דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

מוצא סיפורה של המושבה חלק 2

 

התחבולה נעשתה כך :על פי החוק התורכי ,תושב יכול היה להתחייב למכור חלק מאדמתו, בהתחייבות שאינה ניתנת להפרה (גם כאשר המחיר המוצהר הוא מוגזם ), לצורך הבטחת התחייבות המכירה המוכר נותן לקונים, כתב משכון לחלק מנכסיו .בפועל הוא קיבל סכום נמוך מאוד ,הן הקונים והן המוכרים מודיעם לשלטונות התורכים כי הסכום ששולם הסכום גבוה .בהסכם נוסף סודי בין הקונים למוכרים מתחייב המוכר כי לא יקבל או ידרוש את יתרת הסכום בין מה שקיבל לבין מה שהוצהר בפני השלטונות.כיוון שהסכום להתחייבות המכירה שנרשם בפני השלטונות התורכים היה גבוה ,לכאורה כאשר הגיעה כאילו דרישת הקונה לממש את ההסכם , לא היה יכול המוכר לרכוש בחזרה את הרכוש שהתחייב ונאלץ להעבירה לבעליה החדשים מכוח כתב המשכון בהתחייבות למכירה, כול תהליך ההתחייבות למכירה נעשתה בחסות הקונסול הבריטי גיימס פיין .



בשנת 1863 מחליף הקונסול הבריטי החדש את גיימס פיין ,בלשון המעטה אוסיף כי לא אהב את התרגיל
של קודמו , אך התורכים ששומנו ורופדו לא שמו לב לטענתו, והתחבולה המשיכה את דרכה גם
במכירות הבאות של שטחים נוספים באזור

תרגיל נוסף לרכישת אדמות בשנת 1890 ,נעשה בעזרת האפנדי נקיב אל אשרף שחלק מהאדמות היו שייכות
לו ואף בנה לעצמו בית קיץ בכפר קולוניה, ראה שניתן לעשות עסקים ולהרוויח מצלצלים ובאותה
תקופה אף התיידד מאוד עם דוד ילין שהיה מבאי ביתו ומעדכנו בידיעות מן העולם הגדול .

כיוון שראו הערבים שגרו באזור ,כי ניתן להרוויח כסף מאדמותיהם במכירה למשוגעים היהודים שהחלו
לצאת מחומות העיר העתיקה ,נוצר ביקוש ורצון למכור, ( כיוון שלדעת הפלחים חלק גדול מאדמותיהם , לא התאימו לחקלאות מן הסיבה שאדמות אלו , היו אדמות טרשים עם אבנים רבות וסלעים) , אלא שנוכח הדרישה לאדמה המחירים האמירו .
 
הן האפנדי נקיב אל אשרף והן דוד ילין הבינו והריחו , כי קיימת בעיה לפלחים אלו , שחלק רב מאדמותיהם
לא עובדו ועל פי החוק התורכי , האומר שאדמה שלא עובדה במשך שלוש שנים חוזרת לידי השלטונות , בנוסף לחלק מהפלחים לא היו שטרי קושאנים על אדמותיהם הזדמנות עסקית זאת יצרה תחבולה שנרקחה במוחות השניים בשנת 1890 לאדמות שנקראו אל בזוניה .

הם שלחו חייל תורכי למוכתר הכפר קולוניה ובידו מכתב מרשם הקושאנים שבו מתבקש המוכתר להעביר
לידיו את רשימת כול האדמות שלא עובדו בשלוש השנים האחרונות ובנוסף את רשימת בעלי האדמות
הרשומות ברשם הקושאנים .זרז זה הביא את הפלחים לנהור.
 
יהושוע ילין בזמן הזה, ניגש להשיג את הכסף, על מנת לרכוש אדמות אלו מידיו של האפנדי אשר רשם
את האדמות הללו , 184 דונם בשנת 1891 על שמו של יהושוע ילין והמושבה לאחר שהאפנדי השותף
קיבל סכום כסף נכבד, כפי שהעיד יהושוע ילין יותר משוויה אך היא נהפכה לאדמה יהודית.

את הכספים לקניית האדמות החדשות השיג יהושוע ילין , מאגודת חובבי ציון ומנהל עסקיה בישראל זאב
טיומקין , שהיה בדרכו לירושלים וחנה במוצא למנוחה ושוכנע לרכוש מידי ילין, שטח של
70 דונם מאדמות אל בזוניה חלקת הזיתים ,את האדמה הזאת ייעד גם להקמת בית הבראה לחולים
בעיקר מירושלים במקום שנקרא ארזה כיום.

את הכסף הנותר לרכישת יתרת השטח של 114 דונם , קיבל מידי אגודה חדשה שאך זה קמה בירושלים בשנת
1990 בשם חיבת ציון ,כזרוע התיישבות מתוך אגודת בני ברית שנוסדה בשנת 1888 , אשר מטרתם
היית לרכוש אדמה להתיישבות מחוץ לירושלים .

אגודה בני ברית הציונית התנגדה לתרבות הכוללים לתמיכה ביהודי ירושלים על פי העדות, כספים
לאגודה הגיעו מיהודים בגרמניה ומוינה שהעבירו את כספם לאגודת נחלת ישורון ומשם לבני
ברית, בשנת 1894 הצליח לרכוש עוד שטח ובכך יצר שטח של קרוב לאלף דונם באדמות המושבה
שטחים אלו שרכש יצרו את קו הגבול בסיום מלחמת השחרור .
 
לאחר קניית חלק מהקרקע בידי חברת חיבת הארץ מידי יהושע ילין, מתאהב במקום יחיאל מיכל פינס
והוא יוצא במסע גיוס להבאת משפחות למוצא, קשה מאד להתיישב בהר ורק משפחות מאד חזקות
שימצאו מתאימים על ידי יחיאל מיכל פינס יגיעו אל המושבה מוצא .

המשפחות הראשונות שהתיישבו במוצא היו: משפחתו של דוד ילין נכנס לביתו החדש בשנת 1901 , משפחת
יצחק ולאה כהן ,ממושבת ראשון לציון בשמה הקדום מושבת יהודה משפחת ופסי ומשפחת שאול
מיכל פינס שהגיעו אומנם להקמת תעשייה ופחות למגורים .

משפחות שמואל ברוזה, ומשפחת שמחה כץ התיישבו בשנת 1893 ובהמשך בשנת 1894 הצטרפו גם המשפחות
שטיינברג,קודעי,מחפוז,מזרחי וברזני.

משפחת מקלף שחתנם יחיאל צרמניסקי ממקימי שכונת מחנה יהודה , רכש בעבורם את הנחלה ממשפחת ופסי
עברו לגור בה בשנת 1904,לאחר ששהו בפתח תקווה אצל אחיו הבוגרים ממנוסתם ממושבת מטולה
משפחת ופסי שממנה רכש חתנם את החלקה הייתה אחת מארבעת המתיישבים הראשונים במוצא ושנטשו
את מוצא אחרי שנת 1900 עקב הקשיים .



סיפורה הטרגי של משפחת מקלף במושבה מוצא, מזכירים בנשמה אחת ביחד עם המאורעות בשנת 1929, שלמרות הידידות עם תושבי הכפר הערבי קולוניה ושהאם מרים שמקצועה היה אחות המושבה , ובתפקידה
כאחות היא אף טיפלה גם בתושבי האזור הערביים, למרות זאת בעת המאורעות נרצחו חמישה ממשפחת
מקלף ושני אורחיהם הרבנים, שהתארחו בביתם ושהיה הקיצוני במושבה ,לאחר מכן המושבה ננטשה
לשנה.

שטח האדמה השני שנקנה חולק לארבעת המשפחות משפחת שמואל ברוזה קיבלה 56 דונם, משפחת שמחה
כץ קבלה שטח של 52 דונם, משפחת כהן 45 דונם ומשפחת המורה ופסי 31 דונם ,גודל החלקות
נקבע על פי טיבן ומיקומם בחלקה , מיד נגשו המתיישבים החדשים לטעת עצים וכרמים.

הגדיל המתיישב ברוזה כאשר נטע אלפי גפנים והקיף את שטח הכרם בגדר אבנים .משפחת ופסי נשברה
ראשונה עת שאשתו חלתה, הוא עבר לירושלים ומשם היגר לאמריקה, לאחר שעזב ניסו עוד ארבעה
חקלאים להתיישב אך נטשו את החלקה עד אשר הגיע אריה מקלף לחלקה שחתנו רכש בעבורו.

שמחה כץ נטע כרם בשטחו ,הביא לחלקתו את הוריו שמצאו את פרנסתם מעבודות אומנות של ריקוע בנחושת
ומכירתם לצליינים ומבקרים יהודיים בעיר העתיקה , בשנת 1920 מכר שמחה כץ את חלקתו לתנועת
פועלי ציון שייעדה את השטח להקמת בית ההבראה ארזה, הוא עצמו עבר לגור בסמיכות לחלקתו
של ילין ובהמשך עבר לגור במתחם ילין ומונה למנהל החקלאי של ילין, בשנת 1930 עזב ועבר
למקום אחר.

יצחק כהן ואשתו לאה נאחזו בקרקע כאידיאליסטים ודתיים, יצחק לא היה מוכן לשמוע אלא עבודה
עברית חקלאות ופרנסה ממה שהארץ הניבה , אך מי שעמדה כצוק במלחמת הקיום הייתה אשתו לאה
לפני שבנה את בייתו התגורר במרתף של אחד מתושביה הערביים של קולוניה ועיבד את אדמתו

כאשר אזל הכסף לשכירות הושלך החוצה בידי הערבי והתגורר תקופה קצרה במערה, אל מול ואדי מוצא
לאחריה בחדר המערבי בחאן , עד אשר בנה את ביתו בחלקתו, בנו אמוץ היה הילד הראשון שנולד
במושבת מוצא, כיוון שמזלו בתחילת הדרך לא שפרה , כיוון שיבולו לא הצליח והפרות הערביות
שרכש לא הניבו חלק כמצופה ,נדרשה לאה אשתו לעמוד בסדרת הצרות שעברו על המשפחה ולנווט
את הכוון.
אפיזודה חולפת במוצא בשנת 1900

הייתה התיישבותו של המהגר הרוסי האמריקאי דוקטור נגורני ושני חבריו יעקובסון וחאווין שחלפו
בביקור לירושלים במקום והחליטו לרכוש שלוש חלקות מבנימין יהודה בנו של הקונה הראשון
יחזקאל שותפו של דוד ילין ,הם רכשו 100 דונם במטרה לבנות במקום בתים וביתרת השטח להקים
מרפאה לחולים.

השלב הראשון של בניית הבתים חלף כיאות ואז נגמר הכסף, כיוון שבמקצוע הרפואה עשה חייל דר
נגורוני , הוא החליט לחזור לאמריקה ולעשות עוד מצלצלים לבניית המרפאה, דר נגורני יצא
לאמריקה ושכח לחזור.

כיוון שנותרה חלקה גדולה ללא שימוש במוצא ,החלו לחצים למכור את החלקה לאיכרים חדשים במושבה
אך החוק העותומאני האוסר למכור אדמה לאזרחים שאינם מוסלמים מנע מכירה זאת, עד אשר
הצליח לאחר תקופה ארוכה רופא העיניים דר טיכו לרכוש חלק מהחלקה בעיקר את המבנה והפכו
לבית הקיץ שלו שבו ערכו קונצרטים לאצולת ירושלים והנכבדים ,אשתו של דר טיכו השאירה
ציורי נוף רבים מתקופות האירוח שלהם בביתם.
 
השכונה התימנית במוצא

למושבה מוצא , החלו להגיע התימנים ,בראשות שתי המשפחות התימניות, משפחת יחיא יעיש גודאי שקבלו
את השם קדעי ומשפחת יוסף יחיא תאם, משפחות אלו , שהיו בגל העלייה הראשון שעלו לארץ
ישראל מתימן, בשנת 1881-2, קשיי מחייה ובעיות פרנסה שעברה העלייה התימנית בהתיישבותם בתחום ירושלים העתיקה, ולאחר מכן בשכונת נחלת ציון בירושלים.

שטח האדמה במוצא נתרם לשתי המשפחות מאדמות מוצא הראשונות, שנרכשו בידי בנימין יחזקאל ואחיו
שאול ,בניו של שלמה יחזקאל יהודה רוכש אדמות מוצא עם ילין דוד.
 
התוכנית לישוב התימנים במוצא כללה בניית מעל לשישים בתים למתיישבים הראשונים באזור מוצא עלית
אך מהעדר כסף נותרה תוכנית זאת במגרה ,למעשה שתי המשפחות התימניות שקבלו את שטח האדמה
במוצא הגיעו בשנת 1910 בנו את ביתם ונטעו כרמי גפנים למעלה מאלפים גפנים , במעלה וואדי
ארזה ,ליד הבתים במרומי הכפר לכוון סבוב הראל בכפר הערבי קולוניה, כרם זה נשרף במאורעות
1929 וננטש.



 
 
 
בניית אתרים - שרקור