דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

עתלית אילת סיפור תעשיית המלח במפעלים בארץ ישראל

 

כאשר מספרים את סיפור מפעלי המלח לתעשיית המזון בארץ ישראל , מוקם בשם של כבוד מרדכי סורדין איש העלייה השלישית מרוסייה (1919) שהחליט להקים בארץ ישראל מפעל לכריית מלח כדוגמת מפעל שניהל ברוסיה.

בכדי להקים את מפעל המלח ,חבר מרדכי סורדין ,לישראל קסל שקדם לו בעלייתו ונחשב לחבר של איש החשמל רוטנברג , ביחד הפעילו את קשריהם בממשל המנדטורי וזכו לקבל בשנת 1921 אישור וזיכיון להקמת המפעל למלח לתעשיית המזון בחופה של עתלית משימוש במי הים.

לצורך הקמת מפעל המלח ,החליטו מרדכי סורדין ושותפו ישראל קסל ,להקים חברה ולרשמה בבית המשפט המנדטורי ,כחברת המלח בארץ ישראל, חברה שנרשמה כבעלת מניות ,בערך של כארבעים אלף לירות מצריות,מניות שנמכרו לתושבים בארץ ישראל שחפצו בהם,האדמות שנמסרו לצורך הקמת המפעל בחכירה ל 99 שנים, היו שייכות לקרן של חברת יק"א של הברון רוטשילד .

בשנת 1923 הוחלף שמה של חברת יק"א בשם פיק"א (חברת התיישבות יהודים בפלשתינה כזרוע הביצוע בפעילותה לתמיכה במתיישבים ובהקמת מושבות , לאחר הקמת מדינת ישראל ,העבירה  פיק"א את רוב נכסיה למוסדות המיישבים ולמדינה,בשנת 1957 פורקה חברת פיק"א לפעילותה בארץ ישראל במתכונתה הישנה ויתרת נכסיה הועברה לבעלות מדינת ישראל .

מפעל המלח החל לקרום עור וגידים באוגוסט 1922 ,כאשר 160 עובדים יהודים החלו בעבודת התשתית להקמת המפעל ובריכות האידוי, על פי התוכניות המפעל יפתח את שעריו ויחל ליצר מלח בשנת 1923 ,אנשי הוועד היהודי הציוני מקווים שבמפעל יועסקו קרוב למאתיים פועלים עבריים.

חברת המלח הארץ ישראלית שנוסדה ,החכירה את האדמה מחברת יק"א ,בחוזה לשלוש שנים לספק כמות מלח במחיר קבוע לטון מלח,כיוון שהחברה החדשה חסרה מיכון הנדרש להכנת בריכות האידוי ועיבוד המלח לאחר ייבוש מי הים,הם חברו לדב ברל הופמן שהציע ליצור את בריכות האידוי בעזרת חומר נפץ .

כחלק מחוזה החכירה של חברת המלח הארץ ישראלית עם יק"א , התחייבה החברה כי היא תקים מבנים להקלת חייהם של העובדים במפעל כמו : מחסנים,חדרי הלבשה ,מרפאה וחדר אוכל , לאחר שהקרקע הוכשרה ,הוקמו בריכות האידוי והוזרמו אליהם מי ים , החל תהליך הפקת המלח במחצית שנת 1924 ,עד שנת 1945 התבסס המפעל על עבודה ידנית ,שכלל את קצירת שכבת המלח מבריכות האידוי באתי חפירה ,העמסתו על מריצות באתים והעברתו לערימות משם הכנסתו לשקים בעבודה ידנית,לצורך העמסתם על משאיות להפצה.

הציוד המכאני במפעל כלל משאבת מי הים לבריכות האידוי וגם הוא הופעל בכוח שרירי הפועלים , כיוון שהמפעל החל להתפתח ותוצרת המלח שנקצרה עלתה ,נדרשו עוד ידיים עובדות לעבודה הפיזית הידנית של קצירת המלח והעברתו לשקי המשלוח בעבודת שרירים וזיעה, מ ספר העובדים עלה לחמש מאות עובדים וכמות התוצרת עלתה לתפוקה שעברה את ששת אלפי טונות בשנה.

בסביבות שמחצית שנות הארבעים של המאה הקודמת החלו להכניס למפעל מכונות שפעלו בכוח החשמל ,לכרייה וקציר ולשינוע המלח מבריכות האידוי לאריזתו ,פחתה מצבת כוח האדם במפעל המלח,והמפעל החל להראות סימנים של מודרניזציה לאותם הימים .

כניסת משפחת דנקנר לתחום מפעל המלח בעתלית

מעט על משפחת דנקנר

תחילת סיפורם של משפחת דנקנר בארץ ישראל ,מתחיל בעת שמאיר מתתיהו דנקנר עלה מרוסיה בסוף המאה התשע עשר,והתיישב כחקלאי במושבה פתח תקווה ,ביחד עם רעייתו שושנה לבית צלליכין (ממייסדי ראשון לציון,לאחר נישואיהם נולדו לזוג דנקנר שמונה ילדים.

מפעל המלח ששמו היה "חברת המלח בארץ ישראל" בעת הקמתו והיה רכוש קרן חברת פיק"א בארץ ישראל , נמסר לרשות מדינת ישראל בעת ש בשנת 1957 פורקה חברת פיק"א לפעילותה בארץ ישראל במתכונתה הישנה ויתרת נכסיה הועברה לבעלות מדינת ישראל .

מדינת ישראל החלה להפריט ולמכור נכסים שברשותה וכך נמכר בשנת 1957 מפעל המלח למשפחת דנקנר ובראשותו של אברהם דנקנר והגיס דוד עורך הדין ג'ינאו הירושלמי (שהיה נשואי ליונה דנקנר ) .

מעט על דוד ג'ינאו

כאשר נישאה יונה דנקנר לעורך הדין דוד ג'ינאו בן למשפחת יצרני ערק ג'יזלה הירושלמים ( יונה נפטרה בשנת 1979) ,דוד ששימש בתחילה כורך דין המשפחה ,הצטרף והיה חבר הנהלה ובעל מניות בחברת המלח של משפחת דנקנר ויצג את החברה כעורך דינה החל משנת ,1957 כאשר מפעל המלח שהיה בבעלות פיקא נרכש בידי משפחת דנקנר ,בשנת 1961 הוקם מפעל שני לידו שנקרא "גד כימיקלים" , בשנת 1966 הוקם מפעל "כרמל כימיקלים" ,בשנת 1967 הוקם מפעל "שרפי כרמל" לדבקים.

מעט על משפחת ג'ינאו הירושלמית

סוחרי היין במשפחת יעקב ג'יניאו, היו בניו אליהו ואחיו בכור יצחק ג'יניאו ואשתו תמר בעיר העתיקה בירושלים, מוצאה של משפחת ג'ינאו  בגלות ספרד ,שלאחריה עברו התיישבו בעיר סלוניקי ביוון ,לארץ ישראל עלתה המשפחה בתחילת המאה התשע עשר ,בראש המשפחה ניצב יעקב גי'ניאו ,כאשר עלו לארץ  ישראל התיישבה המשפחה בעיר העתיקה .

בתי היין של המשפחה מוקמו בתחילה בעיר העתיקה, ולאחר מכן עברו היקב לרחוב היהודים מספר 1 במרתף וחנות היינות והערק מוקמה בתחילת רחוב דוד בעיר העתיקה,ברחבה שמאחורי שער יפו, ממש מתחת למלון אמדוסקי , (מלון מרכזי – אמדוסקי (צנטראל) כיום מלון פטרה המוסלמי  בהמשך בשנת 1939, עברה החנות היינות של משפחת ג'ינאו לרחוב שלומציון 11,חנות נוספת הוקמה בפינת רחוב ולירו ופינת רחוב יפו  בירושלים המערבית .

המשך ההתרחבות מפעלי משפחת דנקנר בעתלית

לאחר רכישת המפעל השקיעו הקונים כסף בהרחבת המפעל ובהפיכתו למפעל מודרני תוך הרחבת והכפלת מספר בריכות האידוי ,בין הבריכות נסללו מסלולים למעבר ציוד כבד ומשאיות,הציוד המכאני החשמלי (משאבות) להכנסת מימי הים לתעלות האידוי,ציוד מכני לקצירת המלח לאחר ייבוש הבריכות ,ציוד זה שיפר וצמצם את זמן קצירת המלח ,איסופו והעברתו למפעל האריזה המודרני שהוקם בשטח המפעל המחודש שבו הוחלפו גם המבנים

מפעלים נוספים ברשות משפחת דנקנר באזור עתלית  

לאחר התחלת הפעלת מפעל המלח החדש מלח הארץ , הוקמו בידי המשפחה, מפעלי כימיקלים כמו מפעל כרמל כימיקאלים ששטחו כחמישים דונמים , מפעל כרמל כימיקלים נוסד בידי דוד דנקנר שבהשכלתו תואר בכימיה והעובד עד היום במפעל שברשות משפחת דנקנר,כיום מתנהלים מאבקים של תושבי עתלית וארגונים סביבתיים כנגד המפעל ארובותיו ושפכיו המייצר בין היתר אמוניה,פורמלין ואצטון .

משפח דנקנר המשיכה להתרחב ובשנת 1961 הוקם ליד מפעל המלח ,מפעל נוסף שנקרא "גד כימיקלים" , בשנת 1966 הוקם מפעל "כרמל כימיקלים" ,בשנת 1967 הוקם מפעל "שרפי כרמל" לדבקים.

סיפורו של מפעל המלח "מלח ישראל" באילת

"חברת המלח בארץ ישראל" החלה עוד בשנת 1954, ובהמשך רוכשי המפעל החדש דנקנר וגי'נאו בשנת 1957-9 , לעשות ניסיונות גישוש להקמת חווה ניסיונית להפקת מלח בבריכות אידוי בשטח מלחת המלח של צפון העיר אילת,לצורך הפיכת האזור למפעל קבוע וכלכלי נערך סקר גיאולוגי שקבע את המיקום לבריכות האידוי ומפעל הקבע החדש ליצור מלח ממימי ים ששונעו מהים האדום (מפרץ אילת) .

לאחר שפתרו הבעיות הטכניות ,שינוע המים לבריכות שלוותה בהקמת תחנת שאיבת מי ים באזור נמל אילת הישן ועוד ,נפתחה הדרך להקמת מפעל חדש וקבוע ,לקצירת מלח באילת בשנת 1976 על שטח של כשש מאות דונם, באזור מתקני ההתפלה של מי הים של אילת (שיטת זרחין) וליד הגבול עם ירדן  .

בשטח מפעלי "מלח הארץ"  של משפחת דנקנר ,החלו לשכלל את שיטות העבודה ,הוכנס ציוד אלקטרוני במכשור מונחה קרני לייזר לקצירת המלח בבריכות,קוצר תהליך זמן העבודה,שופרה מערכת השינוע ,שוכלל תהליך העיבוד ,סוגי ייבוש שונים,בתהליך הייצור וניפוי גרגרי המלח ,לגדלים שונים הקובעים את טיבו,( המלח מוכנס למעין מכשיר ניפוי שבו ישנם נקבים בגדלים שונים, המלח נדחף למנפה וגרגרי הלח עוברים בהתאם לגודלם בחורים המתאימים ) ומשם זורם במסועים ליחידות האריזה על פי טיבם ,גודלם וצבעם .

כיום מפעלי המלח שנוהלו בידי צאצאי המשפחה דני ואלון דנקנר עד שנת 2007 ,הנמצאים לאחר מכירתם בידי בני המשפחה ,בשליטת שרי אריסון ובנק הפועלים ,מפיקים קרוב למאתיים אלף טון מלח בשנה לתעשיית המזון בשני מפעליה כיום לחברה מספר מותגים המשווקים מלח מהיצור ומרכז מבקרים לביקורים במפעל המלח וצפייה בתולדותיו של המפעל .

חברת סלית המוכרת מלח לבישול (מלח גס ומלח שולחן ,חברת מלך הארץ מייצרת מלחי שולחן,מלחים בטעמים וצבעים שונים,מלח גורמה ,באריזות שאינן שקיות,מלח לתעשייה (הכשר,לתהליך ייצור הגבינות, לתעשיית החמוצים,מלחים למפעלי תעשייה הזקוקים למלח בתהליך עיבוד החומרים ,תעשיית הכימיה לריכוך המים,תעשיית הבורסקאות,תעשיית הפלסטיק ,מלחים למכונות שטיפה ועוד.

פרשייה ששייכת למשפחת דני דנקנר וחברת מלח ישראל משנת 2009

לאחר רכישת מפעל המלח מלח ישראל בעתלית ,בנתה החברה לעובדיה בקתות מגורים לאחר שנים בנתה שושנה  דנקנר (גרושתו של דני דנקנר ) באחת מצריפי העובדים במפעל וילה וברכה ,כיוון שהקרקע שייכת למנהל מקרקעי ישראל, מתוקף העברת רכוש קרן פיק"א לידי מדינת ישראל בשנת 1957 ,והחכרת השטח ומכירת המפעל עצמו לידי המשפחה לצרכי מפעל המלח .

כיוון שמנהל מקרקעי ישראל ראו בכניסת בני משפחת דנקנר לשימוש כבית פרטי על אדמות החכירה של מפעל מלח ישראל ,לטענתם תוך הפרה לכאורה של תנאי החכירה למפעל ולא למגורים , נתבקשו בני המשפחה להתפנות מהדירה ולהחזיר מצב לקדמותו,למרות מכתבי ההתרעה שנשלחו ממשרדי מקרקעי ישראל ,נשאר המצב כמות שהוא .

בטענת הנגד טוענת המשפחה ,כי את האדמה לבניית הווילה רכש דני דנקנר מידי חברת מלח הארץ (מבנה מגורים לעובדים שגודלו כחמישים מטר) ,על השטח שנקנה לטענתו ,בנה דני דנקנר ווילה ששטחה כשש מאות מטר הכוללת בריכה, יקב ליין ומגרש טניס,כיוון שהשטח נבנה לטענתו על שטח תעשייתי ,ולכן לא היה יכול לקבל בעת ההרחבה ,אישור הרחבת הבנייה ,מידי המועצה של העיר עתלית,ואישר זה נתקבל בדיעבד בשנת 2003 .

חורשת לימור ג'ינאו למרגלות חורבת קרתא

לחורשת לימור וחורבות קרתא הממוקמים ליד עתלית והמשקיפים על חוף הים,ניתן להגיע בנסיעה על כביש תל אביב חיפה,(כביש החוף) בהגיענו למחלף עתלית פונים לכוון מערב צומת עתלית של הכביש הישון לחיפה ,בכניסה למחנה המעפילים עתלית ,פונים לכוון דרום לכוון עתלית ,לפני פסי הרכבת ,נמצא את חניון חורשת לימור לאחר נסיעה של 500 מטר .

בחניון לימור הממוקם בחלק המזרחי של חורבות קרתא נטועים עצי איקליפטוס ,כולל פינות לפיקניק ,שולחנות ,מתקני שעשועים לילדים ומי שתייה, החניון הוקם לזכרה של לימור החיילת בת משפחת דוד ג'ינאו (יצרני ערק ג'יזאלה המפורסמת הירושלמית) שאביה נישא לבתו של אברהם דנקנר יונה והיה שותף לרכישת מפעלי ים המלח .

בחלק הצפוני של חניון לימור קיימת פרצה לניקוז מימי נחל אורן ,לידה קיימת מערכת מדרגות חצובות בשביל סימון כחול ,העולות לנקודת התצפית שעליה הוקם מבנה בטון ששימש בעבר ברכת מים ,שעל גגה מרפסת תצפית לשלוש מאות שישים מעלות של קו חוף הים,ואזור מפעלי מלח ישראל,חיפה ושכונותיה ונחל אורן.


 
 
 
בניית אתרים - שרקור