דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

לטרון מעט על סיפור אדמות מנזר השתקנים

 

המסדר המקורי של הנזירים הטרפיסטים נוצר בעיר סיטו (לה טרפ)בצרפת, לאחר הרפורמה שעברה על המסדר הבנדקיטיני במאה ה 12 באירופה, כאשר הרפורמה של בני המסדר כללו קבלת חוקיו של בנדיקטוס הקדוש (המכונה סנטה רגולה) ,חוקים ונדרים הכוללים נדרי נזירות קפדניים וקיצוניים, משום הקפדה זאת ,כונו חברי המסדר "המקפידים " או נקראו ציסטרציאניים . 

בשנת 1887 הגיע הנזיר לואי וילה (אמיל ויאלט )הצרפתי לארץ ישראל בשליחות מסדרו ,על מנת למצוא מקום לבניית מנזר לנזירי המסדר בארץ ישראל, לאחר שיטוט ברחבי המקומות הקדושים לנוצרים ובדרכו לירושלים, החליט הנזיר לואי וילה (אמיל ויאלט ),כי המקום המבודד הזה התאים לרוח המסדר .

אלא שרצונו זה לרכישה , את שטח מצודת לטורון דה שוואליה ,נתקל רצונו בסירוב וקשיים מכוון שבעלי השטח הערבי לא היו מוכנים למכור את השטח לנוצרים, גם החוק העותומאני לא אפשר מכירת השטח למי שאיננו מוסלמי או חבר במדינות הציר (מדינת צרפת בעלת המסדר) .

שטחי מצודת לטורון דה שוואליה , נרכשו בשנות השלושים לבסוף מידי תושבי הכפרים הערבים שבאזור, אלא  שעד שהושלמה העסקה ונחתמו שטרי הבעלות ,חוקקו שלטונות המנדט את חוק הספר הלבן, שמנע לרכוש ולרשום אדמות ערביות ,לבעלות הרוכשים החדשים יהודים או נוצרים.

בתרגילים משפטיים הצליח אב המנזר לרשום חלק מאדמות אלו על שמו והיתרה נרשמה על שם עורך הדין המוסלמי שייצג את המנזר, ואילו הוא מצדו העביר מסמך לראשי המנזר תצהיר משפטי שאינו הבעלים של האדמה, מצב חוקי שעדיין לא נפתר מכיוון שהאפוטרופוס לנכסי אויב עדיין לא שוכנע להחזיר את האדמות למרות שבידי המנזר מסמכי בעלות .

בהמשך רכש או קבל הנזיר לואי וילה, חלק מהשטח שמעל למלון המכבים, מידי הנזירות הכרמליטיות שבמנזר אמאוס , שרכשו חלק מהשטח לפניו , לאחר זאת עבר להתאכסן הנזיר לואי וילה (אמיל ויאלט) במלון המכבים ,שאותו רכש לבסוף בשנת 1892, לאחר שבעלי המקום הנוצרים המרונים ,אלכסנדר האוורד (איסכנדר עוואד) ושותפו אמיל בטאט ,מכרו אותו למסדר הטראפיסטי.

עוד בתקופת מגוריו במלון ,הצטרפו אליו חברים ממסדרו וביחד החלו בעבודת הכשרת הקרקע לגידולים חקלאיים ובהמשך בשנת 1890 החלו בבניית מבנה המנזר שעל ראש הגבעה.

ראשי מנזר השתקנים ובראשם אב המנזר פול קוברר ,המשיכו במאמציהם לרכישת אדמות נוספות בסביבת המנזר ,בשנות השלושים במאה העשרים , חלק מהמאמצים נתקל בקשיים כיוון שהבריטים רצו בשנת 1938 ,לבנות את מצודת לטרון (טיגרט) במרכז הארץ ,שתשלוט על צומת הדרכים החשוב שלמרגלות גבעת המנזר ,שדרכה ניתן היה להגיע לירושלים לעזה ולשכם .

הממשל הבריטי הפקיע משטחו של המנזר ובחלק מהמקרה החליף עמו חלק בשטחים אחרים שמסביב המנזר על מנת לבנות את המצודה החדשה, פרט מעניין משנת 1948 לאחר מלחמת השחרור, נוצר כשהקונסול הצרפתי ,לחץ על הכוחות היהודים, לסגת ממנזר נוטר דאם ממול לחומות העיר העתיקה ומהמנזר באבו גוא'ש שכבשו במהלך הקרבות ,אך סרב ללחוץ לפינוי כוחות הלגיון הערבי ,מעמדותיהם במתחם מנזר לטרון ,כולם רכוש מדינת צרפת באמצעות אזרחיה (המסדרים הצרפתיים) .

  בעקבות לחץ בלתי פוסק של הישראלים לפינוי מנזר השתקנים שבידי הלגיון, פונה הקונסול הצרפתי בשנת 1949 ,למפקדת האו"ם בירושלים בשאלה : האם מנזר לטרון הוא בשטח המפורז או בשטח ריבוני ירדני, כיוון שהנושא נעשה כלאחר יד ישבו הכוחות הירדני במתחם הצרפתי עד מלחמת ששת הימים.

שלטונות ישראל הפקיעו עוד אדמות כאשר הוקם מוזיאון השריון בלטרון, כאשר סללו את הכביש החדש המחבר את צומת חטיבה 7 (לטרון) לצומת נחשון נלקח עוד שטח בעבור הסלילה משטחי המנזר.

מעט על אדמות היישוב נווה שלום - אדמות ראס אבו מטרה 

משבצת השטח השייכת למנזר באזור הכפר מונה כשמונה מאות וחמישים דונם והיא אחת מששת המשבצות של שטחי האדמה השייכים למנזר השתקנים המרוחקת כשלושה קילומטר מהמנזר, לאחר שהאזור עבר את רעידת האדמה הקשה בשנת 1929 כולל התמוטטות מבנה המנזר שהיה בבנייה ,ניסה אב המנזר  פול קוברר להשיג כסף להקמתו מחדש במאמציו אלו נפגש גם עם שליח המפלגה הנאצי שהתיישב בארץ ישראל במסווה של סוחר.

מטרתו של הסוכן הגרמני ברכישת חלק מאדמות המנזר להקים ישוב חקלאי מוסווה ,שישמש כקן צרעות ובסיס לריגול אחר הצבא הבריטי בארץ ישראל ,בעת שגרמניה תנסה לכבוש את ארץ ישראל ,בדרכה לשדות הנפט העירקיים במוסול, בהפוך על הפוך ניסה גם הגרמני לעניין את המוסדות הציוניים שצעירים ממוצא גרמני שעלו לארץ ,יתאמנו בגרמניה על מנת ליצור יחידה צבאית לוחמת ישראלית בארץ.

אב המנזר והגרמני עשו הסכם למכירת הקרקע ,אלא שהגרמני לא עמד בהסכם הכספי ושילם רק דמי קדימה לעסקה, מכוון שחזר לארצו בעקבות עליית הנצים לשלטון בגרמניה, בטרם יציאתו מהארץ יצר עמו קשר מאיר גצל שפירא ,סרסור קרקעות יהודי תל אביבי, (שכונת שפירא בתל אביב ,סמטת פלוני אלמוני) שראה הזדמנות לגאול קרקע לטובת הקמת ישוב יהודי באזור ששמו נקבע כפר אחים שפירא .

באדמה זאת בוצעה פרצלציה לטובת הרוכשים ,שרכשו משפירא חלקות בגוש האדמה, בניית הבתים על החלקות שנרכשו התעכבה ואף הנחת קו המים לא בוצעה ,לסיפור יש להוסיף ,את העיכוב בתשלום למנזר בעבור האדמה שנרכשה , עקב מצבו הכספי הרעוע של שפירא שירד מנכסיו ,סיבות אלו מנעו את הקמת היישוב והקונים נותרו עם הקושאנים ביד ללא תקווה לממשם.

האגדות ממשיכות ומספרות כי שפירא ,סבל ממחסור במזומנים ופרט למקדמה ששילם לגרמני ,שבעבורה רכש את הזכויות לרכישת כול חלקת האדמה ,על פי ההסכם עם המנזר לכן לא עמד גם שפירא בתשלום והמצב נותר כך.

המנזר תבע את החזרת החלקה בבית משפט בריטי ,כאשר שגרירות צרפת מעורבת בתהליך המשפטי, לאחר שנים רבות של התדיינות, פסק בית המשפט כי פרט למאה דונם שווי השטח ששולמה בעבורו המקדמה, שיישאר בידי שפירא ,אלא שהוא לא קבל את השטח בחזרה עד מלחמת העצמאות

במשפט נקבע כי שאר השטח (אדמות ראס אבו מטרה ) חזור לידי הנזירים במנזר לטרון , חלק משטח זה הושכר לידי אנשי קבוץ נחשון לעיבוד פלחה בשנות החמישים ובהמשך חלקו שימש בהמשך להקמת הישוב לנווה שלום.

הסיפור הוורוד המצטייר להחכרת האדמות ממנזר השתקנים ,במחיר סמלי לאב ברונו הוסר איננו תמים כול כך מבחינת המנזר בהמשך, חוקי המסדר במנזר השתקנים אוסר קבלת מתנות וכספי תרומות ,חוקי המסדר קובעים במפורש ,שהמנזר יתקיים מהכנסות פרי עבודתם ומעמלם של נזירי המנזר. 

מכוון שכך החליטו אנשי המסדר במנזר בשנות השבעים, כי יש להסדיר את הבעלות והתשלום לשימוש בקרקע בידי התושבים בישוב נווה שלום לאחר תקופה של החכרה, אנשי היישוב התנגדו להסדר שונה עם אנשי המנזר, הסכם שבו הוחכר השטח במחיר סמלי של מאה לירות לחמישים שנה בתוספת אופציה להחכרה נוספת. 

אנשי היישוב שבנו את בתי הקבע שלהם על הקרקע והתשלום בעבור זכות זאת היה מגוחך טענו כי האדמה נמצאת רחוב ועל גבעה עם שטח אדמה שאיננו חקלאי לעיבוד טולכן ברצונם להמשיך את חוזה החכירה. 

  אנשי המנזר טענו כי ההסכם איננו הוגן ויש לשנות את תנאי ההסכם, אי לכך החליט אב המנזר להגיש תביעה משפטית כנגד היישוב , בעקבות לחצים רבים נסוג המנזר מהתביעה המשפטית ,ואנשי היישוב החליטו עם המנזר שיש לשנות את הסכם החכירה ולהגיע במשא ומתן לפתרון הנושא.  

  המשא ומתן נמשך כעשר שנים בין שנות התשעים לשנת האלפיים שבסופו נחתם הסכם חדש (לאחר שבוטל הישן) המשפר את הכנסת המנזר מהאדמה שהוחכרה .

סופה של רכישת החלקות בידי יהודים מידיו של מאיר גצל שפירא ,נותר בעייתי עקב העברת השטח לאחר מלחמת ששת הימים לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים (עקב היותו שטח כבוש) ואין אפשרות להחיל על השטח את החוק היהודי ,אין אפשרות להחזיר לקונים את רכושם.

סיפורו של הכפר הערבי אל לטרון

תחילת הקמת הכפר הערבי החלה במחצית המאה התשע עשר ,כפר שיושב בידי פלחים שבנו למרגלות המצודה הצלבנית לה טורון מימי הצלבנים, בשנות השלושים של המאה העשרים ,רכשו אנשי מנזר השתקנים ,את אדמות אל לטרון הישנה ששכן כמאה מטר ממבנה המנזר שנבנה , שטח שעליו נבנו כעשרים בקתות בוץ למגורים .

בתמורה בנה המנזר כפר חדש המרוחק כחצי קילומטר מהמנזר בעבורם ,שנקרא אל לטרון החדש ( אל לטרון אל שדידה ), שבו התגוררו פלחים בני העדה הנוצרית ,לכפר העניקו אנשי המנזר כשמונת אלפים דונם לעבודה חקלאית מרכושם, את המים לגידולי הדגנים ופרדס התפוזים והבננות , קבלו הפלחים מבאר אל חילו בעזרת המנזר.

  הכפר הערבי הקטן החדש , כלל כעשרים בתים וישב ושלט על הדרך לירושלים ,הכפר עבר לחסות הממלכה הירדנית ,בהסכמי שביתת הנשק בשנת 1948,שגם הקים בשטחיו מחנה צבאי ירדני, מכוון שהכפר נכלל בשטח ההפקר, גלו ונטשו תושביו את בתיהם ועברו להתגורר ליד מנזר אמאוס הסמוך , סופו של הכפר שבתיו נהרסו לאחר מלחמת ששת הימים בכדי למנוע איום על הכביש החדש לירושלים.

חיי המסחר בין יהודים לערבים התנהלו לפרקים כרגיל ,אנשים לקחו הלוואות מאנשי עסקים יהודים ולהפך , מקרה מעניין היה כאשר תושב הכפר הערבי לקח הלוואה משני יהודים לצורך עבוד אדמותיו ,כנגד ההלוואה הפלח שיעבד את אדמתו למלווים, איתרע מזלו הרע של הלווה , בעת שהיה צריך להחזיר את ההלוואה ולא יכול היה, הועמדה אדמתו למכירה בגין אותה הלוואה בידי ההוצאה לפועל , ונמכרה לכול המרבה במחיר .

את האדמה בשנת 1935 רכשו במכירה הפומבית של ההוצאה לפועל יהודים, שטח של  כמאה וארבעים דונם , מטרתם הייתה להקים ישוב יהודי במקום, ,אז החלו במקביל משרדי מתווכי קרקעות (סרסורים) בירושלים ובתל אביב, לפרסם כי הם מוכרים כחמש מאות חלקות אדמה בגוש לטרון ,כאשר ניסו אנשים לברר את הנושא ,הסתבר כי למרות הפרסומים אין בנמצא חמש מאות חלקות למכירה, למרות טענות המוכרים כי במקום יקום ישוב של חמש מאות משפחות .  

מתווכים אלו קבעו כי מחיר הדונם יהיה 35 לירות ,שהיה מחיר מופרז לערך הקרקע במקום באותם זמנים, הגדילו מוכרים אלו ובעזות מצח טענו כי מקום המגורים החדש הזה ,ישמש את העובדים בתל אביב משום קרבתה למקום . 

על מנת לפלפל עוד את עסקת הקרקעות ,הוסיף המוכר סעיף המציין כי הרוכשים את הקרקע ,ידרשו לרכוש את המים לצרכיהם ממנו ,אך סעיף רכישת המים כה מעורפל שהקונה לא ידע מה יהיה מחירו בעת שירכוש אותם.


 
 
 
בניית אתרים - שרקור