דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

מחנה ברגן בלזן מחנה המעבר וההחלפות גרמנים ביהודיים 3

 

החלפת הטמפלרים בארץ ישראל ביהודי אירופה      

משולב בסיפור האנושי של גנט פויכטונג שהייתה על רכבת ההחלפה    

ההחלפה הקשורה לטמפלרים הגרמניים שנעצרו בארץ ישראל ,קשורה להחלפה שבוצעה ביולי 1944, בין יהודיים שהיו בעלי אישורים כנתינים פלסטינאים ,או שמשפחותיהן היהודיות גרו בארץ ישראל וביקשו מהשלטון הבריטי אישורי עלייה לארץ ישראל ואף לצרפם לרשימת היהודים המוחלפים כנגד הטמפלרים הגרמניים בארץ ישראל.

בעסקה הזאת הועלו על רכבת 222 יהודים כלואים מברגן בלזן ,הוסעו ברכבת לוינה דרך שטח גרמניה וערים גרמניות כמו : ניינמברג,ריגנסבורג,לינץ לוינה  ,שם הועמסו על רכבת עוד 61 יהודים ,שנעצרו ונכלאו במחנה ויטל בצרפת והובאו לרכבת ההחלפה בוינה, משם נסעה הרכבת במסילה היבשתית לבודפשט בהונגריה, משם המשיכה הרכבת לבלגרד לסופיה בבולגריה ומשם לאיסטנבול.


מאיסטנבול המשיכה הרכבת וחצתה את כול תורכיה המשיכה לעיר בירות בלבנון ומשם לתחנתה האחרונה העיר חיפה,בעיר חיפה הורדו היהודים מהרכבת והוסעו למחנה המעצר עתלית , נוסעת אחת ג'נט (לבית דונר ) פויכטונג , קבלה אישור מהשלטון המנדטורי עקב מחלתה ,לעלות על מונית ולנסוע לאשפוז בבית החולים שערי צדק בירושלים.

בתמורה בהחלפה זאת ,קיבל השלטון הגרמני כמאה  וחמישים אזרחים ממוצא גרמני כמחציתם אזרחים גרמניים מבין הטמפלרים וחצי נתינים גרמניים שנעצרו בדרום אפריקה , המספר היחסי הנמוך של הגרמניים ,כנגד מספרם של היהודים שהוחלפו ,נובע מפעולה חשבונית של החלפה קודמת ,שבה שוחררו יותר גרמניים מיהודים.

סיפורה של ג'נט פויכטונג

הקדמה

סיפור זה הובא לידיעתי ,בעת שסיפרתי את תולדות הטמפלרים ,לקבוצה גדולה שהתאספה בחמשוש ירושלמי, בבית הקברות הטמפלרי בשכונה המושבה הגרמנית בירושלים,שבו קבורים רובם של הטמפלרים במושבות ארץ ישראל ומירושלים ,מתחילת עלייתם לארץ ישראל לאחר יסוד המושבה בירושלים.

נכדתה של ג'נט פויכטונג ,הגברת חווה זוהר בתה של הנרייטה פויכטנגר ,שעלתה לארץ ישראל בשנת 1935 ממינכן בגרמניה , במה שאנו קוראים העלייה היקית לשכונת רחביה שהחליטה בסוף שנת 2013 לספר באוזני את הסיפור ואפשרה לי לספר את הסיפור המשפחתי, של משפחת פויכטונג המרגש ,על מנת לשמרו בכנפי ההיסטוריה.

ולאחר נישואיה לרב דוד מאיר פויכטונג ,ששימש כרבה הראשי של העיר וינה ובהמשך רבה הראשי של העיר קלן והעיר ניקולסבורג בגרמניה , הסבא הרב דוד מאיר פויכטונג נפטר בשנת 1936 בגרמניה .

לאחר נישואיהם נולדו להם הילדים : הבן בנו שעלה לארץ ישראל בשנת 1935,הבן ווילהלם שעבר בהמשך לללונדון,הבת אריקה שלאחר נישואיה נקראה אריקה דוידס ועברה להתגורר עם בעלה ששימש כרבה הראשי של העיר רוטרדם ,הבת הנרייטה שעברה לאחר נישואיה וקבלת שם המשפחה פויכטנגר להתגורר במינכן  שעלתה בשנת 1935 לארץ ישראל .

ספור משפחת ג'נט פויכטונג ומשפחת דוידס במלחמת העולם השנייה

לאחר מותו של הסבא הרב דוד מאיר פויכטונג בשנת 1936 , עברה הסבתא ג'נט פויכטונג לגור בבית ביתה אריקה דוידס ברוטרדם שהייתה נשואה לרב הראשי של רוטרדם ברנרד דודיס,כאשר נאספו יהודי הולנד למחנה המעצר ורסטרבורק  בהולנד, בשנים 1943-4, הועברו חלק מהעצורים ההולנדיים למחנה המעצר ברגן בלזן .

בין אלו שהועברו למחנה ורסטרבורק ולאחר מכן למחנה ברגן בלזן ,הייתה משפחת הרב ברנרד דוידס הרב של העיר רוטרדם למחנה הועברו היהודים שהיו בעלי הסרטיפיקטים הפלסטינאים ובעלי מסמכי ההחלפה והבקשות להחלפה גרמנים ביהודים בארץ ישראל, שנתקבלו מהמוסדות הציוניים בשוויץ .

במחנה ברגן בלזן שבה נכלאו בני המשפחה ,שמנתה : האב ורעייתו הבן ושתי הבנות והסבתא ג'נט שגרה עמם ברוטרדם,הסבתא ג'נט אחזה בתעודת אזרחות פלסטינאית ויתר בני המשפחה אחזו בתעודת החלפה בתושבים גרמניים בארץ ישראל .

מחנה ווסטרבורק  Westerbork ההולנדי ליהודי הולנד והפליטים

מיקומו של מחנה ווסטרבורק בחלקה הצפון מזרחי של הולנד ,המחנה שהוקם בשנת 1939 בידי ההולנדים בכדי לכלוא בו פליטים יהודיים שנמלטו מהכיבוש הנאצי של מדינותיהם באירופה,המחנה נוהל בידי המטרה הצבאית ההולנדית , הכסף שנאסף מידי הפליטים בידי השלטון ההולנדי החל משנת 1933  (כעין קנס כספי לשהייה לא חוקית בהולנד), כסף זה שימש את השלטון ההולנדי לבניית מחנה המעצר ואחזקתו בסכום שנאסף לאורך שש שנים .

הגרמנים שנכנסו להולנד במחצית שנת 1940 ,הביאו להוצאת כשמונה מאות היהודים הזרים שנכלאו בו בידי ההולנדים למחנה אחר בשטחה של הולנד, אלא שלאחר שנכבשה כול הולנד הם הועברו בחזרה והגרמנים החלו להזרים למחנה יהודים אחרים ממקומות אחרים,עד שהאוכלוסייה במחנה ווסטרבורק מנתה יותר מאלף עצורים.

בראש מחנה העצורים היהודיים עמד איש משרד המשפטים ההולנדי והוא זה שניהל את עיניי המחנה והמגורים של העצורים במאתיים ועשרה צריפים זעירים, כיוון שהמחנה היה זמין לשלטונות הגרמניים, הם החליטו במחצית שנת 1941 להופכו למחנה מעבר ליהודים שנאספו במדינות הסמוכות ,בדרכם ליישובם מחדש על אדמת פולין ,רק במצב צבירה חדש של אפר.

למחנה צורפו כוחות של האס אס לנושא האבטחה, בנוסף לאנשי המשטרה הצבאית ההולנדית ,על המחנה מונה גרמני שבניסיונו המועט הצליח לעורר מהומה אדירה בארגון העברה הראשונה של היהודים למחנות בפולין,על פי המכסה שנקבעה של כאלף מגורשים על הרכבת , בלהיטותו למלא את המכסה העמיס על הרכבת מכול הבא אל היד והפריד משפחות , מעשה זה הגביר את המהומה והחרדות של הנותרים במחנה.

כיוון שכשל בהעברה זאת  ,סולק האזרח הגרמני שמונה ובמקומה הגיע איש צבא גרמני אלא שגם המפקד החדש דישנר, כשל בשנת 1942 בעת שהצטברו במחנה עקב עצירת סיטונאית של יהדות הולנד ,מעל לשלוש עשר אלף עצורים ,והיעילות הגרמנית כשלה בתוכניתה לשנע יהודים אלו ממחנה ווסטרבורק ברכבות למחנות במזרח.

לצורך שיכונם ואבטחת המחנה ,הקיפו הגרמנים את המחנה בגדרות חדשים , בשטחו הוקמו קרוב לשלושים צריפי כליאה ולינה חדשים , שיטת החזקת המחנה המשיכה את הדרך הנלוזה במימונו בלקיחת כספים מידי ארגוני היהודים בהולנד, כלומר היהודים מימנו את אחזקת מעצרם והשהייה במלון המפוקפק הזה שנקרא מחנה המעבר ווסטרבורק.

בנוסף למגורים במלון המפוקפק הזה , החלו המשלוחים ברכבות לעבר המחנות בשטח פולין ומי שקבע את סדר הנסיעות ואת כמות הנוסעים לחופשה במחנות הריכוז הגרמניים היו חברי ההנהגה היהודית במחנה המעבר (כמה אירוני ).

למעשה החל משנת 1943 נשלחו ברכבת למחנות בפולין בכול יום שלישי המקולל,יהודים ליישובם מחדש במחנות העבודה,חריג אחד היה בהגשת רשימות המגורשים ,שבו נדרשו המשלחים היהודיים ,לא לכלול ברשימה כאלפיים יהודים שבכיסם היה סרטיפיקטים לארץ ישראל או מדינות דרות אמריקה ,או בעלי דרכונים של ארצות אחרות , יהודים אלו נקראו בשלב הזה מעוכבים (ברי החלפה באזרחים גרמניים ) הכלואים במדינות שגרמניה לחמה בהם.

בקיצור המציאות ההזויה הזאת הייתה ההצגה הטובה שבעיר, מצד אחד שלטון אוטונומי במחנה של נבחרים יהודיים העובדים את אדוניהם החדשים כולל המשטרה היהודית  וחיי התרבות והרפואה ,של חיים מסודרים של האוכלוסייה הוותיקה במחנה בעיקר המעוכבים, אל מול נחשולי המגורשים שהגיעו ושהו במחנה לתקופות קצרות של עד שבועיים והועלו על הרכבות מזרחה.

בסוף 1943 נתמנה אלברט גמקר כמפקדו החדש הגרמני של המחנה , בעזרת ההנהגה היהודית ובאמצעות מרמה והסוואה, הצליח להערים ולהעלות כמאה אלף יהודים ולשלוח אותם בלמעלה ממאה רכבות למחנות במזרח על פי הפרוט הבא :

מחנה אושוויץ זכה לקלוט בשבעים רכבות קרוב לחמישים וחמש אלף יהודים ,מחנה סוביבור קלט בעשרים רכבות כשלושים וחמש אלף יהודים,מחנה טרניזשטט קלט קרוב לחמשת אלפים יהודים שדרכם הסופית בהובלתם לדרכם האחרונה למשרפות באושוויץ,למחנה ברגן בלזן הועברו כשלושת אלפים שבע מאות יהודים (חלקם ברי החלפה באזרחים גרמניים שבויים) מתוכם רבים הועברו לקראת סוף המלחמה להשמדה גם כן , חלקם הוחלפו באזרחים גרמניים כמו הטמפלרים בארץ ישראל.

כאשר שוחרר המחנה באפריל 1945 , נותרו במחנה כתשע מאות יהודים רובם הולנדיים וכרבע בעלי נתינות אחרת.

סיפורו של הרב ברנרד דוידס רבה של העיר רוטרדם

הרב דוידס נולד למשפחתו שגרה ברוטרדם בשנת 1895 , את לימודיו סיים במוסדות של הזרם הדתי ואף סיים את בית הספר לרבנים בעיר אמסטרדם ובאוניברסיטה שבה למד את תולדות היוונים והרומאים ,כבר מגיל צעיר ניכרה בו נטייתו ופעילותו למען ארגוניים ציונים בהולנד,במיוחד באגודת המזרחי שבה שימש כאחד המנהיגים הבולטים השכלתו הנרחבת ואישיותו הביאה אותו להתמנות כרבה הראשי של העיר רוטרדם בשנת 1930 בגיל 35 שנה בלבד.

לאורך שנותיו כרבה של רוטרדם ולפניה, פעל למען שליחת ילדי היהודים לבתי חינוך יהודיים כשם שפעל לשכנע יהודים לעלות לארץ ישראל,בעת עליית הנאצים וכיבוש הולנד , המשיך הרב דוידס לדאוג לבני קהילתו ואף הוציא ספר כריתות לנשים יהודיות, שבעליהם נעצרו ונשלחו למחנות ,על מנת לאפשר להם להשתחרר מעגינותם .

למרות מעמדו כראש הקהילה היהודית ,נשלח בתחילה למחנה ורסטרבורק  בהולנד ,ביחד עם בני קהילתו ולאחר מכן למחנה המוחלפים במחנה ברגן בלזן,בשני המחנות השתדל הרב לשמור ולהזכיר לנכלאים עימו כי הם יהודים ובאם ניתן לנסות לשמור על המנהגים והתפילות האגדות מספרות כי באחד מימי הכיפור כינס הרב דוידס בהסתר יהודים באחד הצריפים  שהחליטו לצום למרות הסכנה לבריאותם, בפגישה זאת הסביר הרב דוידס ליהודים כי מסיבות של פיקוח נפש ,מדוע עליהם לאכול גם ביום זה ולא לצום ,לחיזוק דבריו הדגים אכילת לחם בפני היהודים על מנת שיצטרפו אליו למען מצוות פיקוח הנפש.

האגדה ממשיכה ומספרת גם כן את אכילת הלחם בפרהסיה בחג הפסח כנגד מנהג החמץ מהסיבה של פיקוח הנפש ,בהמשך המשיך לבית החולים היהודי וגם שם שכנע את החולים לאכול חמץ (לחם) בהדגימו אישית על מנת לשכנעם בשמירת בריאותם הקודמת לחוקי הדת היהודית, הרב דוידס אף רשם את התפילה שלוותה אותו לאכילת הלחם בפסח .

הרב דוידס נפטר בחודש פבואר 1945 כחודשים לפני השחרור משום שגופו וגילו המבוגר לא עמדו בתנאי המחייה ,הרעב והמחלות ,בנו אלייה שרד את השחרור אך מת ממחלותיו שקבל בהיותו עציר במחנה מיד לאחר השחרור.                   

אגף הכוכב – Sternlager

באגף שבו רוכזו בעיקר ההולנדים קיבל את שמו הכוכב (משום הטלאי הצהוב שהיו על בגדיהם בצורת כוכב) היהודים ההולנדיים רוכזו במחנה נפרד ,שכלל כעשרים צריפים, העצורים ההולנדיים הורשו ללבוש את בגדיהם האישיים ,אך נאלצו לשאת את הטלאי הצהוב על הבגדים,יהודי הולנד במחנה נאלצו לצאת לעבודה ,ולמרות שהגברים והנשים גרו בצריפים מופרדים ,בני המשפחה הורשו להיפגש לאחר שעות העבודה .

הנאצים המשיכו לשגר יהודים ברי החלפה למחנות ההשמדה ממחנה העבודה ברגן בלזן,בתחילת שנת 1944 עד חודש ספטמבר 1944 ,הגיעה שמונה משלוחים שכללו קבוצת יהודים עד שנאספו כשלושת אלפים ושבע מאות יהודים מהולנד ברי החלפה .

החיים במחנה הכוכב היו קשים במיוחד לאנשי הולנד ,שהגיעו מתנאי חיים שונים וטובים יחסית למדונות אירופה המזרחית,למרות התווית של יהודים ברי החלפה, הם הוכרחו לעבוד,  סבלו מרעב תמידי, היו חשופים למחלות ולכינים שהגיעו מהצפיפות הנוראית בצריפי המגורים ,המחסור ברפואות מונעות ותנאי הסניטציה הנוראים , הקטנת מנות המזון ,כול אלה ,גבו מחיר כבד בתמותה של העצורים במיוחד של הקשישים והילדים.

בשנות הכליאה במחנה ברגן בלזן כתוצאה מהרעב והמחלות  ,נפטרו אב המשפחה הרב ברנרד דודיס ובנו אלייה,במחנה המעצר נותרה הסבתא ,בתה אריקה ושתי בנותיה מרים ושולמית , לאחר שהסבתא ג'נט פויכטונג ,הועלתה לרכבת ההחלפות ביולי 1944, נותרה הבת אריקה ושתי בנותיה מרים ושולמית במחנה ברגן בלזן,כאשר הריחו הגרמנים כי מלחמת העולם השנייה עומדת להיגמר בתבוסתם ,הם החלו לשלוח ביתר שאת את היהודים למחנות ההשמדה , על רכבת כזאת הועלו אריקה ובנותיה בדרכם לאושוויץ , למזלם הרכבת הופצצה בידי מטוסי בנות הברית.

ברגעי ההפצצה והבלבול כאשר היה עדיין שניתן היה לקפוץ מהרכבת הפגועה להימלט , זנקו אריקה והבנות מקרון הרכבת וברחו לחורשה הקרובה ,בדרך לא דרך הצליחו פליטי משפחת דוידס ובזכות כיבוש השטח בידי כוחות הברית להגיע לביתם , רכושם שהופקד למשמורת בידי הכומר השכונתי ,נמסר להם כולו בחזרה לאחר שחזרו לביתם.

לאחר המלחמה בשנת 1945 החליטו בלחצן של הבנות, האם אריקה והבנות מרים ושולמית לעלות לארץ ישראל , למרות שאחזו ברישיונות לעלייה לארץ ישראל ,הם בחרו לעלות באוניית מעפילים ,כאשר הגיעה המשפחה לארץ ישראל ,הם התגוררו בבית המשפחה ברחביה ,אך לאחר תקופת מה עברו לתל אביב שם התמנתה האם אריקה לתפקיד אם הבית של בית הספר מזרחי לבנות.

לאחר תקופת מה יצאה האם אריקה לרוטרדם והביא חלק גדול מהרכוש שנותר ומכרה את ביתם ,ושבה לישראל ,בתה שולמית החלה ללמוד בבית הספר לסיעוד בבית החולים בלינסון ובאחד הנסיעות ברכבת הכירה צעיר הולנדי גוי ,הכרות זאת הביאה לנישואים וללידת שלושה ילדים, כיוון שהיו עניים התגוררה המשפחה הצעירה בצריף בפרדס שמאחורי בית החרושת עלית ברמת גן .

לאחר זמן נפטר בעלה של שולמית , והיא ירדה מהארץ עם ילדיה וחזרה להולנד, שם הכירה שוב בחור גוי ונישאה בשנית , באגדות המשפחה הובעה תרעומת כלפי  שולמית כיצד היא העזה ונישאה כבת של רב מפורסם שסבא שלה היה גם כן רב ראשי ולכן הקשר בין שולמית למשפחה ניתק .

סיפור המסע ברכבת של הסבתא ג'נט פויכטונג לארץ ישראל

כיוון שהסבתא ג'נט הייתה בעלת דרכון פלסטינאי ,היא הועלתה על רכבת יהודי ההחלפה בטמפלרים בארץ ישראל ,שיצאה ממחנה ברגן בלזן ביולי 1944 בדרכה היבשתית ממחנה ברגן בלזן לעיר חיפה .

בעסקה הזאת הועלו על רכבת ההחלפה 222 יהודים, שנכלאו במחנה ההחלפות בברגן בלזן היהודים הוסעו ברכבת לווינה דרך שטח גרמניה וערים גרמניות כמו : ניינמברג,ריגנסבורג,לינץ לווינה  ,שם הועמסו על רכבת עוד 61 יהודים ,שנעצרו ונכלאו במחנה ויטל בצרפת והובאו לרכבת ההחלפה בווינה, משם נסעה הרכבת במסילה היבשתית לבודפשט בהונגריה, משם המשיכה הרכבת לבלגרד לסופיה בבולגריה ומשם לאיסטנבול.

מאיסטנבול המשיכה הרכבת וחצתה את כול תורכיה המשיכה לעיר בירות בלבנון ומשם לתחנתה האחרונה העיר חיפה,בעיר חיפה הורדו היהודים מהרכבת והוסעו למחנה המעצר עתלית , פרט לנוסעת ג'נט (לבית דונר )פויכטונג , קבלה אישור מהשלטון המנדטורי עקב מחלתה ,לעלות על מונית ולנסוע לאשפוז בבית החולים שערי צדק בירושלים.

אגדת דוקטור וואלך הזקן מבית החולים שערי צדק בירושלים וג'נט פויכטונג.

מעט על דוקטור וואלך

כאשר מספרים את ספור הקמת בית החולים שערי צדק החדש שעבר מהעיר העתיקה לרחוב יפו מול שכונת שערי צדק,יש לקשור לרופא דוקטור וואלך היהודי הדתי הייקה מהעיר קלן הגרמני, שהקים ופתח את בית החולים (המודרני של אז) , קשריו הטובים עם בני העדה הגרמנית כולל הטמפלרים .

זקני העיר מכנים עד היום את בית החולים שערי צדק כבית החולים וואלך ,בנתינת כבוד למנהלו והרופא הראשון של בית החולים ,קבלת שמו של בית החולים כבית החולים שערי צדק ניתן בתקופה מאוחרת יותר משערים שהוא על שם השכונה הסמוכה שערי צדק .

מעבר לשיטותיו המודרניות לטיפול בחולים במגבלות ההלכה היהודית ,תוך שמירה על מנהגי וחוקי היהדות המחמירים אל מול דרישות הרפואה ומצבם של החולים ,בנוסף האמין דוקטור וואלך בסגולותיו הרפואיות הנוספות של החלב ומוצריו , גם לחלוקת כוס חלב טרי מדי יום לחוליו הילדים ,הרפת והמחלבה הפרטית הוקמו במבנה בחלק הדרומי ,מעבר לגדר בית החולים שערי צדק על מנת לשווק חלב טרי גבינות וחמאה לחולים בלא להיות תלויים באספקה חיצונית.

בית החולים שערי צדק הישן פעל בירושלים בין השנים 1902-1980 ,כיום נמסר המבנה לשיפוץ ושימור המשמש כמשרדי הנהלת רשות השידור, בחלקו הדרום מערבי בסוף החצר האחורית של המבנה,הוקם בית קברות קטן ,ששימש לקבורה בתקופת מלחמת השחרור והמצור על ירושלים כחלק מכמה בתי קברות שהשתמשו בהם בתקופת קום המדינה.

אגדת כוס החלב

סיפור שסיפרה לי זקנה באחד המפגשים,סיפור על אחיותיה היו מאושפזות בתחילת המאה ה 19 בבית החולים במחלקת הילדים ,אחיותיה היו ילדה בת ארבע וילדה בת שבע והיא הגדולה בת התשע נשלחה על בסיס יומי ברגל, נושאת עימה אוכל מהבית לאחותה הקטנה .

צריך להבין כי הנערה ,הלכה בכול יום מהעיר העתיקה לבית החולים שערי צדק בכניסה לירושלים לאורך רחוב יפו ברגל ,שעה וחצי לכול כוון מבלה עם אחותה החולה  וחוזרת הביתה ,בבואה לבית החולים הייתה הנערה מקבלת  כוס חלב טרי ועוגייה.

כך התנהל הסבב עד אשר הקטנה מתה והגדולה יותר הובאה בחזרה לבית, למרות זאת  האחות הבוגרת  המשיכה להגיע לבית החולים לקבל את כוס החלב ,עד אשר מנהל בית החולים הבחין בה, צעק עלייה ואמר לה שאחותה מתה ואין סיבה שתגיע להמשיך לקבל את כוס החלב, היא לגמה את כוס החלב ונסה לביתה כארנבת מבוהלת.

סיפור ההכרות של ג'נט פויכטונג ודוקטור וואלך

בעת שמשפחתה של ג'נט פויכטונג ואביה הרב הראשי של העיר קלן בגרמניה , בזמן הזה  התגורר בקלן גם דוקטור וואלך , כאשר הכיר ד"ר וואלך את ג'נט הצעירה ,הוא החל לחזר אחריה ואף ביקש את ידה, סיפור החיזור הלוהט היה שיחת היום בקרב היהודים בקלן .

ג'נט החליטה העדיפה על פניו את הרב דוד מאיר פויכטונג של העיר וינה ונישאה לו,ד"ר וואלך המאוכזב ,עבר להתגורר בארץ בירושלים בארץ ישראל ונישאר בגפו עד יומו האחרון, הסוד הרומנטי המשפחתי ,של האהבה הנסתרת מהעבר התגלה במקרה בשלהי מלחמת העולם השנייה .

כאשר נודע לבני המשפחה בירושלים ,על העסקה המתגבשת להחלפת הטמפלרים בארץ ישראל ביהודים העצורים בברגן בלזן ,פנתה בתה הנרייטה לד"ר וואלך ובקשה שיפעל בזכות קשריו עם השלטון המנדטורי להכניסה לרשימת המוחלפים .

ד"ר וואלך הפעיל את קשריו וג'נט הוכנסה למשלוח ההחלפה , כאשר הרכבת עשתה את דרכה לארץ ישראל פנתה שוב בתה הנרייטה לד"ר וואלך בבקשה שיפעל בקרב השלטון המנדטורי ,על מנת שג'נט לא תכנס למחנה המעצר עתלית ,עקב גילה הגבוה ומצבה הבריאותי הירוד והנרייטה תוכל להביא אותה ישירות לטיפול בבית החולים .

בקשה זאת בוצעה והשלטון המנדטורי הנפיק תעודת מעבר לג'נט ,האגדה המשפחתית מספרת ,כי הבת הנרייטה שכרה מונית בירושלים ויצאה לתחנת הרכבת בחיפה לקבל את אמה ג'נט, מפקד המשלוח הבריטי העביר את הסבתא ג'נט למונית והן פנו לירושלים.

המשך האגדה המשפחתית מספרת כי ,ד"ר וואלך עמד בכניסה לבית החולים שערי צדק והמתין למונית לאחר הגעתה מלמל ד"ר וואלך את המשפט הבא : כאשר היית צעירה ובריאה לא רצית אותי אז קבלתי אותך מבוגרת וחולה ,אך אל תדאגי אני העמיד אותך על רגליך ואכן לאחר אשפוז וטיפול בבית החולים חזרה ג'נט להתגורר עם בתה בביתם ברחביה.

צאצאי המשפחה זוכרים את ההליכה ברגל מביתם ברחביה לביקורים יומיים בעת האשפוז עד אשר חזרה לביתם ,מאותה הרגע המשיכה הסבתא ג'נט להתפלל בכול יום שלחרור בתה אריקה ונכדותיה מרים ושולמית ממחנה ברגן בלזן .



 
 
 
בניית אתרים - שרקור