דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

גליל מושבת משמר הירדן 2

 

על מנת להגן על יבולם בשדות ובמשקים שכרו חברי המושבה ,שומרים יהודים וערביים לשמירה, אלא שאנשי הכפרים הסמוכים למושבה ,העלילו על השומרים הערביים שהגיעו מרחוק, שהם הרגו אחד מאנשיהם ,מפחד נקמת דם הסתלקו השומרים הערביים, ובמקומם נאלצו חברי המושבה לשכור שומרים ערביים הגרים בכפרים הסמוכים למושבה .

אלא שהקנאה של הערבים מהכפרים הסמוכים למושבה משמר הירדן , עלתה וגברה וכתוצאה מכך ,בסוף שנת 2011 הסתערו הערבים על המושבה וכפו עליה סגר ,שבו לא ניתן להיכנס או לצאת מהמושבה , לבסוף הצליח אחד השומרים להימלט ולהגיע למשטרת צפת, שם סיפר את סיפור הסגר.

מיד התארגן כוח שיטור וצבא ויצא למושבה על מנת לסלק את התוקפים , רק בעמל רב ,הצליח הכוח המשטרתי והצבאי ,לפזר את התוקפים ולסלקם מהשטח ,לאחר מעשה, הסתבר כי הערבים האשימו את אנשי המושבה ,כי אחד מאיכרי מהמושבה ערבי והסתיר את גופתו במושבה , כשהוכיחו אנשי המשטרה כי זאת שמועה חסרת רגליים ,עזבו הערבים את המקום.

שנה לאחר מכן ,שבתו הפועלים הערבים שעבדו בשדות החיטה של המושבה , מכוון שאיכרי המושבה ,טענו כי נשות הערבים שקצרו את החיטה ,לקחו בהשאלה כמויות גדולות יותר של חיטה לשקיהם ממה שסוכם , כאשר פנו אנשי המושבה למשטרה הצרפתית ,הכריחו אלו את הפועלות לחזור לעבודת הקציר.

העובדים הערבים הוכרחו להעביר את החיטה שנקצרה לגורן המושבה ,שם היא נאספה עד תום הקציר ,וחולקה כאשר חלק מהחיטה ,הועבר כמעשר לשלטונות והשאר חולק על פי ההסכם המקורי.

הספור על העסקת פועלים ערביים ולא יהודיים במושבות הגליל ,ולל במושבה משמר הירדן , הביא גל של מחאות יהודי ,כנגד התופעה ובשם העסקת יהודים בשם העבודה העברית, למרבית המבוכה התברר כי בראש המתנגדים לעבודה עברית היו האיכרים דתיים .

בשנת 1913 נבחרו לראשות ועד מושבת משמר הירדן , שלושה חברים : האיכר ל. גרוסמן ,א. פינקלר ,א.שניידר , פעולתם הראשונה הייתה ,פנייה ליקא על מנת שיתנו הלוואה למושבה לשיפור אספקת המים, הלוואה שתוחזר בתשלומי 50 לירות מנדטוריות לשנה .

בקשה נוספת הייתה להעביר את בית הספר והחינוך מידי יקא ,לידי ועד המושבה עם מורה מטעמם ,כאשר הדגש הוא על הקניית השפה העברית לתלמידים , מצבה של המושבה ,שתפר מעט בתקופת כיבוש הארץ בידי האנגלים מידי התורכים ,בזכות סלילת כבישים למושבה וממנה, במיוחד לכוון העיר טבריה.

אך הקדחת הצהובה ,שמלווה את המושבה מיום הקמתה ,ממשיכה להכות באיכרי המושבה למרות ניסיונות שונים למלחמה במחלה ,שכללה חיסונים שיפור תנאי סניטציה, הדברת היתושים ועוד, התושבים אף בשנת 1919 ,לא הצליחו לבערה, בכול שנה נדבקים במחלה ,כשלושה עד ארבעה מתושביה שמתוכם נפטרים אחד או שנים, בית החולים הדסה בצפת (זיו) ,הציב לטיפול ושיקום חולי משמר הירדן, מספר מיטות חינמיות ,על מנת לנסות להציל חולים במחלה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ,הוצבה פלוגת חיילים הודים על מנת לשמור על גשר בנות יעקב על מנת לאפשר מעבר לדמשק ,למרות זאת ההתנכלות הערבית למושבה משמר הירדן לא פסקה ,לאורך השנים.

בשנת 1920 ,ערכו עשרות ערבים רכובים ,פשיטה על עדר הבקר של המושבה במרעה מחוץ למושבה , נזעקו הרועים ומיד הגיעו חיילים ההודים שהיו מוצבים בקרבת המושבה והחל קרב להגנת העדר, למרות זאת ,הצליחו הפורעים לגזול חלק מהעדר ונסו עמו, לכפר הערבי חלסה (קריית שמונה כיום) שלטונות הביטחון האנגלים, דרשו להקיף את המושבה בגדר אבנים ,צעירי המושבה נרתמו לעשייה והקימו גדרות אלו .

על מנת לנסות לעזור כלכלית ליישובי האזור ובמיוחד למושבה ,החליטה יק"א לתת הלוואות בכדאי שהאיכרים במושבה יזרעו זרעי טבק , בתמורה התחייבו האיכרים שקיבלו את ההלוואה למיסוד הענף החדש ,לזרוע שטח של 10 דונם ולעבדו עד היבול , מומחה מטעם יק"א נרתם להדרכת האיכרים בגידולי הטבק.

על פי תיאורי זקני הגליל ,גם שנת 1925 ,לא האירה את פניה למושבה , במושבה גרו כעשרים וחמש משפחות , במשקי האיכרים עבדו שכירים ערביים רבים , שבלגלוג הוסיפו הזקנים לספר ,כי מספרם עלה על מספר תושבי המושבה, מראה החיצוני של המושבה שידר דלות ועצב, חיכוכים ומריבות היו לחם חוקם ,דבר שמנע הקמת ועד ראוי עקב חילוקי הדעות או מישהו שימשוך את העגלה השקועה בבוץ .

החלק העצוב בתקופה ,היו הסיבות של מריבות קטנות שהפכו לגדולות מענייניים של מה בכך, לחדלון של פעילות ציבורית בניהול הפעילות במושבה ומכוון שדבר גרר אזלת יד, הפסיקה הדסה לספק שרותי רפואה למושבה המוכת מחלות כמו קדחת ומלריה, ולכן בהעדר ישועה רפואית במושבה ,נאלצו משפחות החולה ,להעבירו לבית החולים בצפת ,מהלך של מספר שעות נסיעה בעגלה לבית החולים.

המצב הגרוע עקב הסכסוכים במושבה גרם לאיכריה להיכנס לשוויון נפש תהומי לתקופה ארוכה ,כמו שנאמר מדחי אל דחי, רק נחמה אחת נותרה והיא החקלאות שבזכותה נטעה חורשת אקליפטוס ליד המושבה ,במחשבה המוטעית שעצים אלה ינקזו את מימי הביצות.

במושבה הוכנו שטחים לנטיעת עצי פרי, ענף גידולי הטבק המשובח יחסית ליתר מגדלי הישובים בגליל , עלי הטבק נמכרו למפעל קרמן ,דיק וסלמי בחיפה בתקופה של שלוש שנים רצופות כתוצאה מכך עלו ההכנסות למגדלים , חלה הצלחת מסוימת בגני הירק ובשטחי המספוא , כמו כן עלה מספר הצאן בעדרים.

נעשו פניות לפיק"א, על מנת להגדיל את מספר הנחלות ולהתערב בסכסוכים על מנת לישר את ההדורים ולעשות סדר בהנהגת המושבה ,עוד נעשתה דרישה לטפל בבני הנוער שבמושבה לפעילות לאחר שעות הלימודים .

ממשל המנדט בשנת 1926 ,החליט סוף סוף על סלילת כביש ראוי בין ראש פינה למשמר הירדן שאורכו כ 12 קילומטר.

אגדה משנת 1927 ,הקשורה לגידול עלי הטבק וחוק הטבק לגביית מכס בעבורם, שנחקק בשנת 1925 , מביאה אותנו לגידול הטבק בנחלתו של אליהו שוורץ ,מראשוני איכרי המושבה שגידל טבק בשטחיו.

את יבולו אגר במחסן וחיכה להגעת הממונה על השקילה הממשלתי לטבק לאחר שקילה ראשונית ,קבע השוקל את משקל הסחורה, כאשר הגיע פקיד המכס נעשתה שקילה נוספת והתברר כי לשקילה הראשונית ,הצטרפו שלוש חבילות שמשקלן 52 קילו ,שלא נרשמו בטעות בעת השקילה הראשונית.

מובן שפקיד המכס ,תבע את האיכר אליהו שוורץ על ניסיון הונאה, בבית המשפט שהטיל עליו קנס של 45 לא"י , אלא שבערעור הוברר כי אליהו לא היה נוכח במשקו בעת השקילה והטעות איננה שלו ,בית המשפט החליט להקטין את הקנס ל 35 לא"י , או לחילופין לשבת 3 חודשים מאסר בגינן .

האיכר אליהו לא היה יכול לשלם את הקנס הגדול והכין עצמו להיכלא לתקופת הזמן הקצובה בדין ,אלא שחבריו נרתמו למגבית כספית, על מנת לשלם את הקנס במקומו.

אפיזודה אכזרית עברה על קבוצת יהודים מעירק בשנת 1928 ,שניסו להבריח את הגבול לארץ ישראל ונתפסה בידי המשטרה המנדטורית , עצורים אלו הועברו לצפת ומשם נמסרו ליד המשטרה הצרפתית בגשר בנות יעקוב בעת שהייתם במעצר בגשר עד לגרוש כלכלו אנשי המושבה את היהודים במזון ואף שילמו חלק מהקנס שהשיתו עליהם השלטונות בעבור ההברחה.

מאורעות 1929 הביאו למעשי איבה וביזה מצד כפרי הערבים שבסביבה ,כוחות צבא היו מגיעים מדי פעם לאבטחת המושבה , בימי ההתקפות היו נחבאים התושבים בעיקר הנשים והילדים בבית העם עד יעבור הזעם, מרפתות בתי האיכרים נגנבו פרות ,במיוחד מאלה שלא נשמעו להוראות ,לכנוס את העדר לנקודה מרכזית שאובטחה בשמירה.

פשיטות על משקי האיכרים במושבה חזרו ונישנו , כנופיות של ערבים שחלקם הגיעו מלבנון וסוריה ,המשיכו לפשוט על המושבה וגנבו עדרי צאן ומכל הבא אל היד, ונסו מעבר לנהר הירדן כוח צבאי של הבריטים ששהה באזור הועבר מהאזור ליעדים אחרים ובעדר נשק להגנה בידי אנשי היישוב ,נוצר חור בטחוני ועלה חשש לחיי התושבים.

באחד הימים התנפלה קבוצת ערבים על עדר המושבה שהיה במרעה , אלא שהרועים הקימו מהומה ורוב העדר נס למושבה ולכן ניצל חלקו הגדול , דרישת הצבא הבריטי לתושבים, היה להתרכז בבתים שבמרכז המושבה ולהפקיר את משקיהם בשאר חלקי המושבה ,בקיצור פתיחת הפרצה לגנבים ,שחגגו במשקים העזובים.

לפעמים נערכו התקפות של מספר כנופיות בוזזים בבת אחת ,תוך שימוש בכלי נשק וירי על התושבים שהיו חסרי נשק או הגנה צבאית על המושבה ,מצב שהיה מסוכן וקשה לתושבים, באין ברירה נשאו המתיישבים לפידים בוערים ובצעקות היו מתנפלים על הבוזזים ,אלא שאלו פתחו בירי והתושבים נאלצו לסגת לאחור, וההתקפות הערבים הפכו לשיטתיות .

לאחר הרגעות החלקית של פרעות של שנת 1929 ,ועמידתם האמיצה של התושבים כנגד המצב החלו המוסדות להעניק פיצויים לנזקים שנגרמו למושבה ובל נשכח את מכת הארבה שחזרה על עצמה מספר פעמים לאורך התקופה, את שנות הבצורת שפקדו מאת לאת את המושבה .

אחת מעלילות הדמיון המזרחי בשנת 1930 ,הייתה האשמת נתן דוקטורסקי תושב איילת השחר  ברצח של ערבי ליד משמר השבעה , כאשר התקיים המשפט בצפת ,חזר בו העד הראשי לאחר שלא היה יכול להצביע על נקודת הרצח במפה שהוגשה לו ,נקודה שלטענתו שם בוצע הרצח, לאחר מכן אמר במשפט שאינו בטוח שהנאשם הוא הרוצח , מיד התכנסו השופטים והחליטו לשחרר את הנאשם .

מושבת משמר הירדן המשיכה לקחת הלוואות לאיכריה ,על מנת שיוכלו לנסות לשרוד במלחמתם כנגד פגעי הטבע ,המחלות ומזלם הרע במחסור במים לחקלאות ולשתייה , בנק אנגלו פלשתינה העניק הלוואה למושבה בשנת 1932 על סך 2110 לא"י ,שיועדה בעיקר לרכישת זרעים לזריעה את ההלוואה היו אמורים התושבים להחזיר מהכנסותיהם ממשקיהם , אלא ששנת הבצורת שנפלה עליהם בשנה זאת ,שבה נאספה תוצרת מהשדות של 20% מהיבול הקשתה על החזר ההלוואה .

בעקבות הבצורת של שנת 1932 יבולי הפלחה היו זעומים ,מדונם של חיטה בקושי גרדו 15 קילו לעומת 80 קילו בעונה רגילה, בשאר שדות הקטניות לא צמחו הצמחים כלל, ענף הטבק קרס לחלוטין ובחלק ממחסני האיכרים שכב יבול עלי טבק גדול (60,000 אלף קילו) כאבן שאין לה הופכין , נותרה התקווה שפיק"א תמשיך לעזור באספקת מזון וכסף לקיום בעלי החיים והמשקים 

בשל התנאים הקשים במושבה והמחלות בשנה זאת ,נוספה צרה חדשה לחלק מילדי המושבה שחלו במחלת הגזזת ,מחלה הפוגעת בעור של הגולגולת ויוצרות בו קרחות ומוגלות וכיבים , לצורך ריפוי חמשת מילדי המושבה שחלו טופלו אלו בבית החולים הדסה בצפת, ולילדים ניתנו הקרנות על מנת למגר את המחלה טפול הנמשך כחודשיים , על הילדים החולים ,נאסר להגיע לבית הספר על מנת למנוע הדבקת ילדים אחרים , צרה נוספת הייתה הרחקת האיכרים מהמושבה ,שחלו במחלת הקדחת הצהובה עד שיבריאו ממחלתם .

לאחר שנת הבצורת של 1932 ,התקבצו והתכנסו חקלאי היישובים בגליל הן היהודים והן הערבים ,ובחרו וועדת נציגים ,על מנת שתפנה לשלטונות המנדטוריים בארץ ישראל, הוועדה מנתה שלושה נציגים ערביים ושני יהודים.

חברי הוועד שלחו מזכריים לממשל ,ובהם דרישה לאפשר להם לקבל זרעים בעבור העונה הבאה מתקציב המדינה , לבטל את חובותיהם בגין שנת הבצורת ובעיקר לשחררם מנטל המיסים , לאחר פניות רבות החליט הממשל לדון בבקשותיהם , כמו כן ,פנו המושבות בגליל לפיק"א, על מנת שתגיש עזרה לאיכרים ,למרות מצבו הקשה מבחינה כספית של הארגון ,הוא גם כן הבטיח לנסות לעזור.

יבול הטבק של שנת 1931 ממושבות הגליל ,היה בסביבות 80.000 קילו שלושים וחמש אלף קילו נמכרו ליצרני הסיגריות הפולנים , לתעשייה המקומית נמכרו כשמונת אלפים קילו והיתרה נשארה במחסנים ,הצפי ליבול של כשישים אלף קילו לשנת 1932 התבדה עקב שנת הבצורת.

צריך לזכור כי גדול הטבק הצריך לאחר ייבושו ואריזתו בחבילות טיפול תמידי בעת ששכב במחסנים ,שכר עובדים לטיפול הקבוע בסחורה ,ולייעוץ מומחה לעלי הטבק גזל כספים מחוץ למחיר גידולו בשדה והקטיף , יש להוסיף עליו את מחיר המתווכים שחיפשו שווקים וסוחרים למכירת המלאי גם הם גזלו מההכנסות .

חישוב מחדש של ההוצאות אל מול ההכנסות ,הביא את האיכרים להבנה ,כי ההוצאות רבות הם וההכנסות תלויות במחיר שיסכימו הקונים לשלם , על כן אין מקום להפוך אותו ,לענף עיקרי אלא ענף נוסף בגידולים .

מאחר ומחיר העסקת פועל ערבי היה 6 גרושים שכר יומי, נאלצו האיכרים לשכור פועלים ערביים לשתילה ואיסוף העלים בהבשלתם, מכוון שהמגדלים לא יכלו לשלם לפועלים יהודיים ששכרם היה רב יותר.

מושבת משמר הירדן הצליחו לשמר מעט מהכסף בקופתם בשנת 1932-3 , וצרפו עוד שלושה מתיישבים למושבה שלהם נבנו שני בתים , סוף סוף נחרשה חלק מאדמתם חריש עמוק בטרקטורים , הוכנו בורות לנטיעת עצי פרי הדר.

מכון השאיבה במושבה במפעל ההשקיה , ,בנוסף למכון מי השתייה שהוקם לפניו ,מכון שבו הוצב מנוע שנפתח בנובמבר 1932 בעת ביקורו במושבה של מר אונגר מנהל יק"א פריז ובנכוחות נכבדים רבים ,רחובה הראשי של המושבה הוסב ונקרא רחוב אונגר ,המכון פעל באמצעות מוטור בן 24 כוחות סוס ,המים הוזרמו בעזת צינורות שהונחו גם בשדות.

המכון החל לשאוב מים מנהר הירדן , ועל כן יוכלו 22 איכרי המושבה להכין כעשרה דונם לנטיעות ולהקמת גן ירק ליד ביתו , במושבה הוחלט כי הם אינם זורעים עוד טבק.

במחצית 1933 נערכה מסיבה גדולה ,לאחר נטיעת כארבעת אלפים עצים בפרדס האשכוליות המשותף שהיו בו שותפים 20 משפחות ובפיקוח האגרונום חזנוב ,הנטיעה בוצעה בשעות הלילה לאור עששיות ,על שטח מגודר בעצי ברוש של מאה דונם , עצים שהיו בני מספר שנים והיו מיועדים להניב, תוך שנתיים מיום הנטיעה, והכול בזכות מפעל ההשקיה החדש ,כמו כן הוכן עוד שטח של 100 דונם לגידול פלחה בהשקיה של מכון המים.

שנת 1934 הייתה שנתה הארבעים ושמונה ,של הקמת המושבה משמר הירדן, מספר תושביה אינו רב ,באנשיה גם מספר אלמנות וילדים , חלק מבתי המושבה ריקים ועזובים, וחלק מדיירי הבתים האחרים בתקופת התבלטות מה המשך דרכם, צעירים עוזבים את המושבה והנותרים ממשיכים לשווע להגעת חברים חדשים ודם חדש למושבה הגוועת.

מנגד בעלי קרקעות אפנדים עשירים, מקימים מכוני השקיה מעבר לירדן ,על מנת להשקות את שדותיהם המעובדות בידי אריסים ,מול עיניהם הכלות של תושבי המושבה , יבול ענף הפלחה במושבה סבל מפגעי קור ,והצמיחה דלה ונמוכה ,מובן שפגעים אלו אינם מאפשרים תנאי האבסה ומרעה טובים לבעלי החיים המתים מרעב.

שנת 1935הביאה למושבה משמר הירדן ,את בשורת המשק המעורב חקלאות ובעלי חיים וכנף , הדרישה בישובים העירוניים לחלב , בשר וביצים גרם לחקלאים להפנות משאבים לגידול עופות בלולים ולהרחיב את משק הפרות לחלב, יק"א הבטיחה לספק 16 פרות מביירות ,על מנת להעניק לכול משק במושבה פרה ,ובנושא הזה ישנה מחשבה לאפשר לאיכר לרכוש פרה נוספת בכסף שייקח כהלוואה ,ויש איכרים המהרהרים להביא פרות הולנדיות.

אלא שהאיכר במושבות הגליל ,איננו לרוב עצמאי או בן חורין במשקו ,הוא שוכן תחת כנפי הנדיבים, הקובעים והמכתיבים לו מה יעשה ומתי , אין הוא יכול לקחת הלוואות ולרכוש את צרכי משקו על פי דעתו ,

לצעדים אלו בנושאי בעלי החיים ואספקה קבועה ומסודרת למרכזיים עירוניים רחוקים על בסיס יום יומי , נדרש ארגון ולוגיסטיקה ותובלה ,בשלב הזה קשורה המושבה לצפת שבה אין אפשרות ליצור תחרות לקבלת מחירים גבוהים יותר לתוצרת , אך יש לזכור כי בעדר כסף לרכישות נוספות של פרות ותרנגולות אין אפשרות להגדיל את המכסות באינוונטר הקיים.

סוף שנת 1935 החלה כעונת גשמים נורמלית ,אך מיד מישהו עצר את ברז הגשמים, איכרי המושבה שיצאו לזרוע מיד לאחר ירידת הגשמים ,הפסיקו את הזריעה לאחר שבועיים ללא ממטרים ,האדמה שהחלה להתייבש גרמה לריקבון הזרעים שנזרעו ממחסור במים .

חברי המושבה המשיכו את דיוניהם באספות במטרה למצוא דרך להרים את המושבה למעלה הן מבחינת ההכנסות ,המיכון, הגדלת מספר החברים והגדלת שטחי העיבוד העומדים לרשות נחלות האיכרים ,שכלול המשקים ,הכנסת מגוון נוסף של גידולים והגברת גידולי בעלי החיים ובעיקר כתוצאה מהשכלול והמודרניזציה , להעסיק יותר עובדים עברים במושבה כשכירים .

אלא שהאיכרים במושבה ,מבינים כי אם לא יתווספו משקים חדשים ויגיעו איכרים חדשים וכספים חדשים יגיעו למטרות אלו הכול ירד לטמיון או במקרה הטוב ימשיך מצב הדלות והעוני לחגוג במושבה .

המרכז לטיפוח מושבות הגליל, חבר לבנק האיכרים שנוסד בשנת 1934 וביחד הקימו מועצה מייעצת ,שתבדוק ותמליץ לבנק ולפיק"א ,בעזרה ומתן הלוואות, בראשונה לאגודות הקורפוראטיביות ,שהוקמו במושבות של ענפי חקלאות , על כן החל משא ומתן בינם לבין פיק"א ששלטה במושבות , למתן הלוואות לשיפור מעמדם ופיתוח המשקים ,בעזרת הלוואות אלו שהיו מותנות באישורה של פיק"א, עוד הציעה הוועדה ,להקצעת חלק משטחי המושבות ,לאיכרים חדשים שיתיישבו במושבות (דם חדש) .

הוועדה שנבחרה המשיכה בעבודתה על מנת לפתור את בעיית החוזים עם פיק"א והאיכרים לאחר מתן חסותה, אך בעיקר טיפלה הוועדה בהפעלה מעשית של התוכנית ,שלא תיפול בין הכיסאות והבירוקרטיה .

העבודות להקמת מפעל רוטנברג לחשמל החלו בסוף שנת 1935 ,על פי התחזית אמורים היו לעבוד כאלף פועלים להקמתו , למרות זאת נבחרו מעטים מבני המושבה לעבודה זאת, דבר שהיה יכול לעזור לבני המושבה בפרנסתם , רוב עבודות המדידה נמסרו לאנשי כפר גלעדי ששייכים היו לתנועת בית"ר .

אגדת זקני המושבה מספר על כתובות כנגד וועד המושבה, שהופיעו על קיר גדול שבו נכתבו שלושה משפטים :

הבוז למהנדסים ולמפקחים בקבוצות העבודה לזכות העבודה ( הדילוג מצדם לעבודת חברי המושבה במדידות,

בבחינת ילדים חורגים ).

הבוז לאנשי המקום העובדים בלא צדק (מכוון שהמעסיקים ,בחרו רק שני מחברי המושבה לעבודה, על מנת שלא העסיקו אותם כנגד צרות עין או כנגד עין הרע)

הבוז לוועד המושבה (על שלא השכיל להפעיל כוח להעסקת עוד חברי מושבה בעבודה)

בתחילת שנת 1936 סולקו מרבית גדרות האבן המשובצות בשיחים קוצניים כמו גדרות הצבר שהקיפו את הנחלות ,ובמקומם נמתחו סבכות תיל ורשתות, דבר ששיפר את מראה החצרות וחזית הבתים ובמיוחד בלטו ערוגות הירקות והפרחים ,שנשקפו מבעת לרשתות , מים בצינורות זורמים הסתיימו בברזים בבית בחצרות במבני בעלי החיים ובגינות.

פעולות מיגור המלריה והקדחת הצהובה הועילה והתחלואה מהמחלות ירדה ובעיקר השימוש בחינין ושכמותיו ,כול זאת בעזרת קופת חולים עממית המגישה שרותי בריאות למושבה .

מאורעות 1936 לא פסחו על המושבה , לאחר הסתה של המופתי הירושלמי על תושביה הערבים של הגליל , גילו בוקר אחד איכרי המושבה כי ערבים מחמולת אל הינדי הצפתית ,שכרה בעלי חיים עם מחרשות ועלו על שדה פלחה השייך למושבה והחלו לחרוש אותו.

מיד נזעקו צעירי המושבה לשדה הנחרש והחלו לנסות למנוע את הפלישה לאדמתם , למזל כול המעורבים הזדמן למקום שוטר ששכנע את כול המעורבים להימנע מתגרה ,השוטר גרש את כולם ,וקבע שבית משפט יפסוק בקשר לקביעת הבעלות על השטח והאם יש בכלל צורך לבדוק את הנושא , ועל כן הערבים והיהודים נאלצו לעזוב את המקום .

למרות ההסתה של שליחים שונים מצפת ,שומרים תושבי הכפרים הערביים בסביבה על יחסי חיים משותפים ובשלב הזה אינם מתפתים לדברי ההסתה של אנשי צפת, אלא שפורעים המגיעים מעבר הירדן התקרבו מספר פעמים ופתחו באש חיה על המושבה ורק ירי השומרים הבריחם ,באחד הניסיונות של התקיפה ,הצליחו הפורעים להצית מתבן .

באחת ההתקפות בפרעות ,נפצע נפתלי גיטלין ,שהיה אחד משומרי המושבה לאחר שהחלים המשיך לעבוד בצורה מאומצת ,עד שגופו כשל והוא חלה הועבר לבית חולים ,שם מצא את מותו חבריו השומרים והגפירים ,לוו אותו לקברו במושבה משמר הירדן.

צרה נוספת הגיעה בשנה הזאת למושבה ,בכמות גשמים נמוכה ובהגעה מוקדמת של החמסין שהחל להכות בשדות המושבה וגרם לקמילת הדגנים ולהבשלה מוקדמת מדי של החיטה, ששטחיה שימשו בלית בררה למרעה לעדרי הצאן של המושבה ,מחוסר הכדאיות לקצרה ,שטחי השעורה נפגעו במידה פחותה .

המושבה משמר הירדן ,למרות שהוקמה לפני ארבעים ושמונה שנים ,עדיין נשאה את ההתוויה של המושבה הנחשלת במושבות הגליל , אך בהחלטה אמיצה החליטו האיכרים להתאחד לעבודת הפלחה בשיתוף ,המבוססת על עבודה עצמאית ללא שכירים, אך לא השכילו להתאחד וליצור גוף מאורגן לכול הפרדסנים ,שימכור את האשכוליות מהפרדסים בטרם העונה, על מנת שיקבלו מחיר טוב בעבורם .

למרות העונה השחונה ,החלו בני המושבה להעסיק פועלים יהודיים במושבה בעיקר מצעירי תנועת בית"ר, כיוון שהפועלים הערביים והרועים של עדר המושבה ,החלו לעזוב את עבודתם מפחד איומי הערבים לרצחם.

שני מכוני המים לשתייה ולהשקיה של המושבה ,השואבים את המים ממימי נהר הירדן ,נמצאים במרחק כשני קילומטר ממרכז המושבה , כול אחד בכוון אחר ,ובעיית השמירה עליהם בתקופה סוערת של המאורעות , החלה לצוץ מעל פני השטח ולהטריד את התושבים.

על מנת להמחיש בעיה זאת נוכל לראות בהתקפה שנערכה על המושבה במחצית שנת 1938 שבסיומה הוצתו ונשרפו 50 דונם חיטה בשדות המושבה תוך שילוב ירי על הישוב בעת שהתושבים ניסו לכבות את השרפה , אחד התושבים נפצע מהירי , התקפות הירי על המושבה נמשכו לאורך מספר חודשים.

זמן קצר לאחר מכן התנפלו כעשרים ערבים על מכון המים פעם שניה ביממה סילקו את שני השומרים הערביים, ובעזרת גרזנים ניפצו הערבים חלק מהמשאבה והציוד , כתוצאה מכך נאלצו חברי המושבה לשאוב מים מנהר הירדן למכליות רתומות לחמורים ולהובילם למושבה תחת שמירת של גפירי המושבה .

למרות הבטחות רבות ,שניתנו למושבה לתרומות של כספים בסך של אלף לא"י להקמת מכון המים מידי :עיריית תל אביב, ארגון כופר הישוב, פיק"א וחברת המים שהתחייבה להקים את המבנה תוך חודש וחצי , המושבה הבטיחה להקים צריף חדש למשאבת המים החדשה ,אלא שהיא ציפתה שהמוסדות יממנו גם את הקמת מבנה הצריף ,וכך לאחר שלושה חודשים לא נעשה דבר.

בפעולה השאיבה וההובלה הזאת מנהר הירדן למושבה ,נפלו בני משפחת חיים גרבובסקי האב בן הארבעים שנפצע בתחילה אך נפח את נשמתו בהמשך, ובנו מנחם בן ה 15 שנים ,אך המים שהובלו למושבה ,לא הספיקו לשתייה ובוודאי לא להשקיית הגינות שליד הבתים שכמשו מיובש.

רק ששה חודשים לאחר הריסת מכון המים בחודש דצמבר 1938 הושלמה עבודת הקמת מכון המים החשמלי ,שחובר למערכת החשמל ולא נזקק לתפעולו בקורסין ובלחיצת כפתור מהמושבה ניתן היה להזרים מים למושבה בכמות של 35 קוב לשעה ,לשתי בריכות שמהם הוזרמו המים בצינורות לבתים

אלא שהוצאות החשמל להפעלת מכון המים היו כעשר לא"י חודשיות ,שאותם לא יכלו תושבי המושבה לממן מכיסם ,אי לכך לא הופעל מכון המים ולא שאב את מימי נהר הירדן, גם שלושה חודשים לאחר השלמת הקמתו וטקס חנוכתו עקב סרובה של פיקא לקחת על עצמה את תחזוקת המכון.

רשת החשמל ,אמורה הייתה להתחבר גם לתחנת הקמח ,והיישוב זכה לראשונה לחשמל ולרדיו שנרכש בעבור המושבה והוצב באחד הבתים ,עוד חוברה מערכת תאורה במושבה וזרקור הוצב על מגדל המים .

הפרעות נמשכו וכשלושים אחוז מהמטעים ניזוקו ובהמשך עוד כשלושים אחוז מפרדסי האשכוליות נעקרו ,חלק מיבול הטבק נגנב מהשדות ,טבק שהיה מיועד לחברת הסיגריות האחים בז'ארנו ,ששימשה את הסיגריות החדשות שחף בעלות הפילטר .

משאית ההובלות המשוריינת של המושבה עלתה על מוקש ונהרסה בדרכה בעת שהסיעה גפירים לראש פינה, על כן 18 המשפחות היושבות במושבה ,פנו לארגונים הלאומיים היהודים לאחר שבועיים של פרעות ,שיספקו להם שמירה ואבטחה כנגד הישנות גל הפיגועים עלייהם ושימהרו לתקן את מכון המים .

הישובים היהודיים שבאזור המושבה עין זיתים וכפר חיטין נעזבו מכול יושביהם וגם יהודי פקיעין בדרכם לנטוש את יישובם עקב המצב הקשה והמאורעות אל העוזבים נוספו חלק מתושבי משמר הירדן שנואשו ממצבם.

מושבת משמר הירדן זכתה לפלוגת מתנדבי ביתר ,שהגיעו לסייע לאיכרים ולעזור בשמירה עליהם בעזרת 12 רובים ממשלתיים שהיו במושבה ,אך הירי על המושבה ממשיך בשנת 1939 , כיוון שהפוליטיקה היא חלק בלתי נפרד מהציונות ומהיהדות בארץ ישראל ,חלחלה זאת גם למושבה משמר הירדן.

מפלגת מפאי ששלטה בסוכנות ,התנגדה לשליטה הפוליטית של תנועת ביתר במושבה , גם פקידיה התנכלו לאנשי המושבה עקב זיקתם הפוליטית, על פי סיפורי זקני הכפר נקטו הפקידים בהשראת המפלגה להצר את צעדי אנשי המושבה .

אך השיא הגיע דווקא בימי המאורעות ב 38-9 כאשר אחד מפקידיה של הסוכנות ,הלך והלשין לשלטונות המנדט שהמושבה איננה זכאית להגנה ושאנשי ביתר הם המעוררים מהומות ושהשימוש בנשק החוקי הממשלתי שבמושבה ,משמש מטרות אחרות נוספות כנגד חוקי המנדט כתוצאה מכך נאסרו כעשרה מתנדבים מפלוגת תנועת ביתר חלקם נוטרים שהתברר שקיבלו מהאפסנאות הבריטית נשקים לצורך עבודתם בשמירה ,אך חטאם היחידי כי נראו הולכים בשורה צבאים מרחוק , אלא נכלאו והועמדו למשפט צבאי ,בעוון נשיאת נשק , עוד נמצאו מטמוני חומרי נפץ בקרבת בית שבו התגוררו ,אלא הועמדו למשפט בידי שלטונות הצבא המנדטורי.

סיומו של המשפט היה זיכוי הנאשמים שנעצרו עקב אחזקת נשק שנופק בידי השלטונות, ואילו אנשים שנחשדו בשימוש ובהטמנת חומר נפץ בסליקים נידונו למאסר, כולל הנערות שנעצרו ,חלקם נידונו לשנתיים מאסר וחלקם הגדול לעשר שנות מאסר , בשנת 1941 שוחררו אסירים אלו לחופשי כולל ששת אסירי המושבה משמר הירדן.

בתחילת שנת 1939 ,החלו השמועות כי פיקא מעוניינת לחסל את עיסוקיה במימון ושליטה על מושבות וישובים ,וברצונה להעביר את זכויותיה לידי הסוכנות היהודית בארץ ישראל, כיוון שנוצרה ההכרה המדינית ,כי נדרשת הקמת יישובים חדשים בארץ ישראל, ופיקא איננה יכולה לממנם או מעוניינת להקימם ולקחת על עצמה את האחריות לתפקודם כאשר אלו אינם בשליטתה .

מלאי אדמותיה של פיקא בשנת 1939, מנה 42.000 דונם כאשר 37.000 מהם מעובדים בידי חוכרים יהודים ופיקא עצמה , ויתרת השטח כחמשת אלפים דונם מושכרת לאריסים ערביים בחוזים מיוחדים על פי חוק האריסים משנת 1933 שהקנו להם זכויות התיישבות על שטחים שעובדו על ידם ,עוד החזיקה פיקא ב 7000 דונם שרכשה אך אלא עדיין בתהליכי רישום ואינם בידיה עדיין .

עיקר מאמציה של פיקא ,הופנו לריכוז אדמותיה כשטח אחד ,והיא הייתה מוכנה להחליף שטחים שברשותה על מנת לקבל שטחים חליפיים צמודים לשטחיה , הוצאות אחזקת הקרקעות והעזרה למושבות שתחת חסותה ,עלו לאגודה ולקרן הון עתק שממנו היא הייתה מעוניינת להתנתק.


 
 
 
בניית אתרים - שרקור