דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

ירושלים העיר העתיקה

 

 
 
 

היה נצר לחמולת שאודי דאג'ני , טוענים שאת שמם קבלו ממקום מגורי השושלת בבית דגן , לאורך כול חיו היה ממובילי ההתנגדות למופתי חג' אמין אלחוסייני , ומראשי האופוזיציה בראשות ראג'וב בק נשאשיבי , חסן גם היה מהתומכים הגדולים של האמיר עבדאללה מירדן, עד שבהלצה טענו כי הוא קונסול הכבוד של עבדאללה בארץ ישראל ,חסן גם התנגד למלך פייסל מערב עקב השתלטות חמולות של אבן סעיד על רוב שטחי ערב הסעודית.

בהתנגדותו חסן הוכיח בפרסום מספרי, כי בניגוד לשמועות צבאו של פייסל, אינו רב כול כך ולכן הוא איננו חזק, ולכן לא יוכל לעמוד ולנצח במלחמה שבה ישתתף צבא בעל ציוד מודרני על מנת להגדיל את ההתנגדות צרף חוברת הסבר לנימוקיו .

כאשר פרץ המרד כנגד השלטון הבריטי בהתקוממות הערבית בשנת 1936 , ניצב חסן בין גדולי המסיתים והצליח לסחוף אחריו ,את נהגי המשאיות הערבים והיהודים לשביתה פראית כנגד השלטונות, בתגובה נעצר חסן ביחד עם מנהיגים ערבים נוספים ונעצר במחנה המעצר שאותו הקימו הבריטים בסרפנד .

בתקופת המרד הערבי כנגד השלטון הבריטי בארץ ישראל, במחצית שנת 1936,החליטו שלטונות המנדט, על הקמת מחנה המעצר לערבים בסמוך למחנה הצבאי הבריטי בסרפנד ובית החולים הצבאי ,שהוקמו במקום מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה,

המחנה הצבאי נקרא בשמו של הכפר הערבי הסמוך צרפנד אל-עמאר, מחנה המעצר הראשון שהוקם בשנות השלושים בצריפין, צמח וגדל והשתרע על פני מאות דונמים כולל מחנה לטרון בשלב הראשון תוכנן מקום למאתיים עצורים,במהרה הוכפלה כמות העצורים ל 400.

לאחר שחרורו ממחנה סרפנד ,החליט להתפטר מחברותו במפלגת ההנהגה הערבית, בראשותו של ראג'וב בק נשאשיבי , מכוון שטען כי הפוליטיקה המפלגתית איננה רלוונטית יותר ויש מקום לפעילות במסגרות ארציות, בפועל ההתפטרות נבעה מחילוקי דעות בנושאים מפלגתיים .

לאחר שחרורו הפך למוסלמי דתי ,מוסלמים בהמשיך להופיע כסנגור בבתי משפט שבהם נידונו מוסלמים בתביעות למרד והסתה כנגד השלטון הבריטי , חסן גם דרש והגיש תזכיר על רצונו להופיע בפני ועדת פיל (ועדת חלוקת ארץ ישראל) על מנת לשטח את טענות המוסלמים לשטחה של ארץ ישראל , ולהקטין את השטח שיועד ליהודים.

בצעדו זה שהיה מעל לראשם של העסקנים הערבים ,שהתנגדו גם הם למסירת שטחים בארץ ישראל ליהודים הכעיס חסן ופגע בכבודם של אנשי ההנהגה המוסלמית בארץ, צעדו זה גרם להנהגה המוסלמית לעמוד על רגליה ולשלוח לו איומים ברצח .

איומים אלו עשו את שלהם וחסן פרש מפעילות פוליטית כלל ערבית , למרות זאת לא שכחו יריביו את איומיהם ורצחו אותו ביריות, גופתו נתגלתה ליד מסילת הרכבת בדרך שבין לוד לירושלים .

לאחר מותו נערכה ישיבת זיכרון במועצת העיר ירושלים שבו ספד לו ראש העיר מוסטפה ,לנאום זה הוסיף בדיפלומטיות דניאל אוסטר ,כי התושבים היהודים בירושלים ,מוסרים את תנחומיהם למשפחה, גם המושל הבריטי קיטרוטש במחוז ירושלים שלח את תנחומיו.

ירושלים חסן צדקי דאג'אני קמצוץ מקורות חיו
 
ירושלים העתיקה שער יפו באב אל חליל

השער ממוקם באמצע החומה המערבית של העיר ליד מגדל דוד .

השער נבנה בשנת 1538,שימש דרך מעבר ראשית לעיר העתיקה,והיה היחידי אשר נפתח בלילות לצרכי מעבר מתפללים מבני כל הדתות,השער מוגן בידי בית שער ,שעליו הותקנו אמצעי הגנה נרחבים.

 

בתקופה העותומאנית חשיבות השער עלתה, והפכה ככניסה הראשית לעיר העתיקה ואלפי בני דתות שונים חלפו דרכו כאשר נכנסו בין חומות העיר העתיקה , כיוון שהיו מודעים התורכים לחשיבותו המרכזית ,הם הציבו לעיתים גרדומים בעת ביצוע גזרי דין על מנת להציג מסר מפחיד לתושבים שיזהרו .

ירושלים העתיקה שער יפו באב אל חליל
 
המושבות האמריקאניות בישראל סיפור תחילתם

תחילת ההתיישבות המיסיונרית האמריקאנית בישראל ,משולבת בחזון בעבודת האדמה והנצרות התנכית הטהורה, הדגם של אנשי המושבות הראשונות מאמריקה ,כללה בעיקר חולי סינדרום ישראל אשר ניזונו מן האמונה בסיפורי התנך והאמונה הדתית במקורות התנך הצטרפו לרעיון השיגעון והאידיאל ,לממש אמונה זאת בהתיישבות בארץ ישראל,והיא החלה כבר בתחילת המאה השמונה עשר ,סוגים שונים של מאמינים נוצריים ,האמינו כי באמצעות התיישבות חקלאית ,ניתן להשפיע על התושבים ולהמיר את דתם לנצרות בזרמיה השונים.

דרך ההגעה היה לרוב כניסה בנמל יפו ,התיישבות בחלקי ישראל כמו אזור ירושלים ותל אביב ,אלא שמיסיונרים אלו שניסו להקים חוות חקלאיות נתקלו בעוינות של תושביה המוסלמים בעיקר הפלחים שלרוב היו בדואים גאים שהתיישבו בארץ, שהתנגדו לכניסת זרים ובייחוד בניסיונם להמיר את דתם.

המושבות האמריקאניות בישראל סיפור תחילתם
 
העיר העתיקה ספור תלאות היהודים במאה התשע עשר

עד תחילת המאה התשע עשר תחת שלטון התורכים בארץ ישראל ובירושלים העתיקה בין החומות מספרם של היהודים לא היה רב , כאלפים איש נוספו לאוכלוסיית העיר בשנת 1836 בעיקר יהודים אשכנזיים עקב רעידת האדמה הגדולה שחוותה ארץ ישראל ובעיקר בעיר צפת .

שלא יעבור בראשכם כי הם הגיעו לנחלה ושלום בעקבות המעבר לירושלים העתיקה, הבעיות העיקריות שחוו היהודים בעיר העתיקה התנקזו בראש ובראשונה ביחסו המשפיל וההתנגדות של הרוב המוסלמי בעיר העתיקה כנגד התושבים היהודים,קיצונים ואנשי דת מוסלמיים מיררו את חייהם יש להוסיף את מעמדם הבלתי חוקי מצד השלטון התורכי שניזון ממנות בקשיש ,כמו שנאמר כסף יעוור עיניי שליטים ופקידות, תוסיפו לכך את חוסר היכולת להתלונן ,או בפני מי להתלונן ,בשל התנהגות והצקות של שכניהם המוסלמים והרי לכם מרקחת חיים מסובכת.

אך הצרות הגדולות יותר בתנאי המגורים בעיר העתיקה נבעו מחוסר מודעות ותכנון לקוי של העיר שהתרחבה בין החומות ללא בקרה או הכנת תשתיות ובעיקר מחוסר רצונו של השלטון התורכי להשקיע ולשפר את תנאי המחייה והבריאות בתוככי העיר העתיקה והרי לכם מתכון בטוח לכישלון.

העיר העתיקה ספור תלאות היהודים במאה התשע עשר
 
המומר יוחנן משולם ממלטה

יוחנן משולם המומר, נחשב לאחד היהודים המומרים הראשונים ,מוצאו להורים שהתיישבו בבריטניה מיוון ,יוחנן נדד במדינות העולם וכאשר שהה בתוניס והתיידד עם מסיונרים, לאחר ביקורו בתוניס עבר לתור את מלטה, בעת ביקורו התיידד עם הכומר סמואל גובט שלימים עבר להתגורר בירושלים וקבל את התואר של הבישוף הפרוטסטנטי הראשון בירושלים.

בעת השהות באי מלטה ובעקבות השפעתו של סמואל גובט ,המיר את דתו היהודית והתנצר והמשיך את מסעותיו עד שנת 1840 שאז עלה לישראל ומעשהו הראשון היה הקמת בית מלון בשנת 1841 באזור שער שכם,בהמשך באזור הרובע הארמני .

המומר יוחנן משולם ממלטה
 

תודה לפרופסור יוסי לשם על עזרתו בכתיבת המאמר. 

לאחר בנייתו שימש מבנה אכסניה סנט פאולוס לשימושים שונים , את המוזיאון לזואולוגיה במרתף הקים האב ארנסט שמיץ בשנת 1908, בעת שניהל את בית הספר לנערות באכסניה אך האב ארנסט שמיט נודע גם כזואולוג, והתעניין במיוחד בבעלי חיים הנזכרים במקרא.
 
הוא פחלץ בעלי חיים ארצישראליים שצדו עבורו ציידים בדואים והציגם בארונות תצוגה שבנה במרתף, יודעי סוד סיפרו שמסתתרים שם פוחלצי חיות נדירות, בהן אייל הכרמל, ברדלס, נמר ואפילו תנין מאחרוני בני מינם שניצודו בארץ.

האב ארנסט שמיץ היה איש דת וזואולוג גרמני ,כאשר החל זרם הנוצרי הפרוטסטנטי בגרמניה להתחזק ,סולק שמיץ בתקופת שלטונו של הקנצלר ביסמרק ,ממוסדות הדת עקד דבקותו בזרם הקתולי , במוסדות שבהם שימש גם כמורה ועבר באיי מדירה שבאוקיאנוס האטלנטי ,שם שרת כשלושים שנה כמורה והמשיך בעבודתו בתחום הזואולוגי , עבודה זאת משכה את עיני האיגוד הגרמני למען ארץ הקודש ,ששלחה אותו לשרת בארץ ישראל כמנהל המוסדות הקתוליים במקום המנהל וילהלם שמיט שנהרג בתאונה.

במשך שנים גילה ,חקר וערך מסעות ברחבי הארץ על מנת, למיין זנים חדשים של בעלי חיים כמו סוג של קרקל וסוגי נמלים בארץ ישראל כמו הקמפונית , זוחלים ,יונקים ועופות כמו תנשמת לבנה , והרחיב את החומר המדעי שנאסף בעזרת מיון וכתיבה מדוקדקת של ממצאיו , חלק מהחיות שפוחלצו נשלחו לעיבוד במוסדות מפורסמים בברלין על מנת לשמר את איכות הפחלוץ ,חלקם נותרו במוזיאון הטבע בברלין ,והשאר הוחזרו לאחר מכן וצורפו לאוספיו במוזיאון הקטן שפתח באכסניה.

האוסף הנסתר הזה הכולל את הנמר האחרון שניצוד בהרי ירושלים, פוחלץ של תנין יאור, מבין האחרונים שניצוד בנחל התנינים, מאזור ים המלח מוצג פוחלץ של הברדלס האחרון סוגי קרקלים (חתולי בר שנעלמו ממפת הטבע בארץ ישראל, שפני סלע , ראם ,אייל הכרמל עיט שחור מאזור ים המלח ,באוסף המקורי היו גם מוצגים של פריטים מארצות שונות בעיקר מאיי מדירה ,כמו ציפור גן עדן ואפודי הזהב שנעלמו גם כן ונמצאו באוסף.

אחד מהסיפורים היותר מיוחדים אודותיו ,קשורה לחסידה  ,שנפשה ליד בריכת המים של בריכת ממילא בירושלים בתחילת המאה העשרים , ,זמן קצר לאחר הגעתו לירושלים ערך שמיץ סיור בבריכה, בעת צפייתו בלהקה .הבחין שמיץ כי אחת החסידות ענדה טבעת הטבעה בצבע כסף על רגלה , שמיץ ירה בחסידה ובחן את ההטבעה שלרגלה, וגילה שהטבעת שהחסידה ענדה טבעת שהוטבעה בהונגריה .

על הטבעת הוטבעו הספרות 293 והאותיות HU שציינו שארץ המוצא היא הונגריה, מיד ישב שמיץ וכתב למטביע הטבעת על רגלה של החסידה, במכתבו ציין שמיץ כי החסידה עפה מעל לאלפיים קילומטר במשך שמונה חודשים ,עד לנחיתה בבריכת ממילא ,המטביע ההונגרי של הטבעת ,השיב לו כי הטביע עוד כאחד עשר טבעות נוספות על חסידות .

בזכות שמיץ שהבחין בטבעת שעל החסידה, הוברר כי בנדידת הציפורים מאירופה ,הם עוברות גם מעל לשמי ארץ ישראל ,ועוצרות למנוחה במקווי מים בדרכם ,אך הגילוי הגדול הוא שהתברר כי מלאכת ההטבעה באירופה החלה בסוף המאה התשע עשר.

סיפור נוסף קשור לביצת היען המוצגת באוסף ,כיוון שהיא שייכת לתת מין של יען שחיי בצפון הארץ ובסוריה בעבר, והביצה שונה מביצי יען שאנו מכירים מאפריקה, בביצה זאת נותר עובר של יען ,שבעתיד נוכל לנסות ולהשתמש בגנים שלו או בדי אן איי, במאמץ של שיבוט להחזיר את המין לאזור.

את אחד מהדובים הסורים האחרונים באזורנו ,צד הצייד אלפרד רוף , למרות בקשותיו של שמיץ לא הסכים אלפרד רוף למכור לו את הדוב ,שעורו שימש אותו כתפאורה במלון טבריה שהיה מנהלו, למרות זאת הצליח שמיץ לרכוש את הדוב האחרון שניצוד בסוריה ולהציגו במוזיאונו.

לפני מלחמת העולם הראשונה, עזב שמיץ את האכסניה סנט פאולוס ועבר להתגורר באכסניית טבחה ,ומשם עבר לגור באכסניית נזירות בכרמל שם גם נפטר ,אוספו נותר עלום ופרט לשמועות ,שהוא באיזה מקום בעיר העתיקה לא נראה לזואולוגים עד אחרי מלחמת ששת הימים.

האוסף המפוחלץ עצמו שהתגלה בתוך ארונות זכוכית במרתפי האכסניה , עבר תקופה קשה מהעדר תנאי טמפרטורה נאותים ומשימוש ללימודי טבע באכסניה של התלמידים ,לאחר משא ומתן שארך מעל עשרים שנה הסכימו קברניטי העדה הנוצרית ,להשאיל את האוסף לשיקום ולתצוגה במוזיאון הטבע בתל אביב ,באגף בקומה השלישית שנקרא על שמו של ארנסט שמיץ.

אולי בזכות האוסף המיוחד שנותר של חיות שחיו בארץ ישראל בעבר ונכחדו , ניתן להבין את הצורך להגן על הטבע למען הדורות הבאים.

העיר העתיקה אכסניית סנט פאולוס הזואולוג ארנסט שמיץ
 

המשך סיפור הבלדייה

עקב הצפיפות של מבנה הבלדייה הישנה בתחומי העיר העתיקה , אל מול הצרכים החדשים המוניציפליים הגדלים בבלדייה ,נאלצה הבלדייה הישנה ,לנדוד בשנת 1932 אל מחוץ לחומות ועברה לרחוב ממילא 20.

הבלדייה החדשה שברחוב ממילא 20 ,כללה שלושה חדרים בקומה העליונה שמעל לשלושת החנויות שניצבו בקומת הקרקע, כיום מבנה הבלדיה הישנה עבר שיפוץ ושחזור בעת ששופץ מדרחוב אלרוב , בקומה השנייה שבה הייתה הבלדייה ,נפתחו שלושת חנויות של רשת פוקס ופתחם כלפי מדרחוב אלרוב.

כיוון שמשרדי העירייה השנייה שמחוץ לחומות ,כללו רק שלושה חדרים , התברר במהרה כי הבלדייה בממילא גם היא לא מספיקה לפעילות העירונית הגדלה , על כן עברו משרדי העירייה הירושלמית בפעם השלישית בשנת 1932 ,למבנים שנבנו מעל לכיכר אלנבי שכיום נקראת כיכר הצנחנים,

את מבנה הבלדייה הישנה ברחוב ממילא 20 ,מכרה העירייה לאחר המעבר למקומה החדש למהנדסים סלים אבו סואן ושותפו מרקוס נאסר בסכום של 22.000 לא"י .

בשנת 1926 החלו רחוב דרך יפו והמדרכות לצידה בירושלים להתכסות בזפת, בעיקר באזור שער יפו ,אך גם לכוון גן העיר ליד בית העירייה עד מחנה יהודה ובואך ליציאה מהעיר לכוון העיר יפו ,הדרך תוקנה בעבור מכוניות ועגלות ,העבודה בוצעה בידי סוללים ערביים,(עירייה בשליטה ערבית ) , לשיקום הדרכים ליד העיר העתיקה מתווספת הרחבת הכביש ליד שער שכם באזור דרך שכם והמושבה האמריקאית.

רחוב יפו 2 בית העירייה הישן ( כיכר אלנבי –כיכר הצנחנים)

מבנה העירייה ישן שהוקם בתקופת המנדט הבריטי ,לאחר מעברו מרחוב ממילא , מבנה שהקמתו בשנים 1929-1934 במימון בנק ברקליס , בהסכם שקומת הקרקע תשמש את הבנק לאורך שלושים שנה בין השנים 1934-1963 ,בתמורה למימון הקמת המבנה,( בפועל על פי בקשת הבנק הוארכה תקופת השימוש בעוד שנתיים ).

הכניסה לבנק הייתה מכוון חומות העיר העתיקה ,בשאר המבנה שהכניסה אליו הייתה מכוון גן דניאל אוסטר השתמשה העירייה למשכנה החדש עד לאחר מלחמת ששת הימים שאז נבנתה קריית העירייה החדשה וכיכר ספרא.

המבנה הישן שנבנה בתקופה המנדטורית , נבנה ותוכנן בידי האדריכל קליפורד הולידיי ,כמו יתר המבנים שתכנן המבנה נבנה בסגנון הבין לאומי ,על חלונות המבנה הוצבו סורגים שעוטרו בסמלו של הבנק באותיות האנגליות BB, כאשר הוחזר הבנק לידי מועצת העיר והעירייה בשנת 1965 הפך אולם הבנק לאולם מועצת העיר בישיבותיה, בשורת עמודים משיש, תמכו בין שתי הקומות .

בשנת 1993 עבר המבנה שיפוץ ,בעת שהוקמה קריית העירייה החדשה והמבנה עבר לשימוש מחלקת התרבות של העירייה , החלק של הבנק בקומת הקרקע הוסב את שמו לבית ניו יורק ושוכנת בו המחלקה המשותפת לערים ירושלים - ניו יורק, על קירות המבנה לכוון חומות העיר העתיקה הוחלט להשאיר את סימני הירי של הלגיון הירדני לאורך השנים 1947-1967.

פסיקה שנקבעה במשפט שערכה העירייה נגד חייב ארנונה לעירייה משנת 1930-1

בשנת 1931 קבע השופט הבריטי בודילי ,בתביעה שהגיש העורך דין בן אהרון בשם לקוחו על דרישת העירייה לקבל מס ארנונה על ביתו של הנתבע, לאחר שבדק השופט את סמכויות העירייה המנדטורית והעותומאנית ,על שכונות ובתים שמחוץ לחומות העיר העתיקה , קבע השופט בודילי ,כי העירייה חרגה מסמכויותיה ולא הסדירה את הריבונות העירונית על נכסים בתים ושכונות ואפילו שטחים ללא בנייה ,שמחוץ לחומת העיר העתיקה.

בפועל רק בנובמבר 1931 ,הוצא צו מטעם הנציב העליון ,המפרט את השטחים השייכים ריבונית לעיריית ירושלים והחייבים במס ארנונה לעירייה, למעשה בחקיקה העותומאנית נתגלו אי דיוקים וחסרון של הוראות חוקיות להסדרת חוקים אלו ,או שמה נעלמו הוראות כתובות אלו במהלך מלחמת העולם הראשונה.

חטא אף השלטון הבריטי בנושא ,מחוסר תשומת לב לחקיקה כזאת, שבוצעה למען האמת בעקבות פסיקת השופט בודילי ושנתנה פתח לכול המתגוררים מחוץ לחומות העיר העתיקה להימלט ולהימנע מתשלום ארנונה לעירייה.

מאידך גיסא ,צדקה העירייה בדרישתה להרוויח כסף בעבור קופת העיר מנכסים אלו ,אך החוסר בפקודות והוראות חתומות ,יצרו מצב של אי בהירות וחוקיות ומנעו את דרישתם לקבלת מיסי ארנונה, כספים שאמורים לשרת את הציבור ולא את כיסם הפרטי של חברי המועצה, לכן מחוסר כסות חוקית ,נכשלה העירייה בדרישתה והפסידה במשפט .

עיריית ירושלים החדשה לאחר מלחמת השחרור

חברי המועצה היהודיים ,המשיכו להיאבק על זכויות התושבים היהודיים ,עד שפוטרו ערב יציאת הבריטים מישראל, לאחר עזיבת הבריטיים ובשוך הקרבות בירושלים בשנת 1948 ולאחר כיבוש חלקים ושכונות מהעיר שהיו בשליטה מוסלמית ,נבחרה מועצה יהודית לעיר העברית ירושלים, במועצת העיר החדשה נבחרו 17 נציגים מהזרמים העדות והמגזרים הפוליטיים למועצת העיר, הבחירות היו לכלל תושבי העיר ללא הבדל דת ,לאום או מין.

העירייה החדשה לאחר מלחמת ששת הימים

לאחר מלחמת העצמאות ,כאשר העיר ירושלים חולקה באזור כיכר אלנבי ( כיום כיכר הצנחנים) , נותרה העירייה המנדטורית ,בשטחה של ירושלים היהודית אל מול חומות העיר העתיקה , רעיונות משונים עמדו לנגד עיניהם של מתכנני העיר וראשייה לגבי מיקומה החדש של בית העירייה.

נזרקו רעיונות לבנות את קריית העירייה במתחמים הבאים : אזור הבור ליד הכנסת הישנה ברחוב המלך גורג, במתחם בין תחנת אגד המרכזית ובנייני האומה, באזור מלונות קריית משה מול חניון המקשר הישן, בפאתי גן העצמאות באזור סוף רחוב אגרון.

ירושלים סיפור העירייה הבלדייה חלק 2
 

תודה לעזרה מזיכרונותיו של אנטון סאפי, שהיה מזכיר העירייה הערבית בירושלים.

בסוף חודש נובמבר 1947 החליט האו"ם ,לחלק את העיר ירושלים לחלק הערבי ולחלק היהודי , בשלב הזה, עדיין שכנה העירייה (הבלדייה )המשותפת במבנה שמחוץ לחומות בכיכר הצנחנים של התקופה הזאת, לאחר החלטת האו"ם לחלוקת ירושלים , הכריזו חברי מועצת העירייה הערביים ופקידיה ,על שביתת מחאה שמנעה מחברי מועצת העיר היהודיים והעובדים להיכנס למבנה, עקב תחילת המאורעות מכוון שהמבנה היה בשליטת הערבים .

מר גרייבס ראש המועצה הקרואה שבראשות השלטון המנדטורי של העיר ירושלים ,שפעלה בירושלים החל משנת 1945 ,לאחר שהבריטים פרקו את מועצת העיר ירושלים, גרייבס החליט לפתוח סניף של העירייה בעבור הצבור היהודי באזור הנשלט בידי היהודים, אך ראשי חמשת המחלקות שהיו בעירייה ללא מחלקת המים שמנהלה היה יהודי ולכן לא היה יכול להגיע למבנה העירייה .

שאר המחלקות : הנהלת הוועדה הקרואה בראשות המנהל גרייבס הבריטי ,הגזברות שמנהל ערבי עמד בראשה המחלקה הטכנית ,המחלקה הסניטרית ומהנדס העיר שהיו תחת מנהלים בריטיים, עדיין פעלו במבנה שהיה בשליטת הערביים.

בישיבתה באפריל 1948 החליטה הוועדה הקרואה בירושלים ,כי מנהלי המחלקות הבריטיים ומזכיר הוועדה יוכלו לעזוב את עבודתם ולחזור למולדתם בריטניה, לראשות הוועדה הקרואה במקומם התמנה מר הילטון שהיה משנה לראש הוועדה הקרואה, שאר חברי הוועדה שכללו את מנהל הכספים , היועץ המשפטי ,מנהל מחלקת הסניטציה ,מנהל מחלקת המים לעיר העתיקה ומזכיר העירייה נתמנו מנהלים ערביים .

חומר ארכיוני של העירייה, ספרי הנהלת החשבונות ומסמכים הועברו מהמשרדים למשמורת בבית הספר פרייר בעתיקה, כאשר החלה נסיגת הכוחות הבריטיים מירושלים במחצית מאי 1948 , החלה מתקפה של הכוחות היהודיים על מבני מגרש הרוסים ומבנה העירייה , עובדי העירייה וחברי המועצה הקרואה הערבים נמלטו מהמבנה לתוך העיר העתיקה .

ימים ספורים לאחר הבריחה ,התאספו חברי הוועדה הקרואה הערביים במבנה בית הספר פייר בעיר העתיקה שם נקבעה חלוקת תיקים ומונו מנהלים למועצת העיר ,על מנת להקים עירייה ומועצה ערבית חדשה ,בתחילה התיישבה העירייה הערבית החדשה בחדרים בבית היתומים לילדי מוסלמים ,ומשם עברו חברי מועצת העיר ,בתקופת ההפוגה הראשונה ,למלון קלעה , ומשם לחדרים בבית החולים היווני .

בכספת שבמבנה בנק ברקליס בנק ,הסמוך למבנה הירייה שבכיכר הצנחנים ,נותרו כשישים אלף לירות מכספי קופת העירייה המשותפת בטרם התפרקה , אחת ההחלטות האחרונות של הנציב העליון הבריטי הייתה לחלק את הכספים הללו בין העיריות הערביות והיהודיות ,על פי צפתח כמות האוכלוסין , אי לכך הועבר צק על סך 30.000 לירות לידי מועצת העיר היהודית ועשרים ושבע וחצי אלף לירות נמסרו לידי הגזבר הערבי ,שהכניסו לכספת במבנה המשותף .

על פי אגדות זקני ירושלים צק זה , ניירות ערך ,הסכמי השכרות , חוזים חתומים וכספים נוספים נעלמו מהכספת לאחר בריחת חברי מועצת העיר הערבים ,בעת שהאזור נכבש בידי הכוחות היהודים לאחר נטישת הבריטים את מגרש הרוסיים והעירייה.

בעקבות העלמות הכספים מהכספת ,יצא הגזבר הערבי של העירייה הערבית לפגישה עם מנהל בנק ברקליס באי קפריסין על מנת לשכנעו להעמיד הלוואה לעיריית ירושלים הערבית שקופתה הייתה ריקה ,במקום הצק שנעלם , לאחר דיונים החליט הבנק להעמיד 20,000 לירות כהלוואה ,אלא שהבנק העמיד התניה למתן ההלוואה, שממשל המלך עבדאללה בירדן יחתום על ערבות לסכום זה.

מכוון שדיבורים הם דבר אחד ומעשים הם דבר שני ,הוברר שחוץ מליטוף על הראש של עיריית העיר העתיקה והצהרות עידוד, לא הייתה הממשלה הירדנית להעמיד ערבות להלוואה.

כתוצאה מכך הכריזו בשנת 1948, עובדי העירייה הערבית בעיר העתיקה, על מספר שביתות ,מכוון שלא קבלו משכורות לאורך מספר חודשים , לבסוף הסכימה הממשלה הירדנית לשלם חמשת אלפים דינרים ירדניים ,למשכורות עובדי העירייה וסכום נוסף קטן בעבור אספקת המים ,לחיילי הלגיון שהוצבו באזור העיר העתיקה.

בתחומי עיר העתיקה לאחר הבריחה של התושבים מהשכונות הערביות ,בשטח היהודי של ירושלים , בעת הכיבוש היהודי בתחילת מלחמת העצמאות , התנקזו בעיר העתיקה לאחר מאי 1948 ,כשבעים אלף אזרחים ופליטים בתאי תברואה וצפיפות נוראיים ,חלקם רוכזו במוסדות ציבוריים ,בתי ספר ומנזרים כמו מנזר הסלחיה .

אל אלה התווספה בעיית המים לשתייה ,מאחר וקווי העברת המים ממעיינות ראש העין לבירה עברו בחלק היהודי שמהרו וניתקו את העברת המים הן לעיר העתיקה והן לשכונות הצפוניות הערביות הסמוכות , מפעל המים שטופח בימי המנדט ממעיין עין פארה והוביל מים לעיר העתיקה ,נפגע מהפגזות של כוחות הצבא היהודי , הוא אומנם תוקן בהמשך אך כמות המים לא הספיקה .

המים בעיר העתיקה ,אפילו לא הספיקו לכיבוי שריפות בעיר העתיקה, שהתלקחו מהפצצות התותחים היהודים על העיר העתיקה כתגובת נגד להפצצות הלגיון הערבי, תפקוד העיר העתיקה קרטע ,ובסוף שנת 1948 נערכו בחירות לעיריית העיר העתיקה ונתמנו חברי מועצה חדשים ,למועצה התווסף קצין קשר מטעם הממלכה האשמית ,על מנת לגשר ולתווך ביחסים הרעועים בין העירייה לבין השלטון הירדני וצבאה .

בחודש מרץ 49 התחלפו חלק מחברי המועצה ,במקביל נערך מפקד אוכלוסין בעיר העתיקה שבו נמנו קרוב ל29,000 תושבים הגרים בעיר העתיקה, הכנסותיה של מועצת העיר מהמיסים היו כעשרים ושלושה אלף לירות , אך הוצאותיה היו כעשרים ושמונה אלף לירות, כלומר נוצר גרעון של כחמשת אלפים לירות למאזנה של העירייה הערבית בשנת 1949 שכוסו מהלוואה נוספת ירדנית .

העירייה הערבית (הבלדייה) הערבית בשנים  1947-9
 
 
 
 
 
בניית אתרים - שרקור