דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

ירושלים טחנות רוח וקמח

 
 

סיפורה של תחנת הקמח במאה שערים על פי האגדות הירושלמיות ,מתחיל בשנת 1888 , (השכונה עצמה הוקמה בשנת 1871) , בעת שהערבי ראמיס הקים את הטחנה במאה שערים, בעיה רצינית אחת הייתה לראמיס כיוון שהיה ערבי , שאת הקמח לאפייה קנו נשות מאה שערים מידי הטוחנים היהודיים בעיר העתיקה ואזור שער יפו.

כשהבין את החרם הבלתי כתוב שנעשה לו הכניס שותף יהודי על מנת לתת לו אצטלת הכשרות ,שותפו החדש משה שכונה מיילנער ( הטוחן ביידיש) , בהמשך לשותפות זאת מכר ראמיס את חלקו בטחנת הקמח ולשותפות הצטרפו היהודים האחים מנדיל (מנדל ) והשותף הנוסף נתנאל כהן,העסקים התנהלו בעצלתיים עד אשר צורף טוחן מומחה שעפסיל מילנר (מילנער) בן למשפחת טוחני הקמח משפחת בכרך בירושלים העתיקה,בראשית דרכו בתחנה הכניס ושיפר את מנגנוני הטחינה ואבני הרחיים והחל לייצר קמח דק ומשובח יותר  דבר שהגדיל את פרסומו ומכירותיו .

כאשר כושר התפוקה של טחינת הקמח עלה , פתחו השותפים בית מאפה בסמוך לטחנה לאפיית לחם ועוגות בכמויות קמח העודפות,בקומתה השנייה של הטחנה, למרות רעש היצור  פתח התושב יהושע ברמץ בשנת 1908 ,את בית המלון ארץ ישראל הראשון בשכונת מאה שערים , ובבית המלון הקים מסעדה שבה נהרו לסעוד רבנים ותלמידים, בבית המלון הזה התארחו רבנים ואדמורים מפורסמים ובאולם המסעדה נערכו חתונות של צאצאי גדולי הרבנים .

תחנת הקמח של מאה שערים
 
רחוב קקל 20 ביתם של יעקב וחנה ויגולניק

רחוב קקל 20 ביתם של יעקב פסח וחנה ויגולניק

המבנה ממוקם בצומת רחובות ,בפינת רחוב קקל ורחוב אוסישקין ובצידו השמאלי מתחיל רחוב פורוש .

יעקב ויגולניק היה בעלייה של תחנת קמח ברובע הארמני בעיר העתיקה בירושלים, אני מניח שהוא רכש את התחנה בשנת 1928 בעקבות מכירה פומבית של חמש שמיניות של התחנה,  בידי ההוצאה לפועל, בעקבות משפט שבו תבע יצחק לאבל את שותפו שלמה ראטה , המכירה הפומבית נערכה בתאריך 13.4.28 תיק 2318/26

הוא בנה את ביתו בשכונת רחביה , מבנה ענק מאבן אדומה הכולל קשתות וחלק מרכזי מעוגל החורג ממתאר המבנה , החלק העגול המרכזי מחלק את המבנה לשני חלקים עם שתי גרמי מדרגות פנימיים.

את הבית מקיפה חומה שעליה שבכת ברזל מעוצבת במרכז המבנה שער אבן ושערי ברזל שעליו מונוגרמות ,מעל לשער הקשתי תלויה טבלת נחושת שעליה כתוב בית יעקב פסח וחנה ויגולניק.

 

רחוב קקל 20 ביתם של יעקב וחנה ויגולניק
 
ספור תחנת הקמח במוצא

ספור תחנת הקמח במוצא

בסביבות 1910 החליטה פיקא כי ומקימה חמשה בתים לאיכרים חדשים שיתיישבו במוצא באזור העלייה לכוון סיבובי כביש שבע האחיות ,בתים אלו נהרסו בתחילת שנות השמונים, שלושה מן המתיישבים החדשים בבתים אלו, בערין חיים שכונה הטוחן ,קריסטאל נתן זיידמאן , לאחר שהתאחדו לרעיון להקים טחנת קמח לטחינת הדגנים של התושבים הערביים בסביבה .

 

את תבואתם גידלו תושבי קולוניה והסביבה באזור עמק אילון ,לאחר הקציר הביאו את התבואה ,לטחנת הקמח של השלושה ,שהופעלה במנגנון הנעת מי המעיינות  , קשיים של פרנסה הפרידה את החבילה ושותפיו של בערין הטוחן ,עברו לפתוח תחנות קמח משלהם אחת מהם בעיר עזה.

 

ספור תחנת הקמח במוצא
 
בתקופת השלטון המוסלמי של מוחמד עלי, שכבש את הארץ מידי העותומאניים לאחר שמרד בהם בהיותו מושל מתחת לשלטון המצרי, מוחמד עלי היה מנהיג יעיל ומסודר ושהנהיג שיטת מיסוי שווה על כולם ללא הבדל מהי דתם ומוצאם ,בניגוד לשלטון המושחת בעבר.

 

בימי השלטון המצרי בירושלים, הוקמו שתי תחנות רוח בתחומי העיר העתיקה ,הטחנה הראשונה, באזור המנזר והכנסייה הארמנית ,בקרבה לשער ציון ,שהוקמה הראשונה ושימשה את אנשי העדה הארמנית וצליינים בירושלים העתיקה, תחנה זאת פעלה בסביבות עשרים שנה  .

 

התחנה השנייה הוקמה לצרכי הצבא המוסלמי ,באזור הר ציון ונקראה על שם בנו המצביא תחנת אברהים פחה , היא הייתה התחנה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה לטחנה סופקו אבני רחיים מאזור סיני , כנפי התחנה הותקנו בשיטה שאנו רואים באיי יוון ,היו מורכבים על כיפה שנעה בהפעלה ידנית עם מנואלה ,לכוון כוון הרוח המשתנה.

 

מאחר ותושביה המוסלמים והפלאחים המקומיים , הרגישו עצמם מעל לשאר התושבים ושיטת גביית המיסים החדשה של המושל מוחמד עלי, גרמה להם להתקומם ולפרוץ לעיר ולהניס את צבאו של מוחמד עלי ,באותה עת הרסו את תחנת הרוח הצבאית בהר ציון ושברו את אבני הרחיים , לאחר שדוכא המרד בידי מוחמד עלי ובנו אברהים חזר השקט לירושלים .    

טחנת רוח בהר ציון
 
העיר העתיקה טחנת הקמח של פטר ברגהיים ליד שער שכם

טחנת הקמח של פטר ברגהיים ליד שער שכם

בשנת 1877 הביאו היהודי המומר פטר ברגהיים ובנו, מנוע קיטור והקימו טחנת לטחינת קמח במתכונת תעשייתית ראשונה, מחוץ לחומות באזור שער שכם , טחינת הגרגרים היתה חדשנית כיוון שלא נטחנו באבני רחיים אלא עברו בגלילים העשויים מברזל ,המנוע של הטחנה הוסק בעצי זית , טחנה זאת החזיקה למעלה מעשרים וחמש שנה .

 

בניגוד לתחנות אחרות ברגהיים לא טחן בשביל אחרים את תוצרתם , אלא הטחנה סיפקה קמח טחון שעבר ניפוי קפדני מגידוליו, והקמח נחשב למשובח בטיב שלא נראה עד אז בישראל , גם משום שאת החיטה גידל באדמותיו באזור גזר, ולעיתים רכש מהחקלאים סחורה שהתאימה לרמת העיבוד שנתן בטחינת הגרגרים בטחנתו, כיוון שרצה את הלקוחות היהודיים ,שמר גם את דיני היהדות שחלו על הטחינה ולכן גם הפריש מעשר כדת מהחיטה ושמר על נושא השמיטה.

 

העיר העתיקה טחנת הקמח של פטר ברגהיים ליד שער שכם
 
העיר העתיקה איפה מתחבאת הטחינה האחות הקטנה של החומוס
איפה מתחבאת הטחינה , האחות הקטנה של החומוס
סיפורת לחבר'יה
טחינה מיוצרת משומשום , טחינה טהורה או כפי שאנו קוראים לה גולמית מיוצרת ללא תוספת חומרי גלם נוספים להגדלת הכמות כמו בבתי חרושת המכאניים והתעשייתיים, כאשר פותחים מיכל טחינה צריך לראות סמיכות ,לא שמן צף מלמעלה ובמיוחד לא משקע בתחתית הכלי לסיום השימוש משקע מרמז על תוספות שונות שנתווספו לגרגרי השומשום עקב מחירם בשוק, תערובת זאת כוללת גם  חלקיקים הנופלים מאבני הריחיים העשויות אבן סגסוגת שנושרות בתהליך הטחינה במכונת הטחינה המודרניות  , במפעל ביתי אמיתי נמצא לרוב גלגל אבן צור לטחינת השומשום או דומייה לפעולה זאת.
 
בפעילות הכנת הטחינה התעשייתית בניגוד לעבודה הידנית,  משתמשים המפעלים בתוספות של קמח תירס ושמן סוייה , לפעמים ביחס של 50 אחוז בהוספה לתרכובת השומשום,  בעת תהליך היצור,בנוסף מכונות טחינה מודרניות כוללות עד ארבעה אבני ריחיים הטוחנות בעת ובעונה אחת במהירות מוגברת (תעשייה לא ? ) אבני ריחיים אלו מורכבות מאבן סגסוגת, המותירות את חותמתם ומשאירות חלקיקים בצורת גרגרים ואבקה המתערבבות גם בתערובת התעשייתית הממוכנת .
 
השומשום המשובח מגיע מאתיופיה ,לעיבודו עובדים בתהליך המסורתי בעבודת היד לוקחים גרגרי שומשום ,משרים במי מלח ופורשים על שקים , קולים ומייבשים בתנור ומשם לאבן הריחיים .
 
כאשר מייצרים טחינה אדומה לאחר קלייה הארוכה מכניסים למכונת הטחינה ולאחר מכן מערבלים במערבל ,בתהליך הזה השמן נפרד מהתוצרת הסופית הכוסבה, חלקו משמש לטיבול ותרופות סבתא כמו הוויגרה ,חלקו עובר לתזונת בעלי חיים.
 
בתחומי העיר העתיקה ,בגדה וברחבי ישראל מפוזרים מספר מפעלים המייצרים טחינה , חלקם הגדול מוכרים לנו את ספור הטחינה הגולמית ,אך מרקם התוצרת שאנו משתמשים בה היא כפי שכתבתי בתחילת מאמרי חשודה שאינה כזאת.
 
סיפורי זה שאינו פרסומת או דומה לה, מתחיל במכולת קטנה בעיר העתיקה בשם חראת אל סעדייה שמגיעים אליו משוק אפטימוס בשכונת מוריסתאן ליד כנסיית הקבר  ,דרך שוק הצבעים פונים שמאלה לשוק בית הגת,ומשם לרחוב הגיא ,משם לרחוב מעלות שייך רייחאן ובמעלה המדרגות לחנות המכולת הפינתית , לאורך כול הדרך לחנות -מפעל, יש ללכת לפי שמות הרחובות שכתבתי .
 
כאשר נכנסים בפתח המכולת בארבעת המדרגות , מסתתרת לאחר ארבעה צעדים דלת פח שמאחוריה מפעל הטחינה הגולמית בעבודת יד של המשפחה, תשאלו מה פתאום מכולת ואז אחזיר אותכם לימי האינטיפדה השנייה ,שכול בר דעת מביננו הרחיק עצמו מהעיר העתיקה ובעיות הפרנסה או יותר נכון העדר הקונים, הכריח את המשפחה להשתלב בעסקי המכולות.
 
העסק המשפחתי קיים למעלה ממאה שלושים שנה , זהו דור שלישי ליצרני טחינה, שנים מתוך ארבעת ילדיו הצעירים של בעל המפעל האחרון, מפעילים כיום את המפעל, אביהם עבד כמאה שנה במפעלו וחיי לפי סיפורם חיי כמאה עשרים שנה, נו מה אתם אומרים על נפלאות הטחינה ? . 
העיר העתיקה איפה מתחבאת הטחינה האחות הקטנה של החומוס
 
תחנת הקמח של מרדכי סלמון ברובע הארמני

בסוף המאה התשע עשר שכרו מרדכי סלומון ואביו אברהם ,אחיו של יואל משה סלומון חלקה ברובע הארמני ,על החלקה הקים מבנה לתחנת קמח שהופעלה בעזרת בעלי חיים בשנת 1905  החליט לעבור מחוץ לחומות ירושלים ורכש חלקת אדמה באזור שכונת כנסת א , על חלקה זאת בנה את ביתו וטחנת קמח מופעלת במנוע קורוסין שפעל בשיטת השריפה הפנימית המנוע תודלק בנפט. 

כאשר בנו נכנס לעסקי הטחינה הוא החליף את מנוע הקורוסין בתחנה למנוע גדול יותר שהגדיל פי ארבע את יכולות הביצוע של הספק התחנה ,תחנה זאת חדלה לעבוד בשנת 1914 בעת שנשרפה .

 

תחנת הקמח של מרדכי סלמון ברובע הארמני
 
טחנת הקמח זרובבל בירושלים

 טחנת הקמח זרובבל בירושלים

בסוף המאה ה 19 תחילת המאה ה 19 הוקמה טחנת הקמח המוטורית באמצעות קיטור שנקראה טחנת זרובבל , טחנה זאת הוקמה במימון חיים אהרון ולירו הבנקאי הירושלמי, המנוע להקמת טחנת זרובבל כטחנת קמח מודרנית בידי הפרדסן והסוחר וחבר מועצת העיר יפו ישפה אברהם, בנוסף התיישב ישפה אברהם בירושלים בשנת 1905 ובנה בה גם את בייתו,בנוסף לשטחי אדמה שרכש בעת שעלה לישראל מרוסייה בנס ציונה.

 

טחנת הקמח זרובבל הוקמה בשטח של שכיום ממוקם בו בית הבריאות שטראוס , התחנה פעלה עד שנת 1909 וחדלה לפעול לתקופה קצרה עקב שריפה שפרצה בה בתאריך 4.11.1908 , לכבוד השריפה נכתב בעיתון הצבי מחזה ,שקיבל את השם : טחנת זרובבל שרפה באש – תנו לנו מכבים ,בכתבת מחזה מתואר השכמה של צופה שכן שהתעורר ומהאור של להבות האש, בסיפורו צחת הכותרת התבערה השלישית בירושלים ,מתאר הצופה את מראה הלהבות את העשן את פיצוצי החומרים ובעיקר ניסה לתאר את ריח השריפה, הטחנה שופצה והמשיכה בפעילותה לאורך שנים נוספות.
 

טחנת הקמח זרובבל הכילה שלושה אולמות ,אולם ליצור,אולם שהכיל חומרי הגלם לגרעינים אולם שלישי היה המחסן שבו אוחסנו פחי חומרי ההסקה ושקים ריקים של שקי התבואה , לאחר השריפה בשנת 1909 ,שופצה תחנת הקמח והורחבה ,כתוצאה מכך נשכרו עוד פועלים לעבודה , אך התחנה לא הצליחה להתרומם בשל ההוצאות והתחרות ונסגרה ולאחר מכן נפתחה שוב והפכה לתחנה קמח קטנה עד שנסגרה סופית.

 
טחנת הקמח זרובבל בירושלים
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור