דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

עמק יזרעאל היישוב רמת ישי (אדמות ג'דה)

 

סמלו של היישוב רמת ישי החאן והדקל שלידו, למעשה החאן הוקם בשנת 1904 בידי אחד השייחים על אדמתו ולידו נטע עצי דקל, במבנה החאן שליד אדמות הכפר הערבי ג'דה, התגוררו חלוצי העלייה השלישי בגדוד העבודה ,שסללו את הכביש בין חיפה לנצרת, הכשירו קרקעות לחקלאות וייבשו ביצות בעמק יזרעאל ובאזור הקישון ונחל נעמן.

לאחר מכן שימש החאן כביתם של גרעין החלוצים שעבר הכשרה והתעתד להקים את קבוץ בית אלפא, לאחר עזיבתם בתקופת מאורעות 1929 נכנסו אליו נוטרים במשטרה הבריטית על מנת להגן על קו הנפט שעבר לחיפה .

חלוצי היישוב ג'דה בני העלייה הרביעית ,שהתארגנו כגרעין בשנת 1924 בפולין ,גרעין שמנה בסביבות למאה אנשים רווקים ומשפחות ,שהיו מוכנים להשקיע מכספם ברעיון החדשני, רובם אנשים שעסקו בענף האריגה והבדים ,אנשי הגרעין שהתאגדו עוד בארצם בחו"ל בגרעין שנקרא "מנור", הם שהתכוננו להקים ישוב תעשייתי חדשני בארץ ישראל .

על פי הרעיון פועליו יתגוררו באדמות סביב המפעל ,שיתבסס על תעשיית האריגה והתפירה   ומעט חקלאות , מעין ישוב שיתופי, כאשר הנושא העיקרי היה להקים את מפעל הטקסטיל ולאריגה שיכלול גם מצבעה, מתפרה , הדפס על בדים ואשפרה לצביעת הבדים .

את חומרי הגלם תכננו היזמים של המפעל כמו כותנה תכננו לגדל בחלקו על האדמות שמסביב למפעל , חלק לגידול בידי החלוצים ביישובי עמק יזרעאל, ובחלקו לרכוש בחו"ל ואף לייבא חלק מהבדים על מנת להכין מהם בגדים ומצעים .

מארגני ומקימי הגרעין היו האחים בני משפחת מרדכי מוט'ל וצבי הרמן רוזנברג והתעשיין יעקב סטארינסקי (וידיסלבסקי ),שהגיעו עם רעיונם לארץ ישראל בשנת 1924 ,שקיבלו עידוד לתכניתם מהמוסדות הציונים בארץ, כאן פנו למשפחת חנקין ,על מנת שימצאו שטח אדמה לרכישה שעליו יוקם מפעלם.

חנקין מצא בעבורם שטח של כחמשת אלפים דונם באדמות הכפר הערבי ג'דה ,על פי הרעיון יקלטו בעבודה במפעל חלוצים מגלי העלייה הרביעית וחברי הגרעין שעדיין המתינו בפולין לעלייתם ולהתיישבותם בנקודה ,עוד הוחלט שיש לקלוט לעלייה ליישוב גם בעלי מקצוע טכניים שישתלבו ביחד עם האורגים שחלקם יוכשרו לעבודה במקום ,בכדי להקים את המפעל התעשייתי החקלאי ביישוב.

נקבעה גם מכסת השטח שיחולק לכול חלוץ מחברי גרעין מנור, שיכלול יותר מעשרה דונם, וכדונם וחצי לבעלי המקצוע הטכניים והניהול שיתיישב ביישוב, הבעיה היחידה שעמדה לרועץ בזמן לחברי גרעין "מנור" הפולני, שקופות הכסף לרכישת אדמות בידי הארגונים מהכשרת היישוב וקק"ל ,היו חסרות מזומנים לרכישת הקרקע מידי משפחת סורסוק .

אי לכך אנשי גרעין "מנור" מסרו את נושא רכישת אדמות ג'דה בבעלות משפחת סורסוק בתווכו של חנקין   ,שהשתמש בכספם של החברות "חברת קהילת ציון האמריקאית ",שפעלה לרכישת אדמות מערבים בארץ ישראל בעבור יהודים מאמריקה ,חברה זאת ,הקימה חברת בת שנקראה "משק" שעשתה את רכישת האדמות בעבור יהודים ממזרח אירופה כמו לקבוצה זאת.

חברת משק אספה כספים מיהודים עשירים, מהתנועות החלוציות בגולה ומחלוצים שרצו לעלות ולהתיישב בארץ ישראל ,בכספים אלו בעיקר השתמשה החברה לרכישת כעשרת אלפים דונם מהאדמות שבכפר ג'דה שבעמק יזרעאל.

בתווך בנק אפ"ק חתמו היזמים על חוזה להקמת היישוב המשותף " מנור " ומבנה בית החרושת, לכול משפחה של חברי הגרעין תוכנן : בניית מבנה מגורים, רפת, לול , ואולי אף דירים לעדרי כבשים ועיזים ובחצר הבית שטח חקלאי שבו יטפל בעליו בהקמת גן ירק ומספוא לבעלי החיים שיגדל.

לאחר הגעתם לארץ ישראל ,של כחמישים משפחות מאנשי גרעין מנור התעשייתי בשנת 1925 שהשקיעו מכספם בעבור האדמות ולהקמת בתי המגורים ,הם התיישבו על האדמות שנרכשו ממשפחת סורסוק ,חלקות האדמה ומיקומם נחלקו לאחר הגרלה שנתקיימה בשטח, אלא שבמקום לרכז את הנחלות למגורים בצורה מרוכזת ,פוזרו הנחלות על פני השטח שהיה בן 10,000 דונם, תחילה נבנו צריפי מגורים ובתחומי היישוב נחפרו שלוש בארות למציאת מי שתייה ,השקיה , ולצרכי תהליך האשפרה של יצור הבדים .

50 משפחות ומספר רווקים מהגרעין ,הוו את הקבוצה הראשונה שהתיישבו באדמות ג'דה   בארץ ישראל ,מיד לאחר עלייתם ,החלו חברי הגרעין בארץ לפעול ,להמשכת הגדלת מספרי חברי הגרעין בפולין ,ולהמשך גיוס כספים לפיתוח רעיון החרושת והחקלאות , תחילת ההתיישבות של בני הקבוצה הראשונה, לא הייתה קלה ותנאי הכלכלה והמחלות פגעו ביישוב ובאנשים ,שלא היו מורגלים לתנאים הקשים באזור ששרץ ביצות ומחלות.

החלוצים בני העלייה השנייה והשלישית, שהקימו את יישובי עמק יזרעאל ,לא אהבו שאדמה חקלאית בעיקרה ,תהפוך לאדמת מפעל לתעשייה ,כיוון שראו בעבודה שאיננה חקלאית משהו זר לרעיון ההגשמה הציוני הפשוט .

באותה תקופה עברה על ובארץ ישראל ובעולם תקופה קשה ומשבר כלכלי קשה , היזמים לא הצליחו לממש את החזון ,של השמשת מפעל האריגה ,האנשים שהשקיעו ממיטב כספם להקמת היישוב התעשייתי בפולין ,איבדו את כספם שלא היה מבוטח , המשקים החקלאיים שבקרבת בתיהם עדיין לא הוקמו ,ובלית ברירה חלק מהתושבים התארגנו לעיבוד במשותף חלקה גדולה של קרוב לשבע מאות דונם ,על מנת שיוכלו להתפרנס ולהתקיים, חלק מהחלוצים חיפשו עבודה שכירה לפרנסתם, חלקם נטשו את הנקודה בחזרה למולדתם פולין

בשלב הזה נתקעו המוסדות הציוניים המיישבים בבעיה כפולה ,אחת לא היה כסף בכיסם לכסות את ההלוואה שניתנה להקמת הכפר התעשייתי, והבעיה החמורה יותר הייתה לתמוך בחלוצים שנותרו קרחים מכול הכיוונים וחסרי כסף לאוכל למשפחתם, בשלב הזה החלו המוסדות והחלוצים ,להעביר או להשכיר שטחים לחקלאות לידי המושבות הטמפלריות הסמוכות ולאיכרי היישובים הסמוכים.

בשנת 1929 נכנסה חברת קרן היסוד ולקחה עליה, את חובות המתיישבים ואגודת "מנור" והמפעל שפשטו את הרגל, על מנת למנוע נפילת האדמה היהודית לידי זרים,   שני שליש מהשטח שנקנה מהכפר הערבי ג'דה ,הועבר לידי הקק"ל ,שהעמידה אותו להקמת היישוב בית שערים.

במחצית 1931 רכשה את יתרת השטח והרעיון ,אגודה תעשייתית שיתופית בשם " חברת נול " , שצרפה לשרותיה חלק מהחלוצים הראשונים שנותרו על הקרקע ,וביחד הרימו מחדש והקימו והשמישו את בית החרושת ,שאליו הוכנסו בתחילה קרוב לחמישים נולים, אלה שבעת שהקימו אותו מחדש רק קרוב לעשרים וחמישה נולים עבדו ,בהנהלת המפעל ישבו גם נציגי הכשרת היישוב ואנשי הקק"ל.

לאחר המכירה של מפעל מנור לנול, על האדמות היישוב, במבנה בן שתי קומות מאבן המשיך לפעול בית חרושת לאריגה "הנול " (מנור) בראשות יעקב סטארינסקי ,(חלוץ מפעל הטקסטיל ארץ ישראל) , חומרי הגלם , הכותנה והבד הגיעו מהודו ובמפעל ייצרו פיג'מות שקים ובדים.

פחות מעשרה אורגים עבדו בתחילה במפעל ,ומספרם עלה לחמישים וחמישה פועליו יהודיים ורובם סבלו מחוסר מקום לינה ונאלצו לכתת רגלם בחיפושי הלינה שלהם, עד חיפה ובישובים שמסביב לאדמות ג'דה.

מפעל נול המשיך לעבוד עד שבמאורעות ובמרד הערבי בשנת 1936 ומעט אחרי ,פגעו חברי כנופיה שעלו על היישוב וגרמו לשריפה במפעל נול ,תוך הריגת אחד מעובדיו ופציעת חברו, שריפה זאת גרמה לנטישתו .

את ההובלה לשיקום המפעל מחדש ,לקח היזם האורג יוסף לסמן נוסף מפולין , הוא אומנם הצליח בשיקום החלקי של חלק מנולי   האריגה , והמפעל קרטע ולא הצליח להתרומם מעל קרשי הרצפה, כך נמשך המצב המקרטע עד אחרי מלחמת העולם השנייה ומשחודשה העבודה שינה המפעל את שמו לעמק טקסטיל.

במחצית שנת 1938, נערכה התקפת ירי על צריפי המגורים ביישוב ג'דה ,בימים הסוערים של אותם הימים, נהגו החלוצים לנטוש בלילות את הצריפים וללון ביחד במבנה המרכזי ,אלא שאחד החברים נותר להתפלל בצריף בחצות ,וכאשר נורו היריות נפגע ברגלו ,שבהמשך הטיפול הרפואי בבית החולים נאלצו לקטוע אותה.

  מיד נזדעק הנוטר צבי לוין מהמבנה המרכזי, ואץ להגיש עזרה לפצוע ,אלא שבדרכו נפגע בכדור בליבו ומת, בהתקפה השתתפו כעשרים חברי כנופיה שירו מאות כדורים על המתיישבים כיבוש המקום נמנע בזכות שהיית נוטרים במקום שהשיבו באש.



הנוטר צבי לוין נטמן בבית הקברות של בית שערים ,בהותירו משפחה שהתגוררה ברמת ישי שבה עבד אביו במפעל האריגים ,בחיפושים שנערכו באזור בעקבות הירי בהשתתפות כלבי גישוש ,הגיעו המחפשים למגורי ערביים ומהם נעצרו כשלוש עשר לחקירה.

בתחילת 1939 לאחר השריפה בבית החרושת לטוויה ,ונולי האריגה חדלו להסתובב, ננטש היישוב ג'דה בידי תושביו בעלי המלאכה, פרנסי העיר עפולה פנו לעובדים שיעברו לשטח אדמה שיוכשר בעיר ,על מנת שיבנה המפעל מחדש בה, בעזרת תקציב ממועצת העיר ומכספי חברת הביטוח שיתקבלו כפיצויים ,עוד הבטיחו פרנסי העיר הנחות ממיסים ועוד מספר הטבות.


חברי האגודה שהתגוררו בג'דה ,סרבו להיענות לבקשה בטענם כי האדמה והמפעל שייכים גם ליתרת חבריהם שעדיין לא עלו מפולין לארץ ישראל, הם טענו שאין לבצע החלפת שטחים מאדמותיהם בג'דה תמורת שטח בעפולה, בעזרת הקק"ל למרות שמשטחם ניתן היה לספח ליישוב בית שערים הסמוך ששווא לשטח לחקלאות , למרות שמצדדי ההחלפה, טענו כי במעבר לעיר מסודרת ,ימנעו חבלי לידה וקליטה חדשים לאנשי ג'דה כוון שהעיר עפולה ממוסדת יחסית .

ישי אדלר (ישראל יהודה אדלר)    

היישוב ג'דה – מנור עבר מספר גלגולים ,עד אשר ,שמו של היישוב השתנה לרמת ישי לאות הוקרה לאחר תרומתו הציונית של ישי (ישראל) אדלר ,בשנת 1934 לקרן ההלוואות לבנייה ביישוב .

מחסורם מקומות המגורים לעובדי מפעל האריגה, נגע לליבו   ישי אדלר ולכן החליט לתרום את הכסף על מנת לפתור את יישובם של חלק מהעובדים היהודיים, בסוף שנת 1943 הועברה תרומת כסף בסך 10.000 לירות שטרלינג ,שנידב " ישי ישראל אדלר" לקרן היסוד , על מנת שתעביר תרומה זאת ,שתינתן כהלוואות לבניית בתי מגורים ומבני ציבור ביישוב, בתנאי שהמתיישבים ישמרו על מסורת ישראל ביישובם (שמירת הדת) .

ישי אדלר היה אחד משישים ושלושה ממייסדיי העיר תל אביב, לאחר מסע הלוויה גדול נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, אדם שבזכות תרומתו הוקם היישוב ונקרא רמת ישי לזכרו, ישי נולד בעיר פינסק, שם היה פעיל ציוני, מחנך ועסקן שעלה לארץ ישראל בשנת 1901, עמד בראש הסתדרות המורים בתל אביב, והיה שותף בכמה הוצאות של ספרים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גורש בידי העותומאניים מארץ ישראל ,ועבר להתגורר באמריקה, כשחזר נתמנה ליו"ר הועד הארצי של קרן היסוד, בביתו שבתל אביב הקים ספרייה בת כשמונת אלפים ספרים שאותה העביר לעיריית תל אביב, על מנת להקים ספרייה בעיר, לאחר שמכר את ביתו בתל אביב ועבר לבית אחר בעיר, מסר שליש מכסף המכירה של ביתו (עשרת אלפים לירות) כתרומה , על מנת להקים את היישוב רמת ישי.  

בתחילת 1944 החלה בניית בתי היישוב ,לטקס הנחת אבן הפינה הראשון לעשרת הבתים הראשונים (רק לאלה הספיקה התרומה) ,נערכה מסיבה שבה השתתפו חברי קרן היסוד והחברים החלוצים, קציני המחוז והתורם מר אדלר שנטע את העץ הראשון לאחר הנחת אבן הפינה, בשדרת עצי אורן שניטעה לאורך כביש הכניסה .

מיד לאחר הטקס, החל מרד העובדים בבית החרושת "נול" ,כנגד הפחתת שכרם עקב המצב הקשה ובהחלטה מאוחדת של הפועלים הם סרבו לקבל את משכורתם המופחתת ,שהוכנה בעבור עבודתם החודשית.

המשך סיפור היישוב רמת ישי

מאגדות המקום מסופר על קיוסק הגזוז והסיגריות ,שהיה בצריף של משפחה מעובדי המקום על הדרך, שתופעל בידיי אם המשפחה ושנסגר לאחר שהמשפחה עזבה ועברה למרכז הארץ בהותירה את העובדים והעוברים בג'דה ,צמאים לגזוז הארץ ישראלי שהיה במקום.

בעת ביקור המושל הבריטי בשנת 1945 נתבקשה עזרתו לקבלת עזרה ברכישת מכונות אריגה חדשות ולתקציב נוסף בעבור בניית בתי המגורים לעובדים במפעל האריגה, כרגיל הבטחתו לעזור נותרה כהמלצה ללא כיסוי.

בשנת 1946 החלה חברת מקורות להקים בריכת אגירה מדופנת אספלט בגודל 20.000 מ"ק ליד היישוב ,על מנת לאגור כמויות גדול של מים להשקיה , לידה הוקמה בריכת מבטון שיכלה להכיל 1000 מ"ק מים ,ומכון המים והיישוב ובית החרושת לאריגה "נול" חובר לרשת החשמל הציבורי (במקום טורבינות הדיזל שהפיקו חשמל למכונות המפעל) גם מכון המים חובר לחשמל על מנת לתפעל את משאבה את המים שהעלתה מים למפעל, בשנת 1947 החלו חגיגיות אבן הפינה להקמת בית הכנסת והמרפאה .

אלא שבעיית התעסוקה, הפרנסה והתחבורה ביישוב רמת ישי נמצאים בכי רע ,על כן יוצאים רבים מבני היישוב לחפש את לחמם בחיפה או בטבעון , לתוספת הבעייתיות בהבאת הפרנסה ,חוברים אליה נושאי התחבורה שאיננה סדירה ליישוב, שאליו מגיעה תחבורה של חברת חבר בשיטת מצליח ,וחברת אגד איננה נכנסת ליישוב כיוון שקוויה שנקבעו לקו העמק פוסחת על היישוב ,וחבריו נאלצים לכתת רגליהם בהליכה רגלית בסוף יום העבודה כאשר הם חוזרים לביתם.

בידודו של היישוב גורם לחלק ממתיישביו ,להרים את רגליהם ולעבור למקומות מגורים אחרים, מגדילים אפילו חלק מבעלי הנחלות השכירו את שטחם ובתיהם ביישוב ,בשכר זעום רק כדי לשמר את רכושם.

מפעל עמק טקסטיל בע"מ (סטאטוס)

מפעל זה שהוקם על חורבות מפעל האריגה מנור , שהחליף את שמו לנול לאחר השקום מחדש , נקרא מפעל טקסטיל בע"מ (סטאטוס ) , לאחר מלחמת העולם השנייה החל המפעל לפעול שוב בתחילה מספר עובדיו היה כשלוש עשר , בתום מלחמת השחרור עלה מספר המשפחות שגרו ברמת ישי לשלושים שרובם עבדו במפעל האריגה ,ושנה לאחר מכן עלה מספר המשפחות ביישוב לארבעים וחמישה משפחות שרובם עבדו גם כן במפעל ,גם עולים מהעדה התימנית שהגיעה והתיישבה ביישוב ,הצטרפה לעובדי המפעל   .

כיוון שהייבוא של הטקסטיל המגיע מהעולם הרחב לאחר מלחמת השחרור ,נגס ברווחי בית האריגה "עמק טקסטיל"  נוצר מצב ,שבית החרושת עבר לעבוד בתפוקה חלקית של 13 מפועליו ,רק שלושה ימים בשבוע , בעיתונות מתחילות להופיע מודעות ,למכירת כבשים מניבות חלב ,של משפחות ביישוב שמאסו בדלות ובבידוד שנכפה על היישוב ,שחלוציו עולי פולין מאגודת המזרחי ,היושב בפתחו המערבי של עמק יזרעאל .

בשנת 1949 כאשר נקלע מפעל האריגה לקשיים של ממש בתחרות עם ייבוא הטקסטיל , ומכוון שחלק גדול מאדמות רמת ישי שנותרה השתייכו למפעל ברכוש, פנו הבעלים והציעו לאגף הקליטה של הסוכנות  ,להגדיל את מספר חברי היישוב ,שמנה באותה העת 45 משפחות, בעוד חמישים משפחות עולים שיקבלו כחמישים מגרשים משטחו ,על מנת שהסוכנות תבנה את הבתים והתושבים החדשים יעבדו במפעל.

עוד הציעו מנהלי בית החרושת שהם ינכו חלק משכר הפועלים לטובת התשלום של בניית הבתים החדשים, בבסיס ההצעה רצו בעלי בית החרושת להזמין מכונות וציוד חדשים על מנת להגדיל את התפוקה במפעל ,על מנת שיתחרה בייבוא ,וייעזר בתושבים החדשים להפעלת הציוד החדש בהגדלת התפוקה.

כמובן שהסוכנות טענה, שאין לה כסף להקמת הבתים הנוספים ,ושאין בידה לספק שירותים ציבוריים לצרכי היישוב שיגדל ,יש לזכור כי הבתים יועדו לאכלס משפחות עולים חדשים, על מנת שילמדו את תורת האריגה ,ויעבדו במפעל האמור להתרחב בהשקעות אדירות, הצעה מעניינת לקליטת עלייה שהוסבה לאחור .

מצב זה של תחרות קשה מצד אחד ליצור , כנגד הייבוא הגדול של טקסטיל , וחוסר רצון של המוסדות הציוניים המיישבים והממשלה, לעזור למפעל ברכישת ציוד מודרני ובהגדלת מספר התושבים ביישוב ,על מנת להגביר את התפוקה ,גרם למפעל עמק טקסטיל ,לסגור את שעריו בשנת 1949.

כאשר הגיעו לארץ ישראל גלי עלייה רבים , והייתה דרישה לשכנם הוקמה מעברת אוהלים שבה התגוררו כחמש מאות משפחות בין השנים 1950-53 ,שאז חוסלה המעברה ורובם הועברו להתגורר במגדל העמק.

התרחבות ופיתוח של היישוב רמת ישי החל בשנת 1951, כאשר התגוררו בו מעל למאה ושישים משפחות, והיה ניסיון לחדש את בית האריגה עמק טקסטיל שקטע עד 1959 ונסגר שוב לצמיתו ביחד עם מפעל לעיבוד עורות שנוסף לו, וועד היישוב פנה למוסדות המיישבים וביקש הקצעת שטח נוסף על מנת שיקלוט עוד תושבים .

גם תנובה הקימה בשנת 1957 ליד מבנה החאן הישן ,משחטת עופות במקום על מנת לספק עבודה לחלק מתושבי היישוב, המשחטה פעלה זמן קצר וסגרה את דלתותיה לאחר שצברה חובות , סגירת מפעל האריגה והמשחטה גדעו את פרנסת חלק גדול מהתושבים,   ולמעשה רק שליש מתושבי המקום מצאו פרנסה ברמת ישי.

היה ניסיון נוסף לחדש את המשחטה של תנובה הישנה שנקרא משחטת עוף העמק, בשנות השישים הוחלט להקים אזור תעשייה בשולי היישוב ,על מנת שיקלוט את תושבי רמת ישי ויעזור להם להתפרנס.

הקפיצה הגדולה בהתפתחות היישוב נגרמה בסוף שנות השמונים ,כאשר נבחרו צעירים בני המקום שהשיגו תקציבי ממשלה והחלו לבנות מבני ציבור ולשקם מוסדות ישנים , הצטרפו שתי שכונות חדשות ,בשינוי מימוש אדמה חקלאית לבנייה ,ונפתחו מפעלים מודרניים שכוח עבודתם התבסס על תושבי היישוב , גם הצד הקולינרי של פתיחת מספר מסעדות משובחות מעודדות ביקור במקום  .


 
 
 
בניית אתרים - שרקור