דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

ירושלים כיכר צה"ל סיפורו של מלון פאסט בהמשך מלון פנינת דן

 

מלון פאסט שהוקם בשנת 1891 על אדמות שרכשה הכנסייה הארמנית , מול חומות העיר העתיקה ומול מנזר נוטרדאם, בכיכר הצנחנים ,האדמה נרכשה על מנת לבנות מלון בעבור הצליינים שהגיעו לביקור בעיר העתיקה , את המבנה בן השלוש קומות וכמאה חדרי האירוח תכנן האדריכל הטמפלרי תיאודור זנדל , שגר ברחוב עמק רפאים מספר 9 הבית עם האריה מעל לדלת , בעת תכנונו זנדל ניצל את מלא השטח לבניית המבנה ואף הוסיף חצר פנימית עם גינה למלון,אלמנט קישוטי שבו הרבה להשתמש זנדל היו העמודים המסוגננים לתמיכה בין הקומות.

בקומת הקרקע של המלון שוכנו חנויות ואפילו בית הדואר האיטלקי ,אחד מששת סוכנויות הדואר שפעלו בתקופה העותומאנית בירושלים, שנסגר ערב מלחמת העולם הראשונה בפקודת התורכים,החידוש העיקרי והחדשני היה הכנסת צנרת מים לברזים בחדרי המלון ואמבטיות עם מים חמים בחלק חדרים, עוד הוסיף זנדל מערכת הסקה ברחבי המלון ובחדרים.

כיוון שבבעלות הכנסייה היה מלון שנקרא גרנד ניו הוטל ברחבת שער יפו ,שניהולו לא התנהל כראוי , החליטה הכנסייה הארמנית כי בסיום בניית המלון המבנה הוא יושכר ,האדם שהשכיר את המבנה, היה מרוני עשיר שהגיע מהאי מלטה בשם איסכנדר עווד ,בעל הכינוי הווארד ,שהיה בעליו של מלון נוסף בעיר יפו במושבה האמריקאנית, הוא העניק את שמו למלון שנקרא מלון הווארד ,תקלות שונות במתקניו החדישים של המלון, גרמו לו לעזוב את מבנה ולהחזירו לידי הכנסייה הארמנית.

 

בעליו החדש של המלון שהושכר היה יוסטנוב מהשכונה האמריקאנית ביפו, קבע את שמו כדו פארק כשם מלונו בעיר יפו, אך גם הוא נטש את המקום לאחר זמן, בעליו החדש של המלון קרא לו לוויד ,אך גם הוא נטש לאחר תקופה קצרה .

בעליו החדשים של המלון היה הטמפלרי אברהם פאסט בשנת 1909 ,ששינה את שמו למלון פאסט ,בניגוד לקודמיו ,אברהם פאסט ידע לנהל כראוי את המלון ונסמך גם על הקהילה הגרמנית בארץ ישראל ובירושלים בפרט,כמו כן התחבב על ראשי השלטון העותומאניים , פאסט הבין כי התיירות הצליינית הינה תיירות ענייה ולכן שינה את קהל המשתמשים ופנה לפלח העשיר של התיירים בפתיחת סוכנות נסיעה בשם טרייסטינו ונציגויות של חברות ספנות.

כאשר החלו לנשוב רוחות של מלחמה ערב מלחמת העולם הראשונה ,שוכנו במלון קצינים מהצבא העותומאני ויועצים צבאיים גרמניים שבאו לעזור לצבא התורכי במלחמתו כנגד הבריטים, לאחר המלחמה כאשר גורשו הטמפלרים מארץ ישראל למצרים כדין אויבים מגרמניה ,בשנת 1918 העביר גנרל אלנבי את מפקדתו למלון ולאחר שעזב השתמש במלון המושל הבריטי רונלד סטורס שהשתמש במבנה עד שנת 1920.

בשנת 1920 הושכר המלון ליזם היהודי גורג ברסקי שישב בקהיר , גורג ברסקי ביקש את רשותו של גנרל אלנבי לקרוא למלון מלון אלנבי, העסקה עמדה על קרעי תרנגולת כיוון שגורג ברסקי התנה את השכרת המלון בקבלת הרהוט והציוד הקיימים במלון,הבעייתיות בקבלתם הייתה שהציוד והמבנה הוחרם בידי הרשויות הבריטיות כדין רכוש של אזרחים ממדינות אויב ברסקי עצר קשר עם בני משפחת פאסט שהסכימו למכור לו את הציוד והריהוט, משקיבל את האישור פנה גורג ברסקי לוועד הצירים היהודי שיעזור לו בהלוואה לרכישת הציוד והמתקנים.

וועד הצירים פנה לבנק אפ"ק על מנת שייתן הלוואה לגורג ברסקי ,אבל בתמורה דרש כי המלון יהיה תחת כשרות יהודית, החל משא ומתן בין היזם לוועד הצירים לגבי דרישתם ליצירת מטבח כשר למלון , המשא ומתן נמשך ובתווך הבנק הוחלט על יצירת מטבח כשר ואחד שאינו כשר ,יפתחו שני חדרי ארוחות לכשר ולזה שאינו כשר , והעיקר שהתפריט יהיה גם בשפה העברית.

מלון אלנבי החדש פתח את שעריו ומשך שנתיים התנהל על מי מנוחות, כשהחלו לנשוב רוחות של דרישות מצד הממסד הדתי לנושא הכשרות ,החליט גורג ברסקי להשיב מלחמה כתוצאה מכך הסירה הרבנות את ההכשר מהמלון, גורג ברסקי שנקעה נפשו מהתנהגותם ,הרים ידיים וסגר את מלון אלנבי.

היזמים החדשים לשכירת המלון היו המופתי של ירושלים חג' אמין אל חוסייני ושותפיו ששינו את שם המלון למלון אלנבי פאלס,ניהולם הכושל העביר את הבעלות של המלון לידי המלונאי היהודי לבצלאל אברהם קאמניץ שפתח שם את המלון בשם ירושלים .

כאשר חזרו הטמפלרים מהגלות בשנת 1929 ,חזר המלון לידי משפחת פאסט והוא חזר לניהולה של המשפחה, בשנות השלושים שימש המלון כקונסוליה הגרמנית ,המלון התנהל תחת ניהולם של בני משפחת פאסט עד שנת 1939 .

ערב מלחמת העולם השנייה שוב גורשו הטמפלרים לצמיתות מארץ ישראל והמלון הפך לאכסניה ומועדון לחיילי הצבא הבריטי מאוסטרליה,בהמשך עבר לניהול האכסניה ומועדון החיילים לניהולה של הכנסייה הסקוטית שמרכזה בירושלים נמצא עד היום בכנסייה הסקוטית ליד תחנת הרכבת הישנה בירושלים.

לאחר המלחמה ננטש המלון ונותר בודד אל מול חומות העיר העתיקה , למבנה הנטוש שנבזז בידי תושבים ירושלמיים, הגיעו עולים חדשים חלקם בהכוונה חלקם בפלישה , שכנו בו עולים מפרס מחלק הקרוב לרוסיה כך שחלקם הגדול דיבר גם רוסית, חלק מהמשתכנים היו מהעלייה המרוקאית וחלקם עולים חדשים מאירופה.

מצבו של המבנה המשיך להידרדר , בנוסף לירי מסיבי של חיילי הלגיון מעבר לחומות העיר העתיקה הסמוכים על מבנה המלון בשנות החמישים , גרמו לעזיבה ונטישה ולעליית העזובה , המלון נותר נטוש עד שנת 1967 ,שאז הוחלט להרסו דבר שבוצע בשנת 1975 , על חורבותיו הוקם מלון פנינת דן שהמשיך במזלו הרע וננטש גם הוא ומחכה כיום לגואל חדש.

אגדה ירושלמית בעלת זקן ,מספרת על מגדל השעון העותומאני של חמיד השני , שהועבר משער יפו והתנוסס מעל למבני המסחר החדשים, שנבנו בכיכר אלנבי ( כיום כיכר הצנחנים) מול בית העירייה לאחר שהועבר שעון ,החלו בשנת 1925 לחפור מסביב למתחם החדש וליצני ירושלים סיפרו בלצון ,כי החפירות החדשות ,נעשו למען הקמת שני מגדלי שעונים חדשים נוספים לידו , על מנת ,שכול שעון יראה את השעה לפי השפות: ערבית, אנגלית ועברית שהיו נהוגות בארץ ישראל בתקופת המנדט.

סיפורם של משפחת דיירים לאחר מלחמת השחרור

בעת ששהו העולים במחנה , הם החלו לשוחח בינם לבין עצמם ,על אפשרויות לדירות חילופיות,הנוהג שהיה באותה עת ,לעולים ולתושבי ירושלים ,היה לנכס לעצמם דירות שננטשו בידי הערבים בשכונות בירושלים ,בעת שהערבים ברחו מהפחד בעת מלחמת השחרור מפני הצבא היהודי מבתיהם (רכוש זה עבר לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים ).

חלק מהרכוש הנטוש בירושלים היה בשכונת קטמון,טלביה ,ליפתא דיר יאסין והאזורים שהיו קרובים לשטחי ההפקר ( השטחים המפורזים ) ,כזה היה מבנה מלון פאסט הערבי ( כיום מלון פנינת דן הנטוש ) ליד חומות העיר העתיקה ממול לבית העירייה , חברם של המשפחה סיפר להם על חדרים נטושים במלון, מובן שהוא הקדים אותם ובחר חדר מובחר לעצמו .

משפחת הברפלד נטשה את מחנה העולים אלנבי ותפסה חדר במלון פאסט, הבעיה העיקרית של הבאים למלון , הייתה שהציוד והרהיטים כולל הדלתות נשדדו בידי התושבים בסביבה ואלו שהקדימו אותם,אגדת המשפחה מספרת שהבן קאלו שהיה כבר מגויס לצבא היה מגיע לדירת הוריו לחופשות ונאלץ לישון על ארון ששימש כמיטה שהמשפחה מצאה במלון .

בעת שרותו בצבא חלה קאלו במחלת השחפת ושהה כמעט שנה בבית החולים אביחי במגרש הרוסים ,עד שהגיעה האנטיביוטיקה סטרפטומיצין שהביאה מזור למחלתו והוא שוחרר לביתו.

לבית המלון פאסט הגיעו להתגורר עולים ממרוקו ועולים מפרס שהגיעו מקרבת הגבול הרוסי ודיברו גם רוסית, תנאי המגורים הפכו לבלתי נסבלים כאשר החלו הלגיונרים בשנים 1952-3 בצליפות יום יומיות על המבנה שהיה מרוחק כמאה מטר מהחומות, מצב מפחיד זה גרם למשפחה לחפש מגורים חילופיים .

כיום לאחר שהמלון עמד נטוש למעלה מעשרים שנה ,נמכר המלון שבעתיד ייהרס ויבנה אחר במקומו . 

 


 
 
 
בניית אתרים - שרקור