ירושלים רחוב יפו והרחובות הסמוכים

סיפור סלילת הנתיב הנקרא היום רחוב יפו ,המחבר את העיר יפו עם העיר העתיקה לירושלים טמון בפתיחת דרך העפר בשנת 1861 בתקופת השלטון העותומאנית  - התורכית בעת שהוקמו שכונות חדשות מחוץ לתחומי חומות העיר העתיקה .

משני צדדיו של הרחוב הוקמו מבנים לאורך השנים ,מוסדות שלטוניים ,חנויות למסחר ושכונות חדשות ,הוקמו מתחם מגרש הרוסים על מנת שישמש מקום שהייה ולינה לצליינים שהגיעו לביקור בארץ ישראל,שכונת נחלת שבעה ,שכונת מחנה יהודה ועוד ועוד , זקני העיר טוענים כי כאשר ברצונך להבין את ההיסטוריה של העיר ירושלים, מחוץ לחומות  יש להבין ולהתבונן על התפתחות רחוב יפו המבנים שהוקמו לצדדיו והשכונות משני צדדיו שמחוץ לחומות .

בתחילה שמשה הדרך למעבר שיירות של בעלי חיים ומשא ורוכבים,להולכי רגל ולאחר מכן החלו לשדרגה למעבר עגלות וכרכרות בתחילה בידי הקהילה הטמפלרים , אך עד מהרה בידי בעלי עגלות למשא ותיירות ולעולי הרגל, בהמשך שופרה שוב הדרך כאשר הגיעו הרכבים הראשונים לארץ ישראל בתחילה לרכבים פרטיים, לתיירות ובמהרה הגיו המשאיות והאוטובוסים ,באזור שער יפו הוקמה תחנה מרכזית ששימשה הן את בעלי העגלות הכרכרות והתחבורה הציבורית.

הקמת העירייה (הבלדייה) בירושלים בתקופת התורכים

המשך סיפור הבלדייה

עקב הצפיפות של מבנה הבלדייה הישנה בתחומי העיר העתיקה , אל מול הצרכים החדשים המוניציפליים הגדלים בבלדייה ,נאלצה הבלדייה הישנה ,לנדוד בשנת 1932 אל מחוץ לחומות ועברה לרחוב ממילא 20.

הבלדייה החדשה שברחוב ממילא 20 ,כללה שלושה חדרים בקומה העליונה שמעל לשלושת החנויות שניצבו בקומת הקרקע, כיום מבנה הבלדיה הישנה עבר שיפוץ ושחזור בעת ששופץ מדרחוב אלרוב , בקומה השנייה שבה הייתה הבלדייה ,נפתחו שלושת חנויות של רשת פוקס ופתחם כלפי מדרחוב אלרוב.

כיוון שמשרדי העירייה השנייה שמחוץ לחומות ,כללו רק שלושה חדרים , התברר במהרה כי הבלדייה בממילא גם היא לא מספיקה לפעילות העירונית הגדלה , על כן עברו משרדי העירייה הירושלמית בפעם השלישית בשנת 1932 ,למבנים שנבנו מעל לכיכר אלנבי שכיום נקראת כיכר הצנחנים,

את מבנה הבלדייה הישנה ברחוב ממילא 20 ,מכרה העירייה לאחר המעבר למקומה החדש למהנדסים סלים אבו סואן ושותפו מרקוס נאסר בסכום של 22.000 לא"י .

בשנת 1926 החלו רחוב דרך יפו והמדרכות לצידה בירושלים להתכסות בזפת, בעיקר באזור שער יפו ,אך גם לכוון גן העיר ליד בית העירייה עד מחנה יהודה ובואך ליציאה מהעיר לכוון העיר יפו ,הדרך תוקנה בעבור מכוניות ועגלות ,העבודה בוצעה בידי סוללים ערביים,(עירייה בשליטה ערבית ) , לשיקום הדרכים ליד העיר העתיקה מתווספת הרחבת הכביש ליד שער שכם באזור דרך שכם והמושבה האמריקאית.

רחוב יפו 2 בית העירייה הישן ( כיכר אלנבי –כיכר הצנחנים)

מבנה העירייה ישן שהוקם בתקופת המנדט הבריטי ,לאחר מעברו מרחוב ממילא , מבנה שהקמתו בשנים 1929-1934 במימון בנק ברקליס , בהסכם שקומת הקרקע תשמש את הבנק לאורך שלושים שנה בין השנים 1934-1963 ,בתמורה למימון הקמת המבנה,( בפועל על פי בקשת הבנק הוארכה תקופת השימוש בעוד שנתיים ).

הכניסה לבנק הייתה מכוון חומות העיר העתיקה ,בשאר המבנה שהכניסה אליו הייתה מכוון גן דניאל אוסטר השתמשה העירייה למשכנה החדש עד לאחר מלחמת ששת הימים שאז נבנתה קריית העירייה החדשה וכיכר ספרא.

המבנה הישן שנבנה בתקופה המנדטורית , נבנה ותוכנן בידי האדריכל קליפורד הולידיי ,כמו יתר המבנים שתכנן המבנה נבנה בסגנון הבין לאומי ,על חלונות המבנה הוצבו סורגים שעוטרו בסמלו של הבנק באותיות האנגליות BB, כאשר הוחזר הבנק לידי מועצת העיר והעירייה בשנת 1965 הפך אולם הבנק לאולם מועצת העיר בישיבותיה, בשורת עמודים משיש, תמכו בין שתי הקומות .

בשנת 1993 עבר המבנה שיפוץ ,בעת שהוקמה קריית העירייה החדשה והמבנה עבר לשימוש מחלקת התרבות של העירייה , החלק של הבנק בקומת הקרקע הוסב את שמו לבית ניו יורק ושוכנת בו המחלקה המשותפת לערים ירושלים - ניו יורק, על קירות המבנה לכוון חומות העיר העתיקה הוחלט להשאיר את סימני הירי של הלגיון הירדני לאורך השנים 1947-1967.

פסיקה שנקבעה במשפט שערכה העירייה נגד חייב ארנונה לעירייה משנת 1930-1

בשנת 1931 קבע השופט הבריטי בודילי ,בתביעה שהגיש העורך דין בן אהרון בשם לקוחו על דרישת העירייה לקבל מס ארנונה על ביתו של הנתבע, לאחר שבדק השופט את סמכויות העירייה המנדטורית והעותומאנית ,על שכונות ובתים שמחוץ לחומות העיר העתיקה , קבע השופט בודילי ,כי העירייה חרגה מסמכויותיה ולא הסדירה את הריבונות העירונית על נכסים בתים ושכונות ואפילו שטחים ללא בנייה ,שמחוץ לחומת העיר העתיקה.

בפועל רק בנובמבר 1931 ,הוצא צו מטעם הנציב העליון ,המפרט את השטחים השייכים ריבונית לעיריית ירושלים והחייבים במס ארנונה לעירייה, למעשה בחקיקה העותומאנית נתגלו אי דיוקים וחסרון של הוראות חוקיות להסדרת חוקים אלו ,או שמה נעלמו הוראות כתובות אלו במהלך מלחמת העולם הראשונה.

חטא אף השלטון הבריטי בנושא ,מחוסר תשומת לב לחקיקה כזאת, שבוצעה למען האמת בעקבות פסיקת השופט בודילי ושנתנה פתח לכול המתגוררים מחוץ לחומות העיר העתיקה להימלט ולהימנע מתשלום ארנונה לעירייה.

מאידך גיסא ,צדקה העירייה בדרישתה להרוויח כסף בעבור קופת העיר מנכסים אלו ,אך החוסר בפקודות והוראות חתומות ,יצרו מצב של אי בהירות וחוקיות ומנעו את דרישתם לקבלת מיסי ארנונה, כספים שאמורים לשרת את הציבור ולא את כיסם הפרטי של חברי המועצה, לכן מחוסר כסות חוקית ,נכשלה העירייה בדרישתה והפסידה במשפט .

עיריית ירושלים החדשה לאחר מלחמת השחרור

חברי המועצה היהודיים ,המשיכו להיאבק על זכויות התושבים היהודיים ,עד שפוטרו ערב יציאת הבריטים מישראל, לאחר עזיבת הבריטיים ובשוך הקרבות בירושלים בשנת 1948 ולאחר כיבוש חלקים ושכונות מהעיר שהיו בשליטה מוסלמית ,נבחרה מועצה יהודית לעיר העברית ירושלים, במועצת העיר החדשה נבחרו 17 נציגים מהזרמים העדות והמגזרים הפוליטיים למועצת העיר, הבחירות היו לכלל תושבי העיר ללא הבדל דת ,לאום או מין.

העירייה החדשה לאחר מלחמת ששת הימים

לאחר מלחמת העצמאות ,כאשר העיר ירושלים חולקה באזור כיכר אלנבי ( כיום כיכר הצנחנים) , נותרה העירייה המנדטורית ,בשטחה של ירושלים היהודית אל מול חומות העיר העתיקה , רעיונות משונים עמדו לנגד עיניהם של מתכנני העיר וראשייה לגבי מיקומה החדש של בית העירייה.

נזרקו רעיונות לבנות את קריית העירייה במתחמים הבאים : אזור הבור ליד הכנסת הישנה ברחוב המלך גורג, במתחם בין תחנת אגד המרכזית ובנייני האומה, באזור מלונות קריית משה מול חניון המקשר הישן, בפאתי גן העצמאות באזור סוף רחוב אגרון.

מלון פאסט שהוקם בשנת 1891 על אדמות שרכשה הכנסייה הארמנית , מול חומות העיר העתיקה ומול מנזר נוטרדאם, בכיכר הצנחנים ,האדמה נרכשה על מנת לבנות מלון בעבור הצליינים שהגיעו לביקור בעיר העתיקה , את המבנה בן השלוש קומות וכמאה חדרי האירוח תכנן האדריכל הטמפלרי תיאודור זנדל , שגר ברחוב עמק רפאים מספר 9 הבית עם האריה מעל לדלת , בעת תכנונו זנדל ניצל את מלא השטח לבניית המבנה ואף הוסיף חצר פנימית עם גינה למלון,אלמנט קישוטי שבו הרבה להשתמש זנדל היו העמודים המסוגננים לתמיכה בין הקומות.

בקומת הקרקע של המלון שוכנו חנויות ואפילו בית הדואר האיטלקי ,אחד מששת סוכנויות הדואר שפעלו בתקופה העותומאנית בירושלים, שנסגר ערב מלחמת העולם הראשונה בפקודת התורכים,החידוש העיקרי והחדשני היה הכנסת צנרת מים לברזים בחדרי המלון ואמבטיות עם מים חמים בחלק חדרים, עוד הוסיף זנדל מערכת הסקה ברחבי המלון ובחדרים.

כיוון שבבעלות הכנסייה היה מלון שנקרא גרנד ניו הוטל ברחבת שער יפו ,שניהולו לא התנהל כראוי , החליטה הכנסייה הארמנית כי בסיום בניית המלון המבנה הוא יושכר ,האדם שהשכיר את המבנה, היה מרוני עשיר שהגיע מהאי מלטה בשם איסכנדר עווד ,בעל הכינוי הווארד ,שהיה בעליו של מלון נוסף בעיר יפו במושבה האמריקאנית, הוא העניק את שמו למלון שנקרא מלון הווארד ,תקלות שונות במתקניו החדישים של המלון, גרמו לו לעזוב את מבנה ולהחזירו לידי הכנסייה הארמנית.

העירייה המנדטורית מתקופת התורכים ברחוב ממילא

בתקופה העותומאנית שכנו משרדי הסראייה – מרכז השלטון האזרחי והצבאי התורכי ,בתוך החומות ברחוב שכיום אנו קוראים לו רחוב מעלות המדרשה, בשנת 1863 הוקמה העירייה הבלדייה הראשונה בסמטה הקרובה למבנה הסראייה  .

מבנה העירייה הראשונה כלל שלושה חדרים,השערות שונות היו לשמה הערבי של הבלדייה,חלק מזקני העיר העתיקה ,יש הטוענים כי המלה בלדייה הינה משמו של רופא יווני חכים אל בלדייה,רופא זה טיפל בחולי העיר העתיקה בחינם, אך סביר להניח כי היא מהמילה בלדייה בערבית שפרושה עירייה.

מלון פייל נבנה כאחד המבנים הראשונים שמחוץ לחומות העיר העתיקה , מבנה אבן בן שתי קומות בחלק המזרחי דרומי של בית העירייה,בחלק הנגדי בכביש רחוב שבטי ישראל בקומת הממסד היו חנויות ,הכניסה וחדר האוכל לאורחי המלון, בקומה העליונה היו מרפסות לחדרי האורחים,בצמוד לבית המלון הייתה חצר שבה ניתן היה לאכסן בעלי חיים ששימשו לרכיבה ומקום להקמת אוהלים .

הגן בחזית מתחם בית העיריה הישן מדרום לכיכר ספרא ,הגן שנקרא גן  גאמל פאשה ,הוקם בשנת 1891 בתקופת השלטון התורכי העותומאני בשטח שהיה בשליטת התורכים  ,שנה לאחר תחילת העבודה נחנך הגן שבתחילה שימש כמגרש מסדרים וייעודו השני היה לשמש ככיכר עירונית לרווחת תושבי העיר,ברצונם של אנשי השלטון התורכי לעצב כיכר בסגנון אירופאי הם יצרו בגן בריכת דגים ומרפסת עץ בעבור התזמורת התורכית שהנעימה אחת לשבוע בנגינתה בגן, את הגן הקיפה חומה לכוון רחוב יפו .

לאחר כיבוש ארץ ישראל וירושלים בסוף מלחמת העולם הראשונה , וכיוון שמבנה העירייה - הבלדייה  שהייתה במקומה השני ברחוב ממילא, בעת שהוחלט להעביר את בית העירייה למקומה החדש בבנין ראש העיר ההיסטורי מול החומות ,הם הקיפו את הגן ששמו התחלף לגן העיר ושעוצב מחדש בסגנון בין לאומי, במבני ציבור מודרני ,שכללו את בית העירייה ההיסטורי בידי האדריכל קליפורד הולידיי מבנה בנק לאומי שכיום עובר שינויים לקראת יעודו הבא, את בית הדואר הגדול ברחוב יפו,  בית החברה התנכית המבנה השני מצד שמאל של בית העירייה הישן ,את המוזיאון ההיסטורי ארכאולוגי כיום בנק ברקליס דיסקונט במרומי רחוב המלך שלמה .

היהודי המומר מלווין פטר ברגהיים ,הגיע לארץ ישראל לאחר שחלף עבר באנגליה ,שם המיר את דתו היהודית בנוצרית בשנת 1834 ,ארבע שנים לאחר מכן הגיע מלווין פטר ברגהיים לירושלים ביחד עם משפחתו כחבר באגודת המיסיון הבריטי ,לאחר עלייתו עבד בבית החולים של המיסיון הבריטי בעיר העתיקה כרוקח ,תוך כדי פעילות בצילום נופיה ומבנייה של ירושלים וארץ ישראל .

כאשר נפתחה הקונסוליה הגרמנית בירושלים בשנת 1852 ונישואי בתו לקונסול הגרמני בירושלים ,דגדג לו עברו ומוצאו הגרמני והוא עזב את המיסיון ופתח בפעילות מסחרית,הוא פתח עם שותף חנות צילום בעיר העתיקה ואף סניף נוסף שפעל בעיר ביירות ,אך עיקר הפעילות באותה תקופה הייתה הקמת בנק ברגהיים,אחד הבנקים הראשונים בארץ ישראל.

בית משפחת מלווין פטר ברגהיים

מבנה האבן בן שתי קומות וגג רעפים שמתחתיו הייתה עליית גג, עמד ברחוב יוחנן מגוש חלב, לבית הייתה חצר אחורית עם גן ואורוות סוסים, במקביל למשפחה היה מבנה נוסף באזור רחוב יפו ,בחלקו האחורי של בית מספר 70 ברחוב יפו, במבנה שהיה המלון אברהם קאמניץ .

המבנה בקריית העירייה , נבנה בידי הבנקאי מלווין פטר ברגהיים , בשנת 1851-2 פתח מלווין פטר ברגהיים את הבנק בירושלים ,ביחד עם ילדיו שהגיעו עמו לארץ ישראל, הבנק עסק בהעברת כספים מארץ ישראל למדינות באירופה, כמו כן עסק הבנק בחלפנות ופתיחת קווי אשריי לגורמים מסחריים.

מבנה בן שלוש קומות מאבן,שנבנה לקראת סוף המאה התשע עשר ,במטרה לשמש בקומת הממסד שלו מקום לחנויות ועסקים שחזיתם פתחים מקומרים ובקומות מעל כקומות מגורים,מעל היה גג רעפים , בעת מלחמת העולם השנייה הוסב המבנה לבית חולים של הצבא הבריטי , לאחר מלחמת השחרור ובעת שהמתחם נתפס בידי צה"ל ניתנה רשות הכניסה למעבדות הזואולוגיות של האוניברסיטה בהר הצופים שנסגרו ,לאחר שהוחלט להסב את כול מבני המתחם לקיריה שריכזה את כול מחלקות העירוניות שהיו מפוזרות ברחבי העיר ,שופץ המבנה והועבר לידי עיריית ירושלים לשימושה.

המבנה שנבנה בשנת 1926 ,קיבל את שמו מהרעיון לבנייתו כמרכז הפצת נצרות המיסיונרית לתושבי ארץ ישראל וירושלים ,של אגודת המיסיון הבריטי בארץ ישראל (החברה הבריטית לתנך) כהמשך למוסדותיה בעיר העתיקה ,את המבנה תכנן האדריכל הבריטי קליפורד הולידי האחראי לתכנונם של מספר מבנים במתחם העירייה וסביבתה.

בתכנונו יצר קליפורד מבנה בן ארבע קומות ומעל בגג הוצבו צינורות חרס לאוורור המבנה אשר נבנה  מאבן בסגנון ארץ ישראלי,תוך שילוב באלמנטים ארמניים של אריחי קרמיקה כחולים בכניסה וכיפה נחושתית מעליה ,בחזית המבנה הוצבה טבלה בידי המושל הבריטי באותה תקופה לורד פלומר, שנחקקו בה כי בידי החברה הבריטית לתנך ,להבעת האמונה בישו המשיחי .

החזית הן בצד הימני והן בשמאלי,עוצב באלמנטים הקשורים לספרה שלוש,כמו : שלושה זוגות של חלונות בכול קומה ,שלוש מרפסות,שלושה עמודים המובלטים בחזית בין שלושת הקשתות.