דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

תולדות רעפי מרסיי והרעפנות בשנלר בירושלים ובישראל

 
 תולדות רעפי מרסיי (Tuile de Marseille ) בירושלים

תודה לגיל גורדון אדריכל והיסטוריון לעזרתו בכתיבת מאמר זה .

הקדמה

פריצת רעף מרסיי מחרסית ברחבי העולם קשור לפיתוח המקורי בעיצובו המודרני בשילוב הפיתוח ששוליו משתלבים בעת ההתקנה אחד בשני היוצרים רצף אטום וחיבור טוב בין שורות הרעפים,שמו של הרעף אומנם נקרא רעף מרסיי על שם נמל היציאה לשווקים, אך בפועל הוא יוצר בעיירה אלטקירש שבחבל אלזס חבל ארץ בגבול צרפת וגרמניה .

במפעל היצור כונה הרעף כרעף אלטקריש ,רעף ג'ילרדוני ורעף אלסי ,יצור הרעף החדשני נוצר במפעלם של האחים ג'ילרדוני בשנות השלושים של המאה התשע עשר ,לאחר פיתוחו מיהרו האחים לרשום פטנט לרעף המשתלב, רעף זה החל להחליף את הרעפים שיוצרו בתהליך ידני מחומר החרסית .

עד אותה תקופה נהגו לייצר בתהליך ידני את הרעף השטוח המלבני שכונה קשקש ,רעף כבד ומסורבל שיצר עומס רב על הגגות כיוון שהחיבור בין שני רעפים גזל שטח חפיפה רב הסוג השני נקרא  הרעף העגול, שעיקרו חצי חרוט הנצמד לרעהו בצורת מעיין תעלות ,שיצרו צורה גלית למבנה חיפוי הגג, יתרונו היה בחיפוי גגות כפתיים,  רעפים אלו הונחו על גגות מבנים במאות הקודמות, האחים ג'ילרדוני הבינו את ניצני המהפכה התעשייתית ועברו עם פיתוחם לייצור המוני בעזרת מכונות שהופעלו במנועי קיטור ובערה .

תחילת יצור הרעפים בחבל אלאס או בחבל פרובנס החל כאשר החלה ההתיישבות באזור כמושבה של יורדי ים פניקיים שנעזרו באומנים איטלקיים , באזורים הכפריים של ההתיישבות החלו מתיישבים להקים כבשני פחם בחצר הבית ובכבשנים אלו ,החלו לשרוף את חומר החרסית וייצרו בעבודה ידנית את הרעפים , כול משפחה ,השתמשה בנוסחה סודית משלה להרכב תערובת החרסית ליצורו.

רעף מרסיי שינה את צורת ותפיסת מבנה הרעף הרצוי לחיפוי הגג ,כיוון שבעת שהונח בחיבורו הוא ננעל לכול אחד לארבעת הרעפים שמסביבו ויצר מקשה אוטמת אחת וכך חוזר חלילה לכול שטח הגג,אל עיקר גדולתו הייתה בשטח החפיפה הקטן שאפשר ליצור שטח רב יותר מכוסה בפחות רעפים ומשקל מופחת לכובד החיפוי , כמובן שהמבנה החדש של הרעף אפשר אריזה נוחה וגדולה בקיבולת ,גורם משמעותי בתובלה ,באחידות הגודל ובהעלת הרעפים לגג ולהנחתם המהירה.

במהלך המהפכה התעשייתית שעברה על אירופה הבינו במהרה את חשיבות התובלה באמצעות הנחת פסי רכבת וזניחת התובלה המסורתית באמצעות הובלה עם עגלות רתומות לבעלי חיים למעשה מהנדסי הרכבת בעת הנחת המסילה גילו את מרבצי החרסית המשובחים בדרכם ,כתוצאה מזאת הוקמו לאורך המסילה מפעלים וכבשנים לשריפת החומרים, שייצרו את חומרי הבנייה שהיו דרושים להקמת המבנים , ציפוי קירות המנהרות,בניית גשרים והתשתית לקו הרכבת בעיקר בין הנמל במרסיי לבין חלקי הארץ בצרפת .

בשנות הארבעים של המאה התשע עשר ,רכש יצרן  מהעיר מרסיי את זכויות יצור רעף מרסיי והתעשייה המודרנית נדדה לפרוורי העיר מרסיי , הוקמו מספר מפעלים מודרניים עתירי ציוד ועובדים ,המפעלים קבלו חיזוק ביצור הכבשנים המודרניים ממומחים גרמניים פותחו שיטות לאבחון סוגי החרסית על מנת להפכו ליעיל וחזק יותר,ובעיקר למציאת הניצולת הטובה ביותר הן מבחינת אנרגיית הייצור והחרסית ,על מנת להפיק חומר משובח שמנצל את עופרת החרסית ביעילות מכסימלית.

יצוא רעפי מרסיי כמותג לכול רחבי העולם תפסה תאוצה, בעקבותיה גדלה העיר והתרחבה הוקמו בה מפעלי יצור נוספים ,הורחב נמלה ונבנו רציפים , יצוא הרעפים הגיע גם למדינות אמריקה אסיה ואירופה בכמויות גדלות והולכות , ככול שגדל כושר הייצור החלה תחרות בין היצרנים אך תעריפי ההובלות גרעו חלק גדול מרווחיהם .

דבר שהביא להתאגדותם וליצירת תאגידים משותפים של היצרנים הגדולים בחברה שנקראה "החברה הכללית של רעפי מרסיי שאליה הצטרפו בהמשך יצרנים נוספים מצרפת, למרות ההתאגדות הורשו היצרנים בחברה להטביע על הרעפים את שם בית החרושת שלהם.
 

כיוון שצרפת החלה לשלוט באזור לבנון ומפעל כריית תעלת סואץ העצימו את השפעתה באזור והחלה זליגה של רעפי מרסיי לאזור,בתקופה של מחצית המאה התשע עשר ואילך, לרכישת הרעפים למבנים שהוקמו ונבנו ברוח הדת הנוצרית ,כמו בתי יתומים וכנסיות התווספו כמרים שהגיעו לאזור ונחשפו למוצר בארצותיהם האירופאיות ,לארץ ישראל החלו לטפטף הרעפים ומוצרי הבנייה כמו בלוקים ,בשנות השישים והשבעים ,גם כן במוסדות נוצריים שהוקמו בארץ ישראל העותומאנית,בתים בעיר יפו  ואפילו לבית הספר מקווה ישראל.

לכניסה מאסיבית של חומרי הבנייה והרעפים לארץ ישראל תרמה סופת הגשם הגדולה והחורף הקשה שארעה בארץ ישראל בשנים 1984-5 , מזג אוויר זה אחראי על התמוטטות גגות ,חדירת מים עצומה ונקודת איסוף קרח ושלג שכובדם הוסיפו להתמוטטות ופגעים רבים.

לאחר שהתושבים ליקקו את תוצאות הסופה,החל הרעיון לגג בשיפוע המחופה ברעפים קלים וחזקים לחדור בכמויות לבתים בארץ ישראל, הובילה את המהפכה התנועה הטמפלרית בארץ ישראל שהכירו את המוצרים ממקום מגוריהם הקודם בגרמניה.

עמנואל קרל ברייש היה הסוחר הראשון הטמפלרי שהרים את הכפפה, ובנוסף למחסני היבוא שלו בעיר יפו לעצים וחומרי בנייה החל לייבא את רעפי מרסיי ,במחצית שנות השבעים של המאה התשע עשר,מנמלי המים העמוקים של אלכסנדריה ובירות ומשם שונעו החומרים בתובלה לחיפה יפו וירושלים .

כיוון שכמויות ההזמנות של הסוחר ברייש היו גדולות החלו לשנע בתובלה היימית את הסחורה לנמל יפו ,בתחילה בספינות עץ שהקוער שלהם  היה נמוך יחסית לעומק הנמל ,פרנסת המשפחה התבססה באותה העת, על עסקי המסחר בחומרי בנייה בחנותם, משפחה הייתה אחת מהיבואניות הגדולות בארץ ובעלי הזיכיון לרעפי מרסי מצרפת.

מיד שקיבל את הזיכיון השיט שלוש אוניות מפרש עמוסות רעפים לנמל יפו, רעפים אדומים אלו מככבים על בתי הטמפלרים במושבות בארץ, סניף נוסף לבית המסחר שלו הקים ברייש בחיפה בעזרת סוכנו אברהם דיק,הופעת גגות הרעפים בישראל ובמיוחד, קשורים לבעלי מקצוע הבנייה הטמפלרים , אשר השכילו להכניס את הבנייה המודרנית האירופאית לישראל .

בנוסף לחורף הנוראי שפקד את ישראל בשנת 1874 ,חורף זה היה משופע בכמויות שלג וגשמים שגרמו לבתים הלא מתוכננים להיהרס , גגות שטוחים דלפו מים , והמודל של הבנייה הנכונה הטמפלרית האירופאית ,עם גגות משופעים מכוסים ברעפים בבתים הטמפלרים,  גרם לתנופת יבוא רעפים וחומרי בנייה ולהקמת מפעלים לחומרי בנייה וברזל כדוגמת משפחת וילנד בתחנת הרכבת ביפו.

הביקוש העצום לחומרי הבנייה,הבלוקים והרעפים מחרסית ,הביאו את הסוחר קרל ברייש להקים סניף נוסף כמחסן יבוא וחברה גדולה בחיפה ,שנה לאחר מכן לאחר החורף הקשה של שנת 1976 ושנה לאחר יסוד המושבה הגרמנית בירושלים החלו רעפי מרסיי להגיע לירושלים וכיסו במהרה את גגות בתי הטמפלרים הירושלמיים החדשים שנבנו לאחר שנת 1876 ראו תושבי ירושלים כי הרעפים טובים וגם מוסדות מוסלמיים,נוצרים ויהודים לחפות את גגם ברעפים ולבנים למרות שרעפים אלו ייקרו את מחיר בניית הבתים.

החברות הצרפתיות ששלטו במסחר בארץ ישראל היו החברות : מפעל רו שסימלו כף היד מפעל סקומאן שסמלם כוכב, מפעל גישאר קרוואן שסמלם דבורה,מפעל מרתין שסמלם פרפר,מפעל ארנו אטיין שסמלם הצלב המלטזי והחברה המרכזית של מרסיי שסמלם הייתה כף היד.

סיפור מפעלי היצור והסדנאות לרעפים,בלוקים ואריחים בשנלר ירושלים

סיפור לתחילת ענף הרעפים בירושלים קשור למשפחת שנלר ,בראשות האב יוהאן לודוויג שנלר ,שהחליט במסגרת הקמת בית היתומים הסורי בירושלים בשנת 1860 ,בחסות הכנסייה הפרוטסטנטית ,מוסד  זה ליתומי מלחמה ,שנועד להעניק לילדים אלו , המרת דת לדת הנוצרית וסיכוי לשרוד ולהתפרנס בבגרותם,דרך הקמת בית ספר מקצועי שכלל כיתות וסדנאות ללימוד מקצועות.

בית היתומים על שם המיסיונר הגרמני יואהן לודוויק שנלר הוקם בשנת 1860,בחזונו החליט שנלר להקים בית ליתומי המרד בלבנון של הנוצרים כנגד המוסלמים בשנת 1860, במרד זה נהרגו ונרצחו נוצרים רבים בידי המוסלמים ובני העדה הדרוזית בלבנון.

כתוצאה מהרג הנוצרים ,נותרו יתומים רבים ללא בית והורים, בעידוד הקונסול הגרמני בירושלים הצליח המיסיונר שנלר לקבל אישורים וכסף מהכנסייה בגרמניה, לרכישת האדמה מאנשי הכפר הערבי ליפתא, אדמה ששימשה לבניית מנזר והאכסניה לגידול ילדים אלו.

על שטח האדמה שכלל מעל שבעים דונמים ,נבנו מספר מבנים בתוך שישה מתחמים המבנים הראשונים שנבנו בחלקה שנרכשה, כללו מבנה מעץ שנבנה בשנת 1956 שהוחלף למבנה אבן שנתיים לאחר מכן, בהמשך הדרך נוספו קומות נוספות למבנים והוקם מגדל פעמונים למבנה הראשי .

עוד נבנו על החלקה בתי מגורים ,אולם תפילה ,כיתות לימוד וסדנאות ליתומים, כנסייה, רפת ובתי מלאכה ללימוד מקצועות עבודת כפים וחקלאות כמו הנגרייה שהחלה בעבודת יצור מזכרות ורהיטים מעצי זית ,הוקמה טחנת קמח ומאפייה, סדנא ובית דפוס, מסגרייה ,סנדלרייה, סדנת חייטות , חוות גינון ומשתלה ומפעל וסדנת הרעפים שהתרחבה למפעל שהתחרה בתוצרת רעפי מרסיי.
 

בית היתומים שנלר (הסורי) שהקים בירושלים והאן לודוויג שנלר ,חופה בגג רעפים מרסיי וכך נחשף שנלר לחומרי הבנייה שנוצרו מחרסית, על פי האגדות אז החליט שנלר , על הקמת סדנא ליצור חומרי בניין ורעפים ,תוך שימוש בממרבצי החרסית הקיימים בארץ ישראל .

בהמשך יוהאן לודוויג האב מינה בשנת 1985 ,את בנו הכומר תיאודור שנלר למנהל המוסד , מפעל החיים של יוהאן לודוויג שנלר להקמת בתי יתומים, יצר את המוסד הגדול במזרח התיכון לילדים מוסלמים ,שהמירו את דתם לנצרות הפרוטסטנטית ובנוסף למדו מקצוע להמשך חייהם.

תנופת הבנייה החדשה בשכונות ירושלמיות שמחוץ לחומות בסוף המאה התשע עשר והדרישה לחומרי בנייה ורעפי גגות,הרחיבו את מספר התלמידים בסדנת הרעפים של מוסד שנלר ,ניתן לומר כי גידול הדרישה לתוצרת בנייה בארץ ישראל ובירושלים בפרט ,הביאה את הנהלת המוסד באירופה ,לרכוש כבשן לשריפת הלבנים והרעפים ולהתקינו בחלקו הצפוני של מוסד שנלר הירושלמי.

הקמת מפעל זה במתחם שנלר בירושלים החל להתחרות ביבוא של רעפי מרסיי בירושלים, למפעל נרכשו מכבשים והכבשן חובר למנועים ששיפרו את כמות הייצור ,חומר הגלם החרסית נרכש במרבץ שנתגלה בשטחה של המושבה מוצא,מכיתת לימוד הפכה הסדנה למפעל שהחל לשווק מאות אלפים של רעפים ואריחים לקמינים מוסקי עץ בבתים ירושלמים נגועי הקור.

עקב הביקוש הרב לרעפים בתחילת המאה העשרים , גמלה ההחלטה בהנהלת המוסד בגרמניה ,כי צריך להתחרות במוצר מרסיי משום שתובלתו מאירופה דרשה הוצאות רבות,וכתוצאה מכך מחירו היה גבוהה , אז רכש המוסד כבשן גדול ומערכת הפעלה בהסקה משופרת הוכנסו שכלולים ופטנטים גרמניים.

חומרי גלם מארץ ישראל נשלחו למעבדות גרמניות על מנת למצוא את הנוסחה הטובה למוצרים,הרעפים והלבנים תוכננו למידות המקובלות בשוק הארץ ישראלי ,על מנת להתחרות בסחורה המיובאת , ולאחר חמש שנות הרצה בשנת 1910 החל המפעל החדיש לשווק תוצרת לשוק המקומי ולירושלים .

בתקופת ההרצה ולאחריה ,ליוו  מהנדסים ומומחים גרמניים את תהליך הייצור והחלו לייצר תוצרת מקומית ברת תחרות ,הן מבחינת המחיר המידות והטיב לסחורה שהגיעה ממרסיי, חומרי הבניין והרעפים זכו לחותמת של בית היתומים הסורי בירושלים.

בנוסף להתקנת הכבשן הגדול ,התקינו המהנדסים במפעל ,מנוע ענק להגדלת כושר השריפה וייצור החשמל והחימום ,לכבשן ולתהליכי הייצור ,ביעילות היקית אף הוקמה מערכת שינוע של חומרי הגלם והסחורה המוגמרת בין חלקי המפעל ,ברכבות קטנות כפי שהיו נהוגות במכרות בגרמניה.

מפעל הרעפים וחומרי הבניין של בית היתומים הסורי – שנלר נסגר בשנת 1936 בירושלים, לאחר שהתחרה ברעפי מרסיי ומעבר לצריכה הירושלמית , כבש המפעל חלקים נוספים בצריכת חומרי הבניין והרעפים בארץ ישראל .

מתחרהו בירושלים של בית היתומים הסורי – שנלר ,היהודי יחיאל מיכל שטיינברג במפעלו במוצא תחתית שמפעלו וביתו היו סמוכים למרבצי החרסית שבמוצא תחתית , שפתח מפעל מתחרה בשנת 1923 , ולא הצליח להתרומם עסקית כציפיותיו להגדלת נתח השווק של מפעלו בירושלים וארץ ישראל .

לכן יצר יחיאל מיכל שטיינברג , קרטל בהסתר עם המפעל של בית היתומים הסורי - שנלר קרטל זה יצר רמת מחירים אחידה בינם ,ששימשה לתחרות מול הסחורה ממרסיי ,מהלך זה שמנע תחרות והורדת מחירים בינם אפשר לשני המפעלים להרוויח.

ספור מפעל הרעפים והבלוקים של יחיאל מיכל שטיינברג במוצא תחתית

 

תעשיית הרעפים והבלוקים

אזור מוצא היה ידוע מימים ימימה כמקום שקדרים ישבו בו ויצרו כלי חרס מאדמת החוור באזור, אפילו לגיונות הצבא הרומי השתמשו באדמת החוור ליצור רעפים וצינורות מים מפעלם התגלה בשנים האחרונות באזור בנייני האומה בירושלים ,שכבות החוור היו באזור צומת הראל והלאה ברכסים הקרובים.

 

השלב הראשון

יחיאל מיכל שטיינברג ושותפו למיזם דוד ילין מחליטים להקים מפעל לבלוקים ורעפים בשנת 1880 , דוד הביא את הכסף מביתו ואילו פינס, הביא את הכסף ממכירת רכוש בגולה של בעלה לעתיד של ביתו שנישאה .

 

הכספים שנאספו שימשו להקמת המפעל בחצרו של ילין , החתן נשלח ללמוד יצור רעפים בצרפת, בחזרתו נערכים ניסיונות ליצור רעפים אך בבית החרושת לא הצליחו לפצח את סוד מניעת שבירת הרעפים בתהליך הייבוש , תוצאה מאכזבת זאת סגרה את המפעל בשנת 1882.

 

השלב השני

 

בשנת 1905 החליט שוב היזם יחיאל מיכל שטיינברג ,בעת שעבד בכרם המשפחתי במוצא ,כי רעיון יצור הרעפים והבלוקים ומכירתם למפעל ההתיישבות הציוני הוא רעיון טוב, את מפעלו החדש הקים בסמיכות לביתו במוצא תחתית ,והחל לשווק את חומרי הבנייה שהיו בייצור עצמאי של הבלוקים והרעפים שצבעם היה אדום, בפועל רק בשנת 1923 ,לאחר כעשרים שנים, הגשים במלואו יחיאל מיכל שטיינברג את חלומו במלואו ליצירת מפעל רווחי ומשגשג ליד בייתו ,במפעלו ,שארובת המפעל האדומה המזדקרת למרחוק ,שימשה כסמלו המסחרי של במוצא תחתית.

 

בתקופת הבנייה והגשמת החלום למפעל הבלוקים , ערך מיכל שטיינברג  מסעות התרמה בארץ ובחו"ל ,חלקם של המסעות לתקופות ארוכות בחיפוש שותפים ליוזמתו  , יש לזכור כי בתחילת הקמת המפעל, הקים מיכל שטיינברג את מפעלו בחצר ביתו , כאשר הוא מתחיל את הייצור , בעבודה ידנית ליצור רעפים ,מהר מאוד מבין יחיאל מיכל שטיינברג, כי הוא זקוק לכסף בדרך להגשמת חזונו, עוד הבין שטיינברג כי עליו ללמוד את תהליך היצור בצורה מקצועית מעבר לים.

 

לאחר גיוס הכספים מוקם המפעל בשנת 1923 ,המפעל מתחיל בתהליך יצור רעפי מוצא והלבנים האדומות,ותחילת שווק סחורתו בירושלים וברחבי ארץ ישראל, המפעל שכונה בשמנו הבית האדום ,על שם צבעה של תוצרת המפעל, במפעל עדיין קיימים קשיי יצור למרות זאת ,לאחר זמן קצר מגיע המפעל ,ליצור של למעלה משלושים אלף רעפים ובלוקים במפעל,תוצרתו מוחתמת בכתובת המציינת את שמו.

 

על מנת להתחרות ביבוא המתחרה של רעפי מרסיי ,יוצרים יחיאל מיכל שטיינברג ומפעל יצור הרעפים של בית היתומים הסורי – שנלר קרטל מחירים ירושלמי בהסתר , וכך יצרו רמת מחירים אחידה בין שני המפעלים ,קרטל זה התחרה כנגד הסחורה שיובאה ממרסיי מהלך שיתוף הפעולה המסחרי , שמנע תחרות והורדת מחירים בינם ,אפשר לשני המפעלים להרוויח .

 

השלב השלישי

בשנות החמישים שכר את המקום טוביה בראון, חידש את הציוד והמשיך להפעילו עוד מספר שנים בערך עד מלחמת ששת הימים ובזה תם סיפורו של מפעל הבלוקים והרעפים.


 
 
 
בניית אתרים - שרקור