דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

באר שבע תחנת הרכבת התורכית ומגדל המים

 
 תודה לחירם דנין ז"ל בעבור עזרתו בכתיבת המאמר.

 

תחנת הרכבת הישנה של באר שבע החלה לשנות את פניה בחידוש ופיתוח המבנה והחצר סביבו למתחם בילוי ופנאי ,בתוכניות להפעלת המתחם יופעל במקום מוזיאון קטן של רבת ישראל,בצרוף קטר שמספרו 45166 שהובא מאנגליה וקרונות אוטנטיים שהשתמשו בהם בעבר בקווים מבאר שבע לצפון ולדרום,למתחם יצורף מתחם הסעדה ובילוי.

 

הקדמה

כבר בסוף שנת 1891 ביקש אנטון לוטפי ביי שהיה מנכבדי קהיר בקשה לקבלת רישיון (תורגמה) לבניית קו מסילת רכבת מידי השלטון העותומאני , על פי הצעתו אורך הקו יהי מעל לשש מאות קילומטר והוא יתחיל מנחל מצרים (תעלת סואץ ) שימשיך לעזה, יפו,חיפה,עכו צור ,צידון,בירות ותורכיה, הבקשה הועברה לדיון במועצה העותומאנית, מגעים לבקשה גם נוהלו בשנת 1895 .

רעיון הקמת וסלילת קו הרכבת שינוע בין מצרים ויעבור בבאר שבע ומשם לכוון דמשק שבסוריה ולתורכיה , שמה של קו הרכבת החדש נקבע "המסעף למצריים של מסית הרכבת החיג'אזית ,הקמת הקו נבע מהחלטה צבאית טהורה ,לחיבור את ציר האספקה ולוגיסטיקה לצרכי הצבא , בתוספת הרעיון כי קו שינוע לוגיסטי זה ,יעזור לצבא התורכי לכבוש את מצרים .


לרעיון הקמת וסלילת קו הרכבת ,חברה גרמניה שותפתה של תורכיה במדינות הציר,לצורך הקמת קו הרכבת שלחה גרמניה את מהמנדס הרכבות היינריך מייסנר,שנעזר בעובדים שנלקחו ממדינות שתחת השלטון התורכי כולל מההתיישבות היהודית בארץ ישראל,כחצי קילומטר ביום היה ההספק של עובדים להקמתה,במלאכת הסלילה עבדו העובדים רק בלילות ,כיוון שלא ניתן היה לאחוז בחומרי העבודה ,בשעה שהשמש קפחה על ראשי העובדים.

 

תחילה החלה סלילת המסילה בגב ההר באזור שכם רמאללה לכוון החיבור למסילת יפו ירושלים , משם המשיכה הסלילה לכוון העיר באר שבע שבה תוכנן להקים תחנה גדולה שתשמש כמחסן לוגיסטי צבאי לצבא התורכי בדרום ,המשכה של המסילה לכוון דרום מערב לחצי האי סיני דרך ניצנה  והגיעה עד קוצ'ימה (קוסיאמה) ,אך למטרתה הסופית להגיע לגדות תעלת סואץ באיסמעיליה היא לא הושלמה .    

 

בתוואי הרכבת מדרומה של העיר באר שבע ,נאלצו המתכננים להקים גשר ברזל גדול מעל לנחל באר שבא-אופקים ,על מנת להתגבר על שיטפונות החורף בנחלי הנגב בעונת החורף,כאשר התקדמה הנחת המסילה נוצרה בעיה לצבא התורכי בהפעלת הקטרים שהוליכו את חומרי הבניין לעבודה ,בעיה שנוצרה מחוסר פחם להסקת הדוודים של הקטרים.

 

תובלת הפחם בדרך הים הייתה חסומה בידי אוניות הצי הבריטי, התורכים החלו לנסות תחליפי פחם להפעלת הדוודים , בלבנון הפעילו התורכים מכרה פחם ,אך החומר שהופק והוכנס לדוודים לחימום ,פעל בצורה שהזיקה לדוודים והקטרים הושבתו,אז פנו התורכים וניסו להכניס לדוודים גושי אבנים ממרבץ אבנים שליד מסגד נבי מוסא בדרך ליריחו מירושלים,אך גם דרך זאת לא צלחה.  

 

החליטו התורכים להסיק את הדוודים בעץ, ומנין יגיע העץ כמובן מיערות ומחלקות עצי הפרי בארץ ישראל , עצי אלון ,חרוב וכול מה שלא זז והיה מעץ ויעל הכורת ויכרתום, והוגש על מזבח רעיון הרכבת לקהיר,לאחר שהוכחדו עצי היער, החל תורם של הפרדסים ועצי הנוי בערים בצו עותומאני שיצא למסור כול עץ עשירי למולך הקיטור.

 

לאחר כריתת העצים נוצרה בעיה כיצד לשנה אותם ולהיכן,ונוצר הצורך להקים על קווי המסילה מנסרות ידניות שבהם הועסקו אריסים ושבויים מהשמדת העם הארמני ,וכך עמדו האנשים וניסרו בשעות היום את העצים שהובאו לקוביות קטנות שיוכלו להיכנס לפתחי הדוודים.  

 

כיוון שהתמנו יהודים לניהול הכנת העצים ,ובאין מנועים חשמליים להפוך את המטלה הידנית למכאנית ,המציא לנו אחד המוחות היהודיים בשימוש בקטרים שעבר זמנם העמדתם על משטחים קבועים הסרת גלגליהם ועל גלגלי התנופה, נמתחו רצועות הפעלה שסובבו משורים והרי לכם מנסרות .

 

כמומחה על עיבוד העץ והתאמתו נתמנה אברהם קריני'צי שהיה נגר מומחה ,ובהמשך איש גדוד העבודה שעלה לירושלים ,בנה את הצריפים הראשונים ברחביה והמשיך את דרכו לאחר פרוק הגדוד הירושלמי, עבר לעיר רמת גן פתח נגריה ולימים שימש גם כראש העיר שלה.

 

אברהם קריני'צי התגורר בקרון רכבת ,ונדד על המסילות ובין תחנות הצטיידות המים והעץ לרכבות ובחינת אדני הפסים וכך נע ונד ברחבי מדינת ישראל לאורך פסי הרכבת.

 

הבעיה הנוספת העיקרית הייתה בעיית המים לדודי הקיטור,לאורך קווי הרכבת בעיקר בקטעים המדבריים הדרומיים ,לצורך זה בנוסף למהנדס הנחת קווי המסילה הובא מגרמניה משלחת בראשות המהנדס פון גריבה ,בארץ התווספו אליו מהנדסי מים יהודיים לעזרה.

 

פון גריבה החליט שהוא ימציא את הגלגל,לצורך עבודתו נמסרו לידיו גמלים ואוהלים ויחידה צבאית של חיילים שנעו לאורך נתיב הרכבת לצורך מציאת מקורות מים חבויים בקרקע , פון גריבה היה חסר ניסיון לחלוטין בגיאולוגיה או בחפירת בורות מים,אך הוא העניק אצטלה מדעית משלו לשיטתו למציאת מקווי מים חבויים, בשיטת וינשלרוט (כך קרא לה) אחיזת המקל המסתובב (הרועד) בידיו .

 

על פי דעתו המלמד ,הענף שאחז בידו כאשר הלך בנתיב היה מתכופף ומתעורר לחיים ברעד ומראה לו כי מתחתיו יש מקווה מים,הוא עוד הוסיף משנה מדעית משלו כי בחישוב מתמטי הוא יכול לחשב את עומק הבאר שנדרשת לחפירה לצורך מציאת המים.

 

לצורך האדרת מפעל חיו ההזוי ,הוא תקע שלט מעל לכול מקווה מים שמקלו הרועד מצא  על פי הכמות של השלטים שקבע ,אפשר היה לחשוב כי אנו גרים בנווה מדבר תת קרקעי ולא במדבר עצמו מעליו.

 

שמות פרוסים הוענקו לנקודות החפירה ,שאותם היו צריכים צוותי חפירה לחפור על מנת למצוא את מקווי המים המובטחים כמו באגדות, אין אני רוצה לגלות את מספר הצלחותיו ,אך מראה המדבר הצחיח נותן במפורש את המציאות.

 

כיוון שהיה שבוי במשנתו המדעית  ואנשיו והקהילה הגרמנית בצבא התורכי והאוסטרי סגדו לדעתו ,החליט פון גריבה ,כי עליו לעלות מדרגה כמדען ולהמציא מוט וינשלרוט מאלומיניום שצרף אליו מעין שעון ומחוג שהראה את זווית הכוון לחפירת באר המים .

 

אפילו מיקום באר המים שמצא פון גריבה בחזיונו ,שעליה תלה את השלט סבע קוילה (באר שבע) באזור תחנת הרכבת בבאר שבע , על השלט שנכתב קבע פון גריבה כי היא תמצא בעומק של קרוב לארבעים מטר ,לאחר שעברו בחפירה כשישים מטר והמים בוששו להגיע,החליט ראש החופרים כי יש לסטות ולרדת לכוון נחל באר שבע לחפור באר ארטזית שהניבה מים מיד לאחר כחמישה מטר.

 

מיקום הבאר החדשה הצריך סלילת הסתעפות מסילה ,לצורך נסיעת הקטר למילוי המים לדוודים ולחזור ולהירתם בחזרה לקרונות להמשך הנסיעה דרומה ומערבה , מהנדס הרכבת הראשי הגרמני תפס קריזה ,ונתן הוראה לכסות ולמלא את הבור באדמה להסתרת הביזיון .  

 

נסיעת הבכורה של הרכבת מתחנת באר שבע נערכה במחצית חודש אוקטובר בשנת 1915,בעת חנוכת הקו נסעה בה צמרת הפיקוד הגרמני והתורכי ואנשי ממשל תורכיים בכירים.

 

בעת הקמת תחנת הרכבת בבאר שבע ניתנה לה חשיבות צבאית מרכזית הוקם בה אולם נתיבות ,מגדל למילוי מים הדוודים בקטרים,מוסך לתיקוני רכבות,באזור תחנת הרכבת אף נסלל מנחת ושדה תעופה לטייסת מטוסים גרמניים שעזרו לתורכים במלחמתם כנגד האנגליים ,תחנת הרכבת בבאר שבע שימשה את הצבא התורכי במשך שנתיים עד לכיבוש העיר בידי הבריטים שנתיים לאחר חנוכתה בשנת 1917.

 

קיימת האגדה הבדואית המפורסמת לגבי מהירותה של הרכבת לבאר שבע ,כמו האגדות הירושלמיות, אלא שכאן המוטיב הוא הגמל המלחך עשבים על המסילה ,דבר שגם לעצירת הרכבת ולעיכוב ,ולבסוף לאחר שגורש הגמל ,לאחר חידוש הנסיעה נעצרה שוב הרכבת ונהג הקטר הבחין באותו גמל לאחר שעבר כברת דרך לאורך פסי הרכבת ,עומד שוב ומלחך עשב מהמסילה .

 

למעשה מתחם הרכבת הישנה בבאר שבע נחלק לשני חלקים ,החלק המערבי המשיק לרחובות שדרות דוד ,רחוב עלי דיוויס שבו ממוקמת כיום אנדרטת החיילים התורכיים ,היה מרוכז סביב בית הנתיבות ואילו החלק המזרחי היה צמוד למגדל המים ברחוב רמב"ם 54 שהיה מרוחק כמאתיים מטר מזרחית מבית הנתיבות.

 

לאחר כיבוש העיר באר שבע בידי האנגליים והרצון להשתמש בקו המסילה התורכי לתעבורת רכבות , נאלצו הבריטים להוסיף לאורך קו פסי הרכבת פס נוסף על מנת שיתאים לרוחב הקטרים הבריטיים שהמרווח בין הפסים היה 143.5 סנטימטר, לעומת המרווח ברוחב בין הפסים התורכיים 105 סנטימטר.

 

קו המסילות ששימש את הבריטיים בין רפיח לאזור שדה תימן של היום , חובר בשנת 1918 באמצעות השינוי במסילות של הקו התורכי שהוליך לבאר שבע ומשם הוליך הקו לעיר יפו ולהמשך תחנותיו בארץ ישראל וצפונה.

 

תחנת הרכבת רפיח ,באר שבע,יפו שימשה לאורך כעשר שנים ,בשנת 1927 החליטו הבריטים לבטל את מסילת הברזל שהוליכה לשדה תימן וסללה קו מסילה חדש ישירות מרפיח לבאר שבע ומשם ליפו ,כיוון שהדרישה לקו הייתה מזערית יחסית נסגר הקו בין רפיח לבאר שבע .    

 

מתחם ומבנה התחנה עברו לטובת מבני שלטון לאנשי מושלי העיר , בעת מלחמת העצמאות השתלט הצבא המצרי על המבנים והוא הפך למפקדתם של האחים המוסלמיים ,עד שנכבשה העיר בידי חיילי צהל והמתחם הפך למחסנים של הצבא ,ובהמשך בשנות השמונים שימש את החברה להגנת הטבע .



 
 
 
בניית אתרים - שרקור