דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

רחוב בן יהודה בית מספר 19

 

חנות הממתקים של ברוך אברהם וויקטוריה סידיס

אברהם היה בנם של בכור שמואל סידיס ואמו בכורה מזל חוראסי סידיס לבית עידו , בעלי חנות ממתקים וחלבה ברחוב היהודים (רחוב דוד) בעיר העתיקה , אברהם שעבר לאחר מכן למגורים בימין משה ,מתאר את עצמו כבעל בית החרושת הראשון בארץ ליצור סוכריות, בחנותו החל למכור את העיתון השקפה בשנת 1906 .

בשנת 1921 חיתנו אברהם את בנו שמואל סידיס ואשתו שמחה סידיס ,את בנם שמואל עם רחל בתו של יוסף מזרחי בביתם בימין משה ,שלושה בנים היו לזוג :משה חיים , רחמים מרדכי, יצחק ורפאל, בשנת 1929 נשלח בנו רפאל בן השבע במרכז המסחרי (שבו פתח אביו אברהם סידיס את עסקו החדש בית חרושת לשוקולד ) הבן רפאל נשלח לרכוש לאביו סיגריות, בדרכו דקר אותו ערבי בסכין והוא הובהל לבית חולים.

בשנת 1935 זכה אהרון סידיס בעל בית החרושת לשוקולד במרכז המסחרי ,בהגרלה מטעם בנק זרובבל, בסך של מאה לירות ארץ ישראליות ,כך פרסם עיתון דואר היום.

בשנת 1936 החלו להבנות בשכונת בית וגן מפעלי תעשייה כמו : מאפיית אנגל, בית החרושת טבע לתרופות ובית החרושת לתרופות ארה ,בית החרושת נופת לסוכריות בידי האחים למשפחת סידיס, דפוס אפשטיין, בית החרושת לעוגיות ארץ ישראל של משפחת וינברג ובית החרושת לשיש ,בית החרושת לגפרורים דונג אור.

אברהם סידיס ובניו בשנת 1950 מברך את לקוחותיו מבית החרושת נופת הממוקם בבית וגן.

אמרתי לכם לא להתחתן נכון !!!!!!!!!!!!!!!

והעולם סובב סביב עצמו והשמש

בעת שעיינתי בעיתון הערב בבוקרו של יום שמשי בדירתי בירושלים בינואר 2013 ,בעת שתיית כוס הקפה הראשונה של הבוקר , נתקלתי בידיעה שמהווה תקדים משפטי, בנושא חלקו של בן הזוג לרכוש שמביא בן הזוג השני לנישואים ,כשאת רישום הבעלות הוא משאיר רק על שמו גם לאחר הנישואים .

בחודש ינואר 2013 התפרסם פס"ד תקדימי בבית המשפט המחוזי בירושלים, שעיקרו ויכוח על חלוקת רכוש של זוג נשואי כאשר הרכוש רשום רק על בן זוג אחד, וטענתו של אחד הצדדים כי מכספו נקנה הרכוש ,לאחר הרכישה בן הזוג השני לא טרח מסיבותיו לרשום גם הוא את הרכוש שרשום רק על בן זוג אחד על שמו.

מעבר לתקדים המשפטי, נזכרתי באגדה ירושלמית שהעלתי לכתובים בימים האחרונים, בדבר סוגיה משפטית מפולפלת ,העוברת כתפוח לוהט ,בין בית הדין הרבני לבין בין הדין האזרחי ,למתבונן מהצד נראה הדבר ככלב הרץ אחרי זנבו ואינו תופסו .

האגדה הירושלמית מספרת על בעל מפעל סוכריות מפורסם בירושלים תושב העיר העתיקה טרם המלחמה הראשונה ולאחר מכן תושב ימין משה שתבע מאשתו חצי מהדירה שהייתה רשומה על שמה בטרם נישאה לו , ראו איך העולם ממשיך לנוע על צירו , אלא שבמקרה הזה בית המשפט פסק כי הרכוש שייך לשני בני הזוג ולכן מחציתו של הרכוש שייכת לכול אחד מבני הזוג.

אגדת מחלוקת הרכוש במשפחת הבן שמואל סידיס ואשתו אסתר

בשנת 1947 הגיש שמואל סידיס תביעה לבית הדין הרבני, על פי חוקי התורה וחוק המלוג (ובתנאי שבעת נישואים ובאם לא הוכן מסמך הסכם ממון לחלוקת רכוש), החוק היהודי טוען כי הרווחים או הריבית מרכוש שהובא לנישואים ,משועבד לטובת בן או בת הזוג .

על פי כתב התביעה שהוגש בשנת 1947 טען שמואל , שהרכוש המדובר הינו מבנה בן חמש קומות ברחוב בן יהודה 19,שאשתו אסתר סידיס הביאה לנישואין אך סירבה לחלוק עימו ברווחי הרכוש ,או בבעלותו על מחצית הרכוש ( הבית ברחוב בן יהודה 19) ,אי לכך הגיש שמואל את תביעתו לבית הדין הרבני ליהנות מהרווחים , אך כיוון שאסתר לא חשבה שהנושא רציני ,היא לא טרחה לענות או להתייצב בבית המשפט, אי לכך קבעו שופטי בית הדין הרבני כי תביעת הבל צודקת והוציאו צו עיקול לרכוש.

סיפור בית מספר 19 במדרחוב בן יהודה בירושלים

הבית תוכנן ונבנה בידי אדריכל ארמני ונבנה בידי ארמנים בטרם נרכש בידי רעייתו של אברהם סידים טרם חתונתם ,איתרע המזל הרע 22.1.1948 ובתאריך פוצצה מכונית תופת בחזית המבנה , גוש החזית שהיה לכוון מדרחוב מחנה יהודה קרס ונהרס חלקו האחורי של הגוש לכוון רחוב שמאי נותר יחסית במצב שניתן היה לשקמו, על חורבות הריסת הפיצוץ הוקם המבנה מחדש , ניתן לראות מרחוב שמאי את חיבור המבנה החדש שנבנה לאגף שלא נחרב.
המשך הסיפור

עד כאן התנהלות העניינים ניראת סבירה והגיונית בלא לנקוט בדעה זאת או אחרת למעשיהם של הזוג, אך פה העלילה מתחילה לצבור את כוחה לקראת הצונאמי הקרב ובא, כיוון שזכה במשפט פנה שמואל סידיס להוצאה לפועל במטרה לממש את גזר הדין ולמכור את הרכוש המעוקל ,או לקבל לידיו את חלקו במי ההשכרה.

אסתר האישה פנתה לבית המשפט הרבני בתביעה לשנות את הפסיקה , תביעתה נענתה בסירוב הרבנים , ובצר לה פנתה האישה לבית הדין העליון בארץ ישראל בטוענה כי התביעה הינה בנושאי ממונות ולא בנישואין נישואים ולכן אין סמכות לבית הדין הרבני לעסוק בנושא.

לטענה זאת השיב שמואל כי על פי חוק המלוג בעת נישואים בן הזוג ייהנה מהרווחים גם כן על פי זכות ההנאה מן הנישואים ,על כן מנוע מאשתו אסתר היה לפנות ליישות שיפוטית אחרת.

בית הדין העליון ישב על המדוכה ולאחר שבע שנים בשנת 1950 קבע כי על פי חוקת ארץ ישראל הן העותונאמית והן על פי החוקה הבריטית , הוא אינו יכול להחליט האם לבית הדין הרבני יש זכות בלעדית דתית לדון בנושא ולכן על פי החוק המנדטורי ,לקביעת גזר הדין נדרש הרכב בית דין מיוחד של שופטים מבית הדין הרבני ומבית המשפט העליון.

להקמת הרכב שיפוט מיוחד ,נדרשו כארבעה שנים ולבסוף בשנת 1954 נקבע הרכב של שני שופטים מבית המשפט העליון ואחד מבית הדין הרבני ,בית דין זה פסק פה אחד כי הסמכות לשיפוט הייתה בידי בית הדין הרבני ולכן פסיקתו קובעת, שופטי בית המשפט המיוחד , לא התייחסו בדיונם או בפסיקה לחלקה שני של התביעה המקורית של שמואל סידיס לקבלת מחצית מהנכס בנוסף לרווחי ההשכרה .

טענתם העיקרית של שופטי בית המשפט המיוחד הייתה כי לא ניתן להפריד מחיי נישואין במשפט רק את נושא הממון, או זכויות של רכוש או כסף ,כי אז וודאי היו עורכים בהפרדה שני טקסים בעת הנישואין ,טקס ממון וטקס נישואין ,יש לציין שגם בתקופת השלטון העותומאני דנו בעת המשפטים הן בנושאי המוהר והנדוניה והן בימי המנדט בעת שנערכו משפטי מסוג זה משום שבימי המנדט, בוטל חוק המלוג של שליטת הבעל ברכוש האישה .

נקודה מעניינת (קוריוז) שהביכה את הממסד הדתי הייתה בהחלטה של הרב הרבני במשפט שהצטרף לדעתם של שופטי בית המשפט העליון ,בהחלטה ששלה את חוק המלוג ושקבעה שוויון בין הבעל לאישה ,על פי החוקים החדשים החילוניים, ובכך בוטלה זכות המלוג הנהוגה על פי חוקי התורה לאורך מאות בשנים, אך כיוון שלא בוטלה החלטת המלוג לכאורה הינו תקף עדיין ( חוק אחד סותר את החוק השני ) שלא נפתר במשפט כיוון שהרכב השופטים לא דן בזכותו של הבעל על פי חוק המלוג , אלא באם החלטת בית המשפט הרבני תקף כול עוד הנישואים קיימים .

כיוון שכך נקבע בבית המשפט המיוחד,היה יכול לכאורה הבעל, להמשיך ולממש את זכות העיקול בתהליך ההוצאה לפועל ובצעד נגדי באם האישה מגישה ערעור לבית המשפט העליון ,שוב היה צריך להתכנס בית הדין המיוחד בהרכב חדש לדיון בנושא .

ובכן הסופה ממשיכה וצוברת תנופה , כיוון שבעת שהגיש שמואל את תביעתו הראשונה בשנת 1947 הוא זכה גם בחלק השני של התביעה כי מחצית הרכוש (הבית ברחוב בן יהודה 19 ) יהיה שלו,בעקבות ערעור האשה לבית הדין העליון ,התכנס בשנת 1954 ,שוב הרכב באותו הרכב של בית הדין המיוחד ,לדון בחוק המלוג בהתייחסות שלו להחלטת בית הדין הרבני בשנת 1947 .

כאן ניצב אחד משיאי המאבק המשפטי ,בהחלטת רוב של שני שופטי בית המשפט העליון כנגד דעתו של הרב מבית המשפט הרבני בהרכב, במשפט השני , חל מהפך בהחלטה כיוון שהוברר כי היה מעין הסכם ממון בטרם הנישואים לגבי המבנה בשטר השידוכין ,ולכן תביעה זאת נדרשת לבית משפט אזרחי בדין דיני ממונות ולא בדיני נישואין.

כיוון שנשמט מפסק העיקול משנת 1947 בבית המשפט הרבני חלקו השני של התביעה לנושא הרכוש , נאלץ הבעל לאחר אחד עשר שנים ,להגיש שוב את מחצית התביעה בנושא של קבלת מחצית מערכו של המבנה ,בבית המשפט הרגיל של המדינה.

סוף האגדה עדיין אינו ידוע , אך ידע אזרח בישראל כי קיימת בעיה בנושאי תביעות אישיות ולאיזה בית משפט עליו לפנות בטרם יבזבז את ממונו או את חיו ושידע שתקופת חיים שלמה תעבור עליו בטרם ידע לאחר התיידנות משפטית ראשונה ושנייה , לאיזה סוג של בית דין עליו לפנות, ובלי לנקוט בדעה כזאת או אחרת לשאול את עצמנו האם נחוצה הפרדה בין דת ומדינה .

תודה לעורך דין יוסף סיני שהאיר את דרכי ועזר לי בנושא .


 
 
 
בניית אתרים - שרקור