דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

סבא אליעזר ליפא ליפמן שרייבר 2

 

לאחר שהקונסול האוסטרי הסכים לספק תעודת אזרחות לנתינו החדש ליפא בזכות קשריו של מתיאוס פרנק ,החלה ההתייעצות באיזה שם יתהדר האזרח האוסטרי החדש ובדיון בלשכת הקונסול החליט הקונסול כי כיוון ששם האזרח ליפא שם משפחתו ישונה לליפמן ובא גואל לציון מבחינת יכולתם של העותומאניים לגיוסו של ליפא לצבא .

כיוון שליפא ליפמן התקדם בעבודתו והחל גם לצבור כספים ,החליטו מתיאוס פרנק הבן לצרפו ,כשותף בטחנת הקמח ומאפיית "פרנק " ברחוב דרך בית לחם 22 בירושלים , השותפות השנייה שנפתחה זמן קצר לאחר מכן ,של מתיאוס פרנק השני בנו אדווין פרנק אליעזר ליפא ליפמן והשותף השלישי בנו של בוירלה ,האדריכל גוטלוב (גוטליב) בוירלה שפתחו ביחד את מחסן העצים והפחם מיבוא גרמני לצרכי חימום שהוקם בשטח תחנת הדלק כיום בדרך בית לחם אחרי פסי הרכבת,לידו הוקם בהמשך מפעל לגריסת אבן לחצץ ומפעל ליצור בטון ומכירת מלט.

בשנת 1939 נרצח משה לוי ,בן העשרים וחמש העולה מתימן ,שעבד במפעל העצים והפחם של ליפא ליפמן, ברחוב דרך בית לחם , בירי בידי ערבי שנכנס למפעל בשעות הצהרים ופתח בירי ,משה לוי שנהרג היה השומר ומוביל הפחם והעץ במפעל . 


אפיזודה ירושלמית בעסקנות הציבורית של ליפא ליפמן

בשנת 1921 נרכש שטח ברחוב יפו המגרש מאחורי בית העם הישן ומלון קמניץ בידי זלמן ברזל מידיו של הערבי סורסוק ,השטח כלל שמונים חנויות ועשרים שש בתים כולל בית המלון קמניץ ,לאחר שרכש את השטח במחיר של מאה ועשר אלף לירות מצריות, פנה הקונה זלמן ברזל בהצעה לבעלי הבתים והחנויות שרכשו בעבר את הנכסים בדמי מפתח לרכוש את הנכסים לצמיתות במחיר שיקבע ובהלוואה לחמש שנים ,ובכך יפסיקו לשלם דמי מפתח.

הצעה נגדית בסך 90,000- 40,000 לירות מצריות ,לרכישת השטח הוצעה למוכר סורסק בידי הסוחר היהודי שינברג , אך המוכר העדיף את הצעתו הגבוה יותר של זלמן ברזל , מיד החלה מלחת יהודים ביהודים שטענו נגד הרוכש כי רכש את המבנה בכדי להרוויח עליו כסף רב יותר ממכירתו לדיירי הנכסים עקב המחיר הרב ששילם , ולא התחשב בבעלי הרכוש היהודיים בשטח .

השיב להם הקונה כי בכספו הוא ראשיי לעשות מה שיחפוץ ,ואכן מטרתו לעשות רווח שזה דבר לגיטימי, לטענת הדיירים ששילמו דמי מפתח כי הוא יעץ למוכר להעלות את דמי השכירות החודשית פי שניים טרם המכירה , השיב הקונה כי טועים הם המלעיזים בטענה זאת.

תשובתו העיקרית של הקונה כלפי הטוענים כלפיו לספסרות , היא שהוא מציע תנאים נוחים לרכישת הנכס המתפרשים על תקופה ארוכה בכדי לחסוך לבעלי הנכסים לחסוך כסף בדמי השכירות החודשיים.

לאחר הביקורת אסף הקונה זלמן ברזל את הדיירים והוחלט לקבוע וועדה מייעצת של עסקני ציבור ,שתקבע מה לדעתה יהיה המחיר שישולם לקנייה עבור מטר מרובע וצורת התשלום בעבור הנכסים, ובהסכמת הקונה זלמן ברזל  לקבל את קביעתה ,לוועדה נבחרו מבין הסוחרים בשטח , נבחרו החברים : רוקח,שאול לוי,זינגר ,ליפמן ופסקל.

בתחילת שנת 1929 התקיימה פגישה, בין בעלי התעשייה ומנהל המכס המנדטורי סטייד בעקבות העלאת מס המכס לייבוא החדש ,בפגישה זאת הועלו טענות על מיסוי גבוה למוצרי יבוא המוטלים על הסחורות והגורמים קשיים לבעלי מפעלי התעשייה,בפגישה נקבעה לאחר ויכוחים כי תוקם וועדה משותפת שתדון בנושא גובה המכסים,לאחר הפגישה יצא מנהל המכס סטייד לביקור במפעל הלבנים של ליפמן בירושלים.

אגדת בית הכנסת החורבה בעיני ליפא ליפמן

בשנת 1930 כתב ליפא ליפמן מכתב לעיתון שבו ביקר את מצבו של בית הכנסת החורבה בעיר העתיקה ,עיקר טענותיו של ליפא כנגד הניהול של בית הכנסת ובמיוחד קבל על חמשת הגבאים הרשומים בבית הכנסת שאינם עושים את עבודתם נאמנה ובעיקר שחלק מגבאים רשומים למען הכבוד ולא למען הפעילות בבית הכנסת, במיוחד טוען כנגדם ליפא ,כי אינם טורחים אפילו להגיע לתפילות בימי השבת ובחגים.

בהמשך תלונתו מיצר ליפא על שלטון היחיד של שמש החורבה ,שמנהל את ענייני בית הכנסת כולל הכספים ללא פיקוח, אדם המגרש מתפללים מתפילה ולפעמים אפילו מרים ידיים ומכה את המגורשים,תוך הטחת האשמות ורעיונות על פי מוחו הקודח ותפיסתו לגבי המהות היהודית שנדרשת בבית הכנסת מבחינת המנהגים וצורת התפילה.

הרמת ידיים זאת עד שבירת שיני מתפללים בהכותם עד זוב דם, הביאה לסידרת תביעות משפטיות ופנייה למוסדות הדת ברבנות בירושלים,כאן נכנסו לעובי הקורה החזן וניסו לסגור את הפרשה בתוך קהילת בית הכנסת ואפילו שילמו לבעל השינים השבורות אלף לא"י ובלבד שיסיר את תלונתו מהמשטרה ומבתי הדין, בהמשך מכתבו מתריע ליפא ליפמן ,כי התנהגות הגבאי המסלק מתפללים תביא לעזיבת המתפללים וסופו של בית הכנסת החורבה שיהיה נטוש ונעול.

לסיום מכתבו ביקש ליפא ליפמן משאר השמשים והגבאים לצאת ממחבואיהם  ולפעול להדחתו של הגבאי האלים ,לטובת כלל המתפללים והיהודים הסובל מנחת פיו וזרועו של הגבאי.

עוד נכתב על ליפא ליפמן בעיתון אחר, כי באוקטובר 1930 ,בעת שקיבל רשות מהגבאי אמדורסקי ,שהיה גם מזכירו של הרב קוק, ומגבאי נוסף בבית הכנסת החורבה , לשאת דברים מעל דוכן התפילה , בעת שליפא קם ונשא את דבריו ,קם הגבאי האלים הרים את קולו בצעקות ,דפק באגרופיו על דוכן התפילה וניסה להשתיקו למורת רוחם של המתפללים בבית הכנסת , בתגובה עצרה המשטרה את הגבאי הצעקן, והעמידה אותו לדין בבית משפט בעוון הפרעה לתפילה וחילול הקודש בבית הכנסת.

במהלך המשפט הוברר כי קיים סכסוך קבוע בין הגבאים ,להגנתו הביא הגבאי מכתב מראש גבאי בית הכנסת  החורבה הרב צבי פסח פראנק שהורה לו לא לתת לליפא ליפמן לשאת את דברו ,כול זאת בניגוד לעדויות שאר הגבאים , למזלו של הגבאי החליט השופט לנקוט ביד רכה ושינה את סעיף האשמה והטיל על הגבאי 700 מיל קנס בעבור התנהגותו הנלוזה.

אלא שחזונו של ליפא ליפמן להתמעטות המתפללים בבית הכנסת החורבה עקב התנהגות הגבאי גס הרוח, מגיעה לכרוזים בשנת 1935 שבו מתבקשים מתפללי בית הכנסת החורבה להתנדב ולהופיע לתפילה הבוקר שבת לפחות לפעם אחת בחודש , בכדי שביתהכנסת הגדול הזה לא יעמוד בשיממונו ובל ייסגר .

 


 
 
 
בניית אתרים - שרקור