דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

קבוץ ניצנים אנדרטת הלוחמת העברייה

 

תודה לחברי קבוץ ניצנים על העזרה בכתיבת מאמר זה.

תחילת ספור ניצנים, מתחיל בכעשרים נערים שתארגנו והקימו את הגרעין בפולין בשנת 1938, קבוצה זאת עברה הכשרה חקלאית בארצם, לאחר שנת התארגנות והכשרה הגיעו חברי הקבוצה לארץ ישראל, חלקם נתפס בעת העלייה לחוף ,בידי השלטונות הבריטים ששלחו אותם למחנה עתלית ,שממנו שוחררו לאחר זמן קצר והצטרפו ליתרת חבריהם שהחלו בהכשרה נוספת באזור הדר - רמתיים במחנה הנטוש של "קבוץ מחר".

לאחר תקופה קצרה עברו חברי הגרעין לכפר רופין ,להכשרה נוספת ולצרוף חברים צעירים נוספים מהמוסדות בן שמן ומהמוסד שפיה ,כול זאת בהמתנה לנקודת ההתיישבות, בתקופה זאת, מנתה הקבוצה כשישים חברים ,שעבדו בפרדסים ועבודות דחק יזומות ,חלקם התגייסו לצבא הבריטי בלחימתו בגרמניה, בהמשך לקבוצה צורפו עוד חברי גרעין, מתנועת הנוער הציוני.

לבסוף למרות ששלטונות המנדט,אסרו על מכירת אדמות של ערבים לידיים יהודיות , לפי חוקי הספר הלבן , הוחלט בישוב היהודי לעלות על הקרקע בשיטת חומה ומגדל ולהתיישב בנקודה שאליה רצו להגיע , למזלם מוכתר כפר חממה הערבית (פרוש שם הכפר היה יונה) החליט להשיא את בנו ולצורך זה,בנה בעבורו מבנה אבן בן שתי קומות בלב פרדסיו שכונה הארמון , בחלק הצפוני של הכפר שהוו חלק מאדמותיו.

אלא שבנו ,נחשד ברצח שארעה בכפר ומפחד נקמת דם ,שולח הנער לדמשק ,שם התמקם וסרב לחזור לכפרו, האב הזקן החליט למכור חלק מרכושו ,שכלל פרדס ואת בית האבן שהכין האב לבנו מבנה האבן , האדמה שנמכרה לקק"ל נרשמה מיד בטאבו.

לאחר רכישת האדמה, ניתנה הצעה לגרעין ניצנים ששהו באותה העת באזור הדר שבהרצליה להתיישב על הקרקע ,חברי הגרעין עבדו בעבודות מזדמנות קשות ,על מנת להתקיים הכניסו את שכרם לקופת הקבוצה, בהצעתם הציעה הקק"ל לחברי הקבוצה שלושה אתרים להקמת יישובם, חברי הגרעין ,החליטו לבסוף ,לבחור באתר הקרוב אל הים   במחשבה לפתח את ענף הדייג במקום.

העלייה על הקרקע של גרעין ניצנים ,התבצעה בסוף שנת 1943, הקבוצה שנבחרה להוות את הגרעין הראשון לעלייה על הקרקע ,מנתה 12 גברים ושלוש נשים, מתוך כלל חברי הגרעין, קבוצה העלייה הראשונית, שנבחרה לאחר ויכוחים רבים ,הוותה את קבוצת המייסדים ,ביום העלייה לקרקע הגיעו מאות נציגים מהישוב היהודי בארץ ישראל.

לאחר ליל מסיבת העלייה על הקרקע ,החלו החברים לעבד ולהכין את הקרקע לזריעה ושתילה ,אלא שהתברר כי החלקות שנרכשו להקמת הישוב, אינן רצופות דבר שיצר בעייה של עיבוד החלקות.

חברי גרעין המייסדים התגוררו בקומה העליונה של הארמון ,הפרדות ובעלי החי ומחסן הציוד היו בקומת הקרקע ,באר המים שנחצבה בעבר ושימשה להשקיית הפרדסים של הבעלים הקודמים ,שימשה את המתיישבים בניצנים הישנה.

מסביב לאדמה שנרכשה, היו ישובים ערביים, שתושביהם גרו בבתי חמר ועבדו בחקלאות חלקם כאריסים , לתוספת הצפיפות בעת העלייה לקרקע   ,בקומת הקרקע של המבנה המשיך להתגורר המוכתר על משפחתו ומקנהו ובחצר התגורר באוהל רועה הצאן של המוכתר ,חלק ממזונם ומצרכיהם הועבר אליהם בעגלות רתומות לפרד מהיישוב נגבה בדרכים משובשות, חלק מתצרוכת המזון ,רכשו החברים מסוחרים ערביים .

גנבי הסביבה הערבית מיהרו לבדוק אפשרויות של גניבה ,ולכן נאלצו המתיישבים היהודיים לדרוש הקמת תחנת משטרת נוטרים בנקודה לאבטחת רכושם וחייהם, חלק מהנוטרים שמר על הנקודה וחלק סייר בשטח, ומכוון שהנוטרים היו יהודים ,נאלצו אלא לעזור בעבודה היום יומית ביישוב ,תוך התייצבות מהירה בבסיס ,בעת שנערכה ביקורת של מפקדיהם בשטח.

לאחר ששלושה נוטרים נהרגו בתאונת דרכים בהמשך ,נפתח בית הקברות של הישוב להטמנת אחד הנוטרים שנהרג, במחצית שנת 1947 הגיע שדר סודי למזכירות הקבוץ שבו נכתב כי הדודה לוזינסקי מגיעה עם הילדים לביקור בישוב, מברק זה הביא להערכות מהירה של חברי הישוב לקבלת אוניית מעפילים בחוף בקרבתם.

בשחר הצליחה אוניית מעפילים ,לשוט אל החוף ולעלות על שרטון עשרות מטר מקו החוף, מיד זינקו חברי הקבוץ למים והחלו להביא עולים אל החוף מהאוניה, כאשר גורם הזמן היווה מכשול בטרם עליית השחר, אלא שהועלו לחוף הועברו במהירות בשיירות ,דרך השבילים לחצר הישוב ,ממש בין מחנה צבאי בריטי לבין כפר ערבי גדול.

אל היישוב הוזעקו חברים מהישובים הסמוכים עם רכבים אוטובוסים ומשאיות ,על מנת לפנות במהירות את העולים החדשים שהורדו מן האוניה לישוב ,לבריטים שבדקו רכבים בכבישים ,הוסבר כי נערכת מסיבה גדולה בישוב והרכבים מפנים מבלים לבתיהם .

אלא שהפציע השחר ,נתגלתה הספינה על השרטון בידי מטוס בריטי ,והמהומה החלה בעת שהבריטים השתלטו על השטח ושמו מצור על הישוב, הבריטים ניסו להפריד בין החברים מהישוב ומהישובים הסמוכים ,שהתערבבו עם העולים שהורדו מהספינה ,על מנת לזהות את העולים, מובן שכולם ענו שהם מהישוב ושהם יהודים בארצם, חלק מהעולים נעצר וביחד עם עצורים מהישוב ,והם הוגלו למחנה מעצר בקפריסין, על הישוב הוטל מצור וסגר שהוסר לאחר מספר ימים.

לאחר פרסום תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר ,החלו הערבים שדחו את מסקנות החלוקה, לנתק את הדרכים לישובים בנגב שעברו ליד הכפרים שלהם, הם החלו להתנכל לתחבורה היהודית ופתחו באש על רכבים ואנשים יהודיים, היישוב ניצנים שמספר תושביו היו מעטים ושטחיה החקלאים היו מפוזרים ולא כמקשה אחת, נמנעה מהם הגישה לעיבודם .

אנשי הישוב המרוחק סבלו מאוד מהמצב החדש שנוצר ,והחלו להתארגן להגנה בהקמת עמדות מגן ,ובנשיאת נשק גלוי שהוצא מהסליקים , מדי פעם נפרצה הדרך בעזרת משוריינים ,אך היישוב נותר פקוק וסבל ממחסור כתוצאה מניתוקו הפיזי.

במרץ 1948 נכנסה שיירה קטנה שיצאה לכוון הקיבוץ למארב של כנופיות ,שכלל מטעני נפץ בפיקוד אנשי צבא בריטי שחברו לכנופיה ,משאית אחת הצליחה לסגת עם פצועים ,אך שאר אנשי השיירה נתקעו ונפגעו ,התחולל קרב ממשי ,קבוצה של לוחמים מהקיבוץ פרצה דרך ללוחמים במארב ובקרב קשה חברו אליהם והחזירו את הנותרים הפצועים וההרוגים לישוב לזכרם הוקמה אנדרטה לחללי שיירת ניצנים, מול מחנה חסה, ולידה סלע שעליו לוחית הנצחה לקרב המארב.

כחודש לאחר מכן ,נערכה התקפה  של הכפריים מיישובי הערבים בסביבה על היישוב ,אך בלחימה עיקשת, גרמו הנצורים מהיישוב ניצנים כעשר אבדות לתוקפים שנסוגו ,גם בין חברי הקבוץ היו אבדות ופצועים.

בשלב הזה ,הגיעה מחלקת לוחמים מגדוד 53 של חטיבת גבעתי ,שתגברו את אנשי הישוב בהגנה על היישוב, אספקה הגיעה לישוב בהטסה והצנחה של מטוסים , אך היא הייתה מועטה ודלה, בעקבות זאת התארגנה שיירה משוריינת שפרצה ליישוב בהביאה מזון ואספקה לכעשרה ימים, השיירה הצליחה לחזור לבסיס לאחר סיום משימתם.

בסוף חודש מאי ,החלו כוחות בלתי נדלים של טנקים, משוריינים ,תותחים וחיילים מצריים לחלוף בכביש הסמוך לישוב, בדרכם לכיבוש תל אביב ,אך באזור גשר עד הלום, נתקעו הכוחות המצריים מכיוון שהגשר הופצץ בידי מטוסים ישראליים ,בתסכולם הופנו חלק מהכוחות הללו ,לניסיונות לכבוש את היישובים העבריים שבצפון הנגב ובשפלת החוף.

ירי של פגזים וירי מנשק קל ,החל לרדת על ראשי המגנים בישוב ניצנים, החיים של חברי היישוב והתגבורת קשתה ,הנצורים עברו למקלטים לעמדות המגן ולתעלות, לקלחת התווספו הפצצות של מטוסי אויב על היישוב , אך רוחם של המגנים למרות   הלחץ הקשה והאבדות לא אבדה .

בישוב החלו להיפגע צינורות המים ומתקנים כולל מערכות חשמל ,בתים ומבני בעלי החיים והכול בלחימה מול צבא סדיר ולא חבר כנופיות, בשלב הזה הוחלט על פינוי הנשים והילדים מניצנים לבאר טוביה וביישוב נותרו עדיין כעשר לוחמות, שסבלו כמו הגברים מירי מסיבי של פגזים על שטח הישוב המצולק.

מכשיר הקשר שבק ולא הייתה אפשרות ליצור קשר עם המפקדה, או ישובים עבריים סמוכים, בפועל הישוב היה תקוע בגרונו של הכוח המצרי בעורפו ,ולכן החליטו חייל הצבא המצרי לעשות כול מאמץ ולהכחידו .

מאזן הכוחות באותו העת שהיה ,אל מול הכוח המצרי שערך את התקיפה על היישוב מנה כשבעים וששה חברי היישוב כולל עשר לוחמות, ושישים וארבע לוחמי גדוד 53 של גבעתי חלקם טירונים ,כוח זה התבסס סביב שלוש נקודות עיקריות ביישוב ,כנגדם נערכו המצרים עם גדוד משוריין, שכלל טנקים זחל"מים נושאי מקלעים, ואנשי חי"ר מזוודים כיאה  לצבא מודרני .

בתחילת יוני 1948 החלה הפגזה מסיבית על היישוב מצד הכוח המצרי, בחסות ההפגזה החלו לנוע הכוחות המצריים לנוע לכיבוש היישוב, שהתבצר בשלוש עמדות ההגנה כולל בגבעת 69 החולשת על היישוב,בשלב הלחימה הראשון נהרגו כשתיים עשר לוחמים וששה נפצעו, וגבעת 69 החולשת על הישוב נכבשה .

לאחר נפילת העמדה השנייה - גבעת המכלים , וכישלון כיבושה מחדש ,התמקדה הלחימה בעמדת חדר האוכל האחרונה שנותרה, כוח של טנקים ומשוריינים פרץ את גדרות העמדה האחרונה והכוח הנותר נסוג לארמון (מבנה האבן בפרדס) ,שם כונסו יתרת הלוחמים ושם הוחלט ,על נסיגה רגלית לכוון דרום ,אך ניסיון זה נכשל כאשר נקלעו הלוחמים למארב ונקטלו בירי מקלעים .

לכן החליטו שרידי הלוחמים שנכנסו לארמון ,על כניעה לכוח המצרי ,מאחר ואזלה התחמושת ומספר הנותרים שלא נפצעו היה דל, אחד הלוחמים הניף סמרטוט לבן ויצא להסדיר את הכניעה , אלא שהוא נורה ונהרג מיד .

אברהם שוורצשטיין המפקד שנותר ,הוריד את הגופייה הלבנה והניפה לאות כניעה ,אך נורה מיד שהזדקף , על אף פציעתו , יצא ביחד עם הקשרית מירה ,לכוון מפקדי הכוח המצרי ,שם אחד מהחיילים המצריים ירה למוות באברהם ,מירה שלפה את נשקה והרגה את היורה המצרי, מיד נורתה אף היא ונפלה למרגלות מפקדה.

בשעות אחר הצהרים נפסק הירי ,ויתרת הלוחמים יצאו בידיים מורמות לשבי ,בסיומו של יום הקרב נמנו כשלושים ושלושה הרוגים מקרב המגנים, כולל שלוש לוחמות ,26 פצועים ושלושה לוחמים שניצלו את החשכה וחמקו בין הכוחות המצריים לעבר הקווים שלנו.

כמאה וחמש לוחמים ולוחמות,יצאו אל השבי שבו ישבו כתשעה חודשים ,היישוב ניצנים נכבש מחדש מידי הצבא המצרי ,כחמישה חודשים לאחר נפילתו ,ביד הצבא הישראלי במבצע יואב.

הצבא המצרי למד את לקח קרב קיבוץ יד מורדכי ,שבו התקיפו אותו מצד דרום ובסופו נסוגו חברי הקבוץ צפונה וניצלו, בקרב ניצנים ,הקימו המצריים טבעת מצור מסביב לישוב וחסמו דרכי נסיגה ובכך הצליחו יותר בקרב, למרות מספרם הקטן של הלוחמים המגנים אל מול הכוח המצרי ,פאר הצבא המצרי את הקרב ואף הכין עליו סרט ניצחון.

הדרך אל השבי לוותה במכות ומהלומות אין סופיות, בכלא שנכלאו המשיכה מסכת המכות, עד שהוחלף מפקד הכלא והתנאים שופרו, גם כשהחלו אנשי הצלב האדום לפקוד את השבויים, השבויות הלוחמות נשמרו בתנאים טובים יותר בידי מפקד כלאם, לאחר סיום הלחימה והחתימה על החלפת השבויים בין הצבאות ,שוחררו השבויים לאחר תשעה חודשים.

החברים שחזרו מהשבי חברו לנשים והילדים שפונו בימי הלחימה , וערכו אספה על מנת להחליט האם לחזור ולבנות את היישוב מחדש, חלק מהתושבים הישנים החליטו שאינם רוצים להמשיך וחפצים להמשיך את חייהם במקום אחר , וחלק אחר של המתיישבים החליט להקים את היישוב מחדש בנקודה חדשה בקרבת מקום .

אל הנשארים בניצנים ,חברו חברי קבוץ מבטחים ,שהוקם מול העיר רפיח בשנת 1947 וביחד החלו להקים את ניצנים מחדש, באזור סוראני מה שנקרא היום נטיעות הדרום ,שם התגוררו החברים ,עד שהכשירו את השטח החדש ,עקרו פרדסים ועל השטח בשנת 1950 הקימו מבני אבן וצריפים לישוב ניצנים החדש.

מבנה הארמון נמסר לחברת הגנת הטבע שהקימה בו בית ספר שדה שקמים , המבנה עצמו נקבע כמבנה לשימור כאתר מורשת בישראל, במחצית 1953 החלו להקים על הגבעה ,בית ההנצחה ללוחמים וללוחמות ,שהגנו על ניצנים בעת הקרבות עד הכניעה ,ואת אנדרטת האישה הלוחמת, לזכר הלוחמות בניצנים .

בית ההנצחה והתרבות בקבוץ ניצנים

בית הזיכרון שנבנה בקבוץ, לזכר הנופלים והלוחמים שהגנו על הישוב בימי מלחמת העצמאות, כולל חדרי זיכרון, ארכיון, ספריה, אולם הרצאות ומועדון לחבר, בין כתליו יבקרו מבקרים ואנשי המשפחות של הלוחמים החללים, כמקום שיישא את ימי הגבורה הללו.


 
 
 
בניית אתרים - שרקור