דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

יפו 31 חצר פיינגולד סיפורו של שלמה בן דוד פיינגולד

 

שלמה פיינגולד יהודי שנולד ברוסיה בשנת 1865 היה בעל דרכון רוסי, יהודי שלמד בישיבת וולוג'ין ברוסיה,  בגיל עשרים היגר לאנגליה שם עבד בבית הדפוס של כת יהודים מומרים בשם " בני ישראל הבריטיים " שעיקר אמונתה הייתה שמוצא היהודים הבריטיים ,הוא בעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל, כיוון שעיקרי משנתם מצאה חן בעיניו המיר את אמונתו באמונה החדשה, למרות שיש הטוענים כי לא עשתה פעילות מיסיונרית לכת אלא ניסתה פשוט להגדיל את מספר מאמיניה , אך חלק ממאמיניה היו נוצריים שהאמינו בביאתו מחדש של ישו כשם שינם יהודים בבואו של המשיח .

שלמה פיינגולד מעולם לא הצהיר כי המיר את דתו לנצרות והמשיך לטעון כי הינו יהודי המאמין בעקרונות הכת, בשנת 1888 באנגליה נישא לאישה נוצרייה ממוצא סקוטי בשם אליזבט קורוויל ששמרה על אדיקותה כנוצריה עד מותה, ,היא הייתה בתה המאומצת של מרגרט פלמר ,אישה עשירה ואשת ציבור ידועה באנגליה,לבני הזוג לא היו ילדים ,  מרגרט פלמר הפכה לשותפתו בעסקים בארץ ישראל של שלמה פיינגולד ,  כיוון ששלמה פיינגולד המיר את דתו הוא לא היה אהוב בידי היהודים הדתיים שראו בו אויב

בשנת 1985-6 עלו שלמה פיינגולד ,אשתו אליזבט ואמה המאמצת מרגרט פלמר לארץ ישראל בדרכם התעכבו בפריז ושם הוציאו את העיתון " האמת " שבו בטא את דעותיו המומרות החדשות כיהודי מומר בערכי הרעיון של "בני ישראל הבריטיים".

לאחר שהתיישבו בירושלים גרו בני הזוג והאם החורגת בבית אחד, אשתו מיעטה להופיע בציבור ובדרך כלל הופיע שלמה פיינגולד בציבור בלוית שותפותו לעסקים מרגרט פלמר האמידה ,בתחילה ניסה להגיע לליבות היהודים החרדיים בעיקר בני המזרח הספרדים בהשתתפות כספית בהקמת בית הזקנים לזקני הספרדיים,בתרומות לנזקקים יהודיים ופתיחת כיתות לימוד לילדים , אך החשדנות כלפיו כיהודי  מומר המשיכה לחלחל,שלמה פיינגולד רכש אדמות נוספות כמו האדמה שעליה הוקם בית הזקנים הספרדיים בתחילת רחוב יפו, האדמה נקנתה ממנו בידי חיים ולירו לצורך הבנייה .

סיפור עסקיו של שלמה פיינגולד בעיר ירושלים

בשנת 1898 רכש פיינגולד שטח אדמה מידי הכנסייה הארמנית,שעליה  הקים את בית פיינגולד ברחוב יפו אל מול מגרש הרוסים ומטה הבולשת האנגלי ,מבנה בן שלוש קומות בצורת האות וו העברית, שבכול קומה היו שנים עשר חדרים בחצר המבנה לכוון נחלת שבעה שתל גן נוי וורדים ,על שער המבנה חרט את הסמל מגן דוד בצמוד לכתובת שמע ישראל , עוד חרט על אחת מאבני המבנה את המשפט על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים .

המבנה שימש הן לעסקים חלקם שלו ,העסקים מוקמו בחלקם בקומת הקרקע והדירות העליונות יועדו למגורים , במבנה היו 27 חנויות ודירות על מנת לשבור את התנגדות היהודים להתגורר במבנה הוא השכירם במחיר מוזל ובתשלום חודשי בניגוד למקובל של תשלום לשנה מראש בעבור השכירות, בשנת 1909 נפתח במקום בית הדפוס המצפה שבו הודפסו חלק מהעיתונים שפעלו בירושלים כולל עיתונו של בן יהודה הצבי,שי עגנון ברוח המתנגדים לחצר פיינגולד, קרא לבית "בית המשומד " והרחיב את הנושא בעת שכתב את הספר תמול שלשום שבו גיבור הספר התגורר בבית פיינגולד. 
 

רופא השיניים מנחם מנדל סוסניצקי בשנת 1900 , מודיע לקהל הירושלמי על פתיחת ביתו ועסקו בחצר פיינגולד בהודעתו משבח את טיב עבודתו ובמיוחד מציין את ידיעותיו בנושא השיניים התותבות שעת הפתיחה של מרפאתו בשחר .

המבנה בן שני האגפים לכוון מזרח ומערב, הכניסה למבנה המזרחי הוליכה לפרוזדור מאורך שהתרחב ונפתח לשני שלוחות בעלו תקרת מקומרת, מעליו היה היו דירות למגורים ואולם אשר שימש את מפעל הממתקים של משפחת חביליו ,אולם זה שימש כמקום מסתור ומקום לאיסוף מודיעין על מבנה הבולשת הבריטית בירושלים ולפעולת פיצוצו בידי אנשי האצל בשנת 1945 .

קומת הקרקע שימשה בעבר למפעלים וחנויות משמשת כיום למסעדות שצמחו במקום כמו פטריות לאחר הגשם, כיוון שצורת החצר היא מבנה מלבני המקיף חצר כאשר בני אגפיו המזרחי והמערבי ממוקמים יציאות אחת לכניסה מרחוב יפו והשנייה יציאה לשכונת נחלת שבעה .

בפועל אגפי המבנה הוקמו בראשונה האגפים המזרחי והצפוני והדרומי ,האגף המערבי הוסף לאחר מכן ,בקומה השנייה מעליהם היה ממקום אולם שנקרא אולם פיינגולד ,או בשמו השני אולם קלבר, בהמשך הושכר האולם לאחים מטטא שפתחו בו בשנת 1908 אולם ראינוע אך הוא שימש גם כאולם הצגות ,ערבי תרבות לאגודות ומפלגות  ואולם נשפים לקולטורה וקציני צבא , האגף המערבי שנקרא בית הסולל הכיל את דפוס הסולל ,שבו הודפסו העיתונים הצבי ודואר היום .

לאחר שהסתיימה בנייתו של המבנה העלה שלמה פיינגולד את אביו לארץ ישראל ושיכן אותם בבית בשכונת נחלת שבעה הסמוכה , בשנת 1900 העלה את אחיו יצחק אייזק פיינגולד לארץ ישראל ואת יתר בני המשפחה ואחיו ואף עזר להם כלכלית להתקיים, האח אייזיק ניהל את עסקי אחיו תחילה בירושלים ולאחר מכן בתל אביב .

במבנה שבנה בשנת 1902 פתח שלמה פיינגולד ,חנות לממכר בגדים בבית פיינגולד מול מגרש הרוסים בחנות נמכרו בגדים מוכנים לגברים נשים וטף ,כמו בבית המסחר נמכרו בדים וחייט אומן יושב ותופר בגדים על פי הנדרש , בשנת 1912 נפתח בקומה השנייה במבנה ראינוע שבו הוצגו סרטים של חברת האחים פטה, הראינוע הוקם לאנשי ירושלים ובאולם נערכו כינוסים והרצאות שונות , שנה לאחר מכן השכיר את האולם לאחרים  .

בשנת 1925 נמכרה חצר פיינגולד ל ויניפרד ווטרס גטלינג, לאחר המכירה החליפה החצר את שמה לחצר בית גטלינג, חלק מהנמנה הושכר למוסדות ציוניים ולמפלגות ,אפילו מערכת העיתון דואר היום השתכנה במבנה .
אגדות ירושלים של זקני העיר משנת  ,מספרות כי גברת ל ויניפרד ווטרס גטלינג , הרוכשת החדשה של חצר פיינגולד בשנת 1925 , שהייתה עשירה אנגלית ובעלת מחשבות  מיסיונריות הזויות,גברת לויניפרד ווטרס גטלינג קבלה בשנת 1928 חזיון שמימי מיסיונרי באחד הלילות , ( יש הטוענים כי ירדה מדעתה ) האוסר עליה להשכיר את הקומה השלישית של בית פנגולד,בקומה השלישית ששטחה היו של כשלוש מאות מטר מרובעים , היו שנים עשר חדרי מגורים ואולם גדול, כך עמדה הקומה שתיים ריקה , וכול הפונים לבעלת המקום גטלינג על מנת שתשכירה קבלו תשובה שלילית.

העירייה התעלמה מן החיזיון השמימי והמשיכה לגבות מיסי עירייה על קומה זאת, כיוון שכך החליטה ל ויניפרד ווטרס גטלינג בשנת 1930, להרסה ולחסוך את המיסוי לקומה הריקה ששטחה היה שליש ממבנה פיינגולד,כך או אחרת את החצר מכרה בשנת 1937 לשותפים היהודיים גוט וחסידוף שהמשיכו להשכיר חדרים במבנה כולל מקומות לבעלי מלאכה כמו נגרים ( נגריית בראון ומסגריות) .

מעט עדנה חזרה לחצר בעת שהחלה הסאגה הירושלמית בשנות התשעים למסעדות ובקומת הקרקע של החצר נפתחו מסעדות מפורסמות שהחזירו מעט את הפעילות בחצר.

אגדת יצחק קומר אשר גר בחצר פיינגולד בידי הסופר שי עגנון
בספרו תמול שלשום של יוסף צצקס המספר את ספור העלייה השנייה בישראל  ,הלא הוא שי עגנון ,ששינה את שמו לעגנון לאחר שכתב את ספרו עגונות , בספר מקבלת דמותו הכלבית של הכלב בלק ,את סימבול האנשה דרך מבטו המלגלג על דמויות בירושלים במלחמת התרבות בין תושבי יפו  לתושבי ירושלים, במיוחד המודרניים והמתרחקים מן היהדות הצינית והשפה וכמובן מדמותה ההיסטורית של העיר .

הכלב בלק מקבל את התפקיד המשני בספור , בהצטרפותו לדמות הראשית בספור יצחק קומר שלאחר עלייתו לארץ התיישב בעיר יפו ומאס באורח החיים החילוני ועבר לגור בירושלים הדתית, כיוון שנתקלתי בדמות הכלב בסיפור, נזכרתי בביתו של הסופר בשכונת תלפיות ובסמטה הסמוכה לבייתו סמטת בלק.

 

ובכן מיהו הכלב בלק בספר תמול שלשום ,הכלב בלק חיי בירושלים וכמו שאר כלבי הרחוב שוטט הכלב ברחובות העיר והתבונן בעיני כלב על השינויים והחיים של התושבים בעיר בדרכו הכלבית המלגלגת.

 

הגיבור של הספר יצחק קומר ,עבד למחייתו על פי הספור, בשחזור וצביעת אותיות בשלטי הזיכרון ,שנקבעו על בתי ההקדשים ,שתרמו אנשים לקהילות בירושלים ,על מנת להנציח את שמם לעד ,כיוון שנותרו ללא ילדים והנצחת שמם ,יצר את התופעה של בתי ההקדש.

 

כאשר עבד הגיבור יצחק קומר על שחזור טבלת בית הקדש בשכונה הבוכרית ,נקלע לקרבתו הכלב , בבדיחות הדעת העביר מברשת על פרוות הכלב ורשם את המלה כלב, בדחני ירושלים טוענים כי קומר כתב על הכלב את המילים כלב משוגע .

 

נס הכלב על נפשו בשכונות ירושלים והטיל מורא על ילדי העיר ותושביה ,כיוון שצבעו השחור והכתובת שעל פרוותו הוסיפה מימד מיסטי של שד באמונות השחורות והפחדים הטבועים במסורת היהודית.

 

האגדה האורבנית הירושלמית לדמותו של הכלב מקבלת מימד נוסף בספור ,יש המייחסים לסופר לגלוג לתושבים המאמצים את תורת העולם הגדול בהחצינם את העולם היהודי המסורתי.

 

האגדה שנכתבה בידיו האמונות של הסופר מתארת את ביקורו של הכלב בבית הספר אליאנס ( במקום שהיום שוכן בו בניין כלל ומגרש החנייה של השוק שנבנה כיום כמפלצת)

עמד הכלב והתבונן בתימהון במראה התחריט של הידיים המשולבות בשער בית הספר שמתארות חברות וחוכמה .

 

כיוון שעמד הכלב מול השער יצא המנהל ענתבי של בית הספר אליאנס , לכלב על מנת לגרשו,כיוון שבבית הספר לימדו כשפת יסוד צרפתית ולא עברית והכתיבה של הצרפתית היא משמאל לימין,בניגוד לשפה העברית , קרא המנהל ענתבי את שמו של הכלב הפוך ובמקום המלה כלב שצבע עליו הגיבור קומר , אי לכך השם שיצא משפתי המנהל ענתבי היה בלק .

 

לגלוגו של הסופר שי עגנון לבית הספר ולשפתו הצרפתית ,בניגוד לשימוש בשפה העברית כפי שדרשו בני העלייה השנייה בישראל מובע בספור המעשה .

 

לספור הכלב בלק ,מוסיפים זקני העיר את ספור הפשקווילים והחרמות, שערכו אנשי מאה שערים ,בהשתמשם בגופו של הכלב ובהדבקת פשקווילים על זנבו וגופו , הכלב הפיץ את מחאתם, בעת שהסתובב ברחובות ובשכונות בעיר, ספור ידוע הוא הפשקווילים שהודבקו כנגד מנהל בית הספר למל שהנהיג את השפה העברית בבית ספרו בניגוד לרצונם של התושבים הדתיים.

ספור עיתון הצבי

בשנת 1909 לקראת חג הפסח רכש את עיתון הצבי,על מנת לספק לבעליו בן ציון בן יהודה גב כלכלי להוצאת העיתון, בתחילה הסכם היה לשנה אחת ,את העיתון רכש מידי בן ציון בן יהודה ( בן אב"י ) ,בהסכם המכירה התחייב שלמה פיינגולד להוציא את העיתון בכול יום מימי השבוע פרט לימי שבת וחג,העתון יודפס בדפוס מצפה ויהיה בעל פורמט גדול יותר במכונות הדפוס החדשות,בעת החתימה נתנה הזכות לפיינגולד להדפיס מהדורה מיוחדת בשעות אחרי הצהרים לידיעות מאוחרות וחדשות ואפשרות להדפיס את העיתון בשפות העברית,הצרפתית,אנגלית ויידיש (ז'רגוניה).

על התוכן העיתונאי ,יהיה האחראי הבלעדי עורך העיתון בן ציון בן צבי ,שלמה פיינגולד יהיה אחראי רק ,על הנושא הכספי וההפצה של העיתון,בהסכם זה הוחלט כי העורך אינו ראשי להתערב בנושא הכספי ובניהול העיתון ומאידך לא יוכל שלמה פיינגולד להתערב בתכנים, את המידע העדכני והמהיר לעיתון מבירות העולם ,יקבל העיתון בטלגרמות שישלחו בתחנה אלחוטית שיקים שלמה פיינגולד .

עוד התחייב שלמה פיינגולד לשלם לעורך לעוזרו , לעובדי המערכת ולעיתונאים ביפו ובקושטא את שכרם החודשי כול ההכנסות יוכנסו לקופת העיתון ובסוף החודש יערך מאזן ועל פי הרווחים הם יחולקו על פי ההסכם שנחתם בין הקונה לעורך .

אין לבטל את ההסכם בין השותפים , אך יש להודיע חודשים מראש לפני התפוגגותו של ההסכם בתום שנת החתימה ,ההסכם מוסיף כי לחידושו ואי הודעת התנגדות מאפשרת להמשיך ולהאריך את החוזה מעבר לשנה שעליו נחתם החוזה.

על החוזה כעדים חתמו : חיים ולירו, מרגריטה פלמר,שלמה עמר ומשה מונטיפיורי , כיוון ששלמה פיינגולד היה  מומר והפחד מפני פרסום בעיתון הצבי ליהודים להמיר את דתם גרם פחד זה לקומם עליו יהודים רבים בירושלים שאף ערכו הפגנה מול מערכת העיתון והדפוס ושברו את חלונות המקום , בתגובה פרסם העיתון את פרטי ההסכם על מנת להרגיע את החוששים מהרכישה של העיתון .

השותפות החזיקה כחצי שנה, אומנם תנופה כלכלית נבעה מפרסום מודעות של עסקיו של פיינגולד ומעצם הדפסתו בבית הדפוס מעלה של פיינגולד ,דבר שהוזיל את ההוצאות,יש הטוענים כי הסיבה לחיסול השותפות והעיתון ,נבעו מניסיונותיו של שלמה פיינגולד להתערב בתכנים בניגוד להסכם  בנוסף לגל ההתנגדות של יהודים כמו ראש התאחדות המורים קדיש יהודה  סילמן ומראשי המלחמה בהנחלת הלשון העברית בארץ ישראל בנוסף לסופרים ומשוררים יהודיים חיסלה את השותפות ועיתון הצבי חדל לפעול .

 חרושת השמועות עוד הוסיפה אש להתקוממות, בהפיצם כי שלמה פיינגולד המומר הוא בעליו של העיתון המיסיונרי " האמת " , אשר הפיץ בפריז עוד בטרם עלה לארץ בשנת 1896 ושם שבו בטא את דעותיו המומרות החדשות כיהודי מומר בערכי הרעיון של "בני ישראל הבריטיים".

העיתון "האמת "הופיע בשנים 1910-1914 בארץ ישראל, עוד טענו מתנגדיו כי ניצל את מצבם הכלכלי הירוד של תושביה התימניים של ירושלים והמשמשים כמוכרי העיתון , לאחר רכישת עיתון הצבי העביר שלמה פיינגולד את משרדיו למבנה העיתון ומשם המשיך לנהל את עסקיו המתרחבים .

כתגובה לחיסול העיתון ,פתחה משפחת אליעזר בן יהודה עיתון חדש בשם "האור"   ושלמה פיינגולד הוציא את העיתון המיסיונרי " האמת " , בשפות האנגלית הצרפתית והעברית עיתון "האמת " אשר הפיץ שלמה עוד בפריז עוד בטרם עלה לארץ ישראל ,בשנת 1896 ושם שבו בטא את דעותיו המומרות החדשות ,כיהודי מומר בערכי הרעיון של "בני ישראל הבריטיים", עיתון זה עד שנת 1914 ואז עבר לאלכסנדריה שבה שהה כמגורש עד לאחר המלחמה , העיתון נסגר בשנת 1916.
 

אגדה ירושלמית בשלהי מלחמת העולם הראשונה

ראובן זילברשטיין סוחר נייר , ציוד וסחורות ידוע בירושלים , שגר בשכונת זכרון משה בשנת 1917 ליד אחותו החזיק חנות ליד שער יפו ,החל להבין בשנת 1917 לקראת סיום המלחמה הראשונה, כי חוזהו לאספקה עם כוחות אוסטריה בחיל הלחימה התורכי ,עומד ללכת לאבדון,בתנאי הבריחה והנסיגה של הצבא התורכי עמד מתכון קבוע,קודם ברחו קציני הצבא הגרמני והאוסטרי בני הברית של התורכים במלחמת העולם הראשונה.

בנסיגה מכוון סיני של הכוחות התורכיים ,החלו להופיע מכוניות שהובילו את הקצינים האירופיים הופיעו ראשונות בעקבותיהם פמליות הקצינים התורכיים רכובים על סוסים ולאחר מכן כוחות חיל הרגלים .

בעת נסיגתם לירושלים של הכוחות האוסטריים, הם הקימו מחסן סחורות בבית פיינגוולד ומרפאה לחיילים פצועים, כיוון שהצבא בנסיגתו האוסטרי איבד את מערך השילומים שלו כולל כספים לספקים , כיוון שראובן זילברשטיין היה ידיד  לקציני בצבא האוסטרי, הוצעה לראובן זילברשטיין ,הצעה שיבוא וייקח חלק מן הסחורות שאוחסנו במחסן בחצר פיינגולד בעבור חובם לסחורה שסיפק להם בחוזה האספקה צבאי , שראובן זילברשטיין אחז כלפי צבאות הציר בישראל, ומהבנת של קציני צבא הציר כי מפאת חוסר מקום וממהירות הנסיגה של התורכים ובני בריתם לא יילקחו הסחורות בידי הצבא הנסוג.

הזדרז ראובן זילברשטיין שקיבל את ההצעה, להגיע לבית פיינגוולד בשעות הלילה בפחד נוראי , כי הוא עלול להיפגע בידי החיילים התורכיים, שהסתובבו ברחובות ופגעו בכול הנקרה לידיהם , מובן שבלילה קשתה בידו המלאכה להוריק את המחסנים ולהשיג עגלות ועגלונים להובלתם למחסניו .

הסחורות שאוחסנו בבית פיינגוולד ,כללו סחורה שהגיעה מאוסטריה דרך תורכיה, של סיגריות,גולש בפחיות שימורים ורום, כיוון שפחד שסחורה זאת תיבזז בידי כנופיות הערבים שהסתובבו ובזזו רכוש בכול מקום לקראת עזיבת הצבא התורכי בנסיגתם, כנופיות של בוזזים וגנבים הסתובבו ברחבי העיר ובזזו ללא הבחנה ציוד ממשרדים ומחנות צבא תורכיה אך בדרכם הנלוזה שדדו גם חנויות ועסקים פרטיים ובקיצור כול מה שניתן היה לקחת

למזלו התארגנות הבריטים לכניסה לעיר התמהמה , כך שיכול היה להתארגן להשיג עגלות רתומות לסוסים והחל לשנע את הסחורה שוות הערך לחובות הצבא לחדרים בבית לבית החינוך לעיוורים ומדוע לשם, כי מנהל בית החינוך לעיוורים שנוסד בשנת 1902 ונוהל בידי חותנו נחום נתינזון שנשא את בתו רייזה .

קצינים במפקדת הארטילריה האוסטרית בבית לחם, הציעו גם כן  לראובן זילברשטיין להגיע ולקחת כתב ערבות בעבור חובם לאספקה שסיפק להם אך לא שולמה תמורה בעבורם, האגדות מספרות כי לאחר המלחמה נסע זילברשטיין לגבות את שטרי החוב משלטונות אוסטריה בווינה וקיבל נדה , הניירות לא היו שווים את הכתוב עליהם כולל שטרות הכסף שהיו בידיו.

בשלב הסופי של הנסיגה התורכית יצא ראש העיר חוסייני עם משלחת מחברי הבלדייה ונכבדים להגיש כתב כניעה לקציני הכוח הבריטי שנכנסו לירושלים ליד בית הזקנים בסוף רחוב יפו ליד כיכר אלנבי מעל תחנת אגד החדשה בירושלים ,

בעת שהחל קהל האזרחים להתקהל והתערבב בין החיילים הבריטים ,פנו החיילים הבריטיים שהיו בתקופה ארוכה בלחימה וחסרה להם אספקה של סיגריות ומשקאות , כיוון שבמחסניו של ראובן היה מלאי של סיגריות וסחורות ,שקבל מהחיילים האוסטריים ,החליט כי הגיע זמן העסקים עם השליטים החדשים במתכונת של יזמות זעירה .

ראובן גייס למלאכת המכירה של הסיגריות קבוצה של צעירים העמיס עליהם שקים מלאים בחפישות סיגריות תורכיות מהמלאי במחסניו ושלח אותם למכור לחיילים ,ילדים אלו מכרו את הסיגריות קבלו כעשירית מסכום המכירה ,ילדים אלו חזרו קבלו עוד סחורה וחזרו לסבב נוסף,חיילים בחיל המשלוח החלו להסתובב בין החנויות על מנת לקנות סחורות ומזכרות /
 

עוד מאגדה משלהי מתקופת גרוש הבריטים מארץ ישראל

מהמרכז המסחרי ממילא עבר מפעלו של חביליו לבתי פיינגולד שנבנה בשנת 1895 בידי משפחת המומר היהודי שלמה בן דוד פיינגולד ואשתו מרגרט פאלמר בעלת ממון רב , מפעל הממתקים החלבה והשוקולד מוקם בקומה השנייה של המבנה באולם גדול בין דירות מגורים,שחלונותיו פנו לכוון מבנה הבולשת הבריטית (המבנה מצד שמאל לרחוב העולה למגרש הרוסיים), בעת שחבלני אצל פוצצו את מבנה הבולשת בשנת 1945, הם חזרו והתחבאו בבית החרושת .

עסקיו הנוספים של שלמה פיינגולד

בשנת 1907 הפך משה פיינגולד לסוחר בפנקסים לבעלי עסקים מיבוא ומהדפסה בבית הדפוס ירושלמי,במקביל בחנות ניתן לרכוש מיטות שיובאו מאנגליה ומצעים וכלי מיטה מיובאים,אך המוזר ביותר היה מכירת ויבוא מוטות ברזל לקורות ברזל ששימשו ליציקת תקרות בבתים .

במגמת המסגרות הברזל והמכונות בין התלמידים הראשונים היה אהרון ברזני תושב ירושלים,אצל המנהל אלברט ענתבי בכי"ח ירושלים, לאחר שסיים את לימודיו במגמת הברזל נשלח על ידי רשת כי"ח לפריז שם למד בבית הספר למורים של הרשת את הוראת המסגרות , לאחר שהייה של מספר שנים חזר לארץ ושימש מורה ללימוד ענף הברזל והמכונות של כי"ח בירושלים, שם עבד כמורה כשנים עשר שנים.

כאשר החלו להתמעט הכספים שהגיעו מהנהלת כי"ח פריז , החלו תלמידים שנתמכו בדמי הלימוד והמגורים בפנימייה מבית הספר לעזוב , בית הספר למקצועות החל סובל מירידה בכמות התלמידים , בשלב הזה החליט אהרון ברזני לנטוש את ההוראה בבית הספר בשנת 1909 ולחתום חוזה עם שלמה פיינגולד , יזם ירושלמי ויבואן של מוטת ברזל וקורות ברזל להקמת מסגריה ומפעל לברזל בירושלים .

בנוסף לעסקי הברזל החל בשנת 1910 שלמה פיינגולד לייבא ולמכור מלט בבית המסחר שלו , בשנת 1927 הוציא לאור שלמה פיינגולד מילון לשפות עברית,אנגלית וצרפתית ,עקב היותו דובר את השפות והצורך למילון כזה , המילון נכתב באותיות לועזיות .

ספור העיר עפולה

בשנת 1925 הגיע שלמה פיינגולד ואשתו ,לטקס הנחת אבן הבנייה להקמת מרכז מסחרי בן שתי קומות בעיר עפולה שאורכו לנעלה ממאה ועשרים מטר , כאשר הגיע לעיר סיפר שלמה פיינגולד כי הוא מוצא בעיר אפשרות עסקית טובה ולכן יבנה גם את בית הדואר ומבנה המשטרה בנוסף לחמישה בתי מגורים פרטיים שהוא בונה בעיר על השטח שרכש.

בעת הביקור הוא נפגש עם פרנסי העיר שציינו בפניו את הצורך בהקמת בית ספר בעיר לאחר השיחה הבטיחו בני הזוג פיינגולד לעזור בבניית בית ספר בעיר , לצורך זה מסרה חברת קהילת ציון שטח אדמה של כעשרה דונם שבו החלו בזמן קצר להניח את היסודות למבנה.

בשנת 1927 פתח שלמה פיינגולד את בית הראינוע ( קולנוע) אביב ,בקומה השנייה של מבנה המסחר שבנה  בעיר עפולה, מבנה בן כאלף מאתים מטר מרובע בכול קומה , האולם אמור לשמש גם כתיאטרון ובית אופרה, שלמה השקיע סכום רב להקמת אולם הראינוע שהפך לשיחת היום בעמק יזרעאל ומקום משיכה לתושבי הסביבה .

בנוסף בשנת 1927 הסתיים הקמת בית המלון בעפולה שהקים שלמה פיינגולד, שהיה אמור לספק מקום לינה לעוברים בדרך לעבר הירדן ולסוריה בית מלון זה היה מיועד גם לנופשים שיגיעו מרחבי ארץ ישראל לנפוש ולתייר.

המרכז המסחרי שנקרא בית פיינגולד הוזנח בעקבות פשיטת הרגל של שלמה פיינגולד והמבנה נרכש בידי האחים שניצר , בשנת המאורעות בשנת 1936 התגוררו במבנה חיילים בריטיים , לחלק מהמבנה נכנסה קופת חולים הכללית  , , כיוון שהמבנה הוזנח לאורך השנים ורק בשנים האחרונות עשתה העירייה מעשה ושיקמה את הרחוב והמבנה,

סיפור עסקיו של שלמה פיינגולד בעיר טבריה

בשנת 1927 שלמה פיינגולד ושותפתו מרגריטה פלמר ,הקימו את בית ההבראה הענק בטבריה ( הסנטוריום) שנקרא קן מרגוע אליזבטה ,אך בהמשך נקרא בית מלון  אלישבע בפינת הרחובות אחד העם וביאליק ,הבנייה נמשכה כשלוש שנים ,בבנייה הועסקו פועלי בניין יהודיים רבים,תחת הקבלנית סולל בונה,  מעל למבנה התנוססה כיפה בסגנון אוריינטאלי המבנה כלל שלושה אגפים , באחד מהם נבנה ראינוע שכלל כחמש מאות מושבים, בית הקולנוע משך את התושבים לבקר בו ,

בתקופה שבנה את בית המלון בטבריה , הכיר שלמה פיינגולד את אשתו השנייה ,יהודית שמחה שנדל , יהודיה בת רב אנגלי באנגליה ,לאחר שהסתיימה בניית המלון עברו שלושתם להתגורר במלון , בתחילה נהג שלמה פיינגולדלרכב במרכבתו בת הארבעה סוסים ולימים רכש מכונית מפוארת .

בניית בית ההבראה המלון הסתיים  לקראת הקיץ 1929 ,המבנה נחנך בחסות הנציב העליון הבריטי ,המבנה כלל מבנה בן שתי קומות חדרי אירוח ואולמות לכינוסים ואסיפות , לצורך איכלוס תיירות יהודית ונוצרית בטבריה הגיע שלמה להסכמים עם חברות תיירות להבאת תיירים ואורחים מארץ ישראל להתארח במלון, במתכונתו המפוארת פעל המלון כשנתיים .

במלון הוכנסה אינסטלציה להקמת מרחצאות ,לאחר ששלמה פיינגולד ושותפותו חתמו בשנת 1928  על הסכם עם עיריית טבריה ,לאספקת מים מינראליים מהמעיינות של חמי טבריה למרחצאות המלון קן מרגוע אליזבטה.

ספור תביעת המנדט כנגד מכירת מים מינראליים מחמי טבריה

לצורך הזרמת המים מהמעיינות חתמה העירייה בטבריה חוזה מכירת מים לארבעים שנה  עם חברה אמריקאנית שהביא ציוד רב ומשאבות מיוחדות על מנת להזרים את המים המינראליים ללקוחות שחתמו עמה על חוזה אספקה , לכן פרסמו השותפים בעלי המקום ברחבי העולם את מרחצאות בית המלון

מקרה מעניין היה תביעת שלטונות המנדט , שבשנת 1929 הוגשה תביעה משפטית לעיריית טבריה מטעם השלטון הבריטי בארץ ישראל, כנגד השימוש ומכירת מים מינראליים אלו שבאזור חמי טבריה לאנשים פרטיים , כול זאת על פי צו המלך המציין כי מים מינראליים הנמצאים בארץ ישראל הם רכוש המלך בידי נציגו הנציב העליון בארץ ישראל.

בעת המשפט עמד עורך הדין של עיריית טבריה וטען כי שלטון המנדט לא הגיש בצורה מסודרת מסמכים של קניין או שטר רכישה של האזור והמעיינות, המעידים על בעלות על השטח, כמו כן לא הגישה שטרי ערבות לתשלום דמי נזקים וכיסוי כספי עתידי באם יפסידו בפסיקת בית הדין לבסוף.

במשפט הועלתה השאלה האם במימי ארץ ישראל אין כמות מסוימת של מינראליים גם כן, נציג השלטון הודה שאכן זה כך , ואז נשאלה השאלה האם כול המים בישראל שייכים לפי צו המלך ,הנתבעים ציינו כי עצם התביעה גורמת נזקים רבים שהעירייה דורשת לשלמם מקופת השלטון המנדטורי.

עוד התברר במשפט כי בשנת 1922 ,בצו המלך הוענקה זכות לשימוש במימי המעיינות המינראליים לעיריית טבריה ,בנוסף לכך מעידים מסמכים כי במים אלו משתמשים בטבריה כבר עשרות שנים עוד מהתקופה העותומאנית, ( ראה בית המרחץ התורכי מאחורי מבנה חמי טבריה הישנה) .

לאחר ששקל בית המשפט את טענות הצדדים ,הוא דחה את תביעת הנציב העליון על פי צו המלך ואישר את חוזי המכירה של המים המינראליים  ולעיריית טבריה את זכותם לממש זכות מכירה זאת.

ספור סופו של מלון אליזבט

בניהול המלון נכשל שלמה פיינגולד , לאחר ששני השותפים הודיעו על פשיטת הרגל בשנת 1930 , נמכר המלון והם המשיכו לנהלו למרות זאת ,עד שנפטר בשנת 1935 ונקבר בטבריה כיהודי , על מצבתו חרטו את המשפט חלוץ נאמן לארץ ישראל וליושביה , גם בתל אביב נפתח משפט למכירת רכושם של השותפים ובית המשפט הוציא צו מכירת נכסים לרכושו בתל אביב ולהלן הנכסים :

לאחר מותו של שלמה פיינגולד בשנת 1935 בעיר טבריה ,נפתחה צוואתו של שלמה בן דוד פיינגולד ,לאשרורה על מנת לממש את נכסיו לתשלום חובות ולהוריש את היתרה לאלמנתו יהודית שמחה פיינגולד ושותפתו מרגריטה פלמר ויורשים נוספים קרובי משפחה .

לאחר שהמלון נמכר קרטע מעט ועמד סגור שנים רבות , כאשר הוחלט לשפצו הוא שינה את שמו למלון גינוסר אך גם הוא לא צלח , ונסגר שוב עד ששריפה כילתה אותו בשנת בשנת 2001 , לאחר השריפה הוקם מחדש ללא הכיפה כמבנה לשימור .

אשתו השנייה יהודית שמחה פיינגולד , המשיכה את חייה בעוני רב והתפרנסה מדוכן שהוקם עבורה בחצר בית המלון עד מותה בשנת 1953 , מרגרט פלמר עקרה לשכונת המושבה הגרמנית וחייה עד מותה בשנת 1944 בירושלים.

סיפור עסקיו של שלמה פיינגולד בעיר תל אביב

בעת שהחל להשקיע עם שותפתו מתילדה בנה שלמה פיינגולד עוד בתקופת השלטון התורכי  בשנת 1904 השותפים העתיקו אף את מגוריהם בחלק מהשנה לעיר תל אביב,כאשר רכשו את הקרקע במנשיה, הם בנו מספר בתי מגורים שנקראו בתי פיינגולד חלק מהבתים הושכרו כבתי נופש על שפת הים ובית מרחץ .

בסמוך לבתי פיינגולד ,הקימו השותפים את המלון פיינגולד "בלה ווסטה " (שפרושו יפה נוף ), מלון שהיה המלה האחרונה בפאר ונוחיות  , המבנה נבנה על חוף ימה של תל אביב לכוון מנשיה ביפו ,בבית המלון היה בית קפה מפורסם בזכות תזמורתו והגלידה אולם כינוסים והתארחו בו צמרת השלטון ועשירי העיר .

בהמשך הפך המלון למלון דירות שהשתכנו בו משפחות תיירים צרפתיים רבים לתקופות ארוכות, בשנת 1908 הושכר המלון לבעליו של מלון אמדורסקי בירושלים,שהוסיף למבנה את הקזינו ואולם הראינוע  .

בעת המלחמה הפך המלון למקום למגורי הצבא התורכי ולמקום כליאתם של הזרים בטרם גורשו מארץ ישראל בזכות היותם אזרחי מדינות שלחמו כנגד הממלכה העותומאנית,  לאחר הכיבוש של ארץ ישראל בידי הצבא הבריטי גם הם התגוררו במבנה המלון עד שעזבוהו , לאחר שעזבוהו נשכר המבנה ובתי פיינגולד בידי חברת קדם ששיכנה בהם את פועליה , את המבנה המשיך לנהל אחיו חיים של שלמה פיינגולד .

לאחר שגורש שלמה פיינגולד מארץ ישראל לאלכסנדריה , שלמה פיינגולד הביא עמו לאלכסנדריה את בני משפחתו ואחיו ,הוא פתח בה מכבסה שנתנה את שרותיה לבגדי הצבא האנגלי בעיר ,לאחר מכן פתח שוב את העיתון המיסיונרי "האמת ", שנה לאחר גרושו מארץ ישראל  מתה אשתו אליזבט .

כאשר הסתיימה המלחמה שב לארץ ישראל לעיר תל אביב ביחד עם מרגרט פלמר , הם החלו לבנות מבני ציבור ברחוב לילינבלום בתל אביב , הם בנו את בית הדואר מבנה בן שלוש קומות ומרכזיית הטלפונים של העיר תל אביב , בחלק השני של המגרש בנה את ביתו הפרטי  ביתם הפרטי המהודר,הוא בנה עוד שני מבנים בסמוך ,כאשר עבר הדואר לרחוב אלנבי בשנת 1930 ,הושכר המבנה לבנק עממית , המבנה עצמו קרס בשנת 1935 , אחיו פתח את בית החרושת לסיגריות אריאל .

בשנת 1921 הותקף המבנה ונבזז ונשרף בידי המון ערבי , לאחר זאת שימשו מרתפי המבנה למגורי אנשים ירודים והוא הלך ונהרס , חלק תושבי המרתפים פונו לשכונת נורדייה שנבנתה בתל אביב ,בשנת 1929 במאורעות שוב נפגע המבנה בידי המון ערבי ונפגע, אחיו חיים ( אייזיק) של שלמה פיינגולד ,שניהל את השלוחה התל אביבית והנכסים של אחיו שלמה , נהרג בשנת 1929 במאורעות ,בעת שיצא בראש קבוצת יהודים לחלץ יהודים שהיו במצוקה באזור תל כביר ושם מצא את מותו  .

חלק מהמבנה נהרס בנוסף בסערה בשנת 1935 , ואת היתרה רכש יהודי בשם יוסף קאשי שקיווה להקים במקום שכונת מגורים, בעת מלחמת השחרור שמשו שרידי המבנה כעמדה של האצל שהסתער ממנה לכיבוש העיר יפו, בשנת 1948 הגיע לסיומה סאגת המלון והמבנים שנהרסו בידי השלטונות בעזרת דחפורים.

לאחר מות אחיו והרס המבנה התרוששו השותפים והפיכתם לפושטי רגל אילצה אותם בצו בית המשפט למכור את שארית רכושם בתל אביב לכיסוי חובותיהם.

בעקבות פשיטת הרגל שלו ביחד עם שותפתו גברת מרגריטה  פלמר בשנת 1930 בתל אביב בית המשפט הוציא צו מכירת נכסים לרכושו ולהלן הנכסים :

בית ברחוב נחלת בינימין 96 בתל אביב בן שתי הקומות , בית ברחוב נחלת בינימין מס 71 בפינת לילנבלאום המבנה שהושכר לדואר, מבנה בית המלון זוסמנוביץ ברחוב לילנבלום 39 מבנה בן שתי קומות והבית ברחוב בלפור 33 , מגרש ברחוב רוטשילד.


 
 
 
בניית אתרים - שרקור