דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

רחובות כפר זרנוקה – זרנוגה

 

שמו של הכפר הערבי זרנוקה נובע מהמילה זרנוק בערבית, מיקומו של הכפר כעשרה קילומטר ,מדרום מערב העיר רמלה וכיום בתחום המוניציפלי של העיר רחובות הנקרא שכונת קריית משה ,לאחר שננטש בידי תושביו הערבים בשנת 1948.

רבים מתושבי הכפר הערבי זרנוגה ,שמנו כתשע מאות נפשות בשנות השלושים ,רובם עבדו בפרדסים ובבתים של תושבי המושבה לפני ולאחר מלחמת העולם הראשונה, מספרם של התושבים בכפר זרנוגה צמח ערב מלחמת השחרור ומנה כאלפים ושלוש מאות תושבים.

מיד לאחר כיבוש ארץ ישראל, החליטו שלטונות המנדט ,להקים על שטחים שהוקצו לבנייה ציבורית ,בית ספר לבנים בכפר שבו למדו מעל לשלוש מאות תלמידים ותלמידות, מספר שנים לפני עזיבתם את הארץ בנו שלטונות המנדט עוד בית ספר לבנות.

כיוון ששטחי המושבה רחובות שהוקמה בשנת 1890, הייתה קרובה לאדמות הכפר זרנוגה וחלקם של אדמות המושבה עובדו לאחר שנלקחו בידי פלחי הכפר הערבי ,בטרם עלתה המושבה נוצרו מלכתחילה מריבות על שטחי החקלאות והמרעה בין ההתיישבותיות.

התקרית הראשונה התרחשה כחצי שנה לאחר התיישבות המושבה בשנת 1891 ביחס לזכויות על חלקת אדמה ,ויכוח שגלש לבתי המשפט העותומאניים, התקרית השנייה בשנת 1910 ,שהסתיימה בהרג יהודי מהמושבה גרמה לבעלי הנחלות החקלאיות במושבה רחובות להכריז על חרם כנגד העסקת פועלים ערביים בשטחיהם.

כתוצאה מכך החלו הנכבדים הערבים לחפש את הרוצחים בכפריהם ומשגילו אותם מסרו אותם לשלטונות, לאחר מכן הגיעו לוועד המושבה ובקשו והתחננו להמשיך להעסיק את הפלאחים במשקי ובשטחיה החקלאים של המושבה ,כיוון שהפלחים הגיעו לפת לחם ולרעב מהעדר הכנסות, בעקבות פניית הנכבדים הערבים, התכנס וועד המושבה והתיר את העסקת הפלאחים הערבים בתנאי שישלמו סכום כסף כפיצוי.

התקרית השלישית הרצינית ,שהתרחשה ביולי  1913,( תקרית הענבים כפי שהיא מכונה) הייתה התקרית המשמעותית הראשונה והמפנה ביחסי ערבים ויהודים שגרמה לסכסוך ענק לרצח השומר היהודי פרידמן ורצח השומר דויד לויטאן בכרם על גבול רמלה עשרה ימים לאחר מכן .

תחילה הסיפור נעוצה בשומר צעיר וחרוץ מאגודת השומר ששמר על השדות המטעים וכרמי הענבים של המושבה, יש הטוענים כי התקרית שתפסה תאוצה ויצאה משליטה נבעה מחוסר ניסיונו ,השומר שהבחין בשיירת גמלים של תושבי זרנוגה שעצרה וקטפה אשכולות של ענבים.

מיד שהבחין השומר החרוץ במעשה הגניבה ,הגיע לשיירה ודרש להחזיר את הגניבה, מכוון שהיו רבים היכו אותו הגנבים וחטפו את אקדחו, ארבעה שומרים נוספים הצטרפו והחלו לרדוף אחרי הגנבים לתוככי הכפר זרנוגה, שם המתינו להם תושבים רבים שהיכו בהם במקביל נזעקו והחלו להגיע כמה עשרות שומרים ותושבי המושבה לעזרה כנגד מאות תושבי הכפר הערבי שעמדו מולם, פרצה קטטה רצינית ואפילו נורו יריות בין הניצים.

בקרב נורה ונהרג אחד מתושבי הכפר הערבים, מנגד נורה השומר פרידמן שהוזעק מראשון לציון לעזרה ולאחר שמת התעללו הערבים בגופתו, לאחר הקטטה פנו נכבדי הכפר זרנוגה ואנשי מושבת רחובות לשלטונות בתביעה לפתוח במשפט.

המשפט נערך במתכונת עדי ראייה, מכיוון שתושבי זרנוגה הכירו את בעלי הנחלות במושבה כיוון שעבדו במשקיהם, העלילו בעדותם תושבי זרנוגה כי ראו את משה סמילנסקי, מאיר גרודיסקי וברוך וינר ,כי הם אלו שרצחו את התושב הערבי בקטטה בכפר.

נעשו ניסיונות לסולחה אך בתחילה סרבו אנשי המושבה לניסיונות אלו, מאחר שעשרות מוכתרים ערביים שלחו עצומה לסולטאן בקושטא שבו המשיכו את ספור העלילה, אגודת השומר עמדה בתוקף שיערך משפט ,כיוון שלאחר עשרה ימים מהקטטה בכפר זרנוגה ,כפי הנראה על רקע נקמת דם הרגו הערבים מזרנוגה ,את השומר דוד ליוויטן ששמר לבדו בכרם יהודי בקרבה לרמלה, לצרכי ההגנה והמשפט של היהודים שהעלילו עליהם ברצח, נאסף סכום של חמישים אלף לירות.

בעת ההלוויה של שומר אגודת השומר השני שנרצח ,סרבו האיכרים במושבה להשתתף בלוויה כתוצאה מכך כך טוענות האגדות הפסיקה אגודת השומר את עבודתם במושבה ולמקום הוזעק שומר ירושלמי שהיה סגנו של שפירא המפורסם מפתח תקווה ,שבהמשך היה ממקימי פתח תקווה .

הקרב המשפטי גזל את כספי שני הצדדים, סכומים גדולים מהכסף שנאסף ,הועברו לבקשיש על מנת להפטר מהצרה וליצור סולחה שנעשתה לבסוף בזכות מתווך ערבי ,אלא שמוכתר זרנוגה דרש גם את הוצאות המשפט ,אלה שהתווך איים במעצרו ,הוסרו המכשולים ונוצרה סולחה שהחזיקה תקופה ארוכה .

בימי המאורעות של סוף שנת 1936 החלו הפלאחים תושבי הכפרים הצמודים למושבה להתנכל לבתי אריזת התפוזים בחלק הצפוני של המושבה ,בליל שבת התקרבו מציתים ערביים והבעירו את בתי האריזה של משפחות פיינשטיין וכהנוב , יומיים לאחר מכן היה ניסיון להצית את בית האריזה של משפחת יעקב אהרונוביץ ,למזלו הרגישו השומרים בדלקה והמבנה ניצל בזכותם.

בתחילת שנת 1947 נעשה שוד באחת מחנויות ברחוב הרצל במושבה ,אלא שתארע מזלם של התושבים ובקרבת מקום לחנותו של באום, שהו שומרי המושבה בסיור, שומרים אלו החלו מיד לרדוף אחרי השודדים תוך ירי לכוונם.

רובי השומרים ירו ירייה אחת בלבד ונדמו ,כך נבין את רמת הנשק של השומרים במושבה, כתוצאה מהירי אחד השודדים נפצע ובדרכם עצרו בכפר זרנוגה ,על מנת להגיש לו עזרה ראשונה והמשיכו בדרכם ,זאת נתגלה כאשר כלב הגישוש הוליך את הרודפים לזרנוגה.

בטרם פרוץ מלחמת השחרור הקימו תושביה הערבים של זרנוגה יחידת הגנה חמושה משלהם, והחלו למנוע כניסת ומעבר כנופיות דרך שטחם ,כנופיות שניסו להשתלט על הכפר או שרצו לעבור דרך הכפר ולהתקיף נקודות יישוביי יהודים באזור.

מאגדות הכפר הערבי זרנוגה שסופרו בידי זקני המושבה רחובות

זקני המושבה רחובות מתלוצצים כי בשנות השלושים ירדו משמים מלאכי החבלה, הצמידו כנפים לאופנים ברחבי המושבה והעלו אותם ברוח הסערה לבלי שוב, במיוחד האופנים של המיוחסים שנשענו על קירות הבנקים במושבה .

עמדו חשובי המושבה וחקרו את התופעה השמימית ,אזי נברר למפצחי התעלומה   ,כי לא מלאכים ולא בטיח, רק ערבי מהכפר זרנוגה ,הצמיח להם כנפים והעיפם לגורן ביתו שם נמצאו האופניים השמימיות שנעלמו .    


אגדה מעוררת עצב ,קשורה לאחת משלוש החתונות הערבית שנערכה בכפר זרנוגה באותו הערב, בשנת 1947 טרם המלחמה ,חתונה שבה חוללו תושבי הכפר בחתונה והנערה היפה והמשכילה של הכפר, נהרגה בידי בן דודה שירה באקדחו לאות שמחה בחתונה.

התושבים היהודיים בכפר הערבי הנטוש זרנוגה    

הכפרים הערביים זרנוגה וקוביבה נכבשו תוך לחימה במאי 1948 בידי כוח מההגנה ,בכדי לרכך את הערבים הופגו הכפרים בפצצות מרגמה ובירי ,לאחר זאת נקראו התושבים בכפרים ברמקול ,לעזוב ולהסתלק מהכפרים, החלה בהלה והם אכן בעידוד ההגנה נמלטו וברחו ובסופו של יום השתלטו כוחות ההגנה על שטחי הכפרים.

חלק מהתושבים ברחו מהכפרים והתיישבו והקימו אוהלים בקרבת מקום, מפקד הצבאי של האזור ,עזר להם להשתכנע ולעבור דרומה לכוון עזה ,שם הצטרפו למחנות הפליטים שהוקמו באזור עזה .

ההתיישבות של העולים בכפר הנטוש זרנוגה

לאחר מלחמת העצמאות בשנת 1949 ,נכנסו לבתי הכפר בעזרת איש הסוכנות המיישב משה סקוטובסקי ז"ל שהושיבם בבתי הכפר הנטושים, עולים חדשים מאירופה ,חלקם דתיים ברובם מבולגריה פולין, ליטה ורומניה ,תחת המותג של מושב עובדים של מפלגת הפועל המזרחי, שהתפרנסו בתחילה בחלקם מרפתות לחלב ,חלקם של העולים עבדו בבית החרושת בגבעת ברנר ,שכפו עליהם לקחת פנקס חבר של ההסתדרות ,למרות שידעו כי הם חברי הפועל המזרחי ,כתנאי להעסקתם כעובדים במפעל.

בעיה רצינית היו ממטרי הגשם החורפי שירדו לאדמה במעברת זרנוגה ,ושלא חלחלו למעמקי האדמה ויצרו שלוליות חורף גדולות בשטחי המעברה ,כתוצאה מכך הוצפו בתי התושבים ומוסדות החינוך ובנוסף גרמה לטביעת אחד מילדי בית הספר ,לפתרון הבעיה נדרשה הייתה עזרת המוסדות ,על מנת לפנות את ילדי המעברה במוסדות הציבור מדי חורף ולהעבירם למבנים חילופיים ברחובות על מנת להימנע בשימוש המבנים המוצפים.

כיוון שתושבים דתיים אלו ,שילבו עבודה ולימוד תורה בבתי הכנסת שבכפר, סיפרו זקני הכפר כי תושבי הקבוץ גבעת ברנר ,לא נהגו לעבור בכביש הכפר, אלא רק בשבת עם הרכבים ,על מנת להכעיס את התושבים הדתיים ,ששקלו למתוח שרשרת למניעת מעבר כלי רכב בשבתות בכפר.

בשנות החמישים אוכלס האזור במעברות זרנוגה א וב' ,בתחילה אוכלסה המעברה במאה משפחות תימניות שהגיע מחבל חבאן שבתימן, המעברות שהוקמו לקלוט את העולים גם ממדינות צפון אפריקה, מעברות שהוקמו על שטחי חקלאות לשעבר.

פרט משעשע היה ניסיונם של שלושים עולים מפרס בסוף שנת 1952 ,שהושבו בכפר הערבי הנטוש עג'ור בחבל יהודה, שרצו לשפר את מגוריהם ופלשו לצריפים שנבנו למעברת זרנוגה ברחובות, סוף דבר שהמשטרה התערבה והחזירה אותם על מטלטליהם לכפר עג'ור.

עוד סיפור מעניין שסיפרו זקני המעברה, דן במותה של אשה ממחנה הפליטים זרנוגה ב', שחברת קדישא סירבה לטפל בגווייתה כיוון שנדרש כשלושים לירות לעבודתם, כיוון שהאישה הייתה ערירית וענייה, לא היה כסף למקורביה לשלם את הסכום לחברת הקדישא.

מיהרו ונקבצו אנשי המעברה להפגנה לילית אלימה בעיר רחובות ,הם ביקשו לקחת את הגווייה למחנה על מנת לקברה שם, לאחר התערבות ראש העיר והתחייבות בכתב   שהוא ישלם את הכסף, סירבה חברת הקדישא להסכם ,אלא רק אם ישולם הכסף במזומן למפרע, לאחר שהוסדר העניין הכספי התפזרה ההפגנה.

תושבי המעברות זרנוגה סבלו מחוסר עבודה שגרמה לאבטלה בין תושבי המעברות, כתוצאה מכך הים פורצות הפגנות מדי פעם בדרישה הידוע לחם - עבודה ,סיפור סאלח שבאתי הידוע, הבעיה הייתה שאף אחד מאנשי מועצת הפועלים במועצה, טרח וירד לשוחח עמם ולשמוע את טענותיהם ,אנשי מקי ואנשי חזית המפלגות השמאליות מאירגוני חזית השמאל מצאו קרקע פורייה לרעיונותיהם .

רק בסוף שנת 1957 חתם שר הפנים על צו מיוחד, שסיפח את הכפר זרנוגה לעיר רחובות, על אדמות הכפר הערבי הנטוש ובבתיו, גרו כמאתיים חמישים משפחות כשבע מאות תושבים (חלקם התפרנסו מחקלאות) הכפר התנהל תחת וועד נבחר ,שנתמך בחלק מתקציבו בידי משרד הפנים, למעשה רק הוועד שנבחר בשנת 1954 ,הצליח להתגבר על חובות העבר למים ושכר עובדי הוועד ושיפר את הניקיון ופינוי האשפה .

החלטת הסיפוח לתחום רחובות נתקלה בהתנגדות חלק מתושבי רחובות ואנשי הכפר, למרות הסיפוח לעיר רחובות, נאלצו תושבי הכפר היהודים ביוזמתם לאחר הסיפוח, להקים צוות סוללי כבישים שנעזרו בעלות הרתומות לסוסים ועליהם זפת ,על מנת לתקן את הטלאים בכביש האספלט העובר בכפרם, צוות עבר והטליא את החורים מעומס התחבורה שעברה עליו כיוון ששימש גם כמעבר לכביש בין עירוני.

אגדות זקני המושבה רחובות מספרות כי תושבי הכפר זרנוגה הגיעו ממצרים כחלק מצבאו של אברהים פשה לכיבוש ארץ ישראל במחצית המאה התשע עשר, לאחר ההתיישבות בשטח ובניית בתי החימר למגורים התפרנסו בני הכפר מחקלאות, שרידי משוכות הצבר ושרידי הבוסתנים שהיו בשטח מעידים על כך.

הקמת שכונת קריית משה על שרידי מעברות זרנוגה א' ו ב'

בשנות השישים חוסלו המעברות לאחר ששלוש שנים לפני כן ( 1957) סופח השטח לתחום העיר רחובות, על שרידי המעברות שחוסלו, הוקמה שכונת קריית משה שקבלה את שמה משמו של שר הפנים באותה העת משה חיים שפירא , בתחומי השכונה נותרו רק שרידי בית הקברות הערבי שאיננו מסומן ולידו מסגד הכפר זרנוגה חסר המינרט לתפילה ובעל הכיפה שהוקם בסוף המאה התשע עשר, אך ניתן לראות במסגד את המחרם לכוון מכה.

המסגד שימש את עולי בולגריה לאחר שהתיישבו בכפר זרנוגה, שימש אותם כבית כנסת לאחר שהתיישבו בבתי התושבים הערביים שננטשו, וכאשר עזבו עולי בולגריה נותר בשיממונו סגור, חלק מאדמות הכפר זרנוגה והמעברות ,הפך לאזור תעשייה ומלאכה של העיר רחובות, על שאר השטחים נבנו בתים ומוסדות והוא נמצא בתהליך פיתוח מואץ.


 
 
 
בניית אתרים - שרקור