דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

חלוצים וחלוצות בארץ ישראל והמושבות

 

 
 
 

עקרון הלוא היא מזכרת בתיה

תודה לידידי, לזקני שבט מפא"י ולעוזרים במלאכה לכתיבת סיפור המושבה מזכרת בתיה. 

מזכרת בתיה שעלתה על הקרקע בשנת 1883 כאחת מהמושבות הראשונות של הברון בנימין אדמונד רוטשילד ביוזמתו של של הרב שמואל מוהליבר מהנהגת אגודת חובבי ציון , את המושבה הקימו 11 החלוצים החקלאים הדתיים שכונו אחד עשר העביות שעלו מגרונדה שברוסיה על חשבונם ,בעקבות הפרעות בארצם .

מזכרת בתיה מעט על הרב מוהליבר

דבקותו של הרב מוהליבר שישב בעיר בייאליסטוק ,למען הרעיון של שיבת יהודים לאדמת ארץ ישראל ולעבדה הייתה ידועה במסגרת אגודת חובבי ציון שבשמה פעל, פעילות זאת גרמה לרבנים ידועים אחרים שלא דגלו במשנתו להתנגד לדרכו.

אחד הידועים בהתנגדותו היה הרב חיים סולוביצי'ק רבה של העיר בריסק , אלא שלמרות זאת היה מבקרו מעת לעת, כנשאל סולוביצ'יק בידי חסידיו ,כיצד הוא מבקר יריב שכזה בביתו , השיב להם כי הוא מעריך את גאונותו בעיניי תורה ובעיניו הוא צדיק ועל כן ,טרח וישב לשוחח בנושאים אלו למרות חילוקי הדעות הציוניים.

לאחר שביקר הרב מוהליבר בפריז וביקש את עזרתו של הברון רוטשילד ,בהקמת מושבה של חקלאים יהודים יראי שמים בארץ ישראל וקיבל את הסכמתו ,יצא חזרה למצוא חקלאים יהודים כלבבו שיעלו לארץ ישראל ויקימו ישוב יהודי בה, לאחר שנבחרו האנשים לעליה בעזרת הרב מורדכי גימפל ובעל עיתון הלבנון יחיאל בריל החלה העלייה ליישוב המושבה עקרון.

שמות המייסדים החלוצים בעקרון הלוא היא מזכרת בתיה.

יעקב ארקין, צבי ארקין (אחיו) שמת ממכת שמש , ברוך צבי ברנשטין, אברהם יעקב גלמן (צורף ל-11 המשפחות מפבלובקה, במקום ששימש כמלמד לבניהם, העולים עמדו בכל תוקף שיעלה אתם וישמש כמזכיר) יחזקאל לוין, יעקב לסקובסקי שגורש בידי פקיד הברון לאחר שמרד מתפקודו בניהול המושבה , משה מלר, חיים משה פרס, דב רודבסקי (אביו אליהו עלה כעבור שנתים עם המשפחות), יהושע רובינשטין שגורש עם חברו בידי פקיד הברון לאחר שמרד מתפקודו בניהול המושבה ואפרים שקולניק.

זקני המושבה סיפרו באגדות הישוב, על יעקב לסקובסקי ,שהקפיד  על הילכות הדת  ומכוון שלא היה מקווה במושבה ,נהגו חבריו לשלשלו לבאר המים על מנת שיעשה מצוות טהרה, כל היה יורד 25 מטר לבאר עורך את המצווה והיה צועק לחבריו ממעמקים קראתיך יה ,זה היה הסימן להעלותו בחזרה ויעקב במסע המשיכה החוצה היה מזמר זמירות דת וסוחף את חבריו לאירוע.
 
אגדה נוספת מסופרת על חיים משה פרס שבעת שהקבוצה הוכשרה בבית הספר מקווה ישראל למשך ארבעה חודשים , בטרם העליה למושבה עקרון , חלה חיים והרוקח של ממקווה שבדק אותו קבע שהוא חולה במחלה קשה ומוטב שיחזור לרוסיה מובן שהציוני חיים סרב ובסופו של דבר ,היה האחרון שנפטר מבין אחד עשר המתיישבים הראשונים ,עוד מוסיפים חבריו, כי למרות מה שנכתב שגילו בעת פטירתו היה 101 שנים ,אלא שמחמת הצניעות גילו האמיתי היה 103 שנים בעת שנפטר. 

בתחילה נקראה המושבה עקרון ,אך שמה הוחלף על פי בקשתו של הברון בעת ביקורו במושבה, בשנת 1877 לאחר שנת מות אמו ,ועל כן החליף את שמה מעקרון למושבה מזכרת בתיה ,  זקני המושבה טוענים כי בתחילה התכונן הברון לקרוא למושבה ראשון לציון ,על שם אמו בטי (בתיה) ,אלא שתושבי ראשון  מרדו מדי פעם כנגד פקידיו במושבה ,שאפילו באחת ההפגנות ,שיברו המתמרדים כנגד הפקידות ,את חרבו של הקצין העותומאני שהיה בראש חייליו לדכא מרד זה , זעמו של הברון בער ולכן לא קרא לראשון על שם אמו מזכרת בתיה ,אלא העביר את השם למושבה עקרון .

בעזרת הלוואתו של הברון נרכשה תחילה חלקה בת 2500 דונם ,מידי תושבי הכפר הערבי עאקיר שחולקה לחלקות שבהם הקימו החלוצים את בתיהם והחלו לעבד את אדמתם החקלאית, בתחילה התגוררו המתיישבים בחאן הישן שניצב על אדמתם ,בני המושבה גידלו חיטה שעורה קטניות,לפת, תורמוס .

פקיד הברון באותה התקופה בלוך , רצה לשבור את רוח איכרי עקרון לבל יתקוממו נגד עריצותו, לשם כך היה מעכב להם את התמיכה, שירגישו עד כמה הם תלויים בו, כאשר הגיעה עונת הזריעה וחטים לזריעה , הפקיד בלוך מתמהמה ואינו נותן, הלך חיים משה פרס מאיכרי המושבה ,אל ערבי אחד ברמלה ,וקנה ממנו בהקפה 100 שקים זרעי חיטה במחיר 250 נפוליונים, וחילק זרעים לאיכרים, כאשר בלוך ראה את המעשה לא נותרה בידו ברירה והוא הוכרח לשלם את מחיר החיטה.
 
כאשר הודח אוסטובסקי מתפקידו כמנהל המושבה ראשון לציון ,העבירו הברון רוטשילד לנהל את (הקולוניה) מושבת עקרון - מזכרת בתיה ואת פתח תקוה , בשנת 1877 ,רוטשילד הבהיר בברור לכולם שזאת איננה ירידה במעמדו ,אוסטובסקי עצמו המשיך למשוך בחוטים במושבות שבעבר ניהל,בשנה זאת מנתה המושבה עקרון כשש עשר משפחות ובסך הכול כמאה וחמישים נפשות.
 
בעת ביקור הברון בראשונה בשנת 1887 במושבה, סייר הברון בבתי התושבים ,שם ביקר קשות את נושא הניקיון והאחזקה של הבתים ,לשלושה בתי איכרים שהיו לדעתו מסודרים ,העניק פרסי כסף 200,150,100 פרנקים למשפחה ,באותו ביקור הצהיר כי יתרום למושבה  25.000 פרנקים לחפירת בארות מים ,לרפתות ולכלי עבודה בבקור זה ,ביקש לשנות את שמה של המושבה מעקרון למזכרת בתיה ,על שם אמו שנפטרה באותה שנה. 
 
בשנת 1988 רכש רוטשילד, עוד כאלף שמונה מאות דונם אדמה ,בסמיכות לאדמות מזכרת בתיה, על מנת לספק לצעירים שנישאו במושבה חלקות אדמה לעבדם ולהתפרנס מהם, בחלק החדש בנה שש בתים בני שתי קומות שבהם 16 חדרים שבהם פתח מחוץ למגורים גם ,את בית הפקידות ,בית הספר ובית הכנסת.
 
גם בית ספר נפתח במושבה לילדי האיכרים בשנת 1889, כמורה נבחר יהודה גרזובסקי , שעלה מרוסיה ועבד במספר מושבות ,עד שנתמנה למורה במושבה ,אלא שמיד לאחר שהגיע נתברר לו כי חסרים ספרי לימוד בעברית ,לא התייאש המורה והחל מיד להכין מילון עברית רוסית שבו ריכז את המילים בעברית בצורה מקוצרת,ספר שהודפס באודסה ,ליד התרגום העברי ,הוסיף תרגום באותיות עבריות תרגום לגרמנית גם,המילון העברי רוסי נמכר במאה אלף עותקים והכיל אוצר של מילים בעברית בעיקר לדו שיח יום יומי.
 
ליד הבתים בנה גם אורווה ורפת וגן ירק וגינה מסביב לבתים, למושבה נוספה בריכה ובית מרחץ, עבודה שכירה לא התקיימה עדיין במושבה עקב גודלם של המשפחות ,שהיו להם מספיק ידיים עובדות במשקים,על מנת להגן על הבתים מפני הרוחות ,מכוון שמיקומה של המושבה בשטח מישורי,אי לכך נבנו משוכות צברים מסביבם להגנה מפני הרוחות, אך כאשר הגיע הקיץ, התעופפו הקוצים מהסברס לעיניים וגרמו למחלות ,על כן נהרסו גדרות אלו ונבנו אחרות במקומם.
 
המתיישבים במושבה מזכרת בתיה ,הובאו למושבה עקב בקיאותם ונסיונם בעבודת פלחה וגידולי דגנים מרוסיה לאיכרים אלו לא הייתה הכשרה בגידולי עצי פרי , למרות זאת החליטו פקידי הברון כי עליהם לטעת עצי פרי וכרמים כמו : מישמש ,אפרסקים ,שקדים ,תפוחים ,זייתים ועוד.
 
פקידי הברון התעלמו מטיב האדמה ,שלא הותאמה לגידולי עצי פרי ומחוסר בקיאותם של האיכרים, נוח לפקידים אלו להעסיק את האיכרים כשכירים התלויים למחייתם בעבודה זאת ומנעו מחלקם לעבוד בשדותיהם ולזרוע שדות בתבואה וכדומה.
 
בהמשך דרכם כאשר הגיעה שנת השמיטה בשנת 1889 ,סרבו החלוצים לעבד את הקרקע עקב אמונתם הדתית בשנת השמיטה , כתגובה הברון שקבל את המידע מפקידיו כעס מאוד, הוא עוד הוסיף, שהחלוצים ילכו לרב מוהליבר היוזם של הקמת המושבה ,לקבל ממנו פיצויים ,בתגובה לקח הברון מהמושבה את הרופא הרוקח השוחט ,פקיד המושבה ואת המורים.
 
אנשי היישוב הישן בארץ ישראל גילו סימפטיה למאבקם הדתי ,והבטיחו לתרום להם כספים על מנת שיחזיקו מעמד , (צאצאיהם ממתינים עד היום לעזרה זאת) , בצר להם ,נשלחו החלוצים משה פרס ויעקב ארקין לרוסיה לגייס כסף ,על מנת שיוכלו לעבור את שנת השמיטה , שליחות זאת נכשלה ,מכוון שהיהודים ברוסיה שאליהם פנו לקבלת תמיכה ,אמרו להם שלא יתמכו בפרזיטים, שאינם עובדים למחייתם עקב חוק השמיטה ,שני השליחים קבלו תרומה בסך מאה רובל ,שתשמש אותם לרכישת כרטיסי הפלגה בחזרה לארץ ישראל .
 
מכוון שאנשי המושבה היו דתיים,הם סמכו על דעתם של רבני רוסיה שתמכו ברעיון של שנת השמיטה , אלא שלאחר שפקיד הברון בלוך ,תבע את האיכרים בדין תורה אצל רבני ירושלים ,שהוציאו פסק תורה שעל האיכרים במזכרת בתיה ,להפסיק את השביתה של שנת שמיטה ולחזור מיד לעבד את האדמה ,זאת מכוון שהברון מספק להם ממון למחייתם והם סמוכים לשולחנו, ואין הם עומדים בזכות עצמם על רגליהם, על כן אין הם יכולים להמרות את הוראותיו של הברון באמצעות שליחיו במושבה . 

בלית ברירה עקב מצבם הקשה,החלו החלוצים למכור חלק מרכושם ( בעלי חיים וציוד) על מנת שיהיה להם כסף למזון , כאשר ראו חלוצי המושבה שאין מוצא ,חדלו מהרעיון של שנת השמיטה וחזרו לעבד את האדמות, הברון נעתר לבקשות אגדות חובבי ציון והחזיר את תמיכתו הכספית במושבה.

בשנת 1890 קבלו החלוצים ,בניגוד לדעת פקידי הברון, החלטה לנטוע כרמי ענבים, בטענה כי גידול ענבים רווחי יותר מגידולי הפלחה, כנגד החלטה זאת פרץ שוב ריב שנמשך ארבע שנים שהגיע לבית הדין הרבני ,שקבע כי על החלוצים לעקור את הכרמים ,מכיוון שהם חייבים לציית להוראות פקידיו של הברון .
 
בשנת 1891 החל ענף פקעות המשי במושבה לאחר שנטעו עצי תות, בעידוד מנהליו של הברון ,שבעה מאיכרי המושבה החלו בענף החדש, גם ילדי המושבה הצטרפו לעבודה לאחר שעות הלימודים, ארבע שנים לאחר מכן כבר שווקו החקלאים כמויות יפות של חוטי משי מזן ואר ,מזחלים שגודלו באולם ובשלושה אוהלים , העבודה התנהלה בפיקוח המומחה יעקב פרימאן מהמושבה ראשון לציון.
 
בשנת 1895 החלה הקידמה להגיע למושבה,חלק מהאדמות במושבה נחרשו בעזרת טרקטור שפעל על מנוע קיטור , במיוחד בחלקות הגדולות  שאר החלקות נחרשו כבימים קודמים בעזרת פרדות שמשכו מחרשות ,גודלו חלקות של תפוחי אדמה , חלק מהאיכרים נטעו פרדסים של הדרים ואתרוגים ,חלק מהפרי נשלח לשווקי פריז בתיבות עץ.
 
בימי שלטון התורכים בישראל ,בשנת 1896 ביקר הברון רוטשילד באזור מטולה בדרכו לביקור בלבנון ודמשק , כשהבין את האפשרויות להקמת מושבה יהודית בצפון המדינה במסגרת תוכניותיו , לישב בארץ ישראל עוד מושבות במתכונתו הוא , של ממשל פקידותי ומוסדות שלטון, כפי שהנהיג במושבותיו האחרות כמו זיכרון יעקב,ראש פינה, מזכרת בתיה ואחרות. 
 
למכסת החלוצים להתיישבות במושבה החדשה מטולה,נבחרו ארבע מפועלי מושבת זכרון בתיה, על מנת להצטרף למייסדי המושבה החדשה ,איכרים אלו נבחרו בידי מנהלי הברון רוטשילד ,שהקים את המושבה החדשה, אנשי המושבה ערכו לכבודם מסיבה גדולה .
 
בשנת 1898 חלק פקיד הברון ,את שטח המטעים המשותפים ,לשלושים ואחת חלקות ,לכול משק הוקצתה חלקה אחת,  פקידים אלו הקצו ציוד ועזרה לחקלאים שלא היו להם פרדות לחריש, בסמיכות לשדות המושבה רכש הברון עוד אדמה מהכפר הערבי נענה ,על מנת לטעת בה כרם עצי זית ,והשמועות סיפרו כי גם חלקה זאת תחולק לחלקות משנה בין המשקים.
 
כתוצאה מהחלטה של פקידי הברון ,לעקור את הפרדסים ועצי הפרי , לאחר מכן ,זאת שוב פשטה הדלות על המושבה ,גידול הפלחה היות תלויים בשנים גשומות ,ולכן היו עונות שחונות שגרמו לחלוצים להגיע עד פת לחם, כאשר גדל היישוב היהודי בעיר יפו והחלה הקמת העיר תל אביב ,מצאו חקלאי המושבה שווקים חדשים וקבועים לתוצרת חלב מהרפתות ובעמל רב ,החלו להתאושש כלכלית ולהזדקק בפחות תמיכה מכספי הברון .
 
בשנת 1901 הוקמה קרן גמילות חסדים שבה נאספו כספי הגמ"ח בתוך קופת ברזל שלה היו שני מפתחות שהוחזקו בידי שני תושבים ולעזר כנגדם  היו גם חמישה גבאים, הכול נכתב בספר נטילת החסדים של המושבה שבה נכתבה גם רשימת התורמים הנדיבים ומקבלי הגמחים, סכומי ההלוואות וקבלתם בחזרה, גמח זה עזר לעבור עונות שחונות גשם , בכול שנה נערכו בחירות לבחירת הגבאים לניהול הגמ"ח.
 
בשנת 1903 רכשה יק"א עוד כשלושת אלפים חמש מאות דונם ,על מנת לחלקם לעוד 16 מתיישבים חדשים  במושבה, ובשנת 1905 נפתחו שני חדרי לימוד תלמוד תורה במושבה, בעזרת תרומה וועד שומרי התורה מהמוסדות הדתיים בארץ ישראל.
 
בשנת 1904 הוזמן וועד המושבה לדיון בבית המשפט בבד"ץ שבירושלים בגין מחלוקת , אלא שניתנה להם האפשרות לשלוח נציגים לדיון במקומם אנשי הועד בחרו לשלוח נציגים ואנשי הבד"ץ ראו בזאת הפחתת מעמדם מכוון שהדיון יתבצע בעקיפין ולא ישירות . 
 
בשנת 1906 הוקמה תחנת שאיבה ומוטור חדשה ,לשאיבת מים מבאר מים שנחפרה ולידה בריכת אגירה במושבה  , מיד הוצא מכרז להפעלתה , לידה הוקמה המחלבה הראשונה ,בימי חמים קפצו צעירי המושבה להשתכשך במימיה . 
 
בשנת 1908 החל ריב גדול במושבה, שאותה הוביל ועד המושבה ואנשי הברון לסגירת שלושת החנויות שנפתחו במושבה ,עוד החלטה שהוציא הועד ,כי שום חנות לא תפתח במושבה ,במשך חמש שנים מיום סגירת החנויות,מנגד נחלו איכרי המושבה מפלה במכירת גידולי הירקות ,שהאדמות שעליהם גודלו הניבו תוצרת גדולה שנמכרו בעבר במחיר יאה, אלא שבמקום זאת ,סוחרי האזור היו מוכנים לשלם שווה ערך כעשרה אחוז מהמחירים בשנים שעברו ,כך שהמחיר שהוצע לירקות לא כיסה אפילו את דמי העבודה והחומרים, 

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ,אנשי מושבת עקרון סיפקו עזרה במזון ומקלט סתר ליהודים מירושלים וממקומות אחרים, שהשתמטו מהשרות בצבא התורכי כנגד הסכנות הכרוכים בכך והסתירו אותם במושבה עקרון.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ,שינה השלטון המנדטורי את המיסוי ליבולי האיכרים ,במקום השיטה העשרונית שהיתה נהוגה (עשירית מהיבול לשלטונות) קבעו השלטונות כי המס הישולם בעבור היבול יהיה 12,5% מערך היבול שישולם ,שלא כמו בעבר במזוומן ולא בסחורה,על מנת לקבוע את טיב הסחורה ומחירה נקבעה וועדה ממשלתית ונציגי איכרים שעברה ובחנה את טיב היבול וקבעה מחיר (שומה) לשוויו ואת המחיר למכירתו.
 
הוועדות שנבחרו כללו יושב ראש ,מזכיר ושני מעריכי חקלאיים, לאיכרים שחלקו על המחיר והטיב שנקבעו ניתנה אפשרות לערער בפני ועדת ערער ,ובאם אינם מסכימים להערכה עדיין ,אז נקבע שעליהם לחלק את היבול לשמונה חלקים וחלק אחד יעבור דיש שלאחריו יקבע שוב טיב היבול ומחירו למכירה.
 
בשורה התחתונה הוועדה הממשלתית תקבע את מחירו וטיבו של היבול , והו מחירו של קילו גרעינים,ותשלום המיסוי יתחלק לשלושה חלקים , על פי הערכתם , אלא שלמגזר האיכרים במושבות מינתו השלטונות ארבעה נכבדים ,בעלי מקצוע שיעברו במושבות ויקבעו את המחיר והטיב, הטפסים לקביעתם הודפסו בשפה העברית והאנגלית .
 
בשנות העשרים של המאה הקודמת ,היו שנות שפע בגשמים ,עודף המים סחפו את הזרעים שנזרעו באדמות כתוצאה מכך ,היבול היה מזערי לגידולי הדגנים והשלחין הקטניות והשעורה , יש לזכור כי אדמת מזכרת בתיה לא התאימה במיוחד לגידולי עצים למינהם,על כן נאלצו חלק מהחקלאים לזרוע מחדש לאחר תחילת העונה,והנביטה החדשה יצאה בחוסר רב.
 
על אלא יש להוסיף תמותה רבה של בעלי חיים כתוצאה ממגפות שפשטו בעדרי הבקר , הלולים ופרדות החריש, והיבול הדל במשך שנים רצופות, גורם  נוסף היו מחנות הצבא שהיו צמודות למושבות שונות ,שהוסיפו הכנסות נוספות למתיישבים,אך למזלה הרע של המושבה לידם לא הוקמו מחנות כאלו, 
 
כך סבב הגלגל והחובות שהאיכרים במושבה ,תלו להחזירם בעונות טובות יותר ,וכספי הנדיב שנעלמו ללא שוב גרמו לדחיית התשלומים ולשקיעה עמוקה יותר בבוץ ,בנוסף שלא היה לאיכרים ממון לרכישת גרעינים לזריעה או לשקום הרפתות.
 
רופא מעולם לא היה במושבה בצורה סדירה, אלא בשותפות עם מושבות אחרות שהיה אמור להגיע פעמים עד שלוש בחודש למושבה ,אלא שתוכניות לא תמיד מתגשמות,ובמקרים קשים נאלצו להזעיק את הרופא הקרוב שהיה מגיע לאחר שעות רבות ,ושלא נתאר את מקרי הפינוי לבית החולים הקרוב, הרוקח במושבה שימש בפועל כרופא ,רוקח הרוקח לבדו את התרופות , אחד ממוסדות הלימוד לנערים נסגר מחוסר תקציב והמצב היה קשה הגמ"ח של המושבה קרס מחוסר תקציב, לאחר שחולקו כספים רבים על מנת לעזור לחקלאים שהגיעו עד פת לחם,התסיסה במושבה החלה לפעפע וריבים לא חסרו .
 
סיפור ההלוואות העיקריות למושבה מזכרת בתיה , החל בהלוואה שנתנה מידי בנק אפ"ק בשנת 1914 ,בטרם מלחמת העולם הראשונה ל 32 מתיישבים במושבה, על מנת שירכשו פרות לרפתות , אלא שהמלחמה פרצה הצבא התורכי פשט על המושבה ושדד את בעלי החיים והחיות הנותרות מתו ברעב או מחלות ,כך נשארו האיכרים עם שוקת שבורה וחובות שעלו ותפחו ,מחוסר אמצעים להחזירם, בתום המלחמה הלוואה של 400 לא"י הפכה לחוב של 13.000 אלף כקרן ועליה ריבית של 1000 לא"י, שהוטלו על שכמם של 22 מאיכרי המושבה

הוויכוח בארץ ישראל ההיסטורית, בחשיבות "המשרד הארץ ישראלי ",בשנות העשרים לאחר מלחמת העולם הראשונה ,ותרומתו להצלת מושבותיו של הברון רוטשילד תחת פיק"א ובהמשך את יק"א לאחר שהברון רוטשילד העביר את המושבות לניהולו של הברון הירש, חשיבותו ומתי הוא החל לפעול למען המושבות ,עדיין מעוררת מחלוקות גם כיום חלק גדול מעזרה זאת ,מסופרת על המושבה מזכרת בתיה שעמדה בפני פשיטת רגל.

זקני הארץ מספרים ,כי הפלאחים היהודים החסידים ואנשי המעשה במושבה ,היו על סף שוקת שבורה ,בתחילה לצורך העזרה נשלח למושבה האגרונום דוקטור אלימלך(מלך) זגורדסקי מהמשרד הארצישראלי, שהיה מומחה בחליבה ,במושבה מצא חקלאים שהתייאשו מגידול בשדותיהם ויצאו לחפש מקורות פרנסה כשכירים בישובים אחרים, כינס זגורדצקי את החקלאים והפיך בהם רצון מחודש להיות חקלאים עבריים באדמת ארץ ישראל.

עוד הבטיח להם לשיקום הנחלות הלוואה נוחה מבנק אפ"ק , אך בעיקר לבניית מחלבה מודרנית שנבנתה ליד באר המים במרכז המושבה , מחלבה שתעמוד ברמה כנגד מחלבות המושבות של הטמפלרים שעבדו בשיטות מודרניות .

לעומתם טוענים מסיפורי זקני המושבה ,כי הכספים לבניית משק החלב החדש במושבה שלאחר המלחמה הגיעו מהברון בידי פיק"א , אנשי המושבה כי הברון בשנת 1922 תרם כאלפים לירות מצריות ,לרכישת פרות לרפתות שהתרוקנו מפרות בעת המלחמה ,לקח זמן להתאקלמות הפרות שנרכשו ,וכמויות החלב שהופקו נדרש הקמת מחלבה מודרנית לאכסון החלב מהנחלות ולשיווקם .

עזרה לשווק החלב הגיעה מהתפתחות וגידול האוכלוסייה היהודית ביפו ותל אביב ,שהחליטו כי הם רוכשים חלב מיהודים ולא מהערבים ,חלק מהחלב שוגר גם לירושלים , על מנת לעמוד בדרישה הגוברת לחלב , במושבה החלו להגדיל את מספר הפרות וטיבם ברפתות המושבה .

ההכנסות מתפוקת החלב ושווקו ,החלו לעלות משנה לשנה ובשנת 1925 הם הניבו כשלושת אלפים לירות מצריות, כנגד המחלבה במושבה החלו מלעיזים ומתחרים בפעילות של חרושת שמועות במטרה לפגוע באספקת החלב של המושבה .

אלא שמזכיר המושבה נחמן ברסלר נעמד על שתי רגליו ודחה את השמועות ואף טען כי כמות החלב המשווקת על ידי מחלבת המושבה הוא ברמה תברואתית טובה ופעמים ביום מובילה משאית את החלב לשווקים בעיקר לירושלים ,יפו ותל אביב, בנגוד לשמועות כמות החלב גדלה מיום ליום מכמות של 3500 ליטר ליום היא גדלה לארבעת אלפים ויותר ליטר ליום .

יש לזכור כי האיכר במושבה בניגוד למושבות אחרות, נסמך רק על יבולי פלחה בלית ברירה ,אין הוא יכול להתפרנס מפרדסים או גידולי עצי זית או עצי פרות מכוון שהאדמה איננה מתאימה לסוג גידול שכזה, בני המושבה והמוסדות מפעילים מכבש על הבנקים ,על מנת שיקצצו בהחזר ובגובה ההלוואות שניתנו בארבעים שנות הווסד המושבה לתקופת זמן של 28 שנים של החזר.
 
בשנים השחונות לא נכנסו כספים לאיכרים, על כן טענתם של התושבים היתה, כי המצב קשה ואין ידם משגת להחזיר את החובות,לדעתם על המוסדות המיישבים וההנהגה היהודית ,חייבים להתערב ולהפסיק לגבות ריביות על ההלוואות שנלקחו , בתגובה הבנקים הפעילו מכבש משפטי להחזר ההלוואות ולקחו מהאיכרים את אדמותיהם.
 
ספור ההלוואות העיקריות, החל בהלוואה שנתנה מידי בנק אפק בשנת 1914 ,בטרם מלחמת העולם הראשונה ל 32 מתיישבים במושבה,על מנת שירכשו פרות לרפתות , אלא שהמלחמה פרצה ,הצבא התורכי פשט על המושבה ושדד את בעלי החיים והחיות הנותרות מתו ברעב או מחלות ,כך נשארו האיכרים עם שוקת שבורה וחובות שעלו ותפחו ,מחוסר אמצעים להחזירם, בתום המלחמה הלוואה של 400 לא"י הפכה לחוב של 13.000 אלף כקרן ועליה ריבית של 1000 לא"י.
 
בשנת 1925 נערך ניסיון לגידול טבק בארץ ישראל ,גם במושבה נשתלו כחמש מאות דונמים על מנת לגוון את  סוגי הגידולים,אלא שלאחר היבול נותרו חקלאים רבים עם סחורה במחסנים ,כאשר התברר כי מחיר הרכישה של חברות הטבק או היצוא ,עולה על המחיר שנתקבל במכירה.
 
וויכוח רב שנים היה בין פקידי הברון לבין זקני המושבה לכתיבת שמה של המושבה זכרון בתיה והשם עקרון , פקידי הברון טענו כי אנשי המושבה הם כפויי טובה בכתיבת שמה של המושבה במסמכים עקרון ובסוגרים מזכרת בתיה, לאחר דין ודברים, נקבע כי השם  מזכרת בתיה תהיה ראשונה ללא סוגרים ,ולאחריה המילה עקרון מובן שבתמורה קיבלו אנשי המושבה עוד חפירת באר למים. 
 
חלק להאיכרים מתוך ייאוש ,במחצית שנות העשרים ,החליטו להחכיר את אדמותיהם לערבים שיעבדו אותם וישלמו להם חלק מהכנסתם , אלא שהמצב הגיע לנקודת הכרעה ,לאחר שהאיכרים הבינו שאין בכוחם לקבל עזרה או סיוע מהמוסדות המיישבים או מהמוסדות היהודיים להחזר החוב בגובה של 2500 לא"י ,איכרים אלו החליטו במושבה לאחר אסיפה ,למכור חלק מאדמות המושבה ,משבצת של אלף ומאה דונם מהטובות שלהם אדמות שליד תחנת הרכבת ,ולסיים את חוב המושבה לדורות שחלפו, אפילו פיק"א הצטרפה ליוזמה ונתנה את הסכמתה לתהליך.
 
החלטה לא קלה שנעשתה מתוך יאוש ,למכור אדמות אבותיהם על מנת שגבנת הריבית תרד מגבם  ,ברור היה לועד המושבה שאם המכירה לא תכסה את כול החוב ,תמשיך היתרה לתפוח ולהחזיר את המושבה שוב לעול החובות.
 
בשנת 1935 החליטה פיקא ,כי תחלק שטח אדמה נוסף בן 450 דונם לאיכרי המושבה ,שטח שבין 10-25 דונם לנחלה על פי גודל משפחות, שטח אדמה שרכשה בשנת 1930, לצורך נטיעת פרדסים וכרמים ,בעבור איכרי המושבה לאחר שעיבדה את החלקה במרוכז ,במקום נחפרה באר עם מנוע לשאיבה וצנרת שהוליכה את המים לחלקות ,איכרי המושבה טענו, כי כרם ענבי המאכל יסופקו לציבור היהודי בירושלים וביפו ותל אביב ,לאחר שהיהודים מסרבים לרכוש ענבים מענבי כרמי הערבים בחברון.
 
אלא לאחר נטיעת הפרדסים הגיעו שנתיים לאחר עונות שחונות ,כתוצאה מכך הפרי נשר מהעצים מחוסר מים והפירות שנשרו ושהיו מיועדים למכירה, גרמו לנזקים והפסד לחקלאים , כאילו הטבע הענישם.
 
בסוף שנת 1935 החל החשמל להגיע למושבה תחילה ברחובות ובתאורת הרחוב ולאחר מכן בבתי התושבים שביתת הערבים כנגד הממשל הבריטי פסחה על הערבים שעבדו במשקי החקלאים במושבה ,ערבים אלו עבדו ברפתות ושימשו כגוי של שבת ,בחליבות בימי החג והשבתות, אלא נמנעו מלשבות ,בטענתם כי הם מביאים אוכל לביתם משכר עבודתם ואינם חפצים להצטרף לשביתה.
 
המאורעות 1936-9 המרד כנגד הבריטים והפרעות כנגד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, לא חלפו מעל למושבה מזכרת בתיה ,במיוחד לאחר חורבן חולדה הסמוכה ,החלו כנופיות ערביות להציק לתושבי המושבה , אי לכך בשנת 1940 ניתנה פקודה מהמושל הצבאי הבריטי לאנשי המושבה להתפנות מידית תוך עזיבת המשקים השדות ובעלי החיים.
 
לישוב נכנסו כוחות צבא בריטי על מנת לשמור על הרכוש, לאחר תקופה קצרה קבלו מספר צעירים אישור לחזור למושבה , אך הירי וההתקפות לא חדלו, שדות מעובדים של האיכרים הופקרו עקב הסכנה הממשית לחיי המתקרבים אליהם,כוחות של משמר צעירים חמושים שוטטו בדרכים  ובכבישים מסביב על מנת לשמור על בטחון האזור.
 
עקב המצב הקשה של האיכרים במושבה בשנות הארבעים ואי יכולתם לשלם את חובותיהם ,החלו הבנקים כמו בנק המרכזי למוסדות  משותפים בארץ ישראל בע"מ לבצע עיקולים ומכרזי מכירות בהוצאה לפועל ,לנחלות וציוד של איכרים במושבה,תביעה הוגשה כנגד דב נויימן בסך 150 לא"י ,למכירת רכוש משועבד שכלל : 10 דונם פרדס ומערכת השקייה , חלקת הבאר ומשאבה (חלקה 11) ,המשכנתא הראשונה בסך 75 לא"י היתה לזכות פיק"א ,הערכה לרכוש הייתה בסך 550 לא"י ,אך היא הוצעה למכירה ב 270 לא"י.
 
בתקופת מלחמת העצמאות שימש מזכרת בתיה כמקום כינוס לשיירות האספקה בהתארגנותם לפריצת המצור על ירושלים ,בשנת 1949 נפתח במושבה סניף הדואר הראשון במרכז המושבה בתוך מבנה המועצה, בשנת 1950 החליטו שלטונות הדואר בארץ ,לשנות את שם הסניף לדואר מזכרת בתיה במקום עקרון .
 
סניף הדואר נסגר בשנת 1955, ובמקומו הופעל שרות דואר נע במכונית ,שרות שהופעל מרחובות וסבב בישובי הסביבה בכול יום ,עקב צרכי המושבה שגדלו ,הוקם מבנה רחב ידים ממול לבנין המועצה .
 
בשנת 1950 ביקר במושבה צאצאו של הנדיב ,אלי דה רוטשילד לאחר הביקור והסיור תרם מר רוטשילד 4000 לא"י לשיפור הכבישים במושבה , לזכרו של אביו ואמו, בין היתר ביקר במושב העולים שהוקם ליד המושבה במטרה לקלוט את זרם העולים לארץ.
 
בשנות החמישים נחל סיכסוך גדול במושבה שמנתה כשמונים נחלות ,בין האיכרים הוותיקים לבין המתיישבים החדשים שחלקם בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים, שרצו לשנות אורך חיים יישן ותקנות ולהתקדם בסולם הקידמה, סיכסוך זה החל בכמות מכסות המים שיועדו לכול נחלה ,לאחר הסכם עם מועצת גזר , בין יתר דרישות הוותיקים להתנתק ולהתבדל ממועצת גזר ולחזור להיות עצמיים ,שנת 1953 סימנה את שנת השבעים להקמת המושבה, מושבה ששככו לכבות את האור בה , מושבה מנמנמת ומוזנחת, שנותרה בעבר ושכחה להתרומם לעתיד ולקדמה שבפתח, בתים שנותרו מיום הקמתם שהחלו להתפורר מתנאי הטבע והזמן.
 
חלק מעוזבי המושבה במזכרת בתיה נחשפו לעולם שמחוץ למושבה ,בשנות הארבעים חמישים ,הצטרפו כקבוצת נוטרים כהשלמה לישוב ביצרון שהוקם , חלקם כחיילים משוחררים ממלחמת העולם השנייה וזכו לקבל נחלות בנות ארבע דונם ולהגדיל את מספר התושבים ביישוב. 
 
זקני הישוב אף מוסיפים ,כי ישיבות המועצה התקיימו מדי פעם ולא בצורה סדירה, ארגזי עץ שימשו כמושבים לחברי המועצה שהתכנסו, בית הספר מהאבן הוקף בצמחיה פרועה שאף אחד לא טרח לטפל בה,גדר התייל שהקיפה את המבנה ,נסחבה ונעלמה באישון ליל בידי התושבים לתצרוכתם הפרטית.
 
שנת 1955 נרשמו כשלוש מאות איש לבחירות תשע נבחרים למועצת המושבה על פי התפלגות מפלגתית שכללה כך : המועצה שבראשה היה משה לוין , כללה עד אז חמשה מקומות למפלגת הציונים הכללים , ארבעה מקומות היו למפלגת מפא"י .

לבחירות החדשות רצו שלוש רשימות שכללו : רשימת הציונים הכללים שזכתה ב 104 קולות רשימת אנשי האדמה שבראשה ניצב זלמן ארקין וצבי פרס שזכתה ב 17 קולות , ורשימת מפא"י שזכתה ברוב הקולות ב 154 קולות, ברור שמתוצאות הבחירות שונה הרכב המועצה ומפלגת הציונים חדלה להיות המפלגה הדומיננטית במושבה.

פעמון המושבה המשיך לשמש את התושבים לאורך השישים השנים האחרונות ובו נהגו לצלצל בשעה שש בבוקר על מנת לעורר את החקלאים ליציאה לעבודתם בשדות מעבר היותו פעמון לעת צרה בזמן סכנה , גם לאחר שהוחלט לרכוש שעון מעורר חשמלי למושבה ,נסגר כיס הכסף במטעצה והוא לא נרכש והפעמון היישן המשיך למלא את תפקודו . 
 
המושבה חסרה שרותי קבורה וטהרה למרות שבמושבה היו הרבה זקנים שנפטרו מעת לעת , מי שנפטר הוכנס למבנה וצעירי המושבה הוכרחו לטהרו לקראת הקבורה, חלק גדול מצעירי המושבה ,לא המשיכו את המסורת של עבודת החקלאות וחיפשו עבודה כשכירים בסביבת המושבה ,על כן המתין הנפטר ,עד שחזרו בסוף יום עבודתם מחוץ למושבה וטיפלו במת על פי תורנות לתת חסד של המת .
 
מספרים זקני המקום על ביקור עיתונאי בשנת 1953 ,שישב לשוחח עם ועד המועצה בראשות מר לוין לוין ואחדים מחברי המועצה ,בבית אחד מתושבי הישוב, התקהלו התושבים מסביב למבנה על לשמוע ולהגיב על הנאמר, תריס העיתונאי כנגד אנשי הועד ,אתם אשמים בהזנחה השוררת במושבה מזה שנים , השיב לוין כי עד כה לא פנה אף צעיר במושבה לקבל שטח אדמה על מנת לעבדה ,או בעזרה להתבסס במושבה .
 
עוד האשימו חברי המועצה את השלטון הפוליטי ,הגורם למקום לא להתרומם למקומו הנכון, בכבליו והוראותיו לנבחרי המועצה , מכוון שנושא פוליטי מעורר מיד ויכוח ומדון ואף הרמת קול, סטה הדיון לצעקות שבהם ניסו הצעירים להראות את פגמי המקום לעיתונאי .
 
מיד החלו האשמות לניסיון של מהפכה כנגד הצעירים ועל כוונתם ליצור שינוי השליטה הפוליטית במושבה הצעירים טענו כי המושבה קופאת על שמריה ,שבעת אלפים הדונמים המעובדים כפלחה ,לא מניבים יבולים כייאות , מאחר ושיטות העיבוד נותרו כמו שאבותיהם נהגו מתחילת הקמת המושבה ,כבישים סלולים חסרים במושבה עקב סרוב המועצה לקחת הלטוואות על מנת לסלול כבישים אלו.
 
לטענת הצעירים גביית המיסים לוקה בחסר והתקציב שנאסף בעמל רב ,משמש במועצה רק לשמר את הקיים ולא לפיתוח וחדשנות, בלחץ הצעירים החליטה המועצה לבקש הלוואה לסלילת כביש, לבניית בית עם ולתקון בתים של מתיישבים המתפוררים מפעת גילם ותנאי מזג האוויר, אלא שהמועצה הגישה את הבקשה להלוואה למשרד העבודה לאחר חלוקת התקציב ,והתשובה שקיבלה מועצת המושבה ,שיואילו לפנות בזמן בשנה הבאה .
 
עוד הוסיפו הצעירים כי את המושבה עזבו כשישים משפחות מיום ההקמה,משפחות שהיו מאבני הייסוד של המושבה , וגם הם קבוצת הצעירים הזאת יעזבו את המושבה בשנה הבאה מחוסר ראיית עתיד למושבה , למרות זאת איכרי המושבה עדיין סיפקו את תצרוכת החלב לתושבים ,ירקות ופירות שגודלו במושבה ,הועלו על שולחנות האוכל בבתים ,והמסורת לספק את היבול לירושלים ,לזכר המצור במלחמת השחרור ,נמשך באספקת היבול למכירה בשווקי ירושלים במיוחד יבולי העגבניות ,השתולים על שמונים דונם ,שאיכרי המושבה מצליחים לגדל בשולשה מחזוריים שנתיים, כעשרים טונות בשבוע לשווקי ירושלים ,ובנפרד משלוחי המלפפונים אבטיחים,מלונים וקלחי תירס.
 
תנובת החלב מרפתות המושבה בשנת 1956 ,הגיעה  לשלושים אלף ליטר בקיץ ובחורף עלתה לחמישים אלף ליטר , חלק מתנובת החלב שימש לתצרוכת פנימית וחלקו הגדול שווק למחלבות המאוחדות בתל אביב ,חלב עטיר שומן .
 
אלא שלקראת סוף השנה עברה על המושבה, שנה שחונת גשם והיבולים החלו לקמול בשדות ,במיוחד בגידולים השלחין הניזונים בעיקר ממימי הגשמים , אל אלא הצטרפו מכרסמים רבים המכלים את הצמחים הזקוקים נואשות למים. 
 
בשנת 1958 חגגה מזכרת בתיה את חגה במלאות לה 75 שנים לעלייתה על הקרקע, חלקה הגדול של המושבה במיוחד איכריה שנותרו ,עדיין דגל במשמורת הישן ,על כן עדין לא נקבעו שמות לרחובות המושבה ומספרי בתים, אומנם הקידמה מתדפקת על הדלתות ומנסה להוציא את הישן מפני החדש, השלווה מופרת רק ,בוויכוחים להליכה בדרך החדשה ולצמצם את כוחו של העבר הפסטורלי של המושבה. 
 
במושבה חיים כמאה עשרים משפחות, המונים כארבע מאות תושבים, כשישים משפחות איכרים במושבה עדיין נצמדים לחקלאות ,כמאה עשרים תלמידים הלומדים במושבה עד סוף כיתה זי ובכיתה ח' יוצאים ללמוד ברחובות,חלקות החקלאות של האיכרים בחלקם מרוחקות מהמשקים ,עקב השנים הקשות שבו נאלצו אנשי המושבה למכור חלק מאדמותייהם , על חלקם הוקמוו ישובים חדשים ,כמו משבצת של 500 דונם שעליה הוקם קבוץ יסודות.
 
אדמות נוספות נמכרו ליד שדה התעופה תל נוף ונען ,על יתר האדמות החקלאיות של המושבה שהשתרעו על שטח של 5,100 דונם ,מתוכם גודלו כארבעת אלפים דונם פלחה ,שש מאות דונם מושקים מצנרת מים, כמאה וחמישים דונם פרדסים וכמאה דונם כרמים ,כמאתים פרות חולבות ,עגלים היו ברפתות האיכרים ולולים.
 
תקציב המועצה הצנוע השנתי ,היה בסך 23.000 לירות , שהושקע בעיקר בשימור ולא בפיתוח ,תקציב שהגיע מתמיכה קטנה של הממשלה,ממיסים ,ומאגרות שונות שנתקבלו מהתושבים, כשליש ממנו הושקע במנהלה ,חלק באספקת שירותים לתושבים, לחינוך , מועצת המושבה נפרדה לאחר הבחירות ממועצת גזר והייתה עצמאית .
 
המועצה החליטה לאשר הקמת כמאה יחידות משקי עזר במושבה ,להושבת בנים ממשיכים בני המקום, שרובם לא יעבדו כחקלאים אלא יעבדו בעבודות חוץ לפרנסתם,כמו כן הוחלט לשפר את שני רחובותיה המרכזיים של המושבה על מנת להקל על החיים במושבה המתפתחת לאיטה לחיי שגשוג וקידמה.
 
שנת 1959 התאפיינה בזכות העזרה של ההסתדרות למושבה והנחת אבן הפינה להקמת בית ההסתדרות במושבה ,ובהשלמת כחמישים יחידות עזר שעליהם דירות ,לשיכון עולים חדשים במושבה ,גם כן בעזרת ההסתדרות , כמו כן הוצא מכרז להקמת בריכת מים על עמודים מבטון, לשיפור הולכת המים לבתים למושבה המתרחבת.
 
מכוון שהמדינה והמועצה התכוננו לבחירות  חדשות בשנה זאת, החלו להגיע הפעילים המפלגתיים על מנת להרצות את משנתם , נציג מפא"י שנאם הצהיר כי מרגע שמפלגת הציונים הכללים ירדה מגדולתה במושבה וכיום נמצאת בה מועצה הנשלטת בידי מפא"י ,החלה המושבה שהיתה כבולה וקפואה לצאת ולנוע לדרך המלך בעזרת תרומות ופיתוח לעבר העתיד, על פי דבריו זאת הדוגמא לפועלה וכוחה של מפלגת  השלטון . 
 
בבחירות שנערכו בשנת 1959 זכתה מפלגת מפא"י בכמעט 60 אחוז מהקולות, מפלגת הציונים הכללים לא רצו בבחירות לבדם, רשימת איכרי המושבה זכו בכעשרים אחוז מהקולות והיתרה לרשימה משותפת, לאחר הבחירות החליטו תושבי המושבה ,לקלוט עוד 50 משפחות עולים להגדלת מספר האיכרים החקלאיים במושבה לצורך זה נדרש להם עוד שטח שאותו דרשו מהמדינה , המטרה הייתה לגדול באוכלוסיה במושבה על מנת שיוכלו לקבל נתח גדול יותר לפיתוח והרחבת הישוב.
 
הסיבה הנוספת רצונה של המדינה בשנת 1960 ,לקחת כשבע מאות דונם משטח המושבה ,על מנת להקים את הישובים גני יונה וייצוב ,לטענת איכרי המושבה והמועצה ,השטח הזה ושטח חדש שנדרש ,נחוץ להגדלת מספר החברים במושבה ולהגדלת שטחי החקלאות לאיכרי המושבה החדשים לצרכי פרנסה. 
 
בעיית מכסת המים שהציקה רבות למושבה נפתרה חלקית עם הקמת מגדל המים מהבטון בעלות של 30.000 לירות , על מנת שתספק מים גם לשדות הרחוקים שבמושבה ,כמו כן הוחלפה המשאבה בבאר המים הישנה על מנת שתוכל לספק יניקה של 40 קוב לשעה ,ובתוכנית היה לשפץ עוד משאבה בבאר ישנה אחרת על מנת לספק יותר מים לדשות האיכרים ,על מנת להפחית את התלות במימי הגשם.
 
שנת 1960 הוכרזה כשנת בצורת ,לצורך חלוקת הכספים שיתקבלו מהממשלה לפיצוי ,מונתה ועדת בצורת בצמידות למועצה, בועדת הבצורת שהורכבה מחברי מועצה שאליהם צורפו שני איכרים מהמושבה ,אלא שהמועצה יצרה מפתח לחלוקת הכסף ללא עירוב נציגי החקלאים והחלה בחלוקתו, בעת הכנת הכסף לפיצוי התחכמה המועצה וגבתה את החובות המגיעים לה ממיסי האיכרים, ועוד גבתה דמי ניהול, נוצר מצב שהועצה גבתה לפרקים כשמונים אחוז מכספי פיצויי הנזקים מן החקלאים והותירה אותם ,ללא כסף לקניית זרעים לעונה החדשה.
 
הגדיל המזכיר של המועצה, שסרב לחשוף את דפי ניהול החשבון והמפתח וגובה הסכומים שהוקצבו לאיכרי המושבה, לידי וועדת הבצורת,האיכרים בועדת הבצורת ,שהכינו מראש את רשימת הנפגעים וגודל הנזקים ,סולקו מהנושא לאחר שהגישו את הרשימה ,והתברר לאחר מכן כי המועצה הקימה רשימה משלה שאותה שלחה למשרד החקלאות ,רשימת נזקים גדולה בהרבה מהדרישה של ועדת הבצורת , כאשר התבררה הרשימה הכפולה  וגודל הסכום שנתקבל במועצה לפיצוי ,דרשו חברי ועדת הבצורת לערוך ישיבה לברור העינין ,אמר להם המזכיר אתם יכולים לפנות למשרד מבקר המדינה בתלונה.
 
למרות האצת הפיתוח של המושבה לגודלה כיום בבנייה חדשה ובקליטת תושבים חדשים ,ניתנה תשומת לב לעברה ולשימור הישן .
 


מושבה מזכרת בתיה עקרון 1
 

סיפור ההתיישבות באזור החל לפני כאלפים שנים של שבטי הייבוסי, החיווי האכדי הבבלי ועוד .

בשנות העשרים של המאה הקודמת חל בלבול בהבנת מיקומה של גזר, במיקומה החדש לבין ישובים קדומים שיישבו את המקום , אדמות אבו שושה (גזר כיום) נרכשו בידי הברון רוטשילד לאחר גמר החפירות בתל ובסביבתו ,מכר רוטשילד את השטח שמסביב לתל ליהודי פרטי שמכר אום לאחר מכן לחברת מכבים.

בשנות העשרים שווקה חברה ההשקעות המכבים הקדמונים מאנגליה ,שרכשה את האדמה בשנת 1925 , בניסיון למכור חלקות מתוך השטח שרכשה על מנת לחדש את הישוב העברי במקום, טקס הנחת אבן הפינה נחגג ביחד עם הנציב האנגלי הרבט סמואל,מכוון שהחברה לא הצליחה למכור את החלקות ,החכירה אותו לפלאחים ערביים בהנהלתו של איכר ממושבת מזכרת בתיה, מחברת מכבים נותרו מנשרים להקמת המושבה האנגלו יהודית לרגלי תל גזר.
 
בשנת 1941 רכש יהודי עשיר נוסף  עוד אדמות ליד התל וניסה אף הוא למכור חלקות בעבור הקמת היישוב היהודי גזר באזור, הרעיון נכשל וגם הוא החכיר את האדמה לערבים, אז רכשה הקק"ל את האדמה גם מידי היהודי וגם מידי חברת מכבים ,פרט לשטח תל גזר שנותר בידי פיקא שהצהירה כי ברצונה לבנות עליו מצבה לזכרו של הנדיב הידוע רוטשילד.

סיפור הקמת קבוץ גזר מתחיל בשנת 1945-6 ,על ציר הדרך שבעמק אילון בואכה רמלה ,ביום העלייה על הקרקע נעזרו המתיישבים לעזרה מהקיבוצים חולדה ונען,בתחילה הקימו אוהלים צריף לחדר אוכל,צריף לכלים וגדר תיל מסביב למחנה הארעי ,שנה לאחר מכן זכתה חברת סולל בונה במכרז לסלילת כביש מחבר שאורכו כאלף שבע מאות מטר ,מהקיבוץ לכביש שבין רמלה לירושלים.

התיישבות של גרעין הדסה שכלל יוצאי גרמניה ואוסטריה, קיבוץ שהחל דרכו במסגרת איחוד הקבוצות והקיבוצים, של קבוצת חלוצים בוגרי תנועות נוער ,בעלי רקע חקלאי של בתי ספר חקלאיים חלוצים שלא נלחמו כאחיהם בביצות ובמחלות המלריה.

חלוצים שהתיישבו על קרקע פורייה במרכז ארץ ישראל , אדמתם הפורייה הניבה מיד כראוי וסיפקה להם משען כלכלי מתחילת דרכם ,אלא שהיו במעין בליטה במרכז שטח של כפרים ערביים , למרות זאת היו היחסים בין העמים על מי מנוחות ,עד שההסתה כנגד היהודים בכללה עלתה וגעתה .

בליטה יהודית זאת שנוצרה ,כתוצאה מאי הסכמת המנהיגות היהודית ,לתוכנית החלוקה של האו"ם לארץ ישראל ,שנלחמו קשות על מנת להחיל את הריבונות היהודית על השטח וגרמו למשרטטי המפות באו"ם, לשנות את קו החלוקה ולהכניס את קבוץ גזר לתוך השטח היהודי בחלוקה.

הגדילו לעשות חיילי הארגונים הצבאיים היהודים ,בקבעם טרם הקמת המדינה עובדות בשטח שמחוץ לציור שעל מפות החלוקה ,בכבשם חלק מהאזור והצבת כוחות על תל גזר ואל קובב הערבית ,הלא היא משמר איילון של היום.

בתחילת המלחמה נותרה גזר בשקט ובשלווה ,למרות הקרבות מקיזי הדם במנזר לטרון ובמבואות רמלה שבסביבתה , מכוון שגזר הייתה בשולי הקרבות לא ניתנה הדעת במלא הרצינות לתכנון הגנתה בעת התקפה לבצרה או לספק לאנשי הקבוץ מספיק נשק ותחמושת להגנתם, לתושבים נאמר כי כוחות של הצבא יגיעו לעזרה בעת צרה.

קיבוץ גזר עמק איילון
 
חורן סיפור האדמה היהודית בבוסטוס גורגוס סאחם אל ג'ולן (דרום סוריה)

תודה ליחיאל ברקוביץ ז"ל ולזיכרונותיו כחלוץ באדמות חורן מהקבוצה הרומנית ולצאצאים של החלוצים ממושבות חורן ,שסיפור אבותיהם מובא במאמר.

חורן הינו חבל ארץ בדרומה של סוריה שמוזכר בספר התנך ,מבחינה חקלאית הוא היה ידוע כחבל ארץ פורה המתאים לגידולי מטעים וכרמים וגידולי פלחה בשיטת הבעל של השקיה ממימי הגשמים.

הקבוצה הרומנית "עזר בצר" והקבוצה הבולגרית "שלום וברכה"

בתחילה החלה התאגדות תושבים מסופיה בבולגריה באגודת חובבי ציון (שלום וברכה) בעלי הנטיות הציוניות ,ברוח הרוחות הציוניות שהחלו לנשב במקום ,להתאגד ולשלוח שליחים למצוא שטחי אדמה לצורך הקמת מושבות בארץ ישראל, לאחר שחזרו שליחים אלו ולא מצאו חלקה שתמצא חן בעיניהם ,בשנת 1890 התרחבה תנועתם והצטרפו אליה אנשי העיר יאס (יאשי) ברומניה .

חורן סיפור האדמה היהודית בבוסטוס גורגוס סאחם אל ג'ולן (דרום סוריה)
 
גדוד העבודה העברי הרעיון שעמד מאחורי הקמתו

הרעיון הפשוט לכאורה עלה מההבנה עצמית , שהעולים בעלייה השנייה ובשלישית לארץ ישראל כיהודים ,ירצו לבנות לעצמם חיים חדשים , על כן כול אחד מהעולים, ימסור את נפשו וידיו ,למען הכלל המאמין כמוהו בהגשמה זאת, ולכן כול אדם בקבוצה הוא שווה זכויות.על כן במסגרת זאת, יתקיים חופש הפרט (אמונתו) והשוואת התנאים והזכויות , בקומונה כלכלית בלבד , בעת קבלת העולה לקומונה ,הוא נשאל רק שאלה אחת : האם יסכים לחיים משותפים ולהשוואת תנאי החיים , המצטרפים לא נשאלו לדעתם ולאני המאמין הפרטי שלהם.

רצונם של העולים להצטרף לגדוד העבודה העברי שדגל בעבודה עברית של חבריו, גרם לגדוד לגדול ולפתוח פלוגות עבודה שונות שעבדו בכול עבודה שקבלו, אך אי העמקת השורשיות ואי התעמקות וביטול האני יגרמו בהמשך למערבולות , משום שלגדוד התכנסו התכנסות זרמים אידאולוגיים שבאו מתנועת השומר, מחברי המפלגות הסוציאליסטיות השונות ,ומבעלי ההשקפה המשקית של משק חקלאי סגור המפרנס את עצמו והמחויב לניהול כספי סדור ביישובו ,ואי חלוקת ההכנסות עם  הגופים הארציים ,השוני בדעות החלו לבקע במהרה את הבסיס של הבייחד הבסיסי.

בקיעים אלו בין האידאליים השמאליים והימניים בתוך הגדוד , כאשר הנוטים שמאלה החלו להתקרב גם לישות המפלגתית ובכך הרחיבו את הבקיעים, שאליהם חדרו מטיפים אידאולוגיים מפלגתיים שגרמו לפילוגים ,כך נוצר מצב שפלגים שונים מאותו מקום לא יכלו לגור בכפיפה אחת ,כמו בהתחלה בעת הקמת יישובם .
 
מצב זה היה יכול להיעצר, אילו לגדוד היו מנהיג בעל אישיות מובילה בעלת חזון ,שהייתה מנטרלת מיד את החיכוכים והמחלוקות, ומחזירה את האידאל הראשוני שבשלו הוקם הגדוד כך כשהיריעה קטנה והרבה רוצים לחסות תחתיה ,נוצר מצב של חוסר וחיפוש מקור אחר לכיסוי כאשר האגו מנשב מאחור.
גדוד העבודה העברי הרעיון שעמד מאחורי הקמתו
 

הקדמה

האגודה הגרמנית לארץ הקודש – פלסטין  שהחלה לפעול בגרמניה בשנת 1855 היא שרכשה את הקרקע להקמת חווה חקלאית ,אשר בהמשך הפכה לחאן ואכסניה לזרם הצליינים אשר הגיע לביקור בארץ ישראל במקומות הקדושים.

תחילת הרכישה קשורה למסעם של שני נציגי אגודה נוצרית קתולית מהעיר קלן,  בשנת 1854 שנשלחו, לישראל על מנת לבחון את מצבם הקשה של הנוצרים הקתוליים בישראל, מטרת הסיור היה ברצונם של חברי האגודה לתמוך במוסדות קתוליים בישראל,בשלוב עם האגודה הפלסטינאית של הקתולים הגרמניים.

בין יתר ההחלטות שנתקבלו בשובם להקים אגודה שתרכוש אדמות למטרות של הקמת חוות חקלאיות , רעיון שכשל עקב התנאים הטופוגרפיים והמחלות אל מול החיים באירופה ,לאחר שינוי התוכניות מהרצון לעסוק בחקלאות  ,הוקמו מבנים להקמת בתי חולים ,אכסניות לצליינים במבנים שישמשו את הנוצרים הקתוליים מגרמניה.

 

טבריה סיפורה של יהודית אילן וכרי דשא האגדית ליד פילגרם האוס
 
יסוד המעלה ספור תחילת המושבה

את שמה מי מרום קיבלה מושבת יסוד המעלה מהשם של העיר הכנענית בגליל, שעל פי סיפורי התנך שימש כמקום כינוס לצבאם של הכנענים בדרכם למלחמה עם יהושוע בן נון, במלחמה ניגפו הכנענים שנסו עד לצידון בלבנון מרדיפת הצבא היהודי, על פי האגדות טוענים כי העיר שכנה על גדות ים סובכי (אולי סבך קני הגומא) מביב לימת החולה .

כיוון שתחילת חמש החוות החקלאיות, שיצאו מתוך המושבה עצמה בחלק הדרום מערבי של הימה  ,כמו חוות אמיתי שעלתה באש בשנת 1929,חוות צוף של מתיישב מזיכרון יעקב, חוות מיכאל פפו שהגיע על מנת לגדל כותנה , חווה זאת שננטשה לאחר זמן ועברה למושבה מטולה,חוות אייזנברג,חוות משפחת ניסים בכור אלחדף,שייכים לסיפור הקמת יסוד המעלה מעט סיפורת על התחלת ההתיישבות היהודית בעמק החולה השזורה בסיפורה של החווה .

יסוד המעלה ספור תחילת המושבה
 

יהודים בבאר שבע עד שנת הפרעות 1929 ,טוחני הקמח יעקב גורדון גדל הגוף (היה מניף שק גרגרים בקלות)   ומאיר שיינדרמן שותפו קטן הקומה שהיה מכונאי מעולה ,היו בעליה של תחנת הקמח שפתחו בשנת 1901 בבאר שבע כתחנת קמח ממוכנת, תחנה זאת פעלה לאורך שנים ארוכות , המבנה הזה היה   היחידי שהיה בבעלות יהודים בכל הנגב אך בפועל כרכוש מבנה התחנה, נרשמה על שם יחזקאל דנין חברם שהיה בעל נתינות תורכית ובהמשך האפוטרופוס על רכוש משפחת גורדון (טופס הרישום נמצא בארכיון באוניברסיטת באר שבע).

הפלאחים הערביים העדיפו לטחון את תנובת גרגרי התבואה שלהם בידי הטוחנים היהודים כיוון שידעו כי היהודים אינם לוקחים (מעלימים)   חלק מהתוצרת אלא מסתפקים בשכר שנקבע מראש,סיבה נוספת היא שתחנת הקמח הייתה תחנה מכאנית שהשתמשה בסוג משובח של אובנים שטחנו את הגרגרים לרמת קמח עדין ולא גס.


באר שבע התושבים היהודיים בתחילת המאה העשרים
 
באר שבע הקדמה לתולדות העיר וסיפוריה
הקדמה לבאר שבע

מקורותיה של העיר מתוארים בספר בראשית בסיפורו של אברהם אבינו,בתקופת השלטון הרומי  והביזנטי ,נתקיימה בה התיישבות,שאת שרידיה ניתן לראות באזור השוק הישן, עד הכיבוש המוסלמי ערבי שאז הפכה לעיר ערבית,בתקופת השלטון התורכי שימשה כעיר ממשל,ונכבשה בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה, והפכה להיות עיר ערבית לכל דבר,לאחר מכן שימשה כעיר ממשל ומפקדה תחת הצבא המצרי ,עד שנכבשה בידי הצבא הישראלי במלחמת העצמאות.

 

העיר באר שבע היא השביעית בגודלה במדינה,בשנות החמישים החלה בניית העיר והשכונות החדשות ,כתוספת לעיר התורכית הישנה,מרכז העיר הישן משמש כיום בעיקר למסחר, בתחילה נבנו הבתים בשיטת עיר גנים,מבנים חד קומתיים עם חלקה ליד הבית,אך במהרה שונתה התוכנית והבניה בשכונות צופפו ונבנו בה מבנים רבי קומות ומרכזי מסחר מודרניים,בשנת 1960 נבנה בעיר בית החולים סורוקה,אוניברסיטת בן גוריון,תיאטרון העיר ותזמורת סימפונית,,קריית ממשלה,כאשר החלה העלייה מרוסיה ,הגדיל העיר את אוכלוסייתה ומבניה.

     
באר שבע הקדמה לתולדות העיר וסיפוריה
 
מחנה המעצר סרפנד – צריפין - לטרון

בתקופת המרד הערבי כנגד השלטון הבריטי בארץ ישראל,במחצית שנת 1936,החליטו שלטונות המנדט,על הקמת מחנה המעצר לערבים בסמוך למחנה הצבאי הבריטי בסרפנד ובית החולים הצבאי ,שהוקמו במקום מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, המחנה הצבאי נקרא בשמו של הכפר הערבי הסמוך צרפנד אל-עמאר . למחנה המעצר הראשון שהוקם בשנות השלושים בצריפין, צמח וגדל  והשתרע על פני מאות דונמים כולל   מחנה לטרון

אפיזודה משעשעת ארעה ,כאשר בחודש יולי 1939 ,החליט הנציב הבריטי לסייר בבתי הסוהר (ששם לא ראה אפילו אסיר אחד) , לסיום ביקר במחנה המעצר סרפנד,שם נאם בפני האסירים הערביים.

שם ציין הנציב הבריטי, כי נוצר הצורך לכלוא מתפרעים,(המרד הערבי),אך הוא הבטיח שיעשה ככול שבידו,לספק לעצורים תנאים להמעטת אי הנוחיות שבמעצר, בהספקת עיתונים,בחופש מעבר בתוככי מחנה המעצר,באפשרות להזמין אוכל מתושבי הסביבה לטעמם ועוד,בעקבות דברים אלו ,העלו מספר חברים בבית הנבחרים הבריטי,אוהבי הערביים (מה התחדש מאז) שאלות למצבם ולתנאי הכליאה במחנה המעצר סרפנד .

מחנה המעצר סרפנד – צריפין - לטרון
 
סיפורם של אנשי העלייה השנייה

נהוג לתארך את העלייה השנייה ,בין השנים 1904-1914 , בעלייה זאת הגיעו בין 30.000 ל  40000 עולים, רובם של העולים בעלייה הזאת הגיעו מרוסיה ,הם הגיעו לישראל על מנת ליצור חברה חדשה בארץ אחרת, הם האמינו שבכוחם לחולל מהפכה בהתיישבות היהודית בארץ ישראל,יעדם היה כיבוש העבודה העברית בארץ ישראל,

כיוון שעולים אלו התפרנסו מעבודה חקלאית כשכירים במושבות וקשיי הפרנסה הגדולים בנוסף לאי רצונם של בעלי המשקים החקלאיים מהעלייה הראשונה להעסיקם , כיוון שהפועל הערבי היה זול ומיומן מהם, גרמו להם להתפכח מחזונם,העלייה השנייה גם יצרה ירידה גדולה בחזרה של חלק גדול מאנשיה, חלקם התאבד, מהתנגשות המציאות היום יומית, אל מול האידיאליים,לטענת בן גוריון רק כעשרה אחוזים מהם נשארו, בסך הכול במושבות בישראל היו כאלף איש.

סיפורם של אנשי העלייה השנייה
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור