דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

מנזר רטיסבון מגורי יהודים ברחוב הנגיד משנת 1949

 

מנזר רטיסבון הוקם על מנת להעניק לתלמידים עניים אפשרות ללמידת מקצוע ,ילדים שהוריהם היו בעלי הכנסות נמוכות או יתומים ,חלק נוסף ממטרה זאת ,היה הרצון להמיר את דתם של חלק מהתלמידים לדת הנוצרית , במנזר רטיסבון התגוררו בתקופה שלפני המלחמה נערים וילדים שנאספו בעיר העתיקה ומשטחי הגדה המערבית ,רובם בני העדה המוסלמית,חלקם בני נוצרים וחלק אף ילדי משפחות יהודיות בירושלים.

בתי הספר למקצועות של מנזר האחיות רטיסבון ,העניק לתלמידים לימודים רגילים ושעורי דת ,גם לימוד של מקצועות ,שישמשו את הנערים כאשר יתבגרו לפרנסתם ,חלקם של התלמידים, התגוררו במנזר בתנאי פנימייה ,בחדרי המנזר בקומה התחתונה והעליונה , איש ההתעמלות וקצין הצנחנים אורי מיכאלי ( אגדה ירושלמית) ,סיפר כי למד בבית הספר של מנזר רטיסבון בצעירותו .

זרם הגעת התלמידים פסק לחלוטין כאשר החלה מלחמת השחרור ,גם זרם הכנסותיו של המנזר ,ששימש לתחזוקת המקום ולכלכלת הנזירים והנזירות , שהגיע מידי הנהלתו בצרפת נחלש,  כספים שהגיעו מהורי התלמידים גם הוא פסק, ונוצרה בעיה חמורה של תזרים הכנסות לתחזוקה השוטפת .

אב המנזר, יוסף שטיאשני שהיה יהודי מומר ממוצא הונגרי ,בתקופת המלחמה ובשנים שלאחר מלחמת השחרור , פנה להנהלת האחיות מציון בצרפת וקיבל מהם אישור לשכן זמנית בחדרי התלמידים והמורים, תושבים מירושלים, בעלי מלאכה ומשרדים וכמובן משרדי ממשלה שונים ושלוחות של האוניברסיטה העברית ולגבות מהם כספים בעבור ההשכרה לצרכי התחזוקה השוטפת.

הכסף שנאסף מהחכרה והשכרה זאת ,חלקם בדמי מפתח ,שימשה את אנשי המסדר האחיות מציון , לאחר מותם של המשתכנים במנזר הוחזר הרכוש לידי המסדר על פי חוקי החכירה ( בחוזה לא הייתה זכות מגורים ליורשים ) , כספים שנאספו משכירות זאת, מועברים גם כיום לחשבון הוותיקן אחת לשנה בידי הכמרים שאספו את דמי ההשגרה.

חדרים אלו שהושכרו למגורים ,היו ללא מקור מים בתוכם וללא חדרי שירותים בחדרים וכמובן ללא חדרי אמבטיות , בכול קומה משני צדדי גרם המדרגות ,היו שני תאי שירותיים לשימוש המשתכנים בסגנון קליעה בול ,עד אשר יוזמה עצמאית של הדיירים שהקימו מושבים מעץ כפי שהיה נהוג בתחילת המאה באירופה, בשנות החמישים חיברה העירייה קווי מים זורמים למנזר שעד אז השתמשו הנזירים בבור המים לצרכיהם.

במבנה המרכזי של המנזר ,שבו התגוררו בני משפחת הברפלד , התגוררו כחמש עשר משפחות ,כשבעה בקומת הראשונה וכשבעה עד שמונה דיירים בקומה השנייה ,דירות אלו מוקמו משני צדדי גרם המדרגות , כיום פרט לדירתם של בני הזוג הברפלד קאלו ורעייתו מתגוררים בחדרים שהתפנו ממשפחות יהודיות ,מורי בית הספר של המנזר.

הנזירות מציון שנותרו במנזר, התגוררו באגף האחורי של המבנה המרכזי ובין עיסוקיהם היום יומיים ,הייה גידול ירקות ופרחים בגינת הירק מאחורי הכנסייה ,בחלק השמאלי של המבנה ,כיום המבנה שהוקם לפני שנים על שטח הגינה ,בידי הקבלן מוטקה אביב ,שבנה את המתחם הנקרא גן רחביה .

חלק מהדיירים בחדרי מנזר היו זוגות מעורבים של יהודים ונוצרים , חלקם זוגות יהודיים , כיום חלק מהמשפחות שהתגוררו בחדרי המנזר הלכו לעולמם ,חלקם עזבו ורק משפחת הברפלד נותרה בודדה במבנה מדור המייסדים ( עד מאה ועשרים) .

משפחות יהודיות ומעורבות שהתגוררו במבנה היו :

משפחת שמעון ומריצה פרלשטיין שחבקו בת בשם איוונקה או אילנה, משפחת אטוש ארש,וילו ולאה וייס,לולה ולילו פישר שחבקו בן,יולס האישה הפולנייה בעלת הכלב, בקומה התחתונה גרה יובנקה, ובקומה השנייה גרו מירקו ווילמה הברפלד וכיום הבן קאלו ורעייתו.
 
קדמו להם כמה משפחות של יהודים שנמלטו לאחר תקיפת האזור בעת מלחמת השחרור , אנשים אלו שגרו ברחובות המרכז המסחרי וממילא ,כמו חלק ממשפחת שטרן (בית הרצל בממילא) שעקרו למגורים בחדרי המנזר עד סיום המלחמה בערך של שהייה בת שנה וחזרו לבתיהם  .

עוד גרו במתחם המנזר ,הווטרינר גרבר (החיי עד היום )בדירה הצריף ,ששימשה בעבר את משק החי ,בין דירת הווטרינר לבין מגדל האיתות העגול התגוררה משפחת גילברמן שעבד כנהג המונית ולאחר שעזב , נהרס חלקית ביתם בשנת 1958,במבנה שנהרס חלקית השתכן משרד ארכיאולוגיה של האוניברסיטה שנהרס לחלוטין בעת שעזב .

מגדל האיתות התורכי ,שנרכש בדמי מפתח בשנת 1964 בידי משפחת האמן הירושלמי דיליאן מנשה , שימש את המשפחה עד שעברו להתגורר בשכונת ימין משה, בעת שגרו במבנה ,הוא חולק בידי משפחת דליאן לשלוש קומות בחלקו הפנימי ,קומת מטבח וסלון מעליו קומת המגורים והקומה העליונה שימשה כחדר עבודה וציור.

כאשר עזבה משפחת דיליאן את מגדל האיתות התורכי , הוא נרכש מהמשפחה בידי הצלמת והעיתונאית חנה זקס שהתגוררה בו עד 2007 ,שאז עברה חנה לגור בספרד ובשנת 2009 מכרה חנה את המגדל בחזרה למנזר.

מסביב למגדל הייתה גדר עגולה שהוסרה בימים אלו לאחר שעזבה התגוררו במבנה סטודנטים וכיום עבר שיפוץ וגרים בו שוב, והמבנים לידו שהיו המחסנים למגורי התלמידים לתיאולוגיה הבאים ללמוד בשערי המנזר ברחבה בין המנזר למגדל נהרס הגן ונסלל מגרש חניה מאספלט וחבל.

באגף הימני של חזית המבנה הקדמי ,עם מערכת מדרגות חיצוניות התקיים בית הדפוס "הכתב" של משפחת דגני האב והבן אסי , בית הדפוס היה עוד בשנות תחילת החמישים בחלק האחורי של המבנה שכנו משרדיו של האדריכל חרובי,ומשרד צילומי האוויר והקרטוגרפיה .

באגף האחורי של המתחם התמקמה מחלקת לימודי המשפט של האוניברסיטה העברית,לאחר מכן חלק ממשרד החינוך,חלק ממשרד התחבורה כיום החלק השייך לכנסייה האחיות מציון של רטיסבון מצרפת .

דוגמא מעניינת היא ,השכרת אגף וחדרים לצוותי הטלוויזיות והרדיו שהגיעו מחו"ל לסקר את משפט אייכמן עקב קרבתו לאום בית העם שבו נערך המשפט,

סיפורה של משפחת הברפלד ומגוריה , לאחר עלייתם לארץ בשנת 1950 .

סיפור משפחתו של הברפלד ובנם קאלו בן התשע עשר , מתחיל בעת שהגיעה לארץ ישראל בשנת 1950 ממדינת יוגוסלביה , המשפחה עמדה על כך שיגיעו לירושלים, תחילה שוכנו במחנה הצבאי לשעבר אלנבי בתלפיות, מחנה שבו שוכנו עולים חדשים בירושלים ובמחנה הנוסף תל עלמיין הסמוך ( מעברת תלפיות) ,בני המשפחה שוכנו בצריפי העץ הדולפים במחנה אלנבי ,ששימשו את אנשי הצבא הבריטי ועוד קודם לכן לצבא התורכי ובמיוחד למגורי אנשי חיל האוויר הגרמני ,ששרתו בבסיס עם מנחת המטוסים שלהם ממלחמת העולם הראשונה.

הצריפים במחנה שימשו בעבר ברובם כאולמות מגורי החיילים ובכדי ליצור מעט אינטימיות והפרדה בין המשפחות נתלו סדינים או שמיכות , בחלקי המגורים בין המשפחות ,על מנת ליצור את קירות ההפרדה בין משפחה למשפחה.

בעת ששהו העולים במחנה , הם החלו לשוחח בינם לבין עצמם ,על אפשרויות לדירות חילופיות,הנוהג שהיה באותה עת ,לעולים ולתושבי ירושלים ,היה לנכס לעצמם דירות שננטשו בידי הערבים בשכונות בירושלים ,בעת שהערבים ברחו מהפחד בעת מלחמת השחרור מפני הצבא היהודי מבתיהם (רכוש זה עבר לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים ).

חלק מהרכוש הנטוש בירושלים היה בשכונת קטמון,טלביה ,ליפתא דיר יאסין והאזורים שהיו קרובים לשטחי ההפקר ( השטחים המפורזים ) ,כזה היה מבנה מלון פאסט הערבי ( כיום מלון פנינת דן הנטוש ) ליד חומות העיר העתיקה ממול לבית העירייה , חברם של המשפחה סיפר להם על חדרים נטושים במלון, מובן שהוא הקדים אותם ובחר חדר מובחר לעצמו .

משפחת הברפלד נטשה את מחנה העולים אלנבי ותפסה חדר במלון פאסט, הבעיה העיקרית של הבאים למלון , הייתה שהציוד והרהיטים כולל הדלתות נשדדו בידי התושבים בסביבה ואלו שהקדימו אותם,אגדת המשפחה מספרת שהבן קאלו שהיה כבר מגויס לצבא היה מגיע לדירת הוריו לחופשות ונאלץ לישון על ארון ששימש כמיטה שהמשפחה מצאה במלון .

בעת שרותו בצבא חלה קאלו במחלת השחפת ושהה כמעט שנה בבית החולים אביחי במגרש הרוסים ,עד שהגיעה האנטיביוטיקה סטרפטומיצין שהביאה מזור למחלתו והוא שוחרר לביתו.

לבית המלון פאסט הגיעו להתגורר עולים ממרוקו ועולים מפרס שהגיעו מקרבת הגבול הרוסי ודיברו גם רוסית, תנאי המגורים הפכו לבלתי נסבלים כאשר החלו הלגיונרים בשנים 1952-3 בצליפות יום יומיות על המבנה שהיה מרוחק כמאה מטר מהחומות, מצב מפחיד זה גרם למשפחה לחפש מגורים חילופיים .

מעט על גלגולו של מלון פאסט

מלון פאסט שהוקם בשנת 1891 על אדמות הכנסייה הארמנית , מול חומות העיר העתיקה ומול מנזר נוטרדאם, המלון תוכנן שישמש כאכסניה לצליינים שהגיעו לביקור בעיר העתיקה את המבנה בן השלוש קומות וכמאה חדרי האירוח ,תכנן האדריכל הטמפלרי תיאודור זנדל , שגר ברחוב עמק רפאים מספר 9 הבית עם האריה מעל לדלת , בעת תכנונו זנדל ניצל את מלא השטח לבניית המבנה ואף הוסיף חצר פנימית עם גינה למלון,אלמנט קישוטי שבו הרבה להשתמש זנדל היו העמודים המסוגננים לתמיכה בין הקומות.

בקומת הקרקע של המלון שוכנו חנויות ואפילו בית הדואר האיטלקי ,אחד מששת סוכנויות הדואר שפעלו בתקופה העותומאנית בירושלים, שנסגר ערב מלחמת העולם הראשונה בפקודת התורכים,החידוש העיקרי והחדשני היה הכנסת צנרת מים לברזים בחדרי המלון ואמבטיות עם מים חמים בחלק חדרים, עוד הוסיף זנדל מערכת הסקה ברחבי המלון ובחדרים.

כאשר הוקם המלון הוא נקרא מלון הווארד , לאחר מכן מלון דו פארק עד שנרכש בידי הטמפלרי אברהם פאסט בשנת 1909 ,ששינה את שמו למלון פאסט ,ערב מלחמת העולם הראשונה שוכנו במלון קצינים מהצבא העותומאני ויועצים גרמניים שבאו לעזור לצבא התורכי במלחמתו כנגד הבריטים,לאחר המלחמה כאשר גורשו הטמפלרים מארץ ישראל למצרים כדין אויבים מגרמניה ,הועבר המלון לתפעול ידיים בריטיות ונקרא מלון אלנבי.

כאשר חזרו הטמפלרים מהגלות בשנת 1929 חזר המלון לידי משפחת פאסט והוא חזר לניהולה של המשפחה, בשנות השלושים שימש המלון כקונסוליה הגרמנית ,ערב מלחמת העולם השנייה שוב גורשו הטמפלרים לצמיתות מארץ ישראל והמלון הפך לאכסניה ומועדון לחיילי הצבא הבריטי מאוסטרליה,בהמשך עבר לניהול האכסניה ומועדון החיילים לניהולה של הכנסייה הסקוטית שמרכזה בירושלים נמצא עד היום בכנסייה הסקוטית ליד תחנת הרכבת הישנה בירושלים.

לאחר המלחמה ננטש המלון ונותר בודד אל מול חומות העיר העתיקה , למבנה הנטוש שנבזז בידי תושבים ירושלמיים, הגיעו עולים חדשים חלקם בהכוונה חלקם בפלישה , שכנו בו עולים מפרס מחלק הקרוב לרוסיה כך שחלקם הגדול דיבר גם רוסית, חלק מהמשתכנים היו מהעלייה המרוקאית וחלקם עולים חדשים מאירופה.

מצבו של המבנה המשיך להידרדר , בנוסף לירי מסיבי של חיילי הלגיון מעבר לחומות העיר העתיקה הסמוכים על מבנה המלון בשנות החמישים , גרמו לעזיבה ונטישה ולעליית העזובה , המלון נותר נטוש עד שנת 1967 ,שאז הוחלט להרסו דבר שבוצע בשנת 1975 , על חורבותיו הוקם מלון פנינת דן שהמשיך במזלו הרע וננטש גם הוא ומחכה כיום לגואל חדש.

התחנה השלישית בהתיישבותה של משפחת הברפלד בירושלים

בעת שגמלה החלטת המשפחה לעבור למקום מגורים אחר, עלה הרעיון בזכות שיחה עם מכרים מיוגוסלביה ,להשתכן במנזר רטיסבון ברחוב הנגיד בירושלים,כיוון שמנזר רטיסבון היה חסר תלמידים לקראת מלחמת השחרור ובזמן מלחמת השחרור ( כיוון שהם הגיעו מהעיר העתיקה ומהגדה המערבית ) נאלץ ראש המנזר להשכיר חלק משטחי המגורים במנזר על מנת להשתמש בכסף הזה לתחזוקת המנזר , מהעדר הכנסות אחרות והפסקת התרומות שהגיעו מראשי הכנסייה באירופה.

אל ראש המנזר באותה העת יוסף שטיאשני ,יהודי מומר ממוצא הונגרי , פנו יהודים ונוצרים וביקשו לשכור חדרים ששימשו למגורים כפנימייה את התלמידים שעזבו ,חדרים אלו היו ללא מקור מים בתוכם וללא חדרי שירותים בחדרים וכמובן ללא חדרי אמבטיות , בכול קומה משני צדדי גרם המדרגות היו שני תאי שירותיים לשימוש המשתכנים מסגנון קליעה בול , בשנות החמישים חיברה העירייה קווי מים זורמים למנזר שעד אז השתמשו הנזירים בבור המים לצרכיהם.

הסיפור שמכרו ליוסף שטיאשני העולים ,היה כי הם בתקופת מעבר לירידה מהארץ ולכן הם מחפשים מגורים זמניים עד שיעזבו, תנאי הקבלה הראשונים בהעדפה המתוקנת של יוסף שטיאשני היו להיות עולים מהונגריה של המשתכנים ,או לפחות ידיעתם את שפה ההונגרית .

כאשר חבריהם של משפחת הברפלד ,סיפרו להם על דירתם ,שהם עומדים לעזוב במנזר לטובת ירידה לאוסטרליה בעוד מספר חודשים , קפצו בני המשפחה בעוז על השלל, לפגישה עם ראש הכמרים יוסף שטיאשני הגיעו הבן קאלו ואמו שדיברה הונגרית, לפגישה זאת הביאו ספר אומנות הונגרי ( קולטורה ) לשימון האישור ,בתחילה סרב הכומר לבקשה ,אך אחרי שבועיים היא אושרה.

אל המבנה שכבר התגוררו בו מספר משפחות נכנסה משפחת הברפלד בשנת 1935 ,הם קבלו חדר ששימש כספרייה בקומה השנייה ,ללא מים זורמים בחדרים , בשכירות של 15 לא"י ,שכללה גם שימוש בברז המים הציבורי בשירותים וחשמל ,כמובן שבתוך חדר הספרייה שקבלו נדרשה המשפחה לבנות מחיצות על מנת ליצור חדרים ומטבח לבישול .

בשנת 1953 הוחק בישראל חוק הגנת הדייר על מנת לשמר זכויות של משתכנים בדירות ששולם עליהם דמי מפתח , זכתה משפחת הברפלד להגנת החוק ולכן אין המנזר יכול להוציא אותם ממקומם עד יום מותם ,שאז חוזר הרכוש לידי הכנסייה .

משפחת הברפלד מתגוררת עד היום בדירתם בקומה השנייה של מנזר רטיסבון ומקיימת יחסי שכנות טובים עם דיירי המנזר המשמש כיום כבית ספר לכמורה

אגדה ירושלמית מספרת : כי בשנת 1922 הוצא מכתב מאת בית העיוורים לקק"ל על מנת שיוקצע מגרש מתוך האדמות שנרכשו בעבור הקמת שכונת רחביה ,להקמת בית חינוך לעיוורים במגרש מאחורי מנזר רטיסבון, התשובה שנתקבלה מספרת כי אנשי הקק"ל שרכשו את השטח הודיעו למוסד העיוורים ,כי המגרשים חולקו ולא נותר מגרש להקצאה בעבורם.


 
 
 
בניית אתרים - שרקור