דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

שרונה סיפור המים בבתים והשקיית השדות ,הכרמים והמטעים

 

תודה ליואל אמיר בעזרה לכתיבת מאמר זה.

לאחר הגרלת שטחי מגרשי האיכרים במושבה שרונה בשנת 1871,בד בבד עם ההגרלה לשטחים הפרטיים ,התקיים שריון שטחים ציבוריים על תוכנית המתאר של האדריכל זנדל, חלק מהשטחים שיועדו למבני שימוש הציבור ,השטחים הציבוריים כללו : נקודות חפירת בורות המים וטחנות רוח להעלאת המים,מבני ציבור ,כבישים,אזורים ירוקים כגינות ושדרות עצים לנוי.

לצערם של המתיישבים בשנה השנייה להתיישבותם במושבה שרונה, עלו מקרי המוות ממחלות הקדחת למספרים מבחילים,אלא שאמונתם ודבקות שאותה עודד המנהיג הופמן ,גרמה להם להתאושש ולחצוב בורות מים , להקים תחנת שאיבה באמצעות תחנת רוח והזרמת המים למיכלי אגירה , לצרכי ההשקיה ואספקת המים לבתים,המתיישבים נטעו עצים לספיגת מימי הביצה ולהפרחת המושבה,ניטעו מטעי בננות ופרדסים , בנוסף יסדו את קו עגלות הסוסים לקו בין יפו לירושלים ולערי הדרום ,פעילות זאת הביאה לרווחים גדולים לאנשי המושבה שרונה.


בתחילה השתמשו בני המושבה במימי הבארות שנחצבו הן ליד בתי המתיישבים והן מבורות מים שהיו קיימים בקרקעות שרכשו או מחפירת בארות מים, או מבורות מים ומערכות איסוף כולל מרזבים מהגג, שהוכנו במרתפי הבתים , בורות אלו היו תלויים בירידת הגשמים בתקופת החורף,אלא שכמויות המים הקטנות מנעו התפתחות גדולה יותר של ענפי החקלאות במושבה .

שבע שנים לאחר עליתם על הקרקע של הטמפלרים בשרונה,בשנת 1878 נחפרה הבאר הציבורית הגדולה בעומק שקרוב לעשרים וחמישה מטר ליד בית העם החדש ,שיטת הוצאת המים נעשתה כבאר אנטיליה של מערכת כפות שחוברו למערכת של חגורה ,שהסתובבה על ציר עליון ותחתון ,הכפות העלו מים שנשפכו לתעלה ומשם לברכת אגירה.

מעל לפתח הבאר הוצב מגדל שבו הוצב הציר המסובב העליון של חגורת הכפות,הציר חובר בארכובות הנעה והסתובב מתנועת כנפי רוח שהותקנו על המגדל שמעל לפתח, (כדגם תחנת רוח בתחנות הרוח) מערכת כנפי הרוח ישבה על ציר ,שהסב את הכנפיים אל מול כוון הרוח כמו שבשבת של ילדים ,חלק מהמים זרמו ישירות לבתים באמצעות צינורות הולכה שהותקנו בתוך הבתים,חלקם הופנו לבארות הבתים ומשם נשאבו במשאבות ידיות לצרכי המשק החיי והבתים וחלקם הוזרמו בצינורות להשקיית השדות .  

אך התלות ברוח להפעלת מערכת הכנפיים לשאיבה,לא אפשרה אספקה סדירה ורצופה של השאיבה,לכן בשנת 1880-81 הוחלפה שיטת הפעלת המשאבות ,בשיטת שימוש במנועי דלק קרוסין (שמובנו הוא נפט שעבר זיקוק ברמה פחותה של בנזין), מנועי הקרוסין החלו להופיע במחצית שנות השבעים באירופה,והחלו להגיע למושבות הטמפלרים בשנות השמונים בנפחים שונים של הספק לפי מטרת הפעלתם.

ליד באר המים הוקם מכון שאיבה שבה הוצב מנוע הקרוסין,מעל למבנה הוצבה ארובה לפליטת שאריות הקרוסין לאחר השימוש במנוע,השימוש במשאבה יצרה הספק קבוע של כמות מים שהגיעו הן להשקיית הפרדסים,הכרמים והחלקות הגידולים וכמובן לשימוש בבתים ובחצרות.

בתחילת המאה העשרים הבינו הטמפלרים כי הם נזקקים לכמויות מים מרובים במיוחד לאחר עקירת כרמי היין ונטיעה והרחבת שטחי הפרדסים על חשבון הכרמים,אי לכך הובאו מנועים חזקים יותר ובמושבה בוצע שדרוג למערכת המים בהיקף גדול,נבנו בריכות אגירה גדולות בשטחי המושבה שבהם נאספו כמויות מים גדולות במשך שעות הלילה ,ובשעות היום שימשו להשקיה.

לאחר הפעלת מערכת השאיבה ומכון המים שלידו עמדה בריכת אגירת מים פתוחה,עברה הקדמה צעד אחד נוסף קדימה ,בשלב הזה רוב הבתים חוברו למערכת צינורות להולכת מים לתוך הבתים,וועד השכונה הטיל אגרת שימוש במים ממכון המים המרכזי,הן בעבור השימוש הביתי והחצרות ובן על צריכת המים לשטחים והגידולים החקלאיים כמו : הכרמים,הפרדסים וגידולי הירקות,ברור שגם לתהליך העבודה ביקב ביצור משקאות יין וכוהל נדרשה מערכת מים מסודרת ולמשק החיי בעיקר הלולים והרפת.

מערכת המים המרכזית המשופרת הוקמה במושבה שרונה בשנים 1904-5,עומקה של הבאר היה מעל לחמישים מטר,ומלכתחילה הוקם לידה מנוע קרוסין ובריכת אגירה גדולה פתוחה במטרה לווסט את קצב השאיבה לבין קצב ההשקיה.

לאחר שובם של הטמפלרים למושבה שרונה בשנת 1920 (לאחר מלחמת העולם הראשונה שגורשו) , החליטו בני המושבה להקים מגדל מים לאגירה בגבעה השולטת של המושבה בצומת הרחובות של היום קפלן ודוד אלעזר ,מגדל זה היה אמור להבטיח זרימת מים בלחץ דרך הצינורות לבתים ולשטחי הפרדסים, עשרות שנים של פגעי הטבע גרמו להריסת המגדל משום שהפך למסוכן לציבור ולהרחבת רחוב קפלן.



 
 
 
בניית אתרים - שרקור