דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

ירושלים סיפור העירייה הבלדייה חלק 1

 

הקמת העירייה (הבלדייה) בירושלים בתקופת התורכים

תודה לאברהם אל מליח על הוספת המידע לכתבה.

בתקופה העותומאנית שכנו משרדי הסראייה – מרכז השלטון האזרחי והצבאי התורכי ,בתוך החומות ברחוב שכיום אנו קוראים לו רחוב מעלות המדרשה, בשנת 1863 הוקמה העירייה הבלדייה הראשונה בסמטה הקרובה למבנה הסראייה .

מבנה העירייה הראשונה כלל שלושה חדרים, השערות שונות היו לשמה הערבי של הבלדייה, חלק מזקני העיר העתיקה ,יש הטוענים כי המלה בלדייה הינה משמו של רופא יווני חכים אל בלדייה, רופא זה טיפל בחולי העיר העתיקה בחינם, אך סביר להניח כי היא מהמילה בלדייה בערבית שפרושה עירייה.

במבנה שבו הוקמה הבלדייה הראשונה ,טיפולו בחולים הערביים, הרופא היווני שהיה ער לצרכיהם של מטופליו המוסלמים בנושאי בריאות, מים ועוד , החליט להוסיף עוד תפקידים בעלי סממנים מוניציפאליים לייצוג התושבים בעיר העתיקה אל מול השלטונות התורכיים.

גוף הבלדייה הראשון כלל גם גזבר שאסף את מיסי התושבים ,שהצטרפו לבלדיה ושילמו בעבור שרותי ניקיון ושמירה ושירותי הטיפול לפתרון צרכיהם האישיים של התושבים ,אל מול השלטונות תושביה המוסלמים כינו את התשלום בשם כנאסה וחראסה ( ניקיון ושמירה ) .

למרות שמיסי הבלדייה ,הגיעו מכלל התושבים בתחומי העיר העתיקה ,כולל היהודים והנוצרים, אשר מנו כמה אלפים בעת ההיא מכלל התושבים , למרות זאת על חברי מועצת הבלדייה נמנו רק חברים מהמגזר המוסלמי

קרן אור אחת ,הייתה למגזר היהודי בעיר העתיקה, אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים, הסוחר היהודי שלמה מזרחי ,בזכות קשריו המסחריים והאישיים עם מושל העיר התורכי, שלמה מזרחי ,שימש כמעיין נציג יהודי אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים.

בתקופת השלטון התורכי הקימו התורכים ,שורה של מצודות על הדרך בין חומות העיר העתיקה, על הציר בירושלים ממזרח למערב בואך לעיר יפו , אחת המצודות מוקמה במקום שניצבת כיום בית העירייה הישן בעיר החדשה , מספרה של המצודה היה על פי מניין התורכים מצודה מספר 17 , כאשר הגיעו הבריטים לירושלים חדלה המצודה מתפקידה להגנת הדרך.

לאחר שמבנה הבלדייה הראשונה בעיר העתיקה , היה צר לצרכים שגדלו ,הוקמה הבלדייה השנייה ,שמוקמה ברחוב ממילא ,לאחר מכן להקמת המבנה העירייה השלישי רכשו שלטונות העיר את שטח מצודה מספר 17 והרסו את המבנה , על חורבותיו הקימו את מבנה העירייה הישן בעיר החדשה ,המהווה נדבך בכיכר הצנחנים – כיכר אלנבי דאז .

לאחר העליות הראשונה והשנייה ,עלו מספרית מספר תושביה היהודים בעיר העתיקה והם היוו גורם משמעותי בהרכב התושבים, גם משום שחיי המסחר החלו להתפתח ולגדול וחנויות רבות ועסקים של יהודים נפתחו ברחובות העיר העתיקה ומחוצה לה ומספרם של היהודים עלה בירושלים ,נאלצו חברי מועצת הבלדייה המוסלמית למורת רוחם, לצרף נציגים יהודיים למועצת הבלדייה הירושלמית שמנתה אז כעשרה נציגים.

למרות מספרם הגדול של היהודים בעיר העתיקה ,נבחרו למועצה רבע עד שליש נציגים מהמגזר היהודי ,בשנת 1909 נבחרו ארבעה נציגים יהודיים לבלדייה, החלק המשעשע בבחירות בעלי זכות הבחירה ,שלא כללו נשים היה שחלק מבעלי זכות ההצבעה המוסלמיים בחרו בנציגים היהודיים שהיו בעלי נתינות תורכית .

ארבעת הנציגים היהודיים היו : הנציג האשכנזי דוד ילין, יצחק עדס, יוסף אליישר ורחמים מזרחי בנו של הסוחר שלמה מזרחי, שנה לאחר מכן הוחלפו חברי המועצה ומתוך חמישה חברים חדשים נכנסו שוב שלושה נציגים יהודיים.

בתקופה העותומאנית נמנו מעל לעשרים ראשי עיר מוסלמים, עד לבואם של הבריטים בשנת 1917 כאשר כבשו את ישראל וירושלים.

מטרתם של החברים היהודיים שצורפו למועצת הבלדייה ,הייתה לשפר את תנאי המחייה של התושבים בתוך החומות , הם רצו לשפר ולבנות את מערכת הביוב , לחבר את העיר בצנרת למקורות מים ממעיינות הסביבה מכיוון שבורות המים והתלות בגשם לא ענו על צרכי העיר הגדלים, וביחס לגידול מספר התושבים, נציגים אלו רצו להכניס חידושים טכנולוגיים מהעולם הגדול ,בנושאי חשמל ותקשורת (שח רחוק ) הטלפון בין חלקי הארץ לירושלים ועוד.

רעיונות ותוכניות עבודה אלו ,של חברי המועצה היהודיים נתקלו, בחומת השלטון העותומאני הבצורה, שגרס ששינויים בסדר גודל כזה אינם עירוניים מוניציפאליים אלא ממלכתיים ובאחריות השלטונות ולכן תוכניות אלו הושלכו לפח הזבל.

למרות שבעיתון הצבי בתאריך 9.8.1912 ,נכתב בידי איתמר בן אבי ,כי חברה יהודית קיבלה בקושטא אישור לפתיחת ובניית קווי טלפונים ,לקווים בין יפו לירושלים , מערכת שהייתה אמורה להחליף את רשת האיתות, שהייתה נהוגה באותם ימים ,עוד קווים לטלפונים וטלפרינטר אושרו בין פתח תקווה, מקווה ישראל, ראשון לציון ורחובות, בעיתון אף צוין כי מחיר השיחה יהיה זול.

הבלדייה בתקופת השלטון המנדטורי

כאשר הגיעו הבריטיים לישראל בשנת 1917, קיוו היהודים כי מצבם ישתפר , אך המציאות טפחה בפניהם ,משום שהבריטיים החליטו לשמר את המצב הקיים , במבנה השלטוני ואפילו כנגד כטעמים אישיים של השלטונות לחלק ממנהיגיהם בארץ ישראל , המצב אף הורע עוד יותר לפעמים.

הבריטים בהחלטתם הראשונה בירושלים , החליטו לשנות את הרכב מועצת העיר ,וקבעו שהרכבה של מועצת העיר ,שיכלול 6 חברים ,שנים נציגים לכול מגזר :המוסלמי היהודי והנוצרי.

חברי המועצה היהודיים הראשונים שנבחרו היו יצחק אליישר ויצחק שריון ,בנוסף התמנה יצחק אליישר כסגן ראש העיר, בתפקיד זה שרת למעלה משנתיים , בשנת 1924 עלה מספר חברי המועצה היהודיים לארבעה : יצחק שמאע ,יצחק אליישר,יצחק בן צבי וחיים סולומון .

כאשר גדלו השכונות מחוץ לתחומי העיר העתיקה וכתוצאה מחיכוכים ביחסים בין יהודים למוסלמים ,החליטו השלטונות לחלק את העיר בצורה מלאכותית לשנים עשר אזורי בחירה האזורים חולקו בצורה שווה של שישה אזורים למגזר המוסלמי וששה למגזר היהודי.

בשנת 1920 בעת מאורעות תר"פ לרגל התקרבות חג הפסח וחגיגות נבי מוסא, התסיס ידידנו המופתי אמין אל חוסייני את המוסלמים בדרשותיו כנגד היהודים ,לאחר הדרשות יצא הקהל המוסת לפרעות ביהודים בישראל וברובע היהודי בירושלים.

הצבא הבריטי נמנע מפעולה וההמון המוסת פשט על הקהילה היהודית ,למרות מיעוטם מספרית של המגנים יהודים בראשות זאב זבוטינסקי הם עמדו מולם, בפרעות נהרגו ששה יהודים וכמאתיים נפצעו, בעיר העתיקה חנויות ,בתי מסחר ובתי כנסת נבזזו והועלו באש.

יש הטוענים מקרב היהודים כי חלק מהשוטרים המוסלמים , ושוטרים בריטיים במשטרה הבריטית, הצטרפו והגנו על התוקפים ,אחרית דבר היה ,שמרבית אנשי קבוצת המגנים נאסרו, נשפטו ונשלחו לכלא, כתוצאה מפרעות אלו ומהתנהגות השלטונות הבריטיים התפטרו חברי המועצה היהודית בראשות דוד ילין מהבלדיה.

הערה : ערב המאורעות בשנת 1929, הוסיף המופתי אמין אל חוסייני ,במהלך ההתגרות שלו אל מול היהודים שלוש שורות נדבכים של אבנים ,לגובה חומת הכותל ,בטענה שאנו היהודים רוצים לפלוש לחצר הר הבית .

השפה הרשמית בעיריית ירושלים בתקופה העותומאנית והמנדטורית

בעיה נוספת רצינית בעבודת הבלדיה ,הייתה בעיית השפה הרשמית על מסמכי המועצה שהיו בשפה הערבית, ליהודים ולאנגלים נוצרה בעיית תרגום, עמדו ודרשו חברי המועצה היהודיים לצרף למועצה מתורמן יהודי בהמשך עבדו בעירייה שני מתורגמנים שעבדו בלשכות סמוכות ,מתרגם לעברית ומתרגם לערבית.

חברי המועצה והתושבים היהודים ,החלו לדרוש שכול מסמך יישא תרגום עברי מלווה לנייר הרשמי, כתגמול חדלו היהודים להגיש את מסמכיהם לעירייה ולשלטונות בשפה הערבית כתוצאה מכך גרמו היהודים לשלטונות לשנות את דעתם והשפה העברית ,החלה לשמש כשפה רשמית, בנוסף לשפה הערבית על מסמכי העירייה.

זוכרים את סוגיית התרגום : בסוף יולי 2012 נתקלתי בידיעה בעיתונות הירושלמית , שעיריית העיר נדרשת בהפוך על הפוך ,משלטונות הווקף של הר הבית, תרגום המסמכים שהוגשו לה לערבית בנושא שיפוץ אבני הכותל .

מסתבר כי הזמן עשה את שלו ונדרש טיפול ושיקום מהיר לאבני הכותל ,שלטונות העיר הגישו תוכניות עבודה לווקף ,כיוון שנדרשת עבודה משני צדדי הכותל, הן מצד חצר הר הבית והן מאזור הכותל.

התחכמו שלטונות הווקף ,בעיכובם של עבודות השיפוץ ,והחליטו כי הם כעת הם רוצים תרגום לערבית ,הן לתוכניות העבודה והן לשרטוטים, לפני שיאשרו את השיקום, אכן קם הגולם על יצרו.

אגדת בחירות בשאלה הנצחית (האם להאמין להבטחות נבחרים ויושרם)

אגדה ירושלמית מספרת ,כי בבחירות למועצת העירייה הירושלמית בשנת 1934 ,נערך הסכם בין שני מועמדים מוסלמים צובחי דגאני ובן חמולתו חסן צדקי דגאני שהיה בתפקיד חבר מועצת העיר ,בהסכם שנכתב ונחתם התלוותה ערבות בשטר של אלף לירות ארץ ישראליות שנועד לשמירת ההסכם ,כאשר נחתם ההסכם, חתם חסן על שטר שהסב אותו לפקודת דודו צובחי כערבון, פרטי ההסכם היו שבאם חסן לא יבחר הוא יפנה את מקומו לצובחי,

בעת שנערכו בחירות ב שנת 1934 לראשות עיריית ירושלים , התברר שחסן צדקי דגאני וצובחי דאגני ,קבלו מספר הקולות שווה, לכן על פי ההסכם חסן כתב מכתב התפטרות ממועצת העיר לראש מועצת העירייה ,קבל בחזרה את שטר האלף לירות מדודו , אך עשה סיבוב של 180 מעלות ,וכתב במקביל לאחר קבלת שטר העירבון לידו, מכתב חדש לראש העיר שבו הוא חוזר בו מהתפטרותו, מכתב זה על פי העדויות במשפט ,הגיעו לפני מכתב ההתפטרות לידיו של ראש העיר , אי לכך מכתב ההתפטרות הראשון לא תפס , על כן חסן חזר לחברותו במועצת העיר.

טענתו של חסן במשפט לגבי השטר שקיבל בחזרה ,הייתה כי בבחירות אף אחד לא הפסיד ולא ניצח ועל כן אין ערך לשטר, השופט קיבל זמן לקביעת פסק הדין ואנו ממתינים עד היום לפסיקה.

בבחירות 1934 לאחר שסילק את בן דודו וצובחי (סובחי) דאגני מחברות במועצת עיריית ירושלים , ומיד לאחר בחירתו כחבר באופוזיציה במועצה ,הגדיל לעשות בהתנגדותו והחל לשלוח מסרים והביאו את מורת רוחו משלוב יהודים במועצה, במיוחד כלפי מינוי דניאל אוסטר כסגן ראש העיר , כאשר בסתר ליבו קיווה כי השלטון בעירייה יחזור בלעדית לידי המוסלמים ואז הוא יוכל להיות ראש העיר.

מכוון שחסן היה שופרו של האמיר עבדאללה מירדן , טרח זה ושיגר למחלקת המושבות הבריטיות מכתב שבו הוא דורש למנות את בן חסותו חסן לראשות עיריית ירושלים, בטענה כי חסן הוא הראוי לשמש כראש עיר .

חסן צדקי דאג'אני קמצוץ מקורות חיו

היה נצר לחמולת שאודי דאג'ני , טוענים שאת שמם קבלו ממקום מגורי השושלת בבית דגן , לאורך כול חיו היה ממובילי ההתנגדות למופתי חג' אמין אלחוסייני , ומראשי האופוזיציה בראשות ראג'וב בק נשאשיבי , חסן גם היה מהתומכים הגדולים של האמיר עבדאללה מירדן, עד שבהלצה טענו כי הוא קונסול הכבוד של עבדאללה בארץ ישראל ,חסן גם התנגד למלך פייסל מערב עקב השתלטות חמולות של אבן סעיד על רוב שטחי ערב הסעודית.

בהתנגדותו חסן הוכיח בפרסום מספרי, כי בניגוד לשמועות צבאו של פייסל, אינו רב כול כך ולכן הוא איננו חזק, ולכן לא יוכל לעמוד ולנצח במלחמה שבה ישתתף צבא בעל ציוד מודרני על מנת להגדיל את ההתנגדות צרף חוברת הסבר לנימוקיו .

כאשר פרץ המרד כנגד השלטון הבריטי בהתקוממות הערבית בשנת 1936 , ניצב חסן בין גדולי המסיתים והצליח לסחוף אחריו ,את נהגי המשאיות הערבים והיהודים לשביתה פראית כנגד השלטונות, בתגובה נעצר חסן ביחד עם מנהיגים ערבים נוספים ונעצר במחנה המעצר שאותו הקימו הבריטים בסרפנד .

בתקופת המרד הערבי כנגד השלטון הבריטי בארץ ישראל, במחצית שנת 1936,החליטו שלטונות המנדט, על הקמת מחנה המעצר לערבים בסמוך למחנה הצבאי הבריטי בסרפנד ובית החולים הצבאי ,שהוקמו במקום מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה,

המחנה הצבאי נקרא בשמו של הכפר הערבי הסמוך צרפנד אל-עמאר, מחנה המעצר הראשון שהוקם בשנות השלושים בצריפין, צמח וגדל והשתרע על פני מאות דונמים כולל מחנה לטרון בשלב הראשון תוכנן מקום למאתיים עצורים,במהרה הוכפלה כמות העצורים ל 400.

לאחר שחרורו ממחנה סרפנד ,החליט להתפטר מחברותו במפלגת ההנהגה הערבית, בראשותו של ראג'וב בק נשאשיבי , מכוון שטען כי הפוליטיקה המפלגתית איננה רלוונטית יותר ויש מקום לפעילות במסגרות ארציות, בפועל ההתפטרות נבעה מחילוקי דעות בנושאים מפלגתיים .

לאחר שחרורו הפך למוסלמי דתי ,מוסלמים בהמשיך להופיע כסנגור בבתי משפט שבהם נידונו מוסלמים בתביעות למרד והסתה כנגד השלטון הבריטי , חסן גם דרש והגיש תזכיר על רצונו להופיע בפני ועדת פיל (ועדת חלוקת ארץ ישראל) על מנת לשטח את טענות המוסלמים לשטחה של ארץ ישראל , ולהקטין את השטח שיועד ליהודים.

בצעדו זה שהיה מעל לראשם של העסקנים הערבים ,שהתנגדו גם הם למסירת שטחים בארץ ישראל ליהודים הכעיס חסן ופגע בכבודם של אנשי ההנהגה המוסלמית בארץ, צעדו זה גרם להנהגה המוסלמית לעמוד על רגליה ולשלוח לו איומים ברצח .

איומים אלו עשו את שלהם וחסן פרש מפעילות פוליטית כלל ערבית , למרות זאת לא שכחו יריביו את איומיהם ורצחו אותו ביריות, גופתו נתגלתה ליד מסילת הרכבת בדרך שבין לוד לירושלים .

לאחר מותו נערכה ישיבת זיכרון במועצת העיר ירושלים שבו ספד לו ראש העיר מוסטפה ,לנאום זה הוסיף בדיפלומטיות דניאל אוסטר ,כי התושבים היהודים בירושלים ,מוסרים את תנחומיהם למשפחה, גם המושל הבריטי קיטרוטש במחוז ירושלים  שלח את תנחומיו.


 
 
 
בניית אתרים - שרקור