דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

שרונה עבודה ופרנסה במושבה

 

כמו בשאר המושבות הטמפלריות בארץ ישראל התבססה על כלכלת משק סגור המספק את צרכי המושבה עצמה המוצרים חקלאיים,ממשק החי,תעשיה זעירה ובעלי מלאכה זעירה,בכדי לנצל היטב את תוצרת הגידולים החקלאיים,הוקמו מחלבות לתעשיית הגבינות,הוקם יקב להכנת יינות מכרמי הענבים,הוקם בית בד למסיק הזיתים להכנת שמן.

על מנת לתחזק את כלי העבודה הוקמו בתי מלאכה זעירים לטיפול בציוד החקלאי,ליצור גלגלים לעגלות,מסגריות,פחחים ונגרים,חלק מאנשי המושבה שהיו בעלי השכלה כמו אדריכלים,מהנדסים,אדריכלי נוף ,מצאו עבודות הן המושבה והן במושבות הטמפלרים בארץ והן לבעלי ממון ומוסדות נוצריים בארץ ישראל.

חלק מהתוצרת החקלאית העודפת, נמכרה בחנויות בערים הסמוכות,בעת תכנוננה של המושבה שרונה ניתנה עדיפות לחידושים והמצאות שפוצחו בתקופת המהפכה התעשייתית בגרמניה ובאירופה,דוגמא לכן ניתן לראות בהכנת התשתית למערכות מים והצנרת מים שנבנתה להכנסת המים לתוך הבתים,ובהמשך להכנסת קווי חשמל והזרמתו ברשת החשמל.


על פי החינוך היקי ,ניתנה תשומת לב לתרבות הפנאי כפי שהורגלו הטמפלרים באירופה,הוקמו בתי מרזח ללגימת יין ובירה,נפתחו בתי קפה לבליסת עוגות ועוגיות,שדרות עצים לאורך הדרכים במושבה סיפקו צל ובינות לעצים הונחו ספסלי מנוחה .

כבר בשנת 1875 הקימו אנשי מושבת שרונה,קו כרכרות לנוסעים בין הערים יפו לירושלים,לאחר מכן הרחיבו בני המושבה את שרותי ההסעה לדרום , נוסעים רבים נזקקו לאמצעי התחבורה וכתוצאה מכך עלו גם ההכנסות מקווים אלו.

בעת בואם של בני הכת הטמפלרית לארץ ישראל ,עזרה להם מוכנותם הטכנולוגית והתעשייתית בתורת המלאכה, השיטות החקלאיות לעיבוד ודישון בשילוב דרכי העבודה המודרניות של המאה התשע עשר והיעילות הגרמנית והחריצות וחוזק אמונתם במעשיהם. 

השפעת הצלחת המושבה שרונה בחקלאות ובתעשייה ,האפילה על שכניה היהודים במושבות היהודיות הסמוכות ובעיקר במושבה פתח תקווה, אנשי המושבה בפתח תקווה ראו כיצד ,עגלות רבות של מתיישבי שרונה ,חולפות בכבישי המושבה ,עמוסות סחורות ואנשים,פועלים יהודיים נטשו את עבודתם בכרמים,במטעים ובפרדסים ועברו לעבוד כשכירים בשטחי החקלאות של שרונה,כמובן שיהודי פתח תקווה (בני העליה הראשונה) הדתיים הקפידו על שנת השמיטה ונהגו להשכיר את השדות לשנה לאריסים ערביים, דבר שגרע מהכנסותיהם .  

ענף יצור היין שגשג וחלק מתוצרתו נשלחה למולדת הנוצרית ,תחת הכותרת של יין מארץ הקודש ,כותרת שעזרה בהפצתו בגרמניה,כיוון שתוצרתם נמכרה היטב בגרמניה ,נחתמו חוזים לאספקת כמויות גדולות של יינות מהמושבה שרונה , בכדי לעמוד בהזמנות,נאלצן תושבי המושבה שרונה ,לרכוש כמות גדולה של ענבים ויין מוגמר ,מכרמי ראשון לציון,רחובות וגדרה,בניגוד למושבות היהודיות שנשארו עם עודפים מחוסר קונים.

חברת יק"א שתמכה והחזיקה חלק גדול ממושבות היהודים בארץ ישראל, החליטה בתחילת המאה העשרים , להוריד את המחיר שתשלם לתנובת הכורמים,בהתעלמה מהוצאות האיכר שכללו: 17% מיבולו משלם האיכר (מעשר) בעבור חכירת השטח ליק"א,מס לצבא העותומאני עסקאריא,תשלום לשלטון העותומני "החלף" , מס על הקרקע הנקרא ווערקא,תס תיקון הדרכים הנקרא "טראקייאה",סך הכול כעשרים וחמישה פרנק מיסים ובנוסף כשלושים פרנק הוצאות חודשיות על החזקת מוסדות ציבוריים של חינוך ורפואה .

המחיר שנקבע בידי יק"א לתשלום היה עשרים פרנק לזנים הפשוטים  ,ארבעים פרנק לזנים משובחים לדונם יבול ,חברת יק"א החליטה להנמיך את המחיר לחמש עשר פרנק,בצר להם החלו האיכרים למכור ב 24 פרנק (לאשכנזים) בני המושבה שרונה,אלא שגם אלו לא יכלו לרכוש יותר ממה שנדרש להם.

המחסור בשטחי כרמים ליין ,הביאה את אנשי שרונה לרכוש חלקת אדמה גדולה ליד המושבה פתח תקווה,למרות שהאיכרים בפתח תקווה התחננו לאנשי יק"א שירכשו חלקה זאת על מנת למנוע את כניסת הטמפלרים לאזור,אך סחיבת הרגלים של אנשי יק"א גרמה להחמצת ההזדמנות לרכישת הקרקע.

פריחת ענף היין והכרמים הגדולים במושבה שרונה, הגיע למשבר בסביבות שנת 1910,עקב המחיר הנמוך ששולם להם והצפת השוק בכרמי יין, כיוון שיחידת המשק הפרטית הטמפלרית  התבססה רק על האיכר עצמו ,ולא כמו במושבות היהודיות תחת כנפי תומך (יק"א) , המשק הטמפלרי  נוהל על פסים כלכליים נטו  לכן עשו הטמפלרים חושבים ,חישבו את הרווח לעומת הפסד,וחקלאים רבים במושבה עקרו כרמים מניבים ועברו לטעת פרדסי הדרים במקומם,לשווקם הוקם מערך של משלוח תפוזים בעיר יפו ,שקיבלו את המותג תפוזי יפו ,הכרמים המניבים שנעקרו הוחלפו בענף הירקות שבהם  שתלו הטמפלרים ירקות שבעבורם קיבלו כסף רב יותר.

האיכרים היהודים אינם עוסקים בגידול ירקות וגידול לולים לבשר וביצים ובכך מחטיאים את הרווחיות בהיותם נסמכים על המושבות הטמפלריות ,ברכישת מוצרי מזון במקום לגדלם אצלם במושבות לעומתם הטמפלרים רק במושבות וילהלמה ושרונה מרוויחים כמאה אלף פראנק בשנה רק ממכירת חלב ומוצרי גבינה.

האיכרים היהודים הבינו את רעיון הדישון לחלקות החקלאיות,אלא שאין הם מייצרים מספיק דשן מהמשקים שלהם  במטרה להיטיב את אדמתם,לכן נאלצים האיכרים היהודים לשלם ממון רב לפלאחים הערביים בעבור רכישת זבל לדישון,לעומתם הטמפלרים שעובדים במשק מעורב סגור מספקים לעצמם את הדשן בלא להשקיע פרנק אחד .

הגדילו לעשות המושבות הטמפלריות ובראשן שרונה שהציגו בשנת 1914 בתערוכה חקלאית ארץ ישראלית גדולה בעיר רחובות ,כאשר הציגו את נפלאות הדשן הכימי שבשימושם , בהביאם קרקע חקלאית מאזורים שונים בארץ ישראל,על מחצית האדמה מכול אזור בארץ, גידלו חיטה ושיבולת שועל בשיטות דישון מסורתיות ובחצי השני של האדמות מחלקי הארץ גידלו חיטה שבה השתמשו בדשן כימי ,בהצצה לעבר הגידולים שדושנו בדשן כימי , מיד נתגלה ההבדל ושיפור הן בגודל הצמחים בגודל השיבולים והגרגרים והן ביבול הרב יחסית לשטח האדמה.

שנים ספורות לפני מלחמת העולם הראשונה יצרו איכרי המושבה שרונה, אגודה שמכרה את תוצרת החלב לסוחרים יהודיים ,שמכרו אותו לתושבי העיר יפו ,גם בחלוקה לבתים וגם דרך חנויות המכולת.

ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגוררו במושבה כמאתיים וחמישים טמפלרים במושבה שרונה,למרות שמספר בתי המגורים ( הבומבוניירות עם גגות הרעפים האדומים) היה כמאה ועשרים,( חלקם של התושבים חזר לגרמניה והתגייס לצבא) שטחי העיבוד החקלאי השתרעו על כחמשת אלפים דונם.

בעיית הטמפלרים בתחום החקלאות ,החלה בעת שחלק מבני הדור השני ,החליטו להתרחק מעט מאמונתם בכת הטמפלרית וברעיון לחיות מחקלאות והחלו מחפשים דרכים לחפש את דרכים להתפרנס כאשר הם בוחרים בחיי מסחר והקמת בתי חרושת , חלקם אף החלו לחזור לערכי הדת הפרוטסטנטית ,דוגמא מובהקת היא השינוי הדתי במושבה וולדהיים, חלקם עזבו את הארץ והיגרו בעקבות הפרנסה לארצות חדשות.



 
 
 
בניית אתרים - שרקור