דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

משפחת וענונו אבן מאבני רפדי ירושלים

 

משפחת וענונו סיפור שלוש דורות של מותג ירושלמי ברפדות

סיפור סאגת משפחת ואנונו הרפדים מתחילה בסוף המאה התשע עשר ,כאשר אביו מסעוד של אברהם וענונו עלה ממרוקו והתיישב בירושלים העתיקה בסוף המאה התשע עשר , שם הכיר את אסתר שהגיעה גם עם משפחתה ממרוקו ,לאסתר ומסעוד נולדו שני ילדים אברהם ויצחק שנפטר בגיל צעיר. 

כאשר מלאו לאברהם 10 שנים ,נפטר האב והילד אברהם ,נותר בבית עם אמו האלמנה אסתר ובעיות הפרנסה,האם אסתר, שהביא איתה כלי בישול ,בעת שעלתה משפחתה ממרוקו, בישלה קוסקוס ומכרה לתושבי הרובע בעיקר לאשכנזים , בנוסף הייתה מתפרנסת מכביסה בבתי היהודים, משום בעיות הפרנסה נאלץ בגיל 10 אברהם הבן לצאת ולחפש עבודה  אצל היהודים בעיר העתיקה.

בעלי הבתים היהודים ,נהגו מעשה נבלה כלפי הילדים הצעירים הללו ולא שילמו להם את שכרם מטענות שונות ומשונות , כיוון שהיה מחסור בעבודה ומספרם הרב של הילדים שחיפשו עבודה היה רב, הרשו לעצמם בני עמנו לרמותם ,כאשר ביקשו הילדים משכורת ,נאמר להם שמה שכבר עבדו לא חשוב ואם הם רוצים להמשיך לעבוד הם יוכלו ואם אינם רוצים שיעזבו מיד.

 

בצר לו חיפש אברהם וענונו עבודה חדשה והתקבל לעבודה בקהילה הטמפלרית בעמק רפאים, הוא עבד ולמד את מקצוע הרפדות והרצענות , במקום העבודה הזה ,לפחות למד אברהם מקצוע וקיבל את שכרו, כך שיכול היה לעזור בפרנסת הבית .

סיפורו של החייל המגויס בצבא התורכי אברהם וענונו

כאשר החלו הגיוסים בשנת 1916 ,של צעירים יהודיים בירושלים לצבא העותומאני ,גויס אף וענונו אברהם הצעיר ונשלח לשרת בעיר חלב , האגדה מספרת כי כלי הנשק שלהם היה נבוט ממחסור ברובים, בעיר חלב חלה במלריה והושכב בחדר הגוססים, שם הבין מיד כי מחוסר טיפול רפואי מתאים ימות, לכן החליט לערוק ( למרות הסכנה מתפיסה והוצאה להורג) הרים את וגרר עצמו לתחנת הרכבת, עלה עלייה  והגיע בחזרה לביתו בעיר העתיקה בשכונת המוגרבים  .

אמו אסתר האלמנה החביאה אותו בעליית הגג, ומכרה את תכשיטיה על מנת לשלם למלשין היהודי בכול חודש על מנת שלא יסגירו לשלטונות , עד אשר הכריז הפאשה בכרוז ( עקב מחסור בחיילים ) על חנינה למי שיסגיר את עצמו וישרת שוב בצבא , על מנת לתת תוקף למה יהיה גורל העריקים ,החליט על הוצאה להורג של חמישה צעירים בתליה בחזית שער יפו, בפקודתו נתלו חמישה צעירים שני יהודים ושלושה ערבים .

האגדה הירושלמית מספרת כי לאחד הצעירים  הייתה תעודת שחרור כשנתפס אך היא הוחבאה בבית בידית של העלי , ומחוסר זמן הוא נתלה ומשפחתו מצאה את כתב השחרור לאחר מותו ,איך החיים הפכפכים .

אברהם ואנונו הצעיר הסגיר את עצמו ולמזלו הקצין התורכי לפני ששלחו לחזית שאל מה מקצועו ואנונו השיב כי הוא רפד ורצען , מיד חוש השלמונים הריח באפו של הקצין התורכי, הוא השאיר את אברהם ואנונו לידו , והיה נוהג להגיע לחנויות של מוכרי בדים בעיר העתיקה להחרים את הסחורה בתואנות שונות, העביר את הבדים לואנונו שתפר מהם דברים שונים, הקצין היה שולח את אברהם ואנונו למכור את הסחורה המוגמרת , לפעמים לאותם סוחרים , וחלק עימו את השלמונים שקיבל, כך יכול היה אברהם ואנונו להישאר ליד אמו ולפרנס את בני הבית בתקופה קשה זאת.

לאחר מלחמת העולם הראשונה , המשיך אברהם ואנונו לעבוד במקצועו בעבודות מזדמנות והתחתן עם צעירה רווקה בשם רוזה אנגל ,שאמא רוזה הגיעה בודדה מסלוניקיו בשנת 1829 ,החתונה של אסתר ואברהם התקיימה בשנת 1921 ,לזוג נולדו תשעה ילדים כאשר האב אברהם היה המפרנס היחידי.

עסקי הרפדות של אברהם וענונו בין השנים 1920-1972

לאחר שעבד בעבודות מזדמנות בתקופה של אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה , שכר אברהם וענונו בשנת 1920 צריף קטן מהחנויות שהוקמו לאורך החומות ליד שער יפו , לחנותו רכש מכונת תפירה והחל לעבוד כרצען ורפד כאשר סיפק את תוצרתו לבעלי העגלות הן כריפוד המושבים בעגלות, הן ביצירת ותיקון רסנים ואוכפים, וכאשר הגיעו המכוניות והאוטובוסים טיפל גם בהם הן מבחינה מוטורית והן מבחינת הריפוד .

בחנותו זאת ליד חומת העיר עבד עד כעשר שנים עד שנת 1929-1930 ולאחר המאורעות בשנת 1929  , שכר מבנה בגורת אל ענב ,עם שותף יווני שנקרא שרה פופוליס ,השותף היה אחראי על צביעת רכבים וכלים וואנונו המשיך בעבודתו כרפד , בין השנים 1929-30 לבין שנת 1936 שאז החלו מאורעות 1936 .

במאורעות  בשנת 1936 שהתנהלו גם בירושלים העתיקה בעידודו של המופתי חג אמין , החליטו כמאה סוחרים רבים מבין היהודים בתחומי העיר העתיקה באזור הנוצרי הבטרק ובאזור היהודים רחוב דוד שליד שער יפו  לעזוב את העיר העתיקה למרכז המסחרי ( ממילא) .

אברהם וענונו עזב את חנותו, בגורת אל עינב בשנת 1936,לאחר העזיבה  עבד בעבודות מזדמנות שנתיים ,עד אשר שכר חלק ממבנה בקומת הקרקע בשנת 1938 ,בבית שנקרא בית יעיש ברחוב שמאי במרכז העיר החנות הייתה בשטח של 60 מטר מרובעים ,כך שיכול היה במבנה החדש, לטפל במכוניות הן מבחינת צביעה והן מבחינת רפדות,מפאת גודלה של החנות יכול היה אברהם וענונו לטפל בשתי מכוניות בבת אחת  ,בחנות עבדו גם פועלים ערביים .

את החנות ברחוב שמאי סגר אברהם בשנת 1962,בעת שהעירייה פינתה את בעלי המלאכה מהרחוב 

אברהם וענונו עבר לחנות חדשה ברחוב תובל 4 ברוממה ,ליד מבנה הטלוויזיה הירושלמי,בחנות הזאת המשיך לעבוד יעקב לעבוד כרפד ביחד עם הבן משה שעבד בפחחות ובצביעה עד שנפטר, הבן משה המשיך את העסק עד שנת 2009,אלא שבשנה זאת נפטר , והעסק התחסל ברוממה.

 

ספור המגורים בשכונת ימין משה של מפחת וענונו אברהם

בשנת 1927 חלה רעידת אדמה בארץ ישראל וביתם של משפחת וענונו בעיר העתיקה ניזוק אז החליט האב לעבור להתגורר בשכונת ימין משה בתחילה בבתים הקיצוניים של ימין משה ליד בית עבדאללה , שם גר במשך שנתיים עד 1929 ,עד ימי המאורעות שבו ניסה המון ערבי ,לכבוש ולשרוף את בתי שכונת ימין משה ,אז החליט אברהם וענונו  להתגורר בבית חדש בשכונה, ליד בית הכנסת הספרדי בבית השמאלי לבית הכנסת בקומה השנייה כיום רחוב מלכי ( רחוב יהודית).

בעת הפרעות בשנת 1929 כאשר החלו הפורעים להגיע לאזור ביתו באזור בית עבדאללה בימין משה שהו בביתו שני אנשי ארגון הגנה , הם זרקו רימון על המתפרעים וירו מספר יריות והמון הערבי  נסוג , אברהם שהיה באותה העת בבית בהפסקת צהרים ,מילא כיסו באבנים ואיים שיזרוק רימונים על ההמון .

לאחר ההתקפה זאת החליט אברהם ואנונו כי הוא רוכש אקדח להגנתו , האדם שמכר לו את האקדח היה ממוצא ערבי , לאחר המכירה רץ מהר הערבי לידע את השלטונות הבריטיים שואנונו מחזיק באקדח, מובן שנערך חיפוש בביתו בימין משה למציאת האקדח וכאן פעלו שני דברים לטובתו , אחד שהמלשין מסר שם שגוי לקונה האקדח לבריטים ושהאקדח לא נמצא בחיפוש , כיוון שהוסלק בסליק בצורה טובה  ,האקדח הוחזק בידי ואנונו עד שנת 1948 ונמסר לשלטונות הצבא לאחר קום המדינה.
 

בעיתון דואר היום 6.11.1935 התפרסמה ידיעה כי שוטרים בריטיים כולל שוטרת הגיעו לחנותו של אברהם וענונו ליד שער יפו, לקחו אותו מבית מלאכתו לביתו בימין משה ,שם עשו חיפוש למציאת נשק, השוטרת עשתה חיפוש על גופה של רעייתו ,בתום החיפוש לא התגלה נשק.

את ביתם השכור בשכונת ימין משה שגרו בו משנת 1927 עד שנת 1938 ,עזבה משפחת אברהם וענונו ,בשנת 1938 לטובת שכונת נחלת שבעה ,שהייתה קרובה לבית המלאכה ששכר ברחוב שמאי בבית יעיש .

סיפורו של יעקב וענונו בנו של אברהם וענונו הרפד

יעקב וענונו היה אחד מתשעת ילדיו של הזוג רוזה ואברהם וענונו, שנולד בשנת 1927 שבו עברו לימין משה ,הכבשה השחורה של המשפחה כי שסיפר לי יעקב, בצעירותו עקב מרדנותו נהג אברהם אביו להכותו ולקשור אות במרפסת הצופה לכוון הר ציון על מנת לחנכו נוהג זה פסק בגיל 11 בעת שהבן יעקב הודיע לאב שאם יכה אותו שוב הוא יחזיר .

כאשר הגיע גיל הלימוד נשלח יעקב בשנת 1934 ללמוד בבית הספר כי"ח – אליאנס בבית הספר הרגיל לא באגף המקצועות ,כיוון שלאביו לא היה מספיק כסף לתשלום הלימודים גם בעבורו (אחיו הבכור מסעוד למד וסיים את אליאנס וגם אחותו ידידיה למדה באליאנס לבנות ממול),הוא נאלץ לעזוב לאחר חצי שנה  ועבר ללמוד בבית הספר במנזר רטיסבון ברחוב הנגיד 26, שם המשיך ולמד בשנים 1934-42 .
 
יעקב לא השלים את לימודיו ברטיסבון ,הוא עזב בשנת 1942 ,שנה לפני סיומם ולא קיבל תעודת סיום בעת שעזב ,הוא מצא עבודה כשליח בדואר המרכזי המנדטורי, שליח על אופניים בשכר של ארבע לירות לא"י שבועיות , מתוכם היה תורם כשתי לירות לביתו ,כיוון שרצה להתקדם ולקבל תוספת שכר ,החליט לשפר את ידיעתו בשפה האנגלית החל ללמוד אנגלית במקביל בברליץ.

לצערו ,בבחינה הראשונה שניגש אליה לאחר שנת לימוד נכשל וניתנה לו האפשרות לעשות בחינה נוספת ,לאחר חצי שנה נוספת, אך בתקופה זאת ,פרצה מלחמת העצמאות ויעקב גויס ,לפלוגה ג של גדוד מוריה הירושלמי, אתה נלחם בעיקר בירושלים ופרק לחימה באזור הדרום באזור כיס פלוגה .

לאחר המלחמה חזר לדואר והחל לעבוד בשכר של שש לירות שבועיות , סיום המלחמה הביא את עסקו של אביו אברהם ברחוב שמאי לפריחה , חלק גדול ממכוניות רופאי ירושלים ובעלי התפקידים הגיעו לטיפולי צבע ורפדות בחנותו של האב, בשלב הזה בשנת 1949 ביקש אביו של יעקב הבן ,שיעזוב את הדואר,ויבוא לעבוד עמו בחנות - מרפדייה, בשכר של כעשרים לא"י לשבוע ,האב יעקב המשיך במלאכת הרפדות עד שנת 1978 שאז פטר. 

תוך שנה תפס יעקב הבן,את מקצוע הרפדות, כולל גזירת הבדים ,בונוס נוסף היה בעבודתו בחנות המשפחתית ,שיעקב הבן לא צריך היה ,לחלוק עם ההורים בשכר ,למרות שקיבל מהם ,כפי שהוא מתאר מיטה, כלכלה וביגוד , לכן החל לחסוך ותוך זמן קצר היה בידו כחמש מאות לירות בחשבון הבנק שלו.
 

יעקב עבד עם אביו עד שנת 1958 ,בשלב הזה עזב יעקב ואנונו את עבודתו בחנותו של אביו ופתח עסק משלו בדמי מפתח במרכז המסחרי בממילא ,לאחר שהחל הפינוי של המרכז המסחרי בצו עיריית ירושלים ,עבר למקומו החדש במרכז המסחרי של תלפיות, שהוקם לאחר מלחמת ששת הימים ובשנת 1978 פתח אל חנות הרפדות שלו שם, לפני שנים הצטרף לחנות בנו של יעקב הבן אבי (הקרואי על שם דודו אברהם),לאחר סיום לימודיו והצבא וכיום מנהלים שניהם את העסק בתלפיות.

בית הספר של הנזירים במנזר רטיסבון רחוב הנגיד

בית הספר של האחיות מציון ברטיסבון ,הנהיג משמעת נוקשה כלפי התלמידים בשעות הלימוד , ( תלמידיו היו ממשפחות קשות יום , ערבים מוסלמים בעיקר כולל מהעיר העתיקה ומשטחי הגדה וחלקם יתומים שגרו בפנימיית המנזר) ,דרכי הענשה של התלמידים כלל : חדר ענישה במרתף שבו ננעלו התלמידים לשעות ארוכות, תלמידים שנתפסו בגניבה מחבריהם או נתפסו בסיפור שקרים , נאלצו להסתובב לאורך שעות היום ,עם שלט תלוי על החזה שבו נכתב תלמיד גנב או תלמיד שקרן על מנת לביישם.

יום הלימוד בבית הספר של הנזירים במנזר רטיסבון ,החל בשעה 7 בבוקר ונמשך עד השעה 16:30 בכול יום, סדר הלימודים כלל לימודי גיאוגרפיה ,ציור, חשבון, מדע ההתנהגות שבו חונכו התלמידים לחיי היום יום והנוהגים והמנהגים , שפות : עברית ערבית,צרפתית ואנגלית מקצועות הלימוד היומיים נערכו בשפות שנלמדו במתכונת הבאה : שעת עברית,שלוש שעות צרפתית,שעתיים אנגלית,שעה ערבית.

תחילת יום הלימודים של התלמידים בתלבושת אחידה עם כובע על הראש, בכיתות מעורבות של ערביים , יהודים ונוצריים ,התחיל בעמידה של כול התלמידים בעת שהילדים ממוצא הנוצרי התפללו תפילת הבוקר עם הכומר , לאחר מכן התיישבו והחלו את יום הלימודים, שעת הלימוד הייתה בת שעה שאז היו יוצאים תלמידי הכיתה בצורה מסודרת בשורות לחצר המנזר להפסקה של עשר דקות .

על הלימוד הופקדו כמרים של הכנסייה ועל כיתת הגן הופקדה נזירה, המורים לעברית היו יהודים כמו המורה בן נון והמורה ממשפחת סופר בימין משה ,שכנה של משפחת וענונו ,ברחוב מלכי במבנה משמאל לבית הכנסת בקומה השנייה.


 
 
 
בניית אתרים - שרקור