דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 

ירושלים סיור בשכונות והרי יהודה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הקמת העירייה (הבלדייה) בירושלים בתקופת התורכים

תודה לאברהם אל מליח על הוספת המידע לכתבה.

בתקופה העותומאנית שכנו משרדי הסראייה – מרכז השלטון האזרחי והצבאי התורכי ,בתוך החומות ברחוב שכיום אנו קוראים לו רחוב מעלות המדרשה, בשנת 1863 הוקמה העירייה הבלדייה הראשונה בסמטה הקרובה למבנה הסראייה .

מבנה העירייה הראשונה כלל שלושה חדרים, השערות שונות היו לשמה הערבי של הבלדייה, חלק מזקני העיר העתיקה ,יש הטוענים כי המלה בלדייה הינה משמו של רופא יווני חכים אל בלדייה, רופא זה טיפל בחולי העיר העתיקה בחינם, אך סביר להניח כי היא מהמילה בלדייה בערבית שפרושה עירייה.

במבנה שבו הוקמה הבלדייה הראשונה ,טיפולו בחולים הערביים, הרופא היווני שהיה ער לצרכיהם של מטופליו המוסלמים בנושאי בריאות, מים ועוד , החליט להוסיף עוד תפקידים בעלי סממנים מוניציפאליים לייצוג התושבים בעיר העתיקה אל מול השלטונות התורכיים.

גוף הבלדייה הראשון כלל גם גזבר שאסף את מיסי התושבים ,שהצטרפו לבלדיה ושילמו בעבור שרותי ניקיון ושמירה ושירותי הטיפול לפתרון צרכיהם האישיים של התושבים ,אל מול השלטונות תושביה המוסלמים כינו את התשלום בשם כנאסה וחראסה ( ניקיון ושמירה ) .

למרות שמיסי הבלדייה ,הגיעו מכלל התושבים בתחומי העיר העתיקה ,כולל היהודים והנוצרים, אשר מנו כמה אלפים בעת ההיא מכלל התושבים , למרות זאת על חברי מועצת הבלדייה נמנו רק חברים מהמגזר המוסלמי

קרן אור אחת ,הייתה למגזר היהודי בעיר העתיקה, אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים, הסוחר היהודי שלמה מזרחי ,בזכות קשריו המסחריים והאישיים עם מושל העיר התורכי, שלמה מזרחי ,שימש כמעיין נציג יהודי אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים.

בתקופת השלטון התורכי הקימו התורכים ,שורה של מצודות על הדרך בין חומות העיר העתיקה, על הציר בירושלים ממזרח למערב בואך לעיר יפו , אחת המצודות מוקמה במקום שניצבת כיום בית העירייה הישן בעיר החדשה , מספרה של המצודה היה על פי מניין התורכים מצודה מספר 17 , כאשר הגיעו הבריטים לירושלים חדלה המצודה מתפקידה להגנת הדרך.

לאחר שמבנה הבלדייה הראשונה בעיר העתיקה , היה צר לצרכים שגדלו ,הוקמה הבלדייה השנייה ,שמוקמה ברחוב ממילא ,לאחר מכן להקמת המבנה העירייה השלישי רכשו שלטונות העיר את שטח מצודה מספר 17 והרסו את המבנה , על חורבותיו הקימו את מבנה העירייה הישן בעיר החדשה ,המהווה נדבך בכיכר הצנחנים – כיכר אלנבי דאז .

לאחר העליות הראשונה והשנייה ,עלו מספרית מספר תושביה היהודים בעיר העתיקה והם היוו גורם משמעותי בהרכב התושבים, גם משום שחיי המסחר החלו להתפתח ולגדול וחנויות רבות ועסקים של יהודים נפתחו ברחובות העיר העתיקה ומחוצה לה ומספרם של היהודים עלה בירושלים ,נאלצו חברי מועצת הבלדייה המוסלמית למורת רוחם, לצרף נציגים יהודיים למועצת הבלדייה הירושלמית שמנתה אז כעשרה נציגים.

למרות מספרם הגדול של היהודים בעיר העתיקה ,נבחרו למועצה רבע עד שליש נציגים מהמגזר היהודי ,בשנת 1909 נבחרו ארבעה נציגים יהודיים לבלדייה, החלק המשעשע בבחירות בעלי זכות הבחירה ,שלא כללו נשים היה שחלק מבעלי זכות ההצבעה המוסלמיים בחרו בנציגים היהודיים שהיו בעלי נתינות תורכית .

ארבעת הנציגים היהודיים היו : הנציג האשכנזי דוד ילין, יצחק עדס, יוסף אליישר ורחמים מזרחי בנו של הסוחר שלמה מזרחי, שנה לאחר מכן הוחלפו חברי המועצה ומתוך חמישה חברים חדשים נכנסו שוב שלושה נציגים יהודיים.

בתקופה העותומאנית נמנו מעל לעשרים ראשי עיר מוסלמים, עד לבואם של הבריטים בשנת 1917 כאשר כבשו את ישראל וירושלים.

מטרתם של החברים היהודיים שצורפו למועצת הבלדייה ,הייתה לשפר את תנאי המחייה של התושבים בתוך החומות , הם רצו לשפר ולבנות את מערכת הביוב , לחבר את העיר בצנרת למקורות מים ממעיינות הסביבה מכיוון שבורות המים והתלות בגשם לא ענו על צרכי העיר הגדלים, וביחס לגידול מספר התושבים, נציגים אלו רצו להכניס חידושים טכנולוגיים מהעולם הגדול ,בנושאי חשמל ותקשורת (שח רחוק ) הטלפון בין חלקי הארץ לירושלים ועוד.

רעיונות ותוכניות עבודה אלו ,של חברי המועצה היהודיים נתקלו, בחומת השלטון העותומאני הבצורה, שגרס ששינויים בסדר גודל כזה אינם עירוניים מוניציפאליים אלא ממלכתיים ובאחריות השלטונות ולכן תוכניות אלו הושלכו לפח הזבל.

למרות שבעיתון הצבי בתאריך 9.8.1912 ,נכתב בידי איתמר בן אבי ,כי חברה יהודית קיבלה בקושטא אישור לפתיחת ובניית קווי טלפונים ,לקווים בין יפו לירושלים , מערכת שהייתה אמורה להחליף את רשת האיתות, שהייתה נהוגה באותם ימים ,עוד קווים לטלפונים וטלפרינטר אושרו בין פתח תקווה, מקווה ישראל, ראשון לציון ורחובות, בעיתון אף צוין כי מחיר השיחה יהיה זול.

ירושלים סיפור העירייה הבלדייה חלק 1
 

המשך סיפור הבלדייה

עקב הצפיפות של מבנה הבלדייה הישנה בתחומי העיר העתיקה , אל מול הצרכים החדשים המוניציפליים הגדלים בבלדייה ,נאלצה הבלדייה הישנה ,לנדוד בשנת 1932 אל מחוץ לחומות ועברה לרחוב ממילא 20.

הבלדייה החדשה שברחוב ממילא 20 ,כללה שלושה חדרים בקומה העליונה שמעל לשלושת החנויות שניצבו בקומת הקרקע, כיום מבנה הבלדיה הישנה עבר שיפוץ ושחזור בעת ששופץ מדרחוב אלרוב , בקומה השנייה שבה הייתה הבלדייה ,נפתחו שלושת חנויות של רשת פוקס ופתחם כלפי מדרחוב אלרוב.

כיוון שמשרדי העירייה השנייה שמחוץ לחומות ,כללו רק שלושה חדרים , התברר במהרה כי הבלדייה בממילא גם היא לא מספיקה לפעילות העירונית הגדלה , על כן עברו משרדי העירייה הירושלמית בפעם השלישית בשנת 1932 ,למבנים שנבנו מעל לכיכר אלנבי שכיום נקראת כיכר הצנחנים,

את מבנה הבלדייה הישנה ברחוב ממילא 20 ,מכרה העירייה לאחר המעבר למקומה החדש למהנדסים סלים אבו סואן ושותפו מרקוס נאסר בסכום של 22.000 לא"י .

בשנת 1926 החלו רחוב דרך יפו והמדרכות לצידה בירושלים להתכסות בזפת, בעיקר באזור שער יפו ,אך גם לכוון גן העיר ליד בית העירייה עד מחנה יהודה ובואך ליציאה מהעיר לכוון העיר יפו ,הדרך תוקנה בעבור מכוניות ועגלות ,העבודה בוצעה בידי סוללים ערביים,(עירייה בשליטה ערבית ) , לשיקום הדרכים ליד העיר העתיקה מתווספת הרחבת הכביש ליד שער שכם באזור דרך שכם והמושבה האמריקאית.

רחוב יפו 2 בית העירייה הישן ( כיכר אלנבי –כיכר הצנחנים)

מבנה העירייה ישן שהוקם בתקופת המנדט הבריטי ,לאחר מעברו מרחוב ממילא , מבנה שהקמתו בשנים 1929-1934 במימון בנק ברקליס , בהסכם שקומת הקרקע תשמש את הבנק לאורך שלושים שנה בין השנים 1934-1963 ,בתמורה למימון הקמת המבנה,( בפועל על פי בקשת הבנק הוארכה תקופת השימוש בעוד שנתיים ).

הכניסה לבנק הייתה מכוון חומות העיר העתיקה ,בשאר המבנה שהכניסה אליו הייתה מכוון גן דניאל אוסטר השתמשה העירייה למשכנה החדש עד לאחר מלחמת ששת הימים שאז נבנתה קריית העירייה החדשה וכיכר ספרא.

המבנה הישן שנבנה בתקופה המנדטורית , נבנה ותוכנן בידי האדריכל קליפורד הולידיי ,כמו יתר המבנים שתכנן המבנה נבנה בסגנון הבין לאומי ,על חלונות המבנה הוצבו סורגים שעוטרו בסמלו של הבנק באותיות האנגליות BB, כאשר הוחזר הבנק לידי מועצת העיר והעירייה בשנת 1965 הפך אולם הבנק לאולם מועצת העיר בישיבותיה, בשורת עמודים משיש, תמכו בין שתי הקומות .

בשנת 1993 עבר המבנה שיפוץ ,בעת שהוקמה קריית העירייה החדשה והמבנה עבר לשימוש מחלקת התרבות של העירייה , החלק של הבנק בקומת הקרקע הוסב את שמו לבית ניו יורק ושוכנת בו המחלקה המשותפת לערים ירושלים - ניו יורק, על קירות המבנה לכוון חומות העיר העתיקה הוחלט להשאיר את סימני הירי של הלגיון הירדני לאורך השנים 1947-1967.

פסיקה שנקבעה במשפט שערכה העירייה נגד חייב ארנונה לעירייה משנת 1930-1

בשנת 1931 קבע השופט הבריטי בודילי ,בתביעה שהגיש העורך דין בן אהרון בשם לקוחו על דרישת העירייה לקבל מס ארנונה על ביתו של הנתבע, לאחר שבדק השופט את סמכויות העירייה המנדטורית והעותומאנית ,על שכונות ובתים שמחוץ לחומות העיר העתיקה , קבע השופט בודילי ,כי העירייה חרגה מסמכויותיה ולא הסדירה את הריבונות העירונית על נכסים בתים ושכונות ואפילו שטחים ללא בנייה ,שמחוץ לחומת העיר העתיקה.

בפועל רק בנובמבר 1931 ,הוצא צו מטעם הנציב העליון ,המפרט את השטחים השייכים ריבונית לעיריית ירושלים והחייבים במס ארנונה לעירייה, למעשה בחקיקה העותומאנית נתגלו אי דיוקים וחסרון של הוראות חוקיות להסדרת חוקים אלו ,או שמה נעלמו הוראות כתובות אלו במהלך מלחמת העולם הראשונה.

חטא אף השלטון הבריטי בנושא ,מחוסר תשומת לב לחקיקה כזאת, שבוצעה למען האמת בעקבות פסיקת השופט בודילי ושנתנה פתח לכול המתגוררים מחוץ לחומות העיר העתיקה להימלט ולהימנע מתשלום ארנונה לעירייה.

מאידך גיסא ,צדקה העירייה בדרישתה להרוויח כסף בעבור קופת העיר מנכסים אלו ,אך החוסר בפקודות והוראות חתומות ,יצרו מצב של אי בהירות וחוקיות ומנעו את דרישתם לקבלת מיסי ארנונה, כספים שאמורים לשרת את הציבור ולא את כיסם הפרטי של חברי המועצה, לכן מחוסר כסות חוקית ,נכשלה העירייה בדרישתה והפסידה במשפט .

עיריית ירושלים החדשה לאחר מלחמת השחרור

חברי המועצה היהודיים ,המשיכו להיאבק על זכויות התושבים היהודיים ,עד שפוטרו ערב יציאת הבריטים מישראל, לאחר עזיבת הבריטיים ובשוך הקרבות בירושלים בשנת 1948 ולאחר כיבוש חלקים ושכונות מהעיר שהיו בשליטה מוסלמית ,נבחרה מועצה יהודית לעיר העברית ירושלים, במועצת העיר החדשה נבחרו 17 נציגים מהזרמים העדות והמגזרים הפוליטיים למועצת העיר, הבחירות היו לכלל תושבי העיר ללא הבדל דת ,לאום או מין.

העירייה החדשה לאחר מלחמת ששת הימים

לאחר מלחמת העצמאות ,כאשר העיר ירושלים חולקה באזור כיכר אלנבי ( כיום כיכר הצנחנים) , נותרה העירייה המנדטורית ,בשטחה של ירושלים היהודית אל מול חומות העיר העתיקה , רעיונות משונים עמדו לנגד עיניהם של מתכנני העיר וראשייה לגבי מיקומה החדש של בית העירייה.

נזרקו רעיונות לבנות את קריית העירייה במתחמים הבאים : אזור הבור ליד הכנסת הישנה ברחוב המלך גורג, במתחם בין תחנת אגד המרכזית ובנייני האומה, באזור מלונות קריית משה מול חניון המקשר הישן, בפאתי גן העצמאות באזור סוף רחוב אגרון.

ירושלים סיפור העירייה הבלדייה חלק 2
 
רחוב הרב קוק 9 פינת הנביאים 39 שכונת בית דוד וביתו של הרב קוק

שכונת בית דוד הינה השכונה היהודית הרביעית שיצאה מחומות העיר העתיקה ,לאחר שכונת משכנות שאננים,מחנה ישראל,שכונת נחלת שבעה ,הרביעית בית דוד ולאחריה מאה שערים שכונת בית דוד הוא שכונת הקדש, שנבנתה על ידן הנדבן דוד רייז שהגיע מינובא שבפולין.

 

השכונה נקראת על שם דוד רייז שתרם את הכסף לבנייתה ,השכונה נבנתה בשנת 1873

כשתי חצרות ובכול אחת חמש דירות , המרוכזים סביב חצרות מרכזיות ובהם נחצבו בורות מים לאגירת מי גשמים כיום קיימות שתי חצרות ,בחצר הראשונה התמקם כיום מוזיאון התפילין ובחצרו שני בורות מים ומשאבת מים לשאיבת מים החצר השנייה התמקם בקומה השנייה שנבנתה מאוחר יותר הרב קוק וכיום בחצר ובמבנה מוזיאון למורשת הרב קוק לכול חצר שער כניסה להגנה .

 

רחוב הרב קוק 9 פינת הנביאים 39 שכונת בית דוד וביתו של הרב קוק
 
ירושלים הקהילה היהודית במאות 18-20
התפתחות הקהילה היהודית בירושלים במאה 18 עד המאה העשרים
בעת כניסת השלטון העותומאני בסוף המאה 16 לישראל ,התעניינותו בירושלים הייתה משנית עיקר תשומת הלב של הופנתה לחלקים אחרים בישראל ,חוסר התעניינות זאת המשיכה גם במאה ה 17 ,למרות חוסר ההתעניינות השלטון העותומאני בירושלים התנגד לשינויים מבניים או שינויים בידי גורמים אחרים וכמובן שינויים דמוגרפים בעיר העתיקה .
 
כאשר מעצמות אירופאיות החלו להיכנס לישראל ולהתיישב בתחומי העיר העתיקה בהסתמכם על חוקי הקפיטוליציות נאלץ השלטון העותומאני להעניק זכויות מנהליות לנציגי המעצמות ,אשר מיהרו לקחת אחריות על נתיניהם בירושלים.
 
זכויות אלו כללו את זכות השיפוט על נתיניהם בניגוד לחוק השיפוט העותונאמי שהוחל בישראל, מצב זה יצר את הצורך בהקמת קונסוליות אירופאיות שצברו כוח רב , כיוון שנתיני המדינות שהגיעו לישראל היו נתונים למרות כוחו של הקונסול ולא לשלטון העותמאני בירושלים.
 

ירושלים הקהילה היהודית במאות 18-20
 

בעיית המים היוותה בעיה ידועה לאורך מאות השנים בירושלים בין החומות ומחוצה להם חובת התקנת שעוני המים הפרטיים על בעלי הדירות והבתים על מנת שהעירייה תוכל לגבות מס על ההספקה ,אלא שבשיטה זאת לא שולם מס אמת לעירייה והכנסותיה ממס המים נגרעו , אי לכך בשנת 1935 החליטה העירייה לבטל את השעונים הפרטיים של שוכרי הבתים והדירות ,ולהרכיב שעון יחיד לכול מבנה ומבנה שאחראי לתשלום הוא בעל הנכס ולא דייר המשנה.

שיטה חדשה זאת הגבירה את בזבוז וצריכת המים בבתים ,כי השוכרים השתמשו במים בצורה בזבזנית, מכוון שבעל הבית היה צריך לשלם לעירייה את החשבון ולהתחשבן עמם בשכר הדירה (כאב ראש אדיר ופתח להתחמקות של הדיירים) לאחר שימוש היתר במים שגרמו לסכסוכים בלתי מתפשרים עם דייריהם .

החלה צעקה גדולה מצד ועד בעלי הנכסים וחברי האגודה כאשר הם החלו לשלם, חשבונות מים גבוהים גבוהה מאשר אלו ששילמו בעבר , על כן הם דרשו או להוזיל את מחיר המים או להחזיר את שיטת השעונים הפרטית.

דניאל אוסטר כסגן ראש העיר בתחילת 1947 , נדרש לבעיה וכינס לישיבה את גזבר העירייה ומספר חברי מועצה ,קבלנים ונציגות בעלי הבתים לנסות לפתור את הסוגיה, בישיבה נתקבלו מספר הצעות לפתרון חשבונות המים שיוגשו לאישור ראש העיר והמועצה.

הסיכום שהתגבש בישיבה כלל את השארת שעוני העירייה אל מול בעלי הנכסים ,אלה יגישו לעירייה את רשימת שמות הדיירים וסכום התשלום הפרטי ,שיקבעו בעלי הנכס אל מול הדיירים , שוכרים אלו נדרשו לחתום בפני העירייה ,כי ישלמו את חובם המשוערך במועד שיקבע .

סעיף הענישה לדיירים שיפגרו או יסרבו לשלם את החשבון ששלח בעל הבית לעירייה יתבצע לאחר התרעת איחור בתשלום ,בניתוק אספקת המים של הדייר מצנרת המבנה ,כללי חיוב הדייר בפני הבעלים יקבע על הכללים הבאים: חישוב מספר החדרים ,או חישוב מספר הנפשות בחדרים ,או לפי גודלו של הנכס המושכר.

על מנת להקל על החישוב שבין המשכיר לשוכר ,מוכנה העירייה להתקין שעונים פרטיים מטעמה במחיר מוזל לכול דירה ודירה ,על מנת לא לפגוע בעת הניתוק בשעון הראשי בשאר הדיירים, לכן העירייה תהיה מוכנה לתת שירותים טכניים להפעלת השעון הפרטי והציבורי

העירייה לא תתערב ,בחישוב ובהסכם של המשכיר לשוכר לגבי גובה התשלום, את העירייה עניינה רק השורה התחתונה הסך הכללי של החיוב למבנה או לנכס, על פי התוכנית המוצעת ייחסכו כמויות מים רבים שבוזבזו בשימוש שאינו נכון בצריכת המים הביתית, לצורך הפעלת ההצעה התחייבו בעלי הבתים להדפיס את החוזים החדשים.

ירושלים סיפור שעוני המים של העירייה בבתי התושבים
 
 תולדות רעפי מרסיי (Tuile de Marseille ) בירושלים

תודה לגיל גורדון אדריכל והיסטוריון לעזרתו בכתיבת מאמר זה .

הקדמה

פריצת רעף מרסיי מחרסית ברחבי העולם קשור לפיתוח המקורי בעיצובו המודרני בשילוב הפיתוח ששוליו משתלבים בעת ההתקנה אחד בשני היוצרים רצף אטום וחיבור טוב בין שורות הרעפים,שמו של הרעף אומנם נקרא רעף מרסיי על שם נמל היציאה לשווקים, אך בפועל הוא יוצר בעיירה אלטקירש שבחבל אלזס חבל ארץ בגבול צרפת וגרמניה .

במפעל היצור כונה הרעף כרעף אלטקריש ,רעף ג'ילרדוני ורעף אלסי ,יצור הרעף החדשני נוצר במפעלם של האחים ג'ילרדוני בשנות השלושים של המאה התשע עשר ,לאחר פיתוחו מיהרו האחים לרשום פטנט לרעף המשתלב, רעף זה החל להחליף את הרעפים שיוצרו בתהליך ידני מחומר החרסית .

תולדות רעפי מרסיי והרעפנות בשנלר בירושלים ובישראל
 
 הקדמה

סיפור זה הובא לידיעתי ,בעת שסיפרתי את תולדות הטמפלרים ,לקבוצה גדולה שהתאספה בחמשוש ירושלמי, בבית הקברות הטמפלרי בשכונה המושבה הגרמנית בירושלים,שבו קבורים רובם של הטמפלרים במושבות ארץ ישראל ומירושלים ,מתחילת עלייתם לארץ ישראל לאחר יסוד המושבה בירושלים.

נכדתה של ג'נט פויכטונג ,הגברת חווה זוהר בתה של הנרייטה פויכטנגר ,שעלתה לארץ ישראל בשנת 1935 ממינכן בגרמניה , במה שאנו קוראים העלייה היקית לשכונת רחביה שהחליטה בסוף שנת 2013 לספר באוזני את הסיפור ואפשרה לי לספר את הסיפור המשפחתי, של משפחת פויכטונג המרגש ,על מנת לשמרו בכנפי ההיסטוריה.

ולאחר נישואיה לרב דוד מאיר פויכטונג ,ששימש כרבה הראשי של העיר וינה ובהמשך רבה הראשי של העיר קלן והעיר ניקולסבורג בגרמניה , הסבא הרב דוד מאיר פויכטונג נפטר בשנת 1936 בגרמניה .


סיפורה של ג'נט פויכטונג
 
ירושלים מתחם קולנוע עדן עליו השלום

תודה לאייל יעקב אייזלר על עזרתו בתוספת המידע למאמר.

הקדמה לסיפורה של משפחת פלויד בעלי ראינוע עדן הירושלמי

סיפורם של המתיישבים האמריקאנים ,מתחיל בשנת 1865 ,כשנה  לפני שקבוצת הנוצרים המורמונים ,הגיעו לישראל לצרכי עלייה, מייסד הכת ג'ורג אדמס וחברו אייב מקנזי ,ערכו סיור מקדים בישראל , בעת הביקור בחלקה הצפוני של העיר יפו מצא חן בעיניהם פרדס שהיה מחוץ לחומות, אדמס פנה ליהודי מומר הרמן לוונטל שהיה בדרכו למינוי כקונסול אמריקה בישראל , פנייה זאת הייתה לרכוש דרכו את הפרדס על מנת שיוכל להביא את הקבוצה להתיישבות, הכסף נמסר ואדמס הפליג להביא את מאמיניו.

כאשר הגיעה הספינה לנמל יפו , קידם המומר היהודי הרמן לוונטל  את פניו של אדמס ובפיו בשורה קשה , שכיוון שהשלטון התורכי אסר למכור אדמות מחוץ לחומות העיר לתושבים שאינם מוסלמים , לא הצליח לקבל את הרישיון לרישום הקרקע על שמם של בני הכת, אדמס שהבעיה הונחה על סף דלתו , הסתיר את האמת המרה ממאמיניו.  

אדמס החליט על הקמת מחנה זמני על חוף הים עד שיוכל בדרך כול שהיא לפתור את הבעיה, למחנה הזמני העבירו בני הכת את הציוד, הבעיה החריפה כאשר מחוסר מידע מיקום המחנה הזמני היה ליד בית הקברות שהוקם לקבורת חללי מחלת החולירע שפגעה קשות באנשי יפו.

ירושלים מתחם קולנוע עדן עליו השלום
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור