחצית משטחה של המושבה, כבר נלקחה בידי השלטונות להקמת ישובים סביב המושבה .

בעיה נוספת להרחבה הייתה שינוי רישום הייעוד של הקרקע ,מאדמה חקלאית לשטחים לבניה , ואפילו שדובר על שטח קטן יחסית שיועד לבניה ,הבעיה הייתה בראייה הכללית החסרה של השלטונות לעתיד ,שהייתה אמורה להאפיל על הבעיות הבירוקרטיות של שינוי הרישום .

לבסוף התגבר השכל על העקרונות במחצית 1963 ולמזכרת בתיה ,ניתנה הרשות לבנות מאה יחידות בנייה חדשות רובם בעבור עולים חדשים, לרגל חגיגות שנות השמונים להיווסד המושבה שנערכו בחודש אוגוסט 1963.

לחגיגה הוזמנו נכבדים רבים ,בין המוזמנים היה שר הפנים שפירא, שהגיע לטקס בזכות אביו ,שהיה רב במושבה מפעיל תחנת הקמח ואחראי על מפעל המים במושבה , בחגיגות השתתפו בני הדור שישי למשפחת משה חיים פרס מהמייסדים , באותה הזדמנות הופעלה מערכת תאורת הרחוב החדשה של פנסי הכספית.

במחצית 1964 נחנך בית העם החדש שנפתח לו חדר הנצחה למייסדי המושבה (חדר ראשונים) ,מבנה בטון שהחליף את צריף בית העם הישן ,שנבנה מלוחות העץ שהרכיבו את ארגזי המכולה של הטרקטור ,מכונת הדיש והמחרשות ,שנשלחו בידי רוטשילד בשנת 1920 כמתנה למושבה לפני 45 שנים , הצריף נבנה בידי ראובן ,בנו של יצחק לוי אשבל בעזרת חברו משה שקולניק ובני הדור השני מאיכרי המושבה .

בתחילה נבנה הצריף לאחסנה בידי פקידי הברון ,אך לא חלק יום והצריף קרס מהרוח ,אי לכך פנו בני המושבה ובראשם משפחת אשבל ,לאברהם פרידמן אחד מפקידי הברון בבקשה שיאפשר להם ,לבנות את בית העם הראשון , פרידמן נענה לבקשה ואף הוסיף לוחות עץ לבניית הצריף.

מלאכת הבניה ארכה כחודש שבה חפרו יסודות הטמינו מוטות ברזל שישמשו לחיזוק קירות העץ, ששנוררו ממסילת הרכבת התורכית,

בחגיגה גדולה שאליה התכנסו תושבי המושבה ואורחים רבים , למרות השמחה ,עמד ראש המושבה עמנואל הלזנר וקונן ,כול העולם מבטיח לעזור ,בקיצור מילים מילים ללא כיסוי, למרות היותו איש המפלגה השלטת לא הצליח עמנואל לקבל אפילו חלק מההבטחות להגדלת הישוב ובעיקר להקמת מפעלים בשטחו על מנת לספק תעסוקה לתושבים.

עמנואל הציע לשנות את סווג המושבה בעיני השלטונות ,לאזור פיתוח סיווג הניתן ליישובי עולים , מכוון שהסיווג של אזור מושבה חקלאית ,איננו מקנה לישוב שום תועלת ,אלא עוצר את הפיתוח והזרמת כספי הסיוע למושבה, ואילו באם תוכר המושבה לאזור פיתוח ישתנה באחת מצבה .

שטחה של המושבה כולל כחמשת אלפים דונם ,שמתוכם 1500 דונם פרדסים, אלף דונם פלחה , 1500 דונם כרמים, ואלף דונם לגידולי ירקות וקטניות , למושבה עוד שטחים המיועדים לבניה ולאזור תעשיה .

למרות ההבטחות של השלטונות שאם יביאו משקיעים לבניית מפעלים בשטח התעשייתי הממשלה תעזור לפתחם ולעזור להם בשנים הראשונות, הלכו קברניטי המושבה ומצאו משקיע גדול שיקים מפעל למזון קפוא של ירקות, עוגות ועוד .

הדבר שקסם למשקיע היה מיקומה של המושבה ליד תחנת רכבת ,נמל אשדוד ושדה התעופה , אלא שבמפעל היו אמורים להיות כחמש מאות פועלים ,ישבו הפקידים במשרד המסחר, לחצו על המעצורים ובנו את המפעל במקום אחר למה ככה הטענה העיקרית כי המושבה איננה מסווגת כאזור פיתוח .

ראש המועצה בדברו בפני מי שהיה מוכן להאזין לו ,סיפר כי במושבה מתגוררים תשעים משפחות חקלאיות וכמאה עשרים משפחות של עולים, בבניה במושבה ,נבנים עוד כשישים יחידות לעולים ובקצב הזה יהוו בעתיד העולים, למעלה מארבע מאות משפחות אל מול כשמונים משקים חקלאיים, על כן פני המושבה החקלאית משתנה ומשקלה הסגולי משתנה במושבה .

אפילו בבית הספר של המושבה נמנים בשנת 1964 ,שלושים ילדי ותיקים מתוך 250 תלמידים מיישובי הסביבה ובני העולים החדשים, למרות זאת הנטל למימון ההשכלה נופלת רק על כתפי המושבה ללא עזרה ממשלתית לעומת זאת באם המושבה הייתה בעלת סווג אזור פיתוח ולעומת זאת עול של כול התשלומים היה נופל עליה.

רק בתחילת שנות השמונים החליטה קרן היסוד לכלול את המושבה ,בקרן הסיוע אשר היא מחלקת לפיתוחם של ישובים בארץ, אירוע זה התרחש לאחר חגיגות למלאת 90 שנה להיווסדה של המושבה .

אחת האגדות לתקופת העלייה התימנית למושבה ,קשורה לקעתבי אחד מעסקני המפלגה הליברלית , שמיד לאחר שהוריו השתקעו בדירת עולים בישוב עקרון, החל לעבוד כמוכר פרחים בכניסה למושבת מזכרת בתיה בכול יום בבוקר היה מקבל זרי פרחים ממשפחת ניימן מוותיקי המושבה ,יוצא עמם לכביש הראשי שם בבוטקה מאולתרת ,עמד ומכר זרי פרחים לחולפים במכוניות בכביש שבכניסה למושבה .

יום אחד עצרה לידו מכונית שרד והאדם שישב בתוכה ביקש זר ,לקח לאותו שר שישב במכונית ,לשלוף את המעות מכיסו , מכוון שהנער המוכר היה בעל ניסיון מר ,עם נהגים שלקחו זרי פרחים ונמלטו, החל לאבד את הסבלנות וצעק על משה שרת שהיה שר החוץ בממשלה שישלם לו מידית, העיר לו אחד מחברי המושב שאין זה יאה להרים קול על שר בממשלה , השיב הנער מה אכפת לי מה תפקידו העיקר שימהר וישלם , חייך השר שילם ואף הוסיף תשר למחיר.

אותו קעתבי ,הכריז באחת האספות שנערכו בבית העם מושבה ,שיש לאחד לישות מוניציפאלית אחת, את מזכרת בתיה לישוב עקרון ,על מנת ליצור גוף חזק אל מול השלטונות, מובן שוועד מזכרת בתיה דחה את ההצעה הנדיבה בזכות השמרנות של מייסדיה.

למרות בקשות המועצה והעומד בראשה עמנואל הלזנר שנבחר שוב בשנת 1965 מטעם המערך ,למשרדי הקליטה במדינה ,להביא עולים למושבה ,הוא אף טען כי המושבה מתייחסת לעולים אלו כבנים בניסיונות לנסות לקלטם , חברי המושבה מספקים להם עבודה על מנת שיוכלו להתפרנס, ממציאים פתרונות לימוד לילדיהם ובלבד שיקלטו במושבה, כול זאת על מנת לגרום למושבה לגדול ולמנוע את ניוון המקום , על מנת לנסות להרחיב את העומס המוניציפלי על ציבור גדול יותר.

סוף שנת 1964 הוכרזה במושבה כשנת עכברי השדה שעשו שמות בשדות המושבה ,עד שהגיעה עזרה ממשלתית נאלצו האיכרים במושבה להילחם מלחמות פרטיות כנגדם בפזור רעל בשדות ליד פתחי המחילות .

דוח ביקורת המדינה במחצית שנות השישים ,לא החמיא לעבודת המועצה במזכרת בתיה, נוהלי עבודה ומנהל לא קוימו ,ישבות מכרזים עבדו בחסר ללא יו"ר שהתפטר, ועדות מסוימות לא התמנו , פעילות בטיחותית בבתי הספר חסרו , בית הקולנוע במושבה הופעל בידי יזם שנים רבות ללא מכרז, דוחות המועצה הדתית לא תאמו לנעשה, מי השתייה לא נבדקו כיאות ועוד ועוד ,בתשובה השיב הוועד ,כי קיים היה מחסור במזכיר חדש לאחר שהמכיר הקודם מעל ,נכלא ונשפט, (מזל שהיה על מי להטיל את האשמה).

בין נבחרי הציבור ישבו גאונים או פקידים משועממים ,וכידוע שיעממום הוא אם כול חט ,כך הייתה ההברקה בשנת 1966 ,למזג את מזכרת בתיה עם רחובות לישות מוניציפאלית אחת המתנגדים ציינו שאם מגיעים למהלך של מיזוגים מוטב למזג את קריית עקרון עם מזכרת בתיה.

בשנים 1966-7, מונתה מילכה וולפסון ,על מנת לאייש את תפקיד מזכירת המועצה, תפקיד שהיה מאויש בשאר 72 המועצות בידי גברים , מינוי זה הגיע לאחר עשרות שנות טיפול בבעיות של תושבי המושבה מקום מגוריה במיוחד בשעות שמחוץ למסגרת ובעת העדרו של המזכיר הנוכחי שלא היה תושב המושבה ,בעברה שימשה כסגנית ראש המועצה בשנות השישים.

בשנת 1969 ,נבחר מי שהיה מזכיר וגזבר המועצה רפאל סוויסה ,לכהונת ראש המועצה במושבה , לאחר 11 שנות מגורים במושבה, שלוש שנים לאחר תחילת כהונתו ,התגוררו במזכרת בתיה קרוב לאלף חמש מאות תושבים, כחמישים משפחות איכרים שהעסיקו כמאה עובדים , בענפי גידולי פרחים, פרדסים ,כרמים, ירקות כותנה ועוד, כשבע מאות ותיקים עולים ושכירים , שהועסקו במפעל רדמיקס לבטון, מפעל כותנת הדרום מפעל לבלוקים ומפעל הילרון לפירות יבשים ,ומפעלים נוספים בדרכם למושבה.

למרות זאת ,חלק גדול מתושבי המושבה בשנות השבעים ,עבדו כשכירים בעסקים ומפעלים בקריית עקרון, בבית החולים קפלן או בעיר רחובות, מפעלים לפיתוח ועיבוד כותנה למוצרי לוואי לא נפתחו למרות ההבטחות, קליטת העולים החדשים נקלטו מבחינה חברתי , אך לא מבחינה כלכלית , למרות זאת משוועים פרנסי המושבה לעוד זוגות צעירים או עולים והחלו בבניית עוד חמישים דירות בעבורם.

שנות השבעים במושבה מבחינה מוניציפאלית החלו להתפתח ,במושבה הופעל בית ספר וארבע גני ילדים, פותחו מרכזים קהילתיים שפעלו בבניין ויצו, , מגרשי ספורט , אולם ההסתדרות ובית הקולנוע, במושבה הוקם גן ציבורי ושכונת וילות חדשה נבנתה , החלה מגמה להקים אזור תעשיה במושבה על מנת להחזיר את אנשי המושבה שעבדו כשכירים מחוץ למושבה לעבודה במפעלים אלו.

משפחת פרס הייתה מאחד עשר מייסדי המושבה ,כך פתח דוד פרס בשנות השישים לחיו את שיחתו עם חבריו בשנות השבעים ,הוא עצמו היה דור רביעי למקימי המושבה, למשפחה היו כמאה עשרים דונם שמהם עדיין מעובדים כשלושים דונם, בניו אינם ממשיכים את דרך האבות ופנו לעיסוקים אחרים ,די לו בשטח החקלאי שנותר בידי המשפחה, אויר המקום גורם לתושבים להאריך חיים ,הוותיקים נצמדים לדרך החיים מהעבר ,והכול נע ברוגע ובסבלנות אין לאן למהר.

החיים בתחילת הדרך ובהמשך בחיי המושבה ,חלפו במריבות בלתי פוסקות עם פקידי הברון האיכרים בלשון המעטה לא ליקקו דבש, למרות זאת אף תושב אינו עוצר לחשוב ולהרהר על מנת, להבין את אשר עבר על המייסדים, למרות מאמצי חברי המועצה לשיפור תנאי החיים ולהעלאת המושבה על דרך הקדמה ,עדיין כיכבה המושבה ברשימת 24 הישובים הנחשלים במדינה ,וחסרה עזרה עדיין ,מכוון שלא הוכרה כישוב ובמעמד של ישוב פיתוח ,מכוון ששכנה במרכז הארץ ולא ליד הגבול.

מסיפורי אגדות המושבה ביום חגה התשעים של המושבה ,נזכרו כי בעת ביקור הברון לפני כארבעים שנה ,שאל הברון מה חפצים אנשי המושבה כשי ,האיכרים השיבו כי ברצונם לקבל בית דואר , חשב הברון והעניק להם במקום בית כנסת מפואר ,ואת נושא הפוסטה (הדואר ) דחו הוותיקים עד לאחר הקמת המדינה., לכבוד החגיגות שופץ בית הברון ובית הכנסת ושופצו במעט חזיתות הבתים ברחוב הראשי שלא נגעו בהם מיום הקמתם.

תופעה חדשה החלה במחצית שנות השבעים ,של מכירת קרקעות חקלאיות של איכרי המושבה ,למטרות בנייה כהשקעה בידי מספר חברות , איכרי המושבה החלו למכור חלקות חקלאיות הנמצאות בקצוות המרוחקים המושבה , הסיבות העיקריות שעל פיהם האיכרים במגמה החדשה הזאת הייתה הזדקנותם וחוסר הרצון והנטישה ,של דורות ההמשך לעסוק בחקלאות.

איכרים אלו החלו למכור חלקות של חצי דונם ,דרך החברות שהתהדרו בשמות לועזיים בניחוח אמריקאי ,במחיר של כחמשת אלפים לירות ,את החלקות רכשו במחיר של כאלף חמש מאות לירות מידי האיכרים, חלקות חקלאיות שנמכרו ונרשמו בטבו על שם הקונים, בשלב שנקנו החלקות ,אין אפשרות לבנות עדיין כי השטח צריך לעבור שינוי מתאר או פרצלציה לשינוי משטח חקלאי לבניה.

אלא שהרוכשים השקיעו באדמה כהשקאה לטווח ארוך, על מנת לקבל לבסוף חלקה ובית משלהם על אדמה (וילה) , הדרישה לתשלום מהקונים הייתה במזומן , אדמות אלו נחטפו כלחמניות ותוך זמן קצר האדמות שהוצאו למכירה נגמרו .

במציאות היו אלו חלקות רחוקות מהמושבה ,שאפילו קווי מים לא עברו בשטחם ואין להם זכויות מים , אומנם אדמה ללא משכנתה ,נקיה מעיקולים ,אך יש לזכור כי המדינה תנגוס מהשטח הנקי בעבור פיתוח האזור בעתיד כאשר זה יתבצע, אך יעבור כעשור בתהליך להפיכתו של השטח החקלאי לשטח לבניה ,בינתיים על השדות ממשיכים האיכרים לגדל גידולי פלחה ,כמו בימים ימימה .

שנת 1974 תיזכר כשנה שבה בנו כמאתיים יחידות דיור בשתי שכונות וילות במושבה ,לצורך שווקם יצא ראש המועצה סויסה ,לשווקם ליהודים אמידים בצרפת, תוך הבטחה כי יוכלו גם להקים בתי מלאכה בשטח מסחרי המתרחב במושבה , במקביל בונה משרד השיכון כמאה ושישים יחידות למגורים ,בעבור צעירים ועולים מרוסיה וצרפת ,כול זאת על מנת לגוון את הרכב האוכלוסייה במושבה ,לצורך זה ,אף הוקצה שטח נוסף חקלאי שהוכשר לבניית בתים צמודי קרקע לאקדמיים ממכון וייצמן .

עוד החליטה מועצת המושבה ,להפקיע ולהכשיר 20 דונם אדמה חקלאית פרטית ,שבמרכז המושבה והפיכתה לשטח ציבורי, על מנת לבנות עליו מבני ציבור, בעלי הקרקעות הגישו התנגדויות לוועדת הבניה המחוזית , למרות זאת ,החלה המועצה בבניה למרות שתוכנית המתאר החדשה לא אושרה ,המועצה בנתה בריכה ציבורית בשטח בניגוד לצו הקפאת בניה שהיה בתוקף.

ניסיונות גישור בין הצדדים לא עלו יפה ,אומנם הבניה פסקה כאשר פרצה מלחמת יום כיפור אך חודשה ארבע חודשים לאחריה בניגוד לצווי ההקפאה , בפועל ראש המועצה וחבריו התעלמו מהצווים , על כן פנו בעלי הקרקעות לבג"ץ ,שיוציא צווי הפסקת בניה ואולי אפילו מאסר מפריי צווי ההקפאה.

לטענת מועצת המושבה ,כאשר הוגשו התוכניות לשינוי מתאר השטח ,לא התקבלו התנגדויות לשינוי ולבניה מהתושבים ובעלי הקרקעות, הם הודו כי הבנייה החלה לפני אישור השינוי ואישור הבנייה כחוק, ובעצם שוועדת הבניה המחוזית לא אישרה את הבנייה המוצעת על השטח החקלאי , אנשי המועצה על מנת לסיים את הסכסוך הציעו לבעלי השטח מבני האיכרים המייסדים, פיצוי כספי או חלקות חקלאיות אחרות לחילופין, אך בעלי הקרקעות דחו את הפשרה, ונותרה רק האפשרות לתביעה משפטית מצד בעלי הקרקע ,מכוון שעל השטח נבנו עוד מבנים ציבוריים ללא התר .

המועצה הדתית במושבה ,בעזרת המועצה בנתה ופתחה בית כנסת חדש לעדות המזרח במושבה במחצית שנות השבעים , מספר התושבים במושבה גדל ל 2.300, כאשר השאיפה להגיע לחמשת אלפים תושבים בעתיד, באזור התעשייתי נפתח מפעל גלומור שייצר וילונות וכיסויי מיטה שהעסיק כמאתיים עובדים ,מפעל נוסף לאלקטרוניקה יפתח בקרוב במושבה ויעסיק כמאה עובדים.

במחצית שנת 1976, התפטר סויסה מראשות מועצת המושבה ,בטענה כי המוסדות הממשלתיים מקפחים ואינם עוזרים למושבה , למרות שהוא שייך מבחינה מפלגתית למפלגת העבודה שבשלטון , התפטרות זאת זעזעה במעט את מוסדות המפלגה , צעירים ומבוגרים מאנשי המושבה ,חתמו על מסמך המבקש מהשלטונות להניע אותו מצעדו זה שאכן לאחר הבטחות שקיבל מהממשלה חזר בו .

סויסה התנה את חזרתו לתפקיד בסיוע נרחב למושבה והסרת החסמים לפיתוח מואץ של המושבה בעזרת תקציבים ואישורים התקועים בצנרת הבירוקרטית, והקיצוצים החדשים לישובים קטנים ,לדעתו של סויסה עלולה התשתית שהוכנה במושבה על ידי המועצה, לקליטה נוספת ולפיתוח שטחי חרושת ,עלולים להחזיר את המושבה לאחור כתוצאה של חוסר מעש ממשלתי.

בסוף שנה זאת ,החליט הסניף הבנקאי היחיד במושבה בנק הפועלים ,לסגור את שעריו במושבה מחוסר כדאיות כלכלית , כתגובה איימו התושבים ,להחזיר את פנקסי החברות בהסתדרות ולערוך הפגנות כנגד הסגירה, מובן שההסתדרות נכנסה לעובי הקורה והסניף נותר במקום.

מרד זוטא ארעה כנגד הדואר בסוף שנת 1977 ,בגין בקשתות המתיישבים לחיבור והכנסת טלפונים לבתיהם, בטענתם ציינו כי ישנם תושבים ,הממתינים כאשר שנים לבוא הטלפון שבושש לבוא ,אי לכך חתמו כול תושבי המושבה על מכתב בקשה ודרישה לחיבור מידי של הטלפונים לבתים ,לתשתית שהוכנה כבר שנים לפני כן במושבה ולאחר שמרכזיה חדשה הוקמה בעיר רחובות.

מזכיר המושבה לאורך השנים 1976-8 נתגלה כמועל בכספי המועצה , לאחר ברור הוברר כי העלים כמאתיים אלף לירות מקופת המועצה ,המזכיר תושב חוץ התחבב על התושבים אך סדקים בהתנהגותו העלו את החשד ולאחר בדיקה בספרי החשבונות נתגלו החשדות כמוצדקים, בתחילה טען כי לקח את הכספים והעבירם לראש המועצה סויסה ,אך במשפט התברר כי על פי תלונת סויסה החלה החקירה , בהמשך הודה סנגורו באשמה והודיע שמרשו הודיע על חרטה ,על מנת להקל בעונשו, למרות זאת נידון הנאשם לשלוש שנות מאסר .

לאחר המשפט בשנת 1978 ,ניגש סויסה לבחירות לכהונה נוספת כראש המועצה לאחר תשע שנים בתפקידו, ונבחר שוב הנושא הראשון שנדרש אליו ,היה חוב המים של מועצת המושבה כלפי מקורות, שאיימה על צמצום כמויות אספקת המים , על מנת לאסוף כסף לנושא ,החלה המועצה להוציא מכרזים למכירת יבול הכרמים ושדות השלחין , שאחד מעיקרי המכרז היה תשלום במזומן תוך שבעה ימים מהזכייה בהם בידי היזמים.

לאחר הבחירות ,הגיע סויסה ממפלגת המערך ,עם רוב חברי המועצה שנבחרו ,להסכם הקמת קואליציה והצטרפות של שני נציגי חרות ונציגי מפלגת עתיד המקומית ,בהסכם נמסרו מספר ועדות לידי המצטרפים החדשים למועצה , אגדה אמתית מאותה תקופה מספרת כי אחד מאנשי האופוזיה הנותרים במועצה, חיבר מכשיר האזנה לחדרו ולקו הטלפון של סויסה במטרה להאזין לנאמר בחדר, כיוון שהטלפון העלה קולות מוזרים על כן נבדק חדרו של סויסה בידי המשטרה בשנות השמונים ,והתברר כי אכן חובר מכשיר האזנה לחדרו של סויסה .

למרות זאת בסוף 1979 ,מצבה הכספי של המושבה הדרדר ונוצרו חובות לחברת חשמל ומקורות ולעובדי העירייה שמשכורתם לא שולמה לאורך שלושה חודשים ,עקב עיכוב כספים בסך חמישה מיליון לירות ,שהגיעו למושבה ממוסדות ממשלתיים ומשרד החינוך ,בתגובה איים סויסה כי הוא סוגר את העיר וימסור את ניהולה למשרד הפנים , בתגובה מיהרו המוסדות למסור את הכספים והמושבה חזרה לפעילות רגילה .

בשנת 1980 נערך כנס דורות ,לכשש מאות צאצאי משפחת משה מלר, שנימנה על מייסדי המושבה ,לרגל מלאות מאה שנה לייסוד מושבת מזכרת בתיה, שנה וחצי לקח למארגנים לאתר את אנשי השבט הפזורים שחלקם הגדול עזבו את נחלת אבותיהם, הטקס נערך בפארק המושבה ,במהלך המחקר נכתב קלף אילן היוחסין שבו התברר כי לשבט 12 בתי אב הקשורים ישירות למייסד משה מלר, אי לכך החליטו כי יודלקו 12 משואות בידי נציג מכל בית אב .

בסוף שנת 1980 ,הועלו חשדות כנגד משרד הפנים ומשרד הדתות ,בשימוש בשיטות ישרא בלוף ,הקשורות להעברת תקציבים וכספים לרשויות מקומיות ולמוסדות דת דמיוניים , חברי הכנסת ,אישרו תקציבים ,בהאמינם שאלו זורמים למועצות הישובים ,אך הועלו חשדות שהמזומנים זורמים בדרכים עקלקלות ,לנתיבים שאליהם לא היו הכספים צריכים לזרום, ובעצם חסרו בצדק ,לרשויות בעת הכנת תקציבם .

אחת המפסידות בנתח מהעוגה הייתה המושבה מזכרת בתיה ,שהעלתה את השגותיה כנגד העברת כספים למוסדות שאין עליהם פיקוח , אך יש להבין כי המשרדים הממשלתיים התנו בהסכמת הרשויות בשיטה קבועה את העברת חלק מהסכומים שניתנו למועצות ,לגופים שהם החליטו עליהם .

מכוון שהחקלאות במושבה הצטמצמה בתחילת שנות השמונים ,נוצרה בעיה ל 270 בדויים שהובאו מהנגב לעבודה חקלאית ,לאורך השנים וחיו בשדות המושבה , חדלו מעבודתם במושבה , אך נותרו להתגורר בשטחיה בתנאי תברואה חמורים , אי לכך ביקשו תושבי המושבה לפנותם למקום מגוריהם הקבוע בנגב, בתחילה סרבו לפינוי לאור מגוריהם לאורך שנים במקום ,אבל לאחר שכנוע של הסיירת הירוקה עזבו הבדויים את השטח תוך יום והשטח חזר לידי המועצה והאיכרים.

בעת חגיגות שנות התשעים להיווסד המושבה הוזמנה גולדה מאיר כאורחת הכבוד, לכבודה אף נקראה שכונה חדשה שהוקמה לזכרה במושבה, כאשר הגיעה גולדה לטקס הביאה עמה תשורה לראש המועצה שעון בתיבת עץ ישן , בנאומה ציינה גולדה כי היא מאמינה בתקווה לשלום של העם בישראל במזרח התיכון , באותו מעמד הבטיח סויסה ראש המועצה כי יעביר את השעון שכינה שעון השלום ,לכשיבוא וייחתם החוזה לראש ממשלת מצרים ,ואכן כשנחתם החוזה ,נשלח השעון עם הסיפור לנשיא מצרים סאדאת , שהשיב לסויסה במכתב נרגש למתנתו למען השלום.

בשנת 1983 נערכו בחירות לכנסת ולרשויות המקומיות ,שלושה ראשי מועצות מהמערך ובהם אהרון נחמיאס מצפת, ז'אק אמיר מדימונה ורפי סויסה ממזכרת בתיה נבחרו גם כחברי כנסת ,כמו כן נבחרו שלושה מראשי מועצות ממפלגת חרות מאיר שטרית דוד מגן ובני שליטא , למרות כפל התפקידים ,חשבו אנשים מהמדינה ,כי מן הראוי שאנשים אלו יישבו בכנסת ויפעלו במקביל לצרכים והאינטרסים המוניציפליים של המועצות במדינה , לרגל חגיגות מאה השנים להקמת המושבה ,כיבד והגיע הנשיא ופלייתו לחגיגות.

בשנת 1985 נבחר רפי אלול כראש מועצת המושבה מזכרת בתיה שבה שרת בתפקידו עד שנת 1993 ,במקביל נבחר לכנסת בשנת 1992 ושרת בה שתי קדנציות.

שנת 1994 תיזכר כשנת ההצפות ,בעקבות למרות חילוקי הדעות , זאת כמו אצל ציבור יהודי שכאשר נפגשים שני יהודים מוקמות ארבע מפלגות, כך הסכסוכים בין ותיקים ,מייסדים המנסים לשמור במעט על המסורת והעבר לבין הצעירים הרצים בשבילי הקדמה לפעמים ללא מעצורים, ועוד בעיות מפלגתיות ,גרמו לסכסוכים ומחלוקות גם בנושאי הכבוד והשררה.

ובל נשכח את לטישת העיניים לאדמות המושבה שקרצו ליזמים עקב מחירם הנמוך עדיין ושמחירם החל להאמיר עקב מיקומה של המושבה , הניסיון לשמר את האווירה והמסורת מצד המועצה , גרמו למספר אלמנטים ליזום פגיעה בנכסים מוניציפליים ,על מנת לגרום לנסות לסילוק המתנגדים במועצה ,בדרכם לחיפזון הכלכלי שסנוור מספר אנשים.

זקני המושבה טוענים ,כי גם מתחרים למכרז הנחת מערכות הביוב החדשות ,החליטו לנקום כאשר המכרז לא נפל לידייהם ,סכסוכים אלו גרמו לפיצוץ וחבלה בצינורות מערכת הביוב והמים של המושבה ולהכתירה ליום אחד כוונציה של האזור, תקוות המחבלים להראות את התחזוקה הגרועה של מערכות המים ואת אוזלת ידה של המועצה ,והכול במטרה לגרום להסרת המכשולים של חלק מאנשי המועצה במניעת שינוי צביון המושבה את מול תאבי הממון.

שנת 1995 הייתה אחת משנות הקשות לחקלאי המושבה , מחירי השוק הזעומים שניתנו בעבור התוצרת החקלאית שהניבו החלקות בגידולי הפלפל הבצל והחצילים היו כול כך נמוכים שאפילו לא כיסו את מחיר עבודת הקטיף ובוואדי לא כיסו את מחירי הגידול וההשקיה, שדות גדולים של שטחי ירקות מניבים ,הושארו להרקיב על יבוליהם מחוסר הכדאיות להשקיע בקטיף.

גם בשדות החיטה והכותנה נגרם נזק , מכוון שהסינים הפכו למתחרים בענף הכותנה ומחירה צנח בחמישים אחוז , והחיטה סבלה ונפגעה מהקור בעת גידולה, וגרעני האשבולים לא צמחו כראוי ,ועל כן התנובה הייתה פגומה וקטנה , אל אלה התווסף המחיר הנמוך לענבי הכרם ובקיצור מכה גדולה לחקלאים המעטים שנותרו במושבה .

גחלת הניצוץ הדתי שהחל בעת הקמת המושבה בידי יהודים חרדים דתיים ,נותרה בוערת בעת כהונת רבה של המושבה רבי אפרים זלמנוביץ ,שמחה על הכנסת שעון הקיץ במושבה ובמדינה בשנת 1986, הרב מסכים כי שעון הקיץ חוסך אנרגיה וכסף ,אך יוצר בעיות קשות לציבור הדתי בעת ההשכמה לתפילת שחרית ,אך הוא מוכן לחלופין ,שרכבי המועצה ורכבי התושבים החילוניים יושבתו מלנסוע בשבתות בתמורה לשעון הקיץ .

הרב אפרים זלמנוביץ החליט שנתיים לאחר מכן ,למנוע את הצגת היחיד של אנסקי ששמה ברוורס ,שעיסוקה חזרה בתשובה , מלהופיע באולם העם במושבה ,מחוסר הבנת הנקרא כפי שפורסם במודעות ,שההצגה נועדה להתקיים במוצאי השבת ולא ביום שישי בלילה, אלא שהנושא עיוור את הרב ,שעשה הכול למניעת קיום ההצגה במושבה.

הרב אפרים זלמנוביץ הגדיל לעשות ,כאשר יעץ בשנת 1989 לאנשי חינוך בבתי הספר במושבה ,להכות תלמידים בשוט קטן ,על מנת להרתיע את התלמידים ממתירנות שפשה בתלמידים , לדעתו הוספת פריט זה השוט ,ירתיע ויכניס דרך ארץ לתלמידים בהתייחסותם למורים.

בעיתונות הישראלית בשנת 1986 ,ציינו מספר פגמים בהתנהלותו של רפי סויסה ששרת באותה העת בתפקיד ניצב שרות בתי הסוהר, קשורה לתקופת כהונתו כראש המועצה במזכרת בתיה בין השנים 1970-83 , פגמים הקשורים לרכישת קרקע ומכירת במושבה , פגמים שהוא הודה בהם על פי המאמר ,אך נימק את תשובתו בבעיות כספיות שנקלע אליהם עקב הסתבכות בנו במשפט הברחת סמים בצרפת.

בסוף שנת 2019 נערכה פגישה עם גבי גאון ראש מועצת מזכרת בתיה ,שטען כי המושבה איננה יכולה לצמוח יותר מבחינת שטחי בניה לעתיד,נותרה חלקה לבניה קטנה ,הממוקמת בחלקה המזרחי של המושבה ,שבה ניתן להוסיף עוד בין 50-100 בתים לאחר שיעודה יופשר,ויש להמתין כחמש שנים לבניה זאת ,בתכנון המועצה להוסיף ולהגדיל את פארק ההיי טק ליד תחנת הרכבת .

מושבה מזכרת בתיה עקרון 2
 
הגדוד העברי כרונולוגיה קצרה

שדות של קוצים  , סלעים ואבנים וביצות מים , אלו היו המראות שקבלו את פני חברי פלוגות העבודה של הגדוד העברי בעת שהגיעו לנקודת ההתיישבות   , הרחוקה מכול ישוב יהודי בנקודה זאת הוקמו האוהלים הראשונים למגורים.   

בשנת 1921 נתקבלה בגדוד העברי ,החלטה להקים את הקבוץ עין חרוד (עין ג'אלוד) למרגלות הגלבוע ,ביחד עם חלק מפלוגה מראש העין , פלוגת מגדל שלחה מאנשיה קבוצה שמנתה כארבעים חלוצים, שכללה גם אנשי מפלגת השומר הצעיר .בעזרת סירתם הפליגו ממגדל חברי הקבוצה לצמח ומשם נסעו ברכבת עד עפולה ומשם הלכו לנקודת ההתיישבות החדשה ליד ביצות מעיין עין חרוד ,אלא שהו הגיעו יממה לאחר הפלוגה מראש העין.

בנקודת ההקמה להתיישבות עין חרוד ,אדמה שנרכשה בידי יהושוע חנקין והקק"ל התגוררו בשרידי הכפר הערבי כשמונה משפחות ערביות של אריסים ,  מקבוצת החלוץ שמנתה כחמש עשר מתיישבים   , צמחה הקבוצה לשלוש מאות חברים תוך חודשים ספורים.         

השנה הראשונה של ההתיישבות הייתה שנה מבורכת בגשמים ,  והשילוב של קרקע שאיננה מאפשרת חלחול מים יצרו ביצות וקשיי עיבוד וסיקול לחלקות שעלייהם ייעדו המתיישבים לזרוע   ,   הפרדות שעזרו בסחיבה ובניסיונות החריש   , שקעו שוב בבוץ   , מגורי האוהלים קרסו ברוח ובגשם והמתיישבים בילו זמן רב   ללא מחסה יאה לחורף.    

הגדוד העברי כרונולוגיה קצרה
 
הקמת קבוצת כנרת

בימי המאורעות וכפי שוותיקי האזור קראו לו המצור על כנרת, יצאה ההתיישבות של קבוצת כנרת מיסודם של חברי השומר הצעיר שאכלסו את חצר כנרת כמחזור השני ,אל החצר נכנסו אנשי המחזור השלישי האנשים שיועדו להקים לאחר הכשרתם החקלאית את קבוץ תלם, להתיישבות בחצר כנרת , בעצם יצאו אנשי המחזור השני של ההכשרה,להקמת קבוצת כנרת רק עם תקווה וחזון ,כי הרי נותר להם להקים יש מאין , התיישבות חדשה ולהכין את הקרקע לעיבוד חקלאי ובעיקר להילחם בחום המתיש.

הרכב קבוצת החלוצים שהיו אמורים להקים את קבוצת כנרת ,היו שונים מקבוצות אחרות שעלו בתקופת העלייה השנייה, הקבוצה לא התגבשה כחלק מקבוצות ,שהתארגנו וקבלו הכשרה חקלאית ,עוד בערי מוצאם בטרם עלו לארץ, אנשי הקבוצה התאחדו כבודדים בחוות כנרת לרעיון השותפות הציוני וחיי שיתוף ברכושם ,בעבודתם והכול למען הקמת וכיבוש אדמות ארץ ישראל.

הקמת קבוצת כנרת
 

כרגיל הבעיה העיקרית בתחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הייתה בעיית המים ששימשו לתצרוכת היום יומית ולמשק בעלי החיים וגידולי הגינה ,מימי המעיין עין קדיש שהיה מוקף בכמה דקלים שפלי מבט, היה בזמנו בור דלוח של מים שנקוו ממעין תת קרקעי שניזון ממימי הגשמים ,מסביב לאותו מעיין ישבו עדיין מעל לעשר משפחות מחמולת דלייקאה –עיסא שמהם נרכש השטח .

פלאחים אלו נצמדו למעיין ,שמימיו המועטים לא התאימו לשתייה או להשקיית גן ירק ,בנוסף מים אלו באגן הניקוז זוהמו ,בשימוש יום יומי של הפלאחים ,לרחצה ושטיפת כלים וכביסה , בכדי לפתור את בעיית המים נאלצו המתיישבים החדשים להביא את מימיהם על גבי בעלי חיים ממימי הכנרת.

בעיית המים בהתיישבות הר כנרת
 

ההתיישבות החדשה בשנית 1971-4 ,שהחלה בזכות הגעתם בתחילה של כעשרים אמריקאים צעירים חברי תנועת הבונים , שדגלו ברעיון של קבוץ התבסס על אוכל אורגני וצמחוני , חבורה שהתארגנה בבוסטון בקומונה ללא סמים ,של התנועה הקונסרבטיבית לאחר שחלקם עזבו את הלימודים בעת המשבר האקדמי באמריקה ,ושקבלו החלטה לעלות ולהתיישב בישראל .

קבוצה זאת אף הקימה בית כנסת רפורמי שבראשו רב ,לאחר שהתיישבו בקיבוץ גזר, מגרש פוטבול וקבוצה שחלק מחבריה זכו להיכלל במשלחת ישראל לאולימפיאדה ביפן בשנת 2020 שעד כה שיחקו כנגד נבחרות השגרירויות בארץ.

הקבוצה שכונתה גזר א', שהגיעה בשנת 1971 לצורך עלייתם על הקרקע ,נשלחה לקבוץ אפיקים על מנת שיעברו הכשרה חקלאית ,לקבוצה צורפו מספר עולים בודדים מאמריקה שהיו באולפנים בארץ, באופן סימבולי עלתה הקבוצה והקימה את קיבוץ גזר שנית, ברביעי ביולי 1974 ביום חגה המאה חמישים של אמריקה להקמתה .

קבוצה גזר ב' נשלחה להכשרה בחולדה וקבוצת גזר ג' נשלחה להכשרה בקבוץ צרעה שגם לקחה על עצמה להכשיר ,להדריך וללוות את הפיתוח החקלאי בקבוץ המחודש, יש הטוענים כי ליווי צמוד זה עזר להצלחת הפרויקט, קבוצות נוספות מאמריקה המשיכו להגיע על מנת להצטרף בנוסף לגרעיני נח"ל של תנועות הנוער שהחלו להגיע בסוף שנות השבעים .

מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, הגיעה להסכם עם ארגון הקבוצות והקיבוצים על מסירת שטחי קבוץ גזר לידי חברי הקבוצה שכונו גזר אמריקה ,על מנת שיעבדו אותם, אל הקבוצה הראשונית הצטרפו עוד כעשרים צעירים על מנת לעבות את היישוב .

בנוסף לקומונה שבגזר שהגיעה לשנת ניסיון, הגיעו עוד קומונות צעירים מאמריקה שהתיישבו באדמת אדמית בגליל, אחרת הוכנה להתיישבות בקטורה שבערבה ואחת נוספת בנווה אילן שליד ירושלים.

ארבעה הכשרות של צעירים אמריקאים עלו על הקרקע בגזר החל מיולי 1974 , מחברי הגרעין הראשון גזר א' עזבו רבים עקב הקשיים לאחר שנשברו ,כיום חברים מגרעין העלייה הרביעית האמריקאית ,וקבוצה מדרום אמריקה ,הם שהמשיכו ונשארו בקבוץ ואלו פנו לישראלים ,על מנת שיחברו אליהם ויתיישבו בקיבוץ , כפי שכתבו בעלון הקיבוץ ג'ורג ,מוטב להמשיך באי מעורב ישראלי ואמריקאי ,כדרך חיים מאשר לחדול אלא לגדול.

בתחילה קבלו הצעירים בגרעין גזר א' ,כמאה וחמישים דונם , מידי הצוות הזמני ששימר את המבנים והמשק , הצעירים נועדו לגדל בקיבוץ בתחילה, משק חי וענפי שירותים ,שאר 5000 הדונם של אדמות הקבוץ ,הועברו לאגודת יצור ופיתוח שהתחייבה לפתחם ולהעסיק חלק מהצעירים בעבודה.

תוך שנה וחצי מרגע שעלו על הקרקע ,קבלו חברי הגרעין גזר א' את כול שטחי הקבוץ לידיהם ,והחלו לפתח שטחי גידול פלחה ,תירס ,בוטנים, כותנה ,מעט חלקות מלונים וארטישוקים, בנוסף לרפת שמנתה מעל למאה וחמישים חולבות ולול גדול לבשר וביצים.

למרות שמבחינה כלכלית עלה הקבוץ על דרך ההצלחה אלא שמחסור בידיים עובדות גרם להאטה בגידול ובהתפתחות המשקית , כמובן שהבירוקרטיה הישראלים, שימשה גם כחסם אבל הצעירים למדו את השיטה והמשיכו הלאה תוך עמידה על החוקים ואין פשרות וקיצורי דרך.

המשבר הראשון שעבר על הקבוצה האמריקאית בקבוץ גזר, היה שלאחר מספר חודשים להתיישבותם בגזר, עזבו מזכיר הקבוץ, האחראי על ענף הלול והאחראי על המטבח , אך יתר אנשי הקבוצה התגברו על המשבר והמשיכו הלאה בדרכם להצלחת השיקום והבניה מחדש.

חלק מגישתם הרעיונית הייתה שלא להעסיק עובדים שכירים, החלטה נוספת הייתה לא להתיישב בשטחים כהחלטה פוליטית פנימית, ובעיקר השוויונית בין גברים לנשים, בל נשכח כי הקבוץ המחודש, הוקם בניגוד לדעה הרווחת בהנהגת המדינה ,להקמת ישובים חדשים רק לאורך הגבולות.

נושא השוויון לנשים הייתה חזרה לאידאלים של העליות הראשונות בארץ ישראל, על פי החיים בקבוץ גזר הנשים אינם קשורות למטבח ולטיפול בילדים אלא נשים בקבוץ עובדות בכול הענפים כולל בניה וענפי השלחין והרפת.

עדיין מתלבטים חברי קיבוץ גזר ,כמו יתר הקיבוצים במדינה ,בשאלות היסוד הקיומיות ,פני הקיבוץ לאן, מה יהיה אופיו ,האם באמת בחרו התושבים בדרך הנכונה האידאולוגית ועוד ועוד לנוכח השינויים שעברו על החברה הישראלים בשנים האחרונות , אך הוותיקים מתלבטים כיצד לשמר את ערכי התרבות האנגלו סקסית.

מעמדם של תושבי גזר בתחילה היה כדין כתושבים ארעיים בישראל, היה לא ברור בתחילה מעמדם ,כיוון שעלו לישראל כעולים , ורק לאחר מכן התיישבו כחברי קיבוץ , לכן גם נדחתה ההחלטה בארץ לגייסם לצבא בשלוש שנים, גם נבחרת הכדור סל של הקבוץ לא יכלה להירשם כקבוצה רשמית במדינה ,עקב מצבם החוקתי במשרד הפנים.

כיוון שהחברים הגיעו מאמריקה ומקנדה שפת הבית בקבוץ בתחילה הייתה אנגלית כולל מילים מקצועיות, חלק מההווי האמריקאי נשמר ,בהחלטה של החברים על מנת להטמיע את השפה העברית ,החלו לדבר בבית התינוקות והילדים בשפה העברית.

עלון קבוץ גזר הנקרא ג'ורג , נכתב כדו לשוני אנגלית ועברית ,חגי ישראל נחגגים כמו ליל הסילבסטר ורביעי ביולי חג העצמאות של אמריקה בקבוץ, למרות זאת מוקפדת הכשרות במטבח כולל כלי בשר וחלב נפרדים, בקבוץ כזיקה מסורתית ולא דתית.

העלייה האמריקאית להקמת קבוץ גזר בשנית
 
חוות כנרת משה אינגברמן איש העלייה השנייה

שלוב סיפורו האישי של איש העלייה השנייה משה אינגבר – אינגברמן בהקמת חוות כנרת.

משה איש איש העלייה השנייה חקק לעצמו מוטו שעמו עבר בתחנותיו בקליטתו בארץ , המוטו שלפיו עבד היה – מה שהיה בעבר לא חשוב ואף לו נחשב, מה שחשוב הוא מה שיקרה.

משה אינגברמן עלה לישראל מחבל פודל ברוסיה ביחד עם אחיו אהרון בשנת 1903 כאיש העלייה השנייה, שבה מרבית העולים הצעירים הגיעו מרוסיה,הוא היה עלם צעיר בן 22 שנה בעל כינור ואהבה לנגינה,מניעיו לעלייה היו הרעיון הציוני ליישב את הארץ ,לאחר פרעות שעברו היהודים ברוסיה הלבנה בעת שגר שם.

חוות כנרת משה אינגברמן איש העלייה השנייה
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור