דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

משפחת חביליו והממתקים בירושלים העתיקה ומחוצה לה חלק 3

 

תולדות מגורי משפחת שמואל חביליו

ניסים חביליו ושמואל חביליו עברו להתגורר בימין משה בדרכם למגורים ,בשכונת מחנה יהודה בבית יעיש, לאחר שהתגוררו תקופת מה בשוק מחנה יהודה ,שמואל גר בקומה השלישית בבית יעיש,ברחוב הערמונים , בשנת 1935 עקר שמואל ועבר לרחוב הטורים ורכש דירה מרווחת בת שלושה חדרים מידי הקבלן הערבי עיסא מוסא בקומה הרביעית .

 

בנו שלמה וחבריו נהגו ללכת להפגנות כנגד השלטון הבריטי ,באחת ההפגנות הוכה שלמה בראשו בנבוט בידי שוטר בריטי, כיוון שנפצע הובהל לבית החולים ,בעת שערכו לשלמה טיפול ובדיקות נתברר כי הוא נולד עם מום בלב .

 

מכיוון שכך החליטה המשפחה להחליף את דירתם בקומה הרביעית בבית שדירתם תהיה בקומת הקרקע ברחוב שהוליך לבית הספר תחכמוני ,על מנת לא לסכן את שלמה במאמץ העלייה במדרגות,סידור זה החזיק עד שמלאו לשלמה 17 שנה והוא נפטר ממחלתו.

מכת המוות של בנם הזכר היחיד הכניס את המשפחה לצער ואבל ממושך, שמואל המשיך לצאת לעבודה בתום האבל בכדי להתגבר על אובדנו ,אך האם מרים מיאנה לשכוח והייתה שרויה באבל כבד, לאחר שנה כינס שמואל את האם והבנות ואמר עכשיו האבל נגמר , אני גבר שצריך אישה ואיני יכול לחיות חיי פרישות, אני צריך לצאת לבתי קפה ואני רוצה שהמשפחה תמשיך לחיות חיים נורמאליים, או שלא תהייה לו ברירה ,אלא לעזוב על מנת למצוא לעצמו פורקן כגבר .

 

לאחר השיחה הזאת מסר סכום כסף גדול לבת קלר ,על מנת שתצא עם מרים האמא ותרכוש בעבורה שמלות ותכשיטים ובלבד שלא יהיו בצבע שחור , מרים שהתרשמה מאיומי העזיבה ,החליטה לחזור לחיים משפחה רגילים.

 

כיוון שלא יכלו להישאר בדירה שבה נפטר בנם, עברו להתגורר בדירה בקומה הרביעית  ברחוב רש"י ברוממה  ,הימים היו ימי מלחמת העצמאות והעיר ירושלים ספגה הפגזות של תותחי הלגיון , באחת ההפגזות מיהרה המשפחה למקלט ,פרט לאב שמואל, את צעקותיה של מרים לשמואל , שמואל רד למקלט פן תפגע בהפגזה, שמעו חיילי הלגיון בעיר העתיקה לבסוף התרצה שמואל מהצעקות וירד למקלט, ברגע שעבר במפתן המקלט ,ספג המבנה פגיעה ישירה והבניין התמוטט, כך אהב אותו הבורא ושמר עליו.

 

כיוון שדירתם נהרסה לחלוטין חיפש שמואל מקום מגורים חדש ,בחיפושיו הגיע לווילה מרפסת גדולה בחזיתה וחצר ומתחתיה חצי קומת מרתף , ווילה שנבנתה בידי משפחת הקבלנים לוי, בשכונת קריית משה ברחוב המאירי 5 , כאשר הראה שמואל את הווילה למשפחה, התעלפו בנות המשפחה ,מגודלה ויופייה ועודדו את האב לרכשה ,בחצר הווילה נטע שמואל עצי פרי רבים כולל עצי חבוש ,שתל ערוגות פרחים והפך את הגינה לבוסתן ערבי כולל בריכת דגים במרכזה ולול תרנגולות והודו .

 

כיוון ששמואל המשיך לנהל את עסקיו חלק גדול מיומו הוא נעדר מביתו ,מרים שהיית בודדה לאחר האבל הגדול שחוותה הציקה לשמואל  בנושא הבדידות , שמואל פתר את הבעיה בצורה האופיינית לו ושיכן בחינם בקומת חצי המרתף של הוילה ,את משפחת קרקו בני העלייה התורכית מאיזמיר,מטרתו הייתה שאשתו של קרקו ,תהווה חברה למרים במשך היום לפרנסתה אשתו של קרקו גם תפרה שמלות, בעלה עבד כזגג .

 

בוילה נהגו להתכנס חברי המשפחה ובני המשפחה, האחים והדודים לפחות פעם אחת בכול שבוע, שולחנות למשחק הקלפים היו מפוזרים על מרפסת הבית , גם הילדים הוזמנו וגם הם שיחקו משחקי ילדים וקלפים , אלא שכינוסים אלו נפלו באירוח ובתרכובת שהוגשה ,על כתפיה של מרים ( מרי ) , ילדתה ונכדיו של שמואל סיפרו לי וחיקו בקולם את צעקותיו של שמואל , מרים הכיני קפה לאורחים, מרים תגישי גבינה בולגרית לאורחים, מרים איפה הפיסטוקים וכן הלאה והלאה לאורך שעות האירוח .

 

צריך לזכור כי מרים כבר לא הייתה צעירה והנטל של האירוח היה קשה עלייה ,דבר שגרם לה להבין כי הווילה אינה נכס אלא עול מתמשך וקשה ,מצב זה גרם לה להכרה שאינה רוצה את הבל היופי אלא חיים שלווים יותר.

 

כאשר נישאה בתה סוזי לבנו של אהרון ארוטשס סוחר הדגים הידוע והעשיר , החליט שמואל כי סוזי ובעלה בנימין יגורו לידו וחילק את הווילה לשתי יחידות ולאחת נכנסה סוזי ובעלה למגורים, בשנת 1926 נולדה ביתם של סוזי ובנימין ארוטשס .

 

לאחר שהווילה נמאסה על מרים, היא שכנעה את שמואל בעלה לחפש דירה במרכז העיר בתחילה עברו לדירה בת שלושה חדרים ברחוב שמאי 14 בקומה הרביעית , אך היא לא מצאה חן בעיניהם והם עברו לדירתם האחרונה ברחוב שמאי 12 בקומה הרביעית מעל לשטיחי בן רוחי הפרסי, לאחר מותו של שמואל ורעייתו מרים רכש את הדירה דני בנה של בתו ויולה ויצא ללימודים בקנדה.

 

מעט על משה אחיו של שמואל חביליו

 

משה נולד בשנת 1921 , בילדותו בחר למד אצל המלמד חכם אנטבי , האגדה המשפחתית מספרת כי ביום שאמור היה לדקלם בפני כיתת הגן את האותיות אלף בית , עמד ואז החלה רעידת האדמה של שנת 1927 , המלמד אסף את תלמידיו ומילט אותם לרחוב , לאחר רעידת האדמה עברה המשפחה להתגורר בימין משה (אמרה משפחתית הייתה כי העניים עברו לגור בימים משה והאמידים בשכונת מחנה יהודה), לכן לאחר תקופה עבר משה ומשפחתו ואחותו שרה לרחוב אלפנדרי במקור ברוך .

 

משה התחתן עם בתו שרה של שמואל , לצעד הזה הייתה התנגדות גדולה של אחיו שמואל בדין ודברים בשיחה זועמת שהתקיימה בינם , איים משה שאם לא יתחתן עם שרה הוא יתאבד וייקח עימו את שרה ,האיום המפורש גרם לשמואל לסגת מעמדתו ,והוא הסכים לנישואים למרות שהמשיך לא לאהוב את הרעיון.

 

האח משה חביליו הצטרף בגיל צעיר לעסק המשפחתי ולמד את רזי המקצוע,לאורך כול חיו הבוגרים ,שימש כמנהל העבודה של המפעל ,שעבר במספר מקומות עד שנשתקע בחצר פיינגולד , במפעל הזה עבד עד שנפטר בסוף שנות 1979 ,כאשר ניהול המפעל עבר לידיו לאחר מות אחיו שמואל בשנת 1975 .

 

חלק מהטענות לחיסול ממתקי חביליו קשורים בחוסר חזונם להביא מיכון חדש ומודרני ליצור בהיצמדותם לשיטות העבודה הישנות וחוסר החדשנות ביצירת מוצרים חדשים,במשפחה התעלמו משינוי הרגלי הצריכה של אנשי ירושלים שפנו לאורך החיים האירופאי וזנחו את מצרכי המזרח של הרחת לקום והחלבה הישנים, מובן שגם סוכריות הרוז'ה לא יכלו לעמוד כנגד היבוא החדשני בטעמים חדשניים ובצורות עטיפתם ועיצובם המודרני,כמובן גם חדר המעוף המסחרי והפרסומי של שמואל חביליו.

 

האגדה המשפחתית מספרת ,שמשה שהכניס את בניו מוני (שמואל) ואילן לעבודה בעסק יום העבודה התחיל בבוקר והסתיים בשעות הצהרים , אז מיהרו בני המשפחה לביתם אכלו את ארוחת הצהרים והחליפו את בגדי העבודה לתלבושת המסורתית הפיג'מה,שעות העבודה הקצרות וחוסר הרצון להתאמץ ולהתפתח היה טריגר לסיום הפרק של מפעל הממתקים חביליו בירושלים.

 

אחרית דבר כאשר נפטר אביהם משה בשנת 1979 של מוני ואילן ,ירשו האחים את העסק והמשיכו בניהול המפעל בשיטות הישנות,שעות עבודה מצומצמות, בהכנת המוצרים הישנים,לא חידשו את מכונות היצור והמשיכו לעבוד בשיטות הפיילה והכפות העץ הגדולות לעירוב חומרי הגלם,כיוון שלא פנו לקדמה ולחידושים התעשייתיים, הקדמה פסחה על המפעל .

 

כאשר הגיעו מים עד נפש, מכרו האחים מוני ואילן חביליו , את המותג חביליו הזכויות והמפעל, ליהודי עבדקן איש מאה שערים בתמורה לסכום עלוב של כסף,האיש שרכש את המותג ,מספר לבעלי בסטות לממתקים בשוק מחנה יהודה שסיפרו לי ביוני 2013, על רצונו להתחיל ליצר ממתקים תחת המותג חביליו ,בנו של משה  מוני ,רכש מונית והחל לעבוד עליה,האח אילן ירד למצוא שבר באילת.

 

מוסר השכל ידוע ,מאשר את התיאוריה, כי הדור השלישי מחסל את המפעל המשפחתי ,כפי שכך קרה עם מפעל והחנות חביליו .

 

מעט על האח עזרא חביליו ( האח ובנו הצעיר של ניסים חביליו)

 

האח עזרא הצטרף למפעל המשפחתי בצעירותו ועבד כפועל ולמד את רזי המקצוע עד שנות החמישים , אז עזב את העסק המשפחתי והקים מפעל וחנות בקומת הממסד בבנין ערים בסוף רחוב יפו הצטלבות רחוב , גם עזרא המשיך לעבוד בשיטות המסורתיות ,של עבודה ידנית ולא השכיל כאחיו להכניס מיכון חדש , להוסיף מוצרים חדשים לארסנל המוצרים,לא פרסם את עצמו וגם עליו פסחה הקדמה עד שסגר את המפעל בשנות השמונים, עזרא חביליו נפטר בשנת 1985  .

 

נכדתו לימור של עזרא , מכרה את הזיכיון והמותג המשפחתי חביליו ,לאיש כפר סבא הממשיך ליצר ולמכור את ממתקי המותג חביליו ,בסיור שערכתי בשוק מחנה יהודה בתחילת יוני 2013 , ראיתי את תוצרת במפעל בחנויות הממתקים במחנה יהודה .

 

מאגדות שמואל חביליו ואובדן הרכוש (פרק הנאיביות)

משפט ידוע ,היה שגור בפיו של שמואל חביליו, בעת שיחותיו עם ילדיו כאשר התלוננו לניהול עסקיו ורכושו לעת זקנתו , אני הוא הבעלים של הרכוש וכול עוד אני חי ,אני אעשה ברכושי כרצוני , הקדמה זאת נדרשת בכדי להבין את שלשלת אובדן הרכוש וסיום מפעל חיו יצור הממתקים בידי הדור השלישי בשושלת .

רחמנותו ופילוסופיית חיו הם שהביאו לנגיסת חלקים גדולים מרכושו היוו את הפרדוקס הגדול בין איש העסקים הממולח ולנוהגו ברחמנות כלפי הסובבים אותו , את ההסבר לפרדוקס אתאר בכמה אגדות השזורות בפי זקני העיר ומשובצות באגדות הירושלמיות .

אגדת החמץ במחסני מפעל הממתקים

אחת מאגדות הירושלמיות של זקני העיר ,מספרת כי במפעלו של חביליו הכינו רחת לקום (חלקום) לקראת חג הפורים כאשר חלף החג נהג חביליו להכניס את הסחורה שנותרה למחסן מיוחד למטרה זאת, כאשר הגיע חג הפסח שבו מוציאים חמץ ,בעת הכשרת המפעל למוצרים מוכשרים של פסח, שכח חבילו מהמחסן הזה ולא ביערו מחמת השכחה .

כיוון שכך וממש לפני כניסת החג שאל את הרב מה לעשות , כיוון שהסחורה שוותה הרבה כסף ניסה הרב למצוא פתרון, אך חביליו סרב לקבלו , אך ניסה לשאול באם ניתן לחלקה לעובדיו בני ישמעאל, הרב אמר לו שאין נהנים מן החמץ ,אי לכך הערים את הסחורה בשדה הסמוך שפך עלייה נפט והבעירה.

 

אגדת הפועל יעקב הסבל

כינויו של יעקב הסבל שהיה בעל מימדי גוף ענקיים וכוח סיבולת גדול,כונה בערבית "יעוב אל עבדיי" שפרושו היה יעקב בעל הכוח, יעקב הייה נתקף מדי פעם בהתקפות של אי שפיות זמנית, אגדה ירושלמית מספרת כי באחד הימים ,יש הטוענים כי גל החום גרם לכך ,או מצב הירח באותו החודש, גרמו לו להתפשט מבגדיו ולרוץ ערום ועריה ברחבי שכונת מחנה יהודה 

למחייתו עבד בבית החרושת של חביליו ,בעזרת עגלתו היה מעביר סחורה מוגמרת כולל פחים גדולים מלאים בחלבה וממתקים,בעת חלוקת הסחורה של מפעל הממתקים של שמואל חביליו,משלוחיו כללו הובלת סחורה לעיר העתיקה ולחנויות בשכונות ירושלמיות.

מנהג היה ליעקב הסבל להלך בשכונות ירושלים לקראת הימים הנוראים ולשיר בקולי קולות שירים בשפה הארמנית ,שירים מלודיים מסתלסלים וארוכים שאיש לא הבין את מילותיהם, הרבה פעמים היה נרדם לאחר לילה של מזמורים מתחת לעגלתו וקולות נחירתו הגיעה עד שכונותיה הרחוקות של ירושלים, יעקב הסבל מעולם לא הסכים להתכסות בשמיכה שהוצאה לו בשעה שהיה ישן, כיוון שהבוקר הפציע ונדרשה עבודתו כסבל מחלק סחורה ,היה נוהג שמואל חביליו להגיע עם כוס מים ולהעירו בעזרתה ( זכות שנשתמרה רק לו).

אגדת הגניבות במפעלו של שמואל חביליו

אגדה חביבה ( תלוי למי)מספרת כי בעסקו החזיק שמואל רואה חשבון ,שנטל בהיחבא כספים מחשבונותיו (סחב) , כאשר התגלו מעשיו של רואה החשבון ,סירב שמואל להתלונן או לפעול להחזרת כספיו ,בנימוק הרגשני כי רואה החשבון הוא ערירי וכי הנראה היה צריך את הכסף ולכן רק פיטר אותו ולא הענישו.

 

אגדת חנות שיק פריז (שיק פריזיאן ברחוב בן יהודה 3

באחד הימים לאחר מלחמת העולם הראשונה , התייצבו בפניו של שמואל משפחה רוט שהגיע מסרייבו – בוסניה , האם נעמי (ארנה) הבעל יחיאל ושלושת ילדיהם יושקו ,לזו ומרי הם סיפרו לשמואל כי הם קרובי משפחה מסרייבו, וטענו כי במשפחה סיפרו להם שאם יעלו לארץ ישראל יש לפנות לשמואל לעזרה .

 

שמואל חביליו שאל באיזה מקצוע עבדו בארץ מוצאם והם אמרו שעבדו בעסקי הבדים והתפירה,שמואל רכש בעבורם בדמי מפתח חנות ברחוב בן יהודה 1-3 בירושלים ואף רכש בעבורם דירה בשכונת טלביה ,שמואל סיכם עם משפחת רוט כי כשירווח להם מן ההכנסות בחנות יחזירו לו את שווי השקעתו עד כאן הגרסאות בקרב משפחתו של שמואל חביליו תואמות.

 

הגרסאות השונות בסיפור האגדה

 

גרסה אחת של אחת מבנותיו של שמואל ,טוענת כשרווח ליחיאל רוט ,לאחר שנת עבודה בחנות הוא שילם סכום מזערי ושכח לשמואל את הטובה שעשה בעבורו , שמואל השיב לבנותיו כי הוא עשה טובה לבן משפחה ואין בדעתו לתבוע אותו.

 

הגרסה השנייה של בתו השנייה של שמואל, טוענת כי לאחר מלחמת העולם השנייה יצאה אשתו של רוט לארץ מולדתה והביא משם כסף וזהב ,שאיתו החזירו לשמואל חביליו את כספו עד הפרוטה האחרונה.

 

המשך סיפורם של בני משפחת רוט והחנות

 

חנותם של יחיאל ורעייתו שהייתה תופרת צלחה, היא נחשבה כחנות המועדפת על נשות המשפחות העשירות והמיוחסות במגזר היהודי ובקרב נשות העשירים במגזר היהודי,בחנות נמכרו אביזרי אופנה מיבוא,בגדים מפירמות ידועות בעולם,בחנות נתפרו בגדי עילית לנשים מבדים יקרים שיובאו מרחבי העולם .

 

יחיאל היה בין מקימי ארגון סוחרי ירושלים ,וממקימי ההתאחדות הארצית, תחביב היה לו ליחיאל אספנות של חפצים הקשורים בהרצל ומשפחתו ,כיוון שהיה ממשפחת הרצל ,את אוספו תרם לאחר מותו לארכיון הציוני הלאומי , האוסף כלל שלוש תמונות שמן של המשפחה הגדולה, שלט מתכת שהיה על בית אביו של הרצל ועוד חפצים שונים.

 

בשנת 1949 נידונו בני הזוג רוט בפני בית המשפט לקנס עצום של 1075 לירות ,בגין 13 מקרים של הפקעת מחירים וספסרות בחנותם,כאשר דרשו רווח של 170% לסחורתם, המשפט נמשך כשלושה חודשים ובין העדים: הגברת אולשן אשתו שופט בית המשפט העליון ורות דיין אשתו של מושל העיר הצבאי משה דיין,בפסק הדין ציין השופט ,כי אין חוק בארץ ישראל ,לגודל הרווחים שמשלמים הלקוחות, אבל במקרה הזה הגזימו בעלי החנות ולכן נענשו.

 

בשנת 1951 החל לבנות יחיאל רוט מבנה בן ארבעה קומות למסחר בכיכר מגן דוד בתל אביב,אל מול המבנה בן הקומה האחת שהיה לו כבר בכיכר,המבנה היחה אמור להיות בית כולבו שהחל ברעיון חדשני ,כול סוחר שיקבל חנות במבנה לא ישלם שכר דירה ,אלא ישלם אחוז מסוים מהפדיון החודשי,את שרותי המבנה יספק יחיאל, סייג אחד היה לו שכול בעל חנות שיעבוד במבנה ,ישים קופאי מטעמו של יחיאל שיעשה את החישוב של הפדיון ,שיגיע לו בעבור השימוש במבנה.

 

לרעיון לשכר דרך האחוז המסוים בפדיון הגיע רוט  מהבנתו כי קיימים סוחרים ויצרנים קטנים שאין בכוחם לרכוש בדמי מפתח או לשלם שכר גבוה בעבור חנות ולכן למחשבתו זה פתרון נוח לשני הצדדים, מה עוד שיחיאל רוצה לעשות פרסום משותף,שלטים מוארים ועוד רעיונות נוספים כאלה.

 

אגדת גניבת חומרי הגלם ממחסני מפעל הממתקים

במחסניו החזיק שמואל סחורה יקרה שנקנתה בארץ וחלקה מיבוא מחו"ל , במחסן הוחזקו שקדים,סוכר ,שמנים,שומשום ועוד, כאשר הבחינו אחיו שעבדו במפעל כי חסרה סחורה שנגנבה ונמכרה לבעלי חנויות בכסף רב,סיפרו על חשדותיהם לשמואל, תשובתו האופיינית והסלחנית הייתה ,כי פועליו עניים ואם הם צריכים להשלים את משכורתם מגניבה ממחסניו הוא סולח להם ואינו מענישם וכופה עליהם להחזיר את כסף הגניבה .

 

אגדת ימי זקנתו של שמואל חביליו

בשנותיו האחרונות כשגר שמואל חביליו ברחוב שמאי ,נהג שמואל חביליו לפתוח את מפעלו בחצר פיינגולד ולשהות בו עד צהרי היום ,אז חזר לביתו לאכול ושסיים את ארוחתו ,במהלך קבוע היה הולך לאחד מבתי הקולנוע בסביבת ביתו להצגה יומית, מיד שהתיישב בכיסאו בקולנוע ,היה נרדם עד שהסרט היה נגמר, ששאלו אותו נכדיו איזה סרט ראה היה מספר שהוא לא זוכר כי נרדם מיד לאחר שהחלה הקרנתו , נכדו דני בנה של הבת ויולה סיפר לי כי נהג ללכת עם סבו שמואל להצגות היומיות בקולנוע, אך כסבו היה נרדם לידו מיד ,כשהתחילו להקרין את הסרט על המסך.

 

עוד מספרים הנכדים ,שכאשר היה פוגש אחד מנכדיו שסיים את לימודיו בעת שפסע ברחוב בדרכו לקולנוע ,היה מכניס את ידו לכיסו ,נוטל מספר מטבעות ומניח אותם בכפו של הנכד , על מנת שירכוש ארטיק ואץ לדרכו.

 

המפעל של עזרא חביליו

 

עזרא חביליו ,לאחר שלמד את המקצוע, אצל אחיו שמואל ומשה עד שנות החמישים,

פתח בשנות החמישים ,את העסק המתחרה לאחיו שמואל ומשה , במבנה שנקרא ערים בסוף רחוב יפו,המפעל מוקם בחצר קומת הממסד ,שאליו הוליכה שורת מדרגות לכניסה למפעל הקטן ,מפעל הממתקים של עזרא חביליו , המשיך ליצר בשיטות היצור המסורתיות ובדומה לאחיו שמואל  ,לא השכיל להתקדם ,לשנות שיטות יצור ולרכוש מכונות חדישות ליצור ולכן נסגר המפעל בשנות השמונים מחוסר כדאיות כלכלית .

 

המשך סיפורו של מפעל הממתקים המקורי

משה שנותר מנהל המפעל בחצר פיינגולד לאחר מות אחיו שמואל ועזיבת אחיו עזרא שפתח מפעל מתחרה למפעל המקורי של אחיו הגדול שמואל ,משה חביליו הכניס את בניו מוני ואילן לניהול המפעל , אך המשפחה לא השכילה להכניס מיכון חדש ושיטות עבודה מודרניות ולכן מפעל הממתקים השתרך מאחור ולא הצליח לשרוד, מה עוד שהדור החדש לא נהיה בעל מרץ ורצון לעבוד ולהצליח כמו שדחף הדוד שמואל.

 

האגדות הירושלמיות מספרות כי יום העבודה במפעל לאחר הצטרפות הדור השלישי למפעל התחיל בבוקר והסתיים בצהרים בסביבות השעה אחת, אז חזרו האב משה וילדיו לבית לארוחת הצהרים ,החליפו את בגדי העבודה בפיג'מות ובכך הסתיים יום העבודה, האח משה שניהל את החנות נפטר זמן קצר לאחר מותו של אחיו אהרון והניהול של מפעל חביליו עבר לבניו מוני ואילן,גם הם לא התחדשו ולא רכשו מכונות חדשות ועבדו במספר שעות מצומצם במשך יום העבודה ,עד שלא הייתה הצדקה כלכלית למפעל והוא נסגר.

 

כאשר נסגר בית החרושת לממתקים וחלבה ,של מר שמואל חביליו בבית פיינגולד  מפעל שנפתח בשנת 1931 ,שהיה הגדול והוותיק בירושלים, המפעל המקורי התקיים במספר מקומות לאורך כשישים שנה ,חלקם של הפועלים במפעל עבדו כשלושים ואף  כארבעים שנה במפעל הממתקים,אז נמוג עוד כוכב בממלכת שמי ירושלים.

לאחר סגירת המפעל בחצר פיינגולד, מכרו בניו של משה את המותג ממתקי חביליו לאדם חדש ,בסכום כסף קטן וכך התחסלה האגדה הירושלמית כמפעל הממתקים חביליו , בנו של משה מוני הפך לנהג מונית והאח השני אילן עבר להתגורר באילת.


 
 
 
בניית אתרים - שרקור