דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

לטרון מנזר אמאוס (עמאוס)

 

העיר הרומאית ניקופוליס (בית השלום) .

תודה לזקני קבוץ נחשון ,יש הטוענים כי סממני ההתיישבות הראשונה במקום היא מהתקופה הכלכותית,על פי המסורת והאמונה הנוצרים ,באמאוס נפגשו שלושה ימים לאחר הצליבה (ההמרה) ישו ושני תלמידיו בביתו של קליאפוס ומכן קדושתה לנצרות.  

מסורת נוצרית נוספת קשורה לאמאוס, בזכות האמונה שישו בתקופת שהייתו באמאוס ,טבל או שתה ממימיו של אחד המעיינות,מעיין זה קודש בזכות האמונה ושימש כמקום לעלייה לרגל של מאמינים נוצריים,לטבילה במעיין על מנת להתרפא ממחלתם.

אלא שהאמונה בכוחו של המעיין בסגולות הריפוי ,לא מצאו חן בעיניו של השליט הרומאי הכופר יוליאנוס ,ולכן ציווה לסתום את המעיין.

תקופת השלטון היווני באמאוס

באזור העיר אמאוס ,התחוללו קרבות גדולים ,בין אנשי המרד היהודים וכוחות הצבא היווני בחלקם של הקרבות הכוח היווני נחל תבוסות בדרכו לכיבוש ירושלים.

האגדות העבריות מספרות ,כי באחד מהקרבות בעת שכוחו של יהודה המכבי חנה בישוב מצפה, הוא הפיץ שמועה שהוא חונה במצפה וכאשר הכוח היווני (סלווקי) בראשות מפקדו גורגיאש , שהיה נחוש לחסל את יהודה ,כאשר הגיעו שמועות הכזב לגורגיאש,יצא ממחנהו בעיר אמאוס ,לכוון הישוב מצפה בהרים,על מנת להכות את יהודה וצבאו, אלא שיהודה המכבי ,חמק בלילה שקדם להתקפה על הישוב מצפה, עקף את הכוח היווני ושרף את מפקדת המחנה היווני שליד אמאוס,בראותם שכך מיהרו החיילים היוונים לנוס.

שנים מעטות לאחר הקרב שבו הובס הכוח היווני,עמד המצביא הסלווקי נאכחידס וביצר את העיר אמאוס ,יש הטוענים כי הביצורים הוקמו בחלקו הדרומי של תל עקד,כיוון ששלט בתצפית על האזור,לימים נערכו חפירות ארכיאולוגיות ונתגלו חורבות הביצורים ומטבעות מאותה תקופה.  

תקופת השלטון הרומאי באמאוס

בתקופה זאת של שלטון הכובש הרומאי ,נקבעה אמאוס כעיר פלך רומאית,שבה הוצב בשנת 71 לספירה ,כוח של בן 800 חיילים וותיקים ,ששוחררו מהליגיון החמישי הרומאי,לאחר הקרבות בתקופת ומרד בר כוכבא ,חיילים משוחררים אלו ,נשלחו להתיישב בידי השליט הרומאי אספאסינוס,כוח רומאי (מאנשי מקדוניה),חלק מתפקידם היה למנוע ולתפוס פליטי מלחמה יהודים לאחר הקרב.

ויכוח גדול נערך בין המלומדים העתיקים במאה הרביעית, אייזביוס שהיה איש דת נוצרי ידוע והירונימוס מתרגם התנ"ך,לגבי המרחק של אמאוס מירושלים ,מידת המרחק הייתה המילה "שטדיס" ,כאשר הויכוח האם המרחק היה 60 שטדיס או 160 שטדיס , ובכן מדוע החשיבות למרחק ,כיוון שהמצביא אספאסינוס ואף טיטוס ,שהציב בעיר כוח של 800 חיילים משוחררים להגנת הדרך לירושלים, ובעת הצורך לניודם לצרכי לחימה , סוגיה זאת עוררה את הוויכוח .  

שמה של העיר אמאוס ,הוסב באותה תקופה לשם חמתא (חמת) ,משום נטייתם של הרומאים, לקרוא לנקודה של מים חמים ,כמו במעיינות אמאוס (ראו את שרידי בית המרחץ הרומאי באמאוס) יש תיאורים עתיקים של העיר, כנווה עם צמחיה ,עיר שוקקת עם שווקים כמו שוק בעלי החיים לידה, בספרי החשמונאים ,מוזכרת העיר אמאוס כעיר מבוצרת שחומותיה עבות וחזקות ויש אף סיפורים של יהודים שעברו בעיר וטבלו בבית המרחץ בדרכם לשפלת החוף .

במאה השלישית עלתה חשיבותה של אמאוס,במעמדה הרוחני והדתי והיא זכתה למעמד עיר, ולכן מונה הגמון לעיר בעלת החשיבות לנוצרים, תפקידו של ההגמון היה להיות האיש הרוחני והדתי ולהגביר ולהשריש את תורת הנצרות בין היהודים שהובסו במרד,בין הממצאים שנתגלו בחפירות מאותה תקופה ,שחלקם מוצגים במוזיאון מנזר אמאוס ,ניתן לראות מצבות של קברי חיילים רומאים, מהלגיון החמישי שעליהן חקוקים שמותיהם.  

הרומאים שחידשו את היישוב ,גם בזכות מעיינות המים בסביבה שהקלו על ההתיישבות בה, ומאז היא נקראה ניקופוליס שמשמעותו עיר הניצחון.

תקופת השלטון הביזנטי באמאוס

בתקופת השלטון הביזנטי ,הפכה העיר לעיר בעלת חשיבות דתית משום שעל פי האמונה הנוצרית, בנקודה זאת נפגשו ישו ושנים מתלמידיו לאחר צליבתו,הכנסיות הביזנטיות שאת שרידיהן נבקר, נבנו במאה השישית,אלא שבעת פלישת הפרסים לארץ ישראל ולאחריהם השלטון הערבי מוסלמי,במאות השישית והשביעית נהרסה העיר והכנסיות.  

תקופת השלטון המוסלמי באמאוס

במחצית המאה השביעית, בתקופת כיבושה של ארץ ישראל מידי הביזנטים,חנה הצבא המוסלמי באזור אמאוס,בעת שהייתם באזור העיר ,פרצה מגפה שקבלה את השם "המגפה של אמאוס", מגפה זאת עשתה שמות בצבא המוסלמי וגרמה למותם של למעלה מעשרים וחמישה אלף חיילים מוסלמים,כתוצאה מכך נסוגו החיילים המוסלמים והקימו את העיר רמלה כבירתם בארץ ישראל.

על פי המסורת המוסלמית ,המגפה החלה משימוש במים של באר טהאון (בריכת המגפה)שמיקומה כיום מעבר לכביש שמוליך לאמאוס,בעבר על פי תיאורי הארכיאולוגים שהשתלשלו לקרקעית הבאר ,הבחינו בקשתות בנויות כתקרת הבאר, מקרקעית הבאר הבחינו גם בתעלת איסוף המים ותעלת הולכה לנקודה נוספת, יש הטוענים כי באר טהאון שימשה כבאר ראשית, שאליה הועלו המים וממנה חולקו לבארות משנה.

על פי האגדות היהודיות ,שהיו שגורות גם בפי הפלאחים המוסלמים ,האגדות מספרות כי הראשונים שחלו בתחילה במגפה ,הם היהודים שגרו בעיר אמאוס ולכן נמלטו שרידי היהודים מן העיר,כאשר חזרו הנמלטים היהודים לעיר וחזרו לשתות שוב ממימי באר טהאון חזרה המגיפה והכתה בהם,אחד מכוהני הדת היהודית, פנה בתפילה אל האלוהים ושאל מדוע אלוהים מכה את מאמיניו.  

על פי האגדה בעקבות התפילה לאלוהים, החליט אלוהים להחזירם לחיים ,לאחר שחזרו היהודים המתים לחיים, החלו על פי האגדה הפלאחים באזור ,החלו לקרוא ליהודים בני האל מוות (וואלד את מיטה) , כלומר האנשים שאינם מתים או שאי אפשר להורגם.

העיר אמאוס ננטשה בהדרגה בעקבות המגפה,מעיינות המים בעיר וסביבתה ננטשו גם כן, חלקם נסתמו או בידי אדם ,או כתוצאה מחוסר השימוש בהם והעדר תחזוקה,יש הטוענים כי סדרת רעידות אדמה באזור באותה העת הייתה הסיבה הנוספת לנטישה.

תקופת שלטון הצלבנים באמאוס

בעת השלטון הצלבני בארץ ישראל ,חזרה הנצרות לעיר ,בעת שהייתם של הצלבנים באמאוס הם שיקמו את הכנסיות ,אך כשנפל שלטונם בארץ ישראל בעת הכיבוש הערבי ,ננטשה העיר ולאחר מכןהחריבו כוחותיו של סאלח אדין, את הכנסיות ואת בתי התושבים ,והעיר ננטשה סופית על מקורות המים שלה.  

תקופת השלטון העותומאני באמאוס

למעשה ,רק כשהחלה תקופת הצליינות הנוצרית והיהודית למקומות הקדושים בירושלים, בתקופת השלטון העותומאני במאה השמונה עשר והתשע עשר ,החל שוב הצורך למקום מנוחה ושהיית לילה לצליינים בדרכם, חזר המקום לתפוס את מקומו כתחנה בדרך לירושלים

סיפורים רבים מספרים הצליינים היהודים ,שנעו בשיירות על ציר הדרך מיפו לירושלים שבראשם עמדו מורי דרך ערביים,על כנופיות השודדים שארבו לשיירות באזור העיר אמאוס כנופיות אלו ,לא בחלו לפגוע באנשי השיירות בעת שבאו לשדוד אותם,מן העדויות נתברר כי השודדים מיהרו להניף את הסכינים ולפגוע בצליינים כאשר לא היו מרוצים מגובה השלל.  

העיר אמאוס בתקופה העותומאנית

בתקופה העותומאנית הוקמו כשבע עשר מצידיות ,לשמירה על הדרך לירושלים מפני כנופיות השודדים הערביים,מיצדית לטרון, נבנתה בידי סוראיה פאשה מושל ירושלים באותה תקופה בהוראת השולטאן עבדול חמיט השני הייתה אחת מ- 17 המצדיות ומגדלי השמירה ,לאורך הדרך המובילה מיפו לירושלים,המצדיות ומגדלי השמירה  סיפקו מקומות לינה ואורוות לסוסים לחיילים של חיל הפרשים העותומאניים ולחיילים השומרים .

בפועל מתוך שבע עשר המצדיות שהוקמו לאורך הדרך ,נותרו ארבעה מהמצדיות השאר נהרסו ,המצד הראשון כיום תחנת המשטרה במחנה יהודה בירושלים,המצד השני הינו שער הגיא (מצדית חורבת חרסיס),המצד השלישי בלטרון והמצד הרביעי ,נמצא בבית דגן והינו חלק ממוסך ממש ליד המכון המטולוגי.

מצדיות אלו מעבר להיותם בסיסים צבאיים ,היוו נקודות תצפית לעיני השומרים העותומאניים, בעת שצפו בשיירות ובהולכי הרגל המגיעים מהשפלה , תצפית זאת סיפקה אפשרות להבחין מבעוד מועד התקפת כנופיות ,על הבאים ולהגיש להם עזרה והגנה בעת ההתקפה .

יחידת פרשי באשי בוזוק

אלא שבפועל הכוח הצבאי שהוצב במצדיות ,כלל את יחידת פרשי באשי בוזוק , האגדות מתארות את יחידת הפרשים העותומאניים ,שכונו "יחידת פרשי באשי בוזוק " ,בכינוי העברי " חלולי הראש" , בתרגום השם מתורכית "חסרי ההנהגה , האגדה מספרת את מנהגם היומי של יחידת פרשי באשי בוזוק לערוך מסע יומי הלוך וחזור ,על מנת להיראות ולראות לשודדי הדרכים ,מנהג שהמשיך עד מלחמת העולם הראשונה .

חיילי באשי בוזוק , נמנו על כוחות שאינם כוחות סדירים של הצבא העותומאני , אלא מליציות שכירי חרב ,שגויסו מכול רחבי הממלכה העותומאנית,יש הטוענים כי חלק גדול מהם הגיע משבטי מדינת אפגניסטן של היום, חיילים אלו לא קיבלו את משכורתם מהשלטונות והתפרנסו מעושק וגזל, ומהמוסד הידוע התורכי בקשיש ,בנקודות שהוצבו ברחבי הממלכה .        

כיוון שחיילים אלו היו שכירי חרב אכזריים ,בגיבוי אדוניהם העותומאניים שמשלו בעזרתם על השטחים העצומים בממלכתם , והניחו להם להתפרנס משללם ,שכלל לקיחת דמי מעבר בדרך לירושלים (מעין תחנות מכס) .

תקופת סוף השלטון העותומאני באמאוס

לקראת סוף המאה התשע עשר ,יזמה הנזירה מרים באווארדי שמקום מושבה הייתה בבית לחם, בעקבות חזיון שעברה במפגש עם ישו,החליטה לרכוש את מתחם ואדמות שרידי העיר אמאוס, את הכסף לרכישה קבלה מהמסדר הכרמליתי שהיא נמנתה על מאמיניו,בנוסף להתיישבות וחידוש בניית המנזר באמאוס של הנוצרים,החלו חפירות ארכיאולוגיות שנמשכו עד מחצית המאה העשרים ומעט עד ימינו אנו.

החפירות הארכיאולוגיות הראשונות שהחלו בשנת 1873 ,אשר בהם נתגלו שרידי מצודה קדומה שעליה הוקמו במאה השישית  הכנסיות הביזנטיות ,אלא שבין שרידי המצודה ,נתגלו גם על פי האמונה הנוצרית , שרידי ביתו של קליאופוס ,שהיה אחד מתלמידיו הקרובים של ישו , שאיתו נפגש לאחר צליבתו (ההמרה) באמאוס.

בחפירות הארכיאולוגיות ,שנערכו בשרידי העיר הישנה אמאוס ההרוסה,נתגלו שתי כנסיות ביזנטיות שכללו קירות מבנים,רצפות פסיפס מפוארות,מקווה טבילה ורחצה,ושרידי הכנסייה שנבנתה בתקופה הצלבנית.

חלק מהממצאים שנתגלו הם מפעל המים שכלל מנהרות ותעלות ,בשטח שבין גבעת הזיתים לבין מתחם אמאוס ,שאין מספיק מידע לכמות המעיינות שנבעו בה ובזכותם יצא שמה של העיר למרחוק.

עוד נמצאה אמות מים ,שהעבירו מים מעין חילו הנמצאת בתחום מנזר השתקנים,אמת מים מבאר א טינה ואמה ממעיין אל עקד ,שנימצא בראש עמק המעיינות בפארק איילון (קנדה) לאחר שנתגלו האמות , מבינים כיום, כי האמה העליונה מבין השתיים ,הוליכה מים לאמאוס במאות השלישית והרביעית ,קיימים גם סימנים של שרידי מוביל מים מהתקופה הערבית הקדומה .

כאשר מתבוננים לבית השייח עובייד המאורך,שהאמונה המוסלמית מספרת כי הוא מת בעת המגפה בתקופת השלטון הערבי,מבחינים בכניסת תעלת מים לתוכו ,רק לאחר חפירות ארכיאולוגיות לאחר מלחמת ששת הימים נתברר כי המבנה הוא בית מרחץ שלם על חלקיו כולל תקרות מקומרות וחדר אדים שבו השתמשו במים מן המעיינות החמים שבנקודה, ממש ליד בית השלום ,נתגלתה שרידיה של כנסייה ובה בריכת הטבלה מהתקופה הביזנטית שאליה נחשפו תעלות הולכת מים.  

אמאוס בתקופת השלטון המנדטורי (בית השלום) 1931-48      

בתקופת מלחמת העולם השנייה,הפך בית השלום שנבנה בשנת 1931,לכלא בריטי – מנדטורי ,בעבור אנשי כמורה בעלי אזרחות של מדינות אויב (צרפת הייתה כזאת)שם הם שהו עד סיור המלחמה וגורשו לאחר מלחמת השחרור בידי הישראלים כדין אזרחי אויב .

בתום מלחמת העצמאות ולאחר חתימת הסכמי וועדת הנשק הישראלית ירדנית, נכנס למבנה כוח משקיפי או"ם ,שישב במבנה בשנים שבין 1948-1967,תפקידם היה לפקח על הסכמי חתימת הנשק בין הישראלים לירדנים,בתום מלחמת ששת הימים פינה כוח משקיפי האו"ם את המבנה והשטח נותר שומם.

הממצאים הארכיאולוגיים,ממוקמים לרגלי הגבעה, שכיום נמצא עליו המבנה הלבן, המכונה בית השלום,שנבנה בשנת 1931 ,בידי נזירי מסדר הלב הקדוש של ישו,שהגיעו כמו אחיהם הכרמליתים בכרמל מצרפת, אלו אנשים צעירים ומשפחות חברי אגודת בני האושר בני צרפת החיות במקום כיום והמתחזקים את האתר הארכיאולוגי ואת המתחם.

בין השנים 1948-67 בעיר אמאוס חיי נזיר נוצרי אחד . 

  תקופת קהילת האושר במתחם אמאוס 1993-2015

בית השלום,הבית הרם ,או בנין האו"ם אלו הם חלק משמות מתחם אמאוס של היום,

כיום במבנה השלום ,פעילה קהילת בני האושר,שנוסדה בצרפת בשנת 1973 , אמונתם חברי קהילת האושר ,מבוססת על תאור דרשתו של ישו על הר האושר ,לכן הקהילה חקקה על דגלה, את הפעילות למען השלום וההבנה בצורך לקיום דו צדדי ,לשלום בין יהודים לנוצרים.

ארבעה נזירות ממסדר האושר הגיעו לארץ ישראל ,על מנת ללמוד את אורך החיים היהודי את היהדות ואת אורח החיים בארץ,בתחילה גרו הנזירות בקיבוצים,משם ערכו מסעות גם בין אנשי קהילות יהודיות בעיקר רפורמיות ,על מנת ללמוד מהם את מנהגיהם, מכן הגיע הנוהג להדליק נרות ערב שבת במסדר,בני המסדר למדו את התלמוד היהודי,את ערכי הדת היהודית והכול בכדי לא לסגור את הדלת בפני הרעיון הדתי היהודי ,על מנת להבינו.

בראש המסדר עומד אב הבית ,שהוא אישיות רוחנית ודתית, על מנת לחזק את שורשי האמונה בחוקי המסדר הנוצרי,יש לזכור כי הכת החדשה קיימת קרוב לארבעים וחמש שנה בלבד,הכת צמחה מהזרם הפרוטסטנטי ולא מהזרם הקתולי,כאשר מטרתם העיקרית לקבל את האחר, לאור התפשטות הקדמה והצורך להתאים את עבודת האל לימינו אנו .  

בעקבות התכנסות בשנת 1963 ,של בישופים של הדת הנוצרית בוותיקן ברומא,ועדה שישבה כשלוש שנים על מנת להתוות את דרכה של הכנסייה הנוצרית כלפי אורך החיים החדש והקדמה,לעומת חוקים שנוצרו לצרכי הדת הנוצרים אלפי שנים רבות לפני המציאות היום יומית,כמו כן נדרשה הוועדה לאשר פעילות נוצרית שונה לנצרות האורתודוכסית להבנת הכתות הנוצריות החדשות שנוצרו, בעת החדשה החל מהמאה השש עשר בידי לותר בגרמניה.ובעיקר לקבוע מדיניות של התייחסות לדתות שאינן נוצריות.

לאורך הוועידה בוותיקן , הובע הרעיון הסימבולי ,שיש להתעלם מהשורשים הנחבאים במחשכי האדמה ,לכן יש צורך להתבונן בגזע, שהוא המאחד את היחיד לקהילה,בהניחו את היחיד בצד ,לרעיון הזה קמו מתנגדים ,אך גם תומכים,כיוון שזאת השעה להטמין את העבר ולחוש את הניתן לראיה ולחוש המישוש,או ההקלות ,לרעיון הנישואים של אנשי כמורה נוצריים.

החיים במסדר אמאוס של בני מסדר האושר.

הפעילות במנזר אמאוס (בית השלום) החלה בשנת 1993 ,לאחר שאנשי כת האושר שכרו את מתחם אמאוס מידי הכרמליתיים ,נזירי מסדר האושר לובשים גלימה לבנה ,על הגלימה לובשים הנזירים אבנט בצבע חום,כחגורה משמשת שרשרת מחרוזי עץ שבין החרוזים משובצים ותלויים סמלים מכסף של : מגן דוד,הסער המוסלמי וכמובן הצלב הנוצרי הפרוטסטנטי.

במבנה המנזר בית השלום הצבוע בלבן ,ממוקם בית התפילה הצנוע שבו מופיעים על זכוכיות החלונות סמלי מגן דוד ,הצלב והסער המוסלמי,במבנה גרים אנשי הקהילה המעטים שבהם נזירים וחברי הקהילה כולל משפחה עם ילדים.

האנשים המשמשים נזירים או נזירות , נשבעו לאחר תקופת הכשרה לנזירים,נושאים על אצבעם טבעת נישואים ,כיוון שטקס קבלת הנדרים כנזירים,של בני הקהילה דומה לטקס נישואים של הנזירות עם ישו,בטקס קבלת הנזירות והנדרים,שוכבים על רצפת בית התפילה בהתרוממות רוח והכנעה לישו,הנשבעים החדשים פורשים את ידיהם על הקרקע לצד גופם כאילו נצלבו.

לאחר הטקס קמים הנזירים החדשים ,לוגמים יין שהוקדש ,עונדים את טבעת המסדר והופכים לנזירים של מסדר האושר, כיום בבית האושר משרתים כמרים בני הקהילה וגרים בה חברי הקהילה.

סיפורה של הנזירה אנייט (ענת)

אנייט הנזירה נולדה בבית מסורתי נוצרי ,אך לא דתי במובן הדתי,בגיל 18 הגיעה לביקור בישראל ,לטענתה על מנת לבחון את הדת היהודית ואת הדת המוסלמית, במיוחד בירושלים,בעת ביקורה בירושלים חברה לצעיר ישראלי בן הדת המשיחית ,חבירה זאת גרמה לה לחפש את הגילוי העצמי.

לאחר הביקור חזרה אנייט לצרפת ,כאשר במחשבתה הרצון לחזור ולהתחבר לשורשיה הנוצריים,בנוסף לחיפוש משמעות לחייה,מלאכת החיפוש העצמי ,גרמו להוריה לתהות האם חלתה במהלך הביקור (בתסמונת צנטרום ירושלים) ,לכן ביקשו שתלך לטיפול נפשי על מנת לרפא אותה.

כאשר ראו ההורים ,שהבעיה רצינית יותר ואיננה בריאותית,הבינו כי בתם החלה בדרכה להתנסות בחוויה נוצרית טהורה,בדרך להגשמת רצונה להפוך לנזירה,היא הצטרפה לקהילת כת האושר והחלה את דרכה בחיזוק אמונתה הנוצרית,רק בגיל 43 השלימה עם דרכה ולאחר תקופת חניכה ,נתקבלה לעול הנזירות וקבלה את נדריה.

כיום בעת עבודתם מונה הקבוצה כחצי נשים וחצי גברים בקבוצה של שמונה בני המסדר במנזר האושר,אנשי המסדר עוסקים בתפילות,ביצירת עבודות יד למכירה ,וביצירת קשר עם בני היהדות הקונסרבטיבית והרפורמים היהודיים,כתוצאה מכך נוצרות קבוצות עבודה בין הקבוצות הדתיות,במטרה להפרות אחד את השני בערכי דתו,בפעילות זאת מתקיימים חוגים ללימוד גמרא ועברית לטינית .

ביקור במתחם אמאוס,מתחלק לשלושה חלקים :

ראשית לאחר התשלום בקופת שער הכניסה (חמישה שקלים), פונים ימינה למסלול הסיור בשרידי העיר אמאוס,או יותר נכון בשרידי הבזיליקה הביזנטית שנבנתה במאות החמישית והשישית,שנבנתה מחדש באופן חלקי בתקופה הצלבנית,ונהרסה שוב בידי הערבים.

ממשיכים בשביל בחלקו הימני של המתחם לפארק אמאוס ,שבו ממוקם בית הקברות העתיק אמאוס, שם נמצאים שרידים של בית קברות שקבריו חצובים בסלע, בין הקברים בבית הקברות ,שנתגלו בידי קבוצת נוער בפעילות מחנה נוער בחופשת הקיץ בפארק,בחלק שמכונה המצפור העליון ,נתגלו שתי מערות קבורה שהיו שייכים לתושבים יהודיים שחיו באמאוס.

במערות הקבורה נתגלו שמונה כוכי קבורה  בתוך המערה, חרסים מתקופת התלמוד ושתי גלוסקמאות (ארונות קבורה לאיסוף העצמות לאחר שנת קבורה,מאבן גיר שעלייה חקוקים סממנים שמופיעים אל ממצאי קבורה יהודיים .

ליד הקברים נתגלו שרידי בית גת ליין,אלא שהגילוי המעניין הוא במרכז בור הדריכה המרובע ושאינו עגול ,נמצא החלק הנקרא תפוח (או בשמו המקראי אבני עיגול) ,ששימש למיצוי שארית המיץ לאחר הדריכה ברגלים,אלא שבניגוד לתפוחים עגולים שנתגלו בגתות אחרות,תפוח זה היה מרובע ולא עגול.

משם ממשיכים במסלול השביל בעלייה הקלה שמאלה , ומגיעים לגן מבנה המנזר והכנסייה בקומת הכניסה ומעלייה מגורי הנזירים והמנזר.

חלק שני בביקור כולל סיור באחד מחדרי בית השלום שהוסב לכנסייה, נכנסים במדרגות בדלת הכניסה ,העשויה מעץ והצבועה באדום בחזית המבנה ועולים במדרגות לוליאניות למרפסת שמעל אולם התפילה,על כן מונח ספר תנך גדול מימדים הכתוב בעברית ניתן לדפדף בין דפיו.

בכנסייה מספר איקונות ושטיחים וכן מזבח עץ פשוט, האטרקציה החשובה בכנסייה היא טריפטיך (ציור בן שלושה חלקים) המצויר על בד, טריפטיך שנעשה בידיה של נזירה מצרפת, מתאר את דימויים של מלכות השמים, בדמות מרים הנושאת את ישו ברחמה ,כאשר ראשה של מרים בירושלים השמימית ורגליה בסנה הבוער.  

עוד רואים בהתבוננות בציור את  יוחנן השליח, ואת אברהם ויצחק בעת פגישתם באמאוס בצדו הימני של הציור, בצידו השמאלי מתבוננים בדוד הפורט בנבל ולידו משה אל מול הסנה. הקשר היהודי ליצירה בהתבוננות בראש היצירה ,נתן להבחין באותיות העבריות "א" ו"ת" אולי כתחליף לסמל האלפא ואומגה הנוצרי, עוד ניתן לראות במרפסת הכנסייה בספר תפילה גדול בעברית.

החלק השלישי בסיור,כולל המשך ביציאה מדלת הכניסה של הכנסייה ,ממשיכים שמאלה וממש בפינה מתחתיה יש כניסה למוזיאון המנזר, אשר מכיל פסיפסים של חיות , שרידי פסיפס שהתגלה בקפלה שמדרום לבזיליקה הביזנטית באמאוס ניקופוליס, מנורות שמן מתקופת מרד בר כוכבא,תמונות של קדושים נוצריים,שרידים ארכיאולוגיים מהתקופות היווניות,הרומאיות והביזנטיות,לוחות הסבר לסיפורה של העיר על פי המקורות הנוצריים.

משם ממשיכים לביקור בשרידי בית המרחץ הרומאי ,שכלל ארבעה חדרי רחצה שבהם חוממו המים לרחצה וחדרי אדים.

בית המרחץ הרומאי במתחם אמאוס

אחת התגליות המיוחדות של מתחם מנזר אמאוס ,היא תגלית בית המרחץ ,שנתגלה בידי מגמת ארכיאולוגי בראשות הארכיאולוג פרופסור מרדכי גיחון מהאוניברסיטה בתל אביב,בית המרחץ החל לפעול בתקופת שלטון הלגיון הרומאי החמישי בעיר,בית המרחץ שנבנה בעבור שמונה מאות חיילי הלגיון החמישי,שהתיישבו בעיר לאחר מרד בר כוכבא , במאה השלישית ועד המאה השביעית.

בית המרחץ הרומאי באמאוס,נחשב לגדול יחסית לאזור, במבנה שאורכו 20 מטר ורוחבו כשנים עשר,גובהו של בית המרחץ כשש מטר,והיה בנוי ממרפסת עם קשתות,בבית המרחץ נתגלו חמישה חדרים ,חדר רחצה קרה,חדר רחצה מים פושרים,חדר אדים שבו היו מושבי הזעה וחדר מים צוננים ,שבו טבלו לאחר הסאונה,באחד החדרים נתגלתה מערכת החימום וצינורות הובלת החום והמים שהגיעו בצינורות מתחת לרצפה ,מחדר הסקה שניצב מחוץ למבנה,מעבר לקיר היה חדר שבו עברו המבקרים מיסוך של שמנים על גופם.  

למבנה נוספה חצר קטנה ששם הסבו אנשי העיר לשיחה בטלה ואכילה לאחר האמבט,המקום שימש גם כמקום כינוס ובילוי של אנשי העיר, בעת החפירות הארכיאולוגיות נתגלה כי המקום עבר שיפוץ ותיקון בעקבות רעידת האדמה שהתחוללה באזור.

לאחר הביקור במוזיאון,ממשיכים במדרכה לכוון היציאה (ביקור חובה במבנה השירותיים) ממשיכים בשביל ובצד ימין לפני היציאה שרידי בית בד עתיק הכולל גתות ותעלות הולכה לתוצרת היין שהופקה מענבי כרמי המנזר.

     


 
 
 
בניית אתרים - שרקור