דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

ירושלים מידע כללי

 
 
ירושלמי אנוכי - מן האגדות הומור ירושלמי

בעבר ניצבה עמדת כניסה לירושלים שבה היו מחלקים פתקית שהודבקה לבגד ירושלמי או לאורח ,בכדי לזכות בתווית הירושלמית היה על הנכנס בשערי עמדת הבידוק ,לעבור בחינה מדוקדקת בירושלמיות  , אותה עמדה גם שרתה את עוזבי העיר , בכדי לאסוף פתקיות ירושלמיות אלו בחזרה  ולשלול זכות המהגרים לשאתם באשר ילכו 

מבחני הכניסה כללו בעבר :

מבחן זיהוי והשתייכות שכונתית , הקשורים לשכונת מגוריו של הירושלמי , שאלות כמו : מי שייך לכנופיית בית מזמיל ,שהפכה לאחר דור לכנופיית קריית יובל , או שמא לכנופיית הקטמונים , לימים הצטרף הסממן הצהוב בדמות הצעיף לאוהדי ביתר  והצעיף האדום לאוהדי הפועל ( הלנו אתה ,או לצרינו ).

על הנבחן לזכור ,כי בעבר הרחוק ,היו האדומים רבים מאוהדי ביתר וזבוטינסקי, טוב אולי בגין יהיה זכרו ברוך היה אז במיעוט, או שמא שייך אתה לפנתרים השחורים אלו שגולדה מאיר ירום הודה , לחששה שאינם נחמדים ובל נשכח, את אנשי סמטאות השוק וחברי לילדות בשכונת התפר ממילא (כול משמש מלמליאן ).

מבחן האצולה ,במבחן ישאל הנבחן למוצאו העדתי , האם סמך טטניק הינו ,או שמא ספרדי רגיל,האם אשכנזי נסיך בן שכונת רחביה ,או סתם בן עולים שאינו יקה .

מבחן הצעקות , במבחן זה נבחנים רק בעלי הגלימות השחורות ( רחמים בימי הקיץ הלוהטים ), המקיימים מבחן פנימי שבועי, בסוף השבוע ובימי חג ,לפני קבלת כספי החלוקה בצעקות שבאס שאבס למצטיינים ,חוויה ירושלמית חביבה זאת שאנו זוכים לקבלה, בכול שבת כמו שעון השמש התלוי ,על הישיבה בפתח שוק מחנה יהודה ,לפעמים לעונג שבת ,ניתן לקבל בולקלה מתוספת אבן בראש לתזכורת.

הפשקווילים הינם ההצגה הטובה שבעיר, לב לבם של מופעי הרחוב הירושלמים, שאנו נוהגים לערוך מימים דה קדמן ,ברחובות העיר ועל קירותיה ,מרבה פשקווילים מרבה נכסים .

דוגמית לנאמר בהם בימים עברו : צינור של שופכין ,עלה המלוכלך ברפש מראשו ועד רגליו, קלוה של מי מדמנה ,בית המחראות ,עבוט של מימי רגלים .

כמובן שמילות השיר במופעי הרחוב ,השתכללו לחידושי השפה העברית המדוברת ,נשארת השאלה במבחן השנתי, מדוע העירייה חוזרת על טעותה ובכול שנה מחדשת את פסטיבל ישראל בבירה .

למבחן הצעקות בל נשכח את צעקות סליחות ,סליחות ערב הימים הנוראים שלוו בדפיקות אדירות על פתחי הבתים ,כיוון שהתפקידים הללו חולקו למיוחסים לכול ימי חייהם ולאחר מותם ,עדיין רועדים הבתים בהתקרב יום כיפור מעצמם ולא רק מרעידות האדמה .

מבחן הזמן האבוד למשחקי הסטנגה ,שנגזל מהילדים הרכים בעירנו, כמובן יזכרו המבקרים והתושבים החוזרים, כי זמן כניסת השבת בירושלים, מקדים בארבעים דקות את כניסתו ברחבי הארץ וזהו הזמן האבוד .

מבחן ידיעת תפילת שמע ישראל ,היא חובה בעירנו ,מחוץ למילה גאוולד גאוולד , בתוספת מבחן ההתמצאות לידיעת מיקומם של בתי החולים ,כי הרי אנו עיר של פרעות ומאורעות מימים ימימה , נגד עין הרע לא נזכיר הפיצוצים והטרקטורים .

מבחן המדרכות הנעלמות , מבחן מעשי לסופי שבוע ובערבי חג ,להקלה על המבחן מגיע הקדוש ברוך הוא ומסיר מדרכותיה של העיר עד צאת השבת, שאז מחזירן ונאמר בפסוק המפורש "אין מהלכין בשבת על המדרכות הטמאות טפו טפו ", לזכר ימי עברה של העיר כמו שנאמר, בימים דה קדם לא היו מכוניות בירושלים ולא מדרכות.

מבחן בתי הקבורה בירושלים ,המבחן התיאורטי דן בהלכות קבורה ירושלמיים, הנהוגים על פי עדתך והעמותה השלטת בחלקת בית הקברות ,הבוחן כולל התמצאות בסייגים באיסורים ובכול הבלי העולם הבא, המורים את הדרך מהעולם הזה, על פי המנהגים הרשומים במשרד הפטנטים .

מבחן שאיבת המים מהבור, מבחן קיומי זה מושרש ברך הקט מילדותו , כי הרי הוא נשא ביחד עם אימו את פח המים או הדלי שנשאב מבורות המים, בתהליך השאיבה יבחן הנבחן בשליפת דלי המים מהבור ,או בכישלונו בעת אובדן הדלי במעמקי הבאר,או איך שולים דלי שנשמט, כמובן שנבדקה בקיעות הנבחן, בידי איזה גבאי נמצא מפתח דלת פי הבאר ומה מחיר הדלי על פי עונת השנה, ושאלת השאלות איך נמדדו יתרת המים הנותרים בבאר.

מבחן חג הפורים ,חג השתייה והעישון ,באיזה שכונות בירושלים על פי דיני פורים, חוגגים את חג הפורים בי"ד בשבט ובאיזה שכונות חל החג בט"ו , מה היא התקנה לקביעה זאת, רמז : האם תלוי בעובי החומות או בגובהם או סתם כיוון שהעיר מוקפת חומה.

מבחן השחייה : ידוע הו לכלל ישראל ,כי ירושלמי טהור לומד את תורת השחייה במקוואות לחיזוק הלימוד עליו לצאת למעיינות הממוקמים בירושלים ובסביבתה , ירושלמי טהור אינו מבזבז את הבלי העולם ברביצה על חולות חוף ירושלים , יעידו על הכישרון בטבילה הישגי שחייני ירושלים לאורך השנים .

מבחן השפה והמנהגים הוא האהוב עליי , המילה מאתיים , בנדורות, סטנגה ואין צורך להוסיף ולדש דש בנושא כי ירושלים שפת קודש לה .

ברור לעיל ,כי זרם השאלות הרב הקשורים לידע , לשאלות המבחן בעמדת הכניסה לעיר מביא את תושבי העיר, שמלבד קרבתם לאוויר פסגות בשמים , להרבות בידע וחוכמה במיוחד נושאים את תג החוכמה הירושלמי .

מילים אלו נכתבו משום זקנתי ואין אני כותבם חס וחלילה ,בניסיון לפגיעה בכבודו של איש ,אלא מעט חיוך לימים חמים אלו.

 

ירושלמי אנוכי - מן האגדות הומור ירושלמי
 

תודה לאברהם אל מליח על הוספת המידע לכתבה.

בתקופה העותומאנית שכנו משרדי הסראייה – מרכז השלטון האזרחי והצבאי התורכי ,בתוך החומות ברחוב שכיום אנו קוראים לו רחוב מעלות המדרשה, בשנת 1863 הוקמה העירייה הבלדייה הראשונה בסמטה הקרובה למבנה הסראייה .

מבנה העירייה הראשונה כלל שלושה חדרים, השערות שונות היו לשמה הערבי של הבלדייה, חלק מזקני העיר העתיקה ,יש הטוענים כי המלה בלדייה הינה משמו של רופא יווני חכים אל בלדייה, רופא זה טיפל בחולי העיר העתיקה בחינם, אך סביר להניח כי היא מהמילה בלדייה בערבית שפרושה עירייה.

במבנה שבו הוקמה הבלדייה הראשונה ,טיפולו בחולים הערביים, הרופא היווני שהיה ער לצרכיהם של מטופליו המוסלמים בנושאי בריאות, מים ועוד , החליט להוסיף עוד תפקידים בעלי סממנים מוניציפאליים לייצוג התושבים בעיר העתיקה אל מול השלטונות התורכיים.

גוף הבלדייה הראשון כלל גם גזבר שאסף את מיסי התושבים ,שהצטרפו לבלדיה ושילמו בעבור שרותי ניקיון ושמירה ושירותי הטיפול לפתרון צרכיהם האישיים של התושבים ,אל מול השלטונות תושביה המוסלמים כינו את התשלום בשם כנאסה וחראסה ( ניקיון ושמירה ) .

למרות שמיסי הבלדייה ,הגיעו מכלל התושבים בתחומי העיר העתיקה ,כולל היהודים והנוצרים, אשר מנו כמה אלפים בעת ההיא מכלל התושבים , למרות זאת על חברי מועצת הבלדייה נמנו רק חברים מהמגזר המוסלמי

קרן אור אחת ,הייתה למגזר היהודי בעיר העתיקה, אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים, הסוחר היהודי שלמה מזרחי ,בזכות קשריו המסחריים והאישיים עם מושל העיר התורכי, שלמה מזרחי ,שימש כמעיין נציג יהודי אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים.

בתקופת השלטון התורכי הקימו התורכים ,שורה של מצודות על הדרך בין חומות העיר העתיקה, על הציר בירושלים ממזרח למערב בואך לעיר יפו , אחת המצודות מוקמה במקום שניצבת כיום בית העירייה הישן בעיר החדשה , מספרה של המצודה היה על פי מניין התורכים מצודה מספר 17 , כאשר הגיעו הבריטים לירושלים ,חדלה המצודה מתפקידה להגנת הדרך.

לאחר שמבנה הבלדייה הראשונה בעיר העתיקה , היה צר לצרכים שגדלו ,הוקמה הבלדייה השנייה ,שמוקמה ברחוב ממילא ,לאחר מכן להקמת המבנה העירייה השלישי רכשו שלטונות העיר את שטח מצודה מספר 17 והרסו את המבנה , על חורבותיו הקימו את מבנה העירייה הישן בעיר החדשה ,המהווה נדבך בכיכר הצנחנים – כיכר אלנבי דאז .

לאחר העליות הראשונה והשנייה ,עלו מספרית מספר תושביה היהודים בעיר העתיקה והם היוו גורם משמעותי בהרכב התושבים, גם משום שחיי המסחר החלו להתפתח ולגדול וחנויות רבות ועסקים של יהודים נפתחו ברחובות העיר העתיקה ומחוצה לה ומספרם של היהודים עלה בירושלים ,נאלצו חברי מועצת הבלדייה המוסלמית למורת רוחם, לצרף נציגים יהודיים למועצת הבלדייה הירושלמית שמנתה אז כעשרה נציגים.

למרות מספרם הגדול של היהודים בעיר העתיקה ,נבחרו למועצה רבע עד שליש נציגים מהמגזר היהודי ,בשנת 1909 נבחרו ארבעה נציגים יהודיים לבלדייה, החלק המשעשע בבחירות בעלי זכות הבחירה ,שלא כללו נשים ,היה שחלק מבעלי זכות ההצבעה המוסלמיים בחרו בנציגים היהודיים שהיו בעלי נתינות תורכית .

ארבעת הנציגים היהודיים היו : הנציג האשכנזי דוד ילין, יצחק עדס, יוסף אליישר ורחמים מזרחי בנו של הסוחר שלמה מזרחי, שנה לאחר מכן הוחלפו חברי המועצה ומתוך חמישה חברים חדשים נכנסו שוב שלושה נציגים יהודיים.

בתקופה העותומאנית נמנו מעל לעשרים ראשי עיר מוסלמים, עד לבואם של הבריטים בשנת 1917 כאשר כבשו את ישראל וירושלים.

מטרתם של החברים היהודיים שצורפו למועצת הבלדייה ,הייתה לשפר את תנאי המחייה של התושבים בתוך החומות , הם רצו לשפר ולבנות את מערכת הביוב , לחבר את העיר בצנרת למקורות מים ממעיינות הסביבה ,מכיוון שבורות המים והתלות בגשם לא ענו על צרכי העיר הגדלים, וביחס לגידול מספר התושבים, נציגים אלו רצו להכניס חידושים טכנולוגיים מהעולם הגדול ,בנושאי חשמל ותקשורת (שח רחוק ) הטלפון בין חלקי הארץ לירושלים ועוד.

רעיונות ותוכניות עבודה אלו ,של חברי המועצה היהודיים נתקלו, בחומת השלטון העותומאני הבצורה, שגרס ששינויים בסדר גודל כזה אינם עירוניים מוניציפאליים אלא ממלכתיים ובאחריות השלטונות ולכן תוכניות אלו הושלכו לפח הזבל.

למרות שבעיתון הצבי בתאריך 9.8.1912 ,נכתב בידי איתמר בן אבי ,כי חברה יהודית קיבלה בקושטא אישור לפתיחת ובניית קווי טלפונים ,לקווים בין יפו לירושלים , מערכת שהייתה אמורה להחליף את רשת האיתות, שהייתה נהוגה באותם ימים ,עוד קווים לטלפונים וטלפרינטר אושרו בין פתח תקווה, מקווה ישראל, ראשון לציון ורחובות, בעיתון אף צוין כי מחיר השיחה יהיה זול.

ירושלים הקמת העירייה (הבלדייה) בתקופת התורכים
 

הקמת העירייה (הבלדייה) בירושלים בתקופת התורכים

תודה לאברהם אל מליח על הוספת המידע לכתבה.

בתקופה העותומאנית שכנו משרדי הסראייה – מרכז השלטון האזרחי והצבאי התורכי ,בתוך החומות ברחוב שכיום אנו קוראים לו רחוב מעלות המדרשה, בשנת 1863 הוקמה העירייה הבלדייה הראשונה בסמטה הקרובה למבנה הסראייה .

מבנה העירייה הראשונה כלל שלושה חדרים, השערות שונות היו לשמה הערבי של הבלדייה, חלק מזקני העיר העתיקה ,יש הטוענים כי המלה בלדייה הינה משמו של רופא יווני חכים אל בלדייה, רופא זה טיפל בחולי העיר העתיקה בחינם, אך סביר להניח כי היא מהמילה בלדייה בערבית שפרושה עירייה.

במבנה שבו הוקמה הבלדייה הראשונה ,טיפולו בחולים הערביים, הרופא היווני שהיה ער לצרכיהם של מטופליו המוסלמים בנושאי בריאות, מים ועוד , החליט להוסיף עוד תפקידים בעלי סממנים מוניציפאליים לייצוג התושבים בעיר העתיקה אל מול השלטונות התורכיים.

גוף הבלדייה הראשון כלל גם גזבר שאסף את מיסי התושבים ,שהצטרפו לבלדיה ושילמו בעבור שרותי ניקיון ושמירה ושירותי הטיפול לפתרון צרכיהם האישיים של התושבים ,אל מול השלטונות תושביה המוסלמים כינו את התשלום בשם כנאסה וחראסה ( ניקיון ושמירה ) .

למרות שמיסי הבלדייה ,הגיעו מכלל התושבים בתחומי העיר העתיקה ,כולל היהודים והנוצרים, אשר מנו כמה אלפים בעת ההיא מכלל התושבים , למרות זאת על חברי מועצת הבלדייה נמנו רק חברים מהמגזר המוסלמי

קרן אור אחת ,הייתה למגזר היהודי בעיר העתיקה, אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים, הסוחר היהודי שלמה מזרחי ,בזכות קשריו המסחריים והאישיים עם מושל העיר התורכי, שלמה מזרחי ,שימש כמעיין נציג יהודי אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים.

בתקופת השלטון התורכי הקימו התורכים ,שורה של מצודות על הדרך בין חומות העיר העתיקה, על הציר בירושלים ממזרח למערב בואך לעיר יפו , אחת המצודות מוקמה במקום שניצבת כיום בית העירייה הישן בעיר החדשה , מספרה של המצודה היה על פי מניין התורכים מצודה מספר 17 , כאשר הגיעו הבריטים לירושלים חדלה המצודה מתפקידה להגנת הדרך.

לאחר שמבנה הבלדייה הראשונה בעיר העתיקה , היה צר לצרכים שגדלו ,הוקמה הבלדייה השנייה ,שמוקמה ברחוב ממילא ,לאחר מכן להקמת המבנה העירייה השלישי רכשו שלטונות העיר את שטח מצודה מספר 17 והרסו את המבנה , על חורבותיו הקימו את מבנה העירייה הישן בעיר החדשה ,המהווה נדבך בכיכר הצנחנים – כיכר אלנבי דאז .

לאחר העליות הראשונה והשנייה ,עלו מספרית מספר תושביה היהודים בעיר העתיקה והם היוו גורם משמעותי בהרכב התושבים, גם משום שחיי המסחר החלו להתפתח ולגדול וחנויות רבות ועסקים של יהודים נפתחו ברחובות העיר העתיקה ומחוצה לה ומספרם של היהודים עלה בירושלים ,נאלצו חברי מועצת הבלדייה המוסלמית למורת רוחם, לצרף נציגים יהודיים למועצת הבלדייה הירושלמית שמנתה אז כעשרה נציגים.

למרות מספרם הגדול של היהודים בעיר העתיקה ,נבחרו למועצה רבע עד שליש נציגים מהמגזר היהודי ,בשנת 1909 נבחרו ארבעה נציגים יהודיים לבלדייה, החלק המשעשע בבחירות בעלי זכות הבחירה ,שלא כללו נשים היה שחלק מבעלי זכות ההצבעה המוסלמיים בחרו בנציגים היהודיים שהיו בעלי נתינות תורכית .

ארבעת הנציגים היהודיים היו : הנציג האשכנזי דוד ילין, יצחק עדס, יוסף אליישר ורחמים מזרחי בנו של הסוחר שלמה מזרחי, שנה לאחר מכן הוחלפו חברי המועצה ומתוך חמישה חברים חדשים נכנסו שוב שלושה נציגים יהודיים.

בתקופה העותומאנית נמנו מעל לעשרים ראשי עיר מוסלמים, עד לבואם של הבריטים בשנת 1917 כאשר כבשו את ישראל וירושלים.

מטרתם של החברים היהודיים שצורפו למועצת הבלדייה ,הייתה לשפר את תנאי המחייה של התושבים בתוך החומות , הם רצו לשפר ולבנות את מערכת הביוב , לחבר את העיר בצנרת למקורות מים ממעיינות הסביבה מכיוון שבורות המים והתלות בגשם לא ענו על צרכי העיר הגדלים, וביחס לגידול מספר התושבים, נציגים אלו רצו להכניס חידושים טכנולוגיים מהעולם הגדול ,בנושאי חשמל ותקשורת (שח רחוק ) הטלפון בין חלקי הארץ לירושלים ועוד.

רעיונות ותוכניות עבודה אלו ,של חברי המועצה היהודיים נתקלו, בחומת השלטון העותומאני הבצורה, שגרס ששינויים בסדר גודל כזה אינם עירוניים מוניציפאליים אלא ממלכתיים ובאחריות השלטונות ולכן תוכניות אלו הושלכו לפח הזבל.

למרות שבעיתון הצבי בתאריך 9.8.1912 ,נכתב בידי איתמר בן אבי ,כי חברה יהודית קיבלה בקושטא אישור לפתיחת ובניית קווי טלפונים ,לקווים בין יפו לירושלים , מערכת שהייתה אמורה להחליף את רשת האיתות, שהייתה נהוגה באותם ימים ,עוד קווים לטלפונים וטלפרינטר אושרו בין פתח תקווה, מקווה ישראל, ראשון לציון ורחובות, בעיתון אף צוין כי מחיר השיחה יהיה זול.

ירושלים סיפור העירייה הבלדייה חלק 1
 
טמפלרים בארץ ישראל - בני ההיכל 1

כת הטמפלרית הנצה בתחילת המאה ה 17 במדינת וויטנברג בגרמניה , כאשר מאמיניה בחלו בגינוני הטקס ובפאר הבולט בכנסיות, במקום להתייחס למאמינים דלי האמצעים בכת הפרוטסטנטית ,בני הכת הטמפלרית החליטו להתנתק מהכת הפרוטסטנטית ולהקים כת משלהם שדגלה בחזרה למקורות הנוצריים.

הכת הטמפלרית ,שהתבססה על עקרונות הערכים בנצרות הטהורה ,שנבעה מהלב לאהבת הזולת הבסיסית ובחיזוקה, ובאמונה שהמשיח יחזור לארץ ישראל ויש להמתין לביאת המשיח בארץ ישראל,אמונתם זאת והתפלגותם מהכנסייה הפרוטסטנטית ששלטה בגרמניה הביאה לשנאה גוברת לבני הכת הנוצרית החדשה, בדומה מעט לפלג הקראים ביהדות שדוגלים בתנ"ך ככתבו וכלשונו ללא פרשנויות .

מוטיב ההיכל בשם של הטמפלרים (טמפל) ,מייצגת את מוטיב תפיסת העולם של הטמפלרים שהמקדש הרוחני לאל, שוכן בתוך הגוף האישי של המאמין ,כאשר המאמין מחויב לפעול על ערכי תורתו הבסיסים של ישו, בזכות נכונותו של ישו למסירת חיו ,לתיקון ועזרה לאנושות בחמלה , עוד באמונתם הדתית, דמותו של ישו היא דמות אנושית ולא אלוהית ,לכן האדם מוגבל בתפיסת האל.

בהמשך לאמונה הטמפלרית, חזרתו של ישו לעולם (ביאת המשיח), היא אירוע נפשי אישי קיומי שמעבר לחיי אדם,ומכיוון שהאמונה הטמפלרית ,אינה מייחסת קדושה למקום התפילה ,גופו של האדם והקהילה הם המקדש לתפילה , כתחליף לאנשי הכמורה המנהיגים את הכתות הנוצריות על גינוני התלבושות וסממני השלטון , בכת הטמפלרים נבחרים זקני הכת הטמפלרית ,להנהיג את חיי הרוח בקהילה.

 


טמפלרים בארץ ישראל - בני ההיכל 1
 

המשך סיפור הבלדייה

עקב הצפיפות של מבנה הבלדייה הישנה בתחומי העיר העתיקה , אל מול הצרכים החדשים המוניציפליים הגדלים בבלדייה ,נאלצה הבלדייה הישנה ,לנדוד בשנת 1932 אל מחוץ לחומות ועברה לרחוב ממילא 20.

הבלדייה החדשה שברחוב ממילא 20 ,כללה שלושה חדרים בקומה העליונה שמעל לשלושת החנויות שניצבו בקומת הקרקע, כיום מבנה הבלדיה הישנה עבר שיפוץ ושחזור בעת ששופץ מדרחוב אלרוב , בקומה השנייה שבה הייתה הבלדייה ,נפתחו שלושת חנויות של רשת פוקס ופתחם כלפי מדרחוב אלרוב.

כיוון שמשרדי העירייה השנייה שמחוץ לחומות ,כללו רק שלושה חדרים , התברר במהרה כי הבלדייה בממילא גם היא לא מספיקה לפעילות העירונית הגדלה , על כן עברו משרדי העירייה הירושלמית בפעם השלישית בשנת 1932 ,למבנים שנבנו מעל לכיכר אלנבי שכיום נקראת כיכר הצנחנים,

את מבנה הבלדייה הישנה ברחוב ממילא 20 ,מכרה העירייה לאחר המעבר למקומה החדש למהנדסים סלים אבו סואן ושותפו מרקוס נאסר בסכום של 22.000 לא"י .

בשנת 1926 החלו רחוב דרך יפו והמדרכות לצידה בירושלים להתכסות בזפת, בעיקר באזור שער יפו ,אך גם לכוון גן העיר ליד בית העירייה עד מחנה יהודה ובואך ליציאה מהעיר לכוון העיר יפו ,הדרך תוקנה בעבור מכוניות ועגלות ,העבודה בוצעה בידי סוללים ערביים,(עירייה בשליטה ערבית ) , לשיקום הדרכים ליד העיר העתיקה מתווספת הרחבת הכביש ליד שער שכם באזור דרך שכם והמושבה האמריקאית.

רחוב יפו 2 בית העירייה הישן ( כיכר אלנבי –כיכר הצנחנים)

מבנה העירייה ישן שהוקם בתקופת המנדט הבריטי ,לאחר מעברו מרחוב ממילא , מבנה שהקמתו בשנים 1929-1934 במימון בנק ברקליס , בהסכם שקומת הקרקע תשמש את הבנק לאורך שלושים שנה בין השנים 1934-1963 ,בתמורה למימון הקמת המבנה,( בפועל על פי בקשת הבנק הוארכה תקופת השימוש בעוד שנתיים ).

הכניסה לבנק הייתה מכוון חומות העיר העתיקה ,בשאר המבנה שהכניסה אליו הייתה מכוון גן דניאל אוסטר השתמשה העירייה למשכנה החדש עד לאחר מלחמת ששת הימים שאז נבנתה קריית העירייה החדשה וכיכר ספרא.

המבנה הישן שנבנה בתקופה המנדטורית , נבנה ותוכנן בידי האדריכל קליפורד הולידיי ,כמו יתר המבנים שתכנן המבנה נבנה בסגנון הבין לאומי ,על חלונות המבנה הוצבו סורגים שעוטרו בסמלו של הבנק באותיות האנגליות BB, כאשר הוחזר הבנק לידי מועצת העיר והעירייה בשנת 1965 הפך אולם הבנק לאולם מועצת העיר בישיבותיה, בשורת עמודים משיש, תמכו בין שתי הקומות .

בשנת 1993 עבר המבנה שיפוץ ,בעת שהוקמה קריית העירייה החדשה והמבנה עבר לשימוש מחלקת התרבות של העירייה , החלק של הבנק בקומת הקרקע הוסב את שמו לבית ניו יורק ושוכנת בו המחלקה המשותפת לערים ירושלים - ניו יורק, על קירות המבנה לכוון חומות העיר העתיקה הוחלט להשאיר את סימני הירי של הלגיון הירדני לאורך השנים 1947-1967.

פסיקה שנקבעה במשפט שערכה העירייה נגד חייב ארנונה לעירייה משנת 1930-1

בשנת 1931 קבע השופט הבריטי בודילי ,בתביעה שהגיש העורך דין בן אהרון בשם לקוחו על דרישת העירייה לקבל מס ארנונה על ביתו של הנתבע, לאחר שבדק השופט את סמכויות העירייה המנדטורית והעותומאנית ,על שכונות ובתים שמחוץ לחומות העיר העתיקה , קבע השופט בודילי ,כי העירייה חרגה מסמכויותיה ולא הסדירה את הריבונות העירונית על נכסים בתים ושכונות ואפילו שטחים ללא בנייה ,שמחוץ לחומת העיר העתיקה.

בפועל רק בנובמבר 1931 ,הוצא צו מטעם הנציב העליון ,המפרט את השטחים השייכים ריבונית לעיריית ירושלים והחייבים במס ארנונה לעירייה, למעשה בחקיקה העותומאנית נתגלו אי דיוקים וחסרון של הוראות חוקיות להסדרת חוקים אלו ,או שמה נעלמו הוראות כתובות אלו במהלך מלחמת העולם הראשונה.

חטא אף השלטון הבריטי בנושא ,מחוסר תשומת לב לחקיקה כזאת, שבוצעה למען האמת בעקבות פסיקת השופט בודילי ושנתנה פתח לכול המתגוררים מחוץ לחומות העיר העתיקה להימלט ולהימנע מתשלום ארנונה לעירייה.

מאידך גיסא ,צדקה העירייה בדרישתה להרוויח כסף בעבור קופת העיר מנכסים אלו ,אך החוסר בפקודות והוראות חתומות ,יצרו מצב של אי בהירות וחוקיות ומנעו את דרישתם לקבלת מיסי ארנונה, כספים שאמורים לשרת את הציבור ולא את כיסם הפרטי של חברי המועצה, לכן מחוסר כסות חוקית ,נכשלה העירייה בדרישתה והפסידה במשפט .

עיריית ירושלים החדשה לאחר מלחמת השחרור

חברי המועצה היהודיים ,המשיכו להיאבק על זכויות התושבים היהודיים ,עד שפוטרו ערב יציאת הבריטים מישראל, לאחר עזיבת הבריטיים ובשוך הקרבות בירושלים בשנת 1948 ולאחר כיבוש חלקים ושכונות מהעיר שהיו בשליטה מוסלמית ,נבחרה מועצה יהודית לעיר העברית ירושלים, במועצת העיר החדשה נבחרו 17 נציגים מהזרמים העדות והמגזרים הפוליטיים למועצת העיר, הבחירות היו לכלל תושבי העיר ללא הבדל דת ,לאום או מין.

העירייה החדשה לאחר מלחמת ששת הימים

לאחר מלחמת העצמאות ,כאשר העיר ירושלים חולקה באזור כיכר אלנבי ( כיום כיכר הצנחנים) , נותרה העירייה המנדטורית ,בשטחה של ירושלים היהודית אל מול חומות העיר העתיקה , רעיונות משונים עמדו לנגד עיניהם של מתכנני העיר וראשייה לגבי מיקומה החדש של בית העירייה.

נזרקו רעיונות לבנות את קריית העירייה במתחמים הבאים : אזור הבור ליד הכנסת הישנה ברחוב המלך גורג, במתחם בין תחנת אגד המרכזית ובנייני האומה, באזור מלונות קריית משה מול חניון המקשר הישן, בפאתי גן העצמאות באזור סוף רחוב אגרון.

ירושלים סיפור העירייה הבלדייה חלק 2
 
ירושלים רחוב יפו 2 עיריית ירושלים סיפור הקמתה

העירייה המנדטורית מתקופת התורכים ברחוב ממילא

בתקופה העותומאנית שכנו משרדי הסראייה – מרכז השלטון האזרחי והצבאי התורכי ,בתוך החומות ברחוב שכיום אנו קוראים לו רחוב מעלות המדרשה, בשנת 1863 הוקמה העירייה הבלדייה הראשונה בסמטה הקרובה למבנה הסראייה  .

מבנה העירייה הראשונה כלל שלושה חדרים,השערות שונות היו לשמה הערבי של הבלדייה,חלק מזקני העיר העתיקה ,יש הטוענים כי המלה בלדייה הינה משמו של רופא יווני חכים אל בלדייה,רופא זה טיפל בחולי העיר העתיקה בחינם, אך סביר להניח כי היא מהמילה בלדייה בערבית שפרושה עירייה.

 

ירושלים רחוב יפו 2 עיריית ירושלים סיפור הקמתה
 
מחנה ברגן בלזן ,ספור החלפת היהודים בגרמניה בטמפלרים בארץ ישראל

הקדמה

בשנת 1942 החליטו השלטונות הנאצים בראשותו של הימלר ,על אסטרטגיה חדשה שבה חלק ממחנה ברגן בלזן, יהפוך למחנה מעבר בעבור יהודיים ברי החלפה, עם מדינות שהחזיקו בנתינים בעלי אזרחות גרמנית ,כאשר בשלב הראשון ניתן הדגש באמצעות משרד החוץ הגרמני ,להחלפת הטמפלרים העצורים בארץ ישראל ,באזרחים יהודיים שיש להם קרובי משפחה בארץ ישראל ,מהמדינות צרפת,הונגריה ורומניה .

בהוראת השלטון הנאצי, נאמר כי יש לפעול להחלפת האזרחים הגרמניים ,בכול האמצעים הדרושים לפעולה זאת , עוד הוסכם ,כי מספר העצורים שיכלאו בחלק של ההחלפה במחנה ברגן בלזן ,יהיה בסדר גודל של כשלושים אלף עצורים , אך הצורר הימלר ,צמצם את המספר לעשרת אלפים ,אגף הכליאה ליהודי ברי ההחלפה נקרא Aufenthaltslager.

טמפלרים בארץ ישראל - בני ההיכל 2
 
ירושלים ספור התעלות הנסתרות בתקופת מלחמת השחרור

ספור התעלה שבין ימין משה להר ציון

תחילתה של מנהרת ימין משה לכוון הר ציון מתחילה בתקופה שלפני מלחמת השחרור והמשכה בעת ששודרגה קמעה לאחר המלחמה בעת ששימשה להעברת אנשים ותחמושת להר ציון שהיה בחלקו בידי הירדנים, כול זאת על מנת להסתתר כנגד צליפות הירדנים לכוון אנשי ימין משה והעוברים ושבים.

נקודת התחלת המנהרה בימין משה היא , בנקודה שמתחת לשער מונטפיורי – טורא ,שניצב מתחת למבני טורא , התעלה החלה במדרון מתחת לשער , אל המנהרה המחופה שמתחת לאדמה ,היו צריכים לרדת בשורת מדרגות מהפתח התת קרקעי היא הוליכה לחלק השמאלי של בריכת השולטאן ,מתחת לסביל של המים כיום על הגשר של בריכת השולטאן ,חצתה מתחת לכביש היורד מתחת לחומות, והחלה לעלות לכוון הר ציון .

בחלקו הימני של בית הסמינר לארכיאולוגיה וכמרים בית גובוט ומשם לחלק שלנו בהר ציון, מנהרה זאת שימשה בהתחלה להובלת תחמושת ומזון לכוון הר ציון ומשם לרובע ובחזרה הועמסו פצועים על אלונקות ופונו דרך התעלה, אלא שהתעלה הייתה מאוד צרה וקשת מעבר וחלקם של הפצועים מטלטולי הדרך על האלונקות לא שרדו , המעבר גם נחסם מהקטע של הר ציון בואכה לשער ציון ולרובע בעת הלחימה ברובע .

 

ירושלים ספור התעלות הנסתרות בתקופת מלחמת השחרור
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור