דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

ישראל תולדות מפעלי הגפרורים בארץ ישראל

 

תודה לעיתונות העברית בארץ ישראל ולזקני העיר שעזרו להכין את הכתבה
 
שנת 1923-4 מפעל נור בעכו

סיפור בית החרושת נור בעכו וחיפה

הצבור העברי בארץ ישראל , לא אהב ונלחם בעבור עבודה עברית במפעלים יהודיים בארץ ישראל,בתקופת המנדט ובמיוחד בשנת 1935 בעת שהתגברו ההסתות ומרד הסוחרים הערביים והצבור הערבי כנגד רכישת סחורות מבתי חרושת יהודיים .

בית החרושת נור הוקם בשנת 1923 במבנה עותומאני שנרכש  ,בידי בעלי הון יהודיים משפחת ויצמן מנהלו ואחד היזמים וייצמן יצחק  שנפטר בשנת 1959, המפעל נבנה כדוגמת מפעל לגפרורים שהיה בידי המשפחה בקובנה,  הבעלים הרופא יצחק ויצמן ,מהלוחמים במחלת המלריה ,ביחד עם דר מר ביסוד המעלה ,בטרם שינה את ייעודו בחיים ופתח את מפעל נור , המפעל הוקם גם בעזרת מחלקת המסחר בסוכנות היהודית, מיקומו והקמתו נקבע בעיר הערבית עכו .

מיקומו של בית החרושת נור

על פי האגדות מיקומו של מפעל נור נקבע בעכו ,כיום ברחוב בן עמי 31 ,כצעד נגד למלחמה של הצבור היהודי , לעבודה עברית בתנאי שכר ותנאים משופרים לעובדים .יש הטוענים כי ברצונו של המנהל ויצמן נראה הצורך לפתוח מקום שערבים ויהודים יעבדו יחדיו, אך קרוב לוודאי שמחיר הקרקע הזול ומחיר הזול של השכר לעובדים בעיר ,היו הסיבות היותר נכונות בבחירת המקום.

קווים לאישיותו של יצחק ויצמן מנהל נור

אורי צבי גרינברג פרסם בעיתון דבר בחודש מרץ בשנת 1927, במאמר שכתב חוויותיו והתרשמותו ממנהל חברת נור יצחק וייצמן ,בעת שנסע עימו ברכבת לנמל ,בדרכם להפלגה באוניה בדרכם לארץ ישראל ובעת ההפלגה לארץ.

כך כותב אורי צבי גרינברג : תלבושתו גרוטסקית גלותית,בעת שישבו לארוחה ביקש ממנו גרינברג חלק מהלחם שהיה על שולחנו והוא סרב לחלוק עימו בלחם, מחדר מגוריו באוניה התגורר לבד בציניות מוסיף גרינברג שמה פחד שאקח את כספו מארנקו,למרות זאת אין לשלול את תרבותו האישית.

מוסיף אורי צבי גרינברג אדם זה שפוחד לכתוב על קופסאות הגפרורים שלו את הכיתוב בעברית נור ,אלא כותב את הכיתוב בלועזית על תוצרתו,אדם שמחשיב את העיר עכו כעיר בחו"ל , מוסיף גרינברג ,שוכח ויצמן שהעיר עכו נמצאת בציון ולמרות זאת ,אנו הצרכנים איננו שווים בעיני בעל הבית.

פרסים שזכה בית החרושת נור

בעת שנערך יריד האביב לתוצרת הארץ ,במרכז התערוכות בתל אביב בשנת 1926 ,בחסות סגן נציב המחוז קמפל ,זכה מפעל הגפרורים נור במדליית זהב על תרומתו למשק בארץ ישראל, בשנת 1929 בהשתתפות בתערוכה התוצרת העברית זכתה חברת נור במדליית כסף מידי הנציב העליון בעבור ביתנה, שבו הוצג דגם כפר ערבי ומסגד ,שנבנו מגפרורים בידי האמן חיים ארביס, גם בשנת 1932 זכתה נור בתערוכה בחסות מושל המנדט במדליית זהב ואילו בשנת 1946 פרסמה החברה כי היא עוברת ליצור גפרורי שעווה במקום גפרורי עץ.

מבנה בית החרושת שנרכש ,היה מאבן בן שתי קומות ,שנבנה בימי השלטון התורכי,במרתף המבנה נחצב בעת הבניה בור מים לאיסוף מי גשמים , כיום נמצא המבנה המוזנח ברחוב בן עמי 31 בעכו ,בבית החרושת הועסקו כמאה עובדים ששכרם נמוך, אלא שהנהלת בית החרושת נור נקט בהעדפה של העסקת המגזר הערבי בחלקים גדולים אל מול מספר העובדים העבריים מלכתחילה ( אולי בניסיון לצמצם את ההוצאות) , בית החרושת ייצר כארבעים ארגזי גפרורים לשבוע עבודה באותה תקופה .

בניגוד לחברות והמפעלים האחרים היהודיים ,שפעלו באותה תקופה ,באזור עכו ואזור נחל נאמן ,מפעלים אלו העסיקו מתוך אמונה בסיסמא של עבודה עברית, רק פועלים עבריים מפעלים כמו : תובל, מפעל הסבונים סבוניה, בית החרושת למרצפות ,בית החרושת שמן ובית החרושת לקופסאות.

אחת הטענות של העובדים בבית החרושת נור ,היו כנגד תנאי העבודה ,במיוחד במחלקת הגפרייה ,אשר בה הטבילו את ראשי הגפרורים בגפרית וחומרי הצתה ובתוספת הגפרורים עצמם הוטבלו לאחר מכן בפרמין למניעת הרטבה, שהכלי שבו אוכסן חומם באש מתחתיו והפיץ גם כן חומרים מסוכנים לנשימה.

מחלקות אלו במפעל נור , לא הוכנסו לחדרים מופרדים ,אלא היו באולם הכללי של המפעל כמו החברה לא סיפקה ציוד בטיחות לעובדים ,כולל מסכות למניעת פגיעה בריאותיהם, חומרים אלו מהגפרייה שהתפזרו בחלל המפעל ,גרמו לעובדי המפעל לנשום אויר שאינו נקי אלא מזוהם .

עוד טענות שהעלו העובדים כנגד מנהל המפעל היה בהעסקת ילדים צעירים ערביים כעובדים במחלקת האריזה של הגפרורים לתוך הקופסאות ,בנוסף למכונות האוטומטיות שהיו במפעל לאריזה , נושא זה של העסקת ילדים בלילות ,הובא לבית המשפט בשנת 1944 ועל החברה הוטל קנס כספי בגין העברה הזאת.

כתוצאה מתנאי השכר הנמוך והעבודה בתנאים קשים ,פרצה בשנת 1927 שביתת עובדים ועל מנת שמר ויצמן המנהל יוכל להיכנס ולצאת מהמפעל נדרש ללוותו משמר שוטרים, גם להוצאת כשמונים ארגזים של סחורה מוגמרת למכירה בשוק , נדרשו שוטרים לאבטחה בעת שהסחורה המוגמרת הוצאה מהמחסן .

השביתה כללה מעצרי עובדים בעקבות מחאתם , העיתונות שפכה אש וקיטור על מנהל המפעל והזכירה לו כי המפעל הוא בארץ ישראל ולמרות רצונו להציג את המפעל כמפעל פרטי מוטב לו שיזכור ,שמי שסייע לו בהקמתו היא הסוכנות היהודית .

לאחר שמנהלי המפעל ובעליה עברו את השביתה הם החליטו למכור את הבעלות בשנת 1928 לחברה שוודית העולמית לגפרורים חברת טרסט , המנהל ויצמן יצחק נשאר לנהל את החברה בעכו.

חברת הגפרורים טרסט השוודית רוכשת בית החרושת אור לגפרורים

חברת נור בעכו ,נרכשה בידי חברת הגפרורים העולמית השוודית טרסט בשנת 1928 , הבעיה של חברת נור העיקרית בבעלות החדשה של החברה השוודית , הייתה כי בעיני הערבים חברת נור הייתה בעבר בבעלות יהודית, למרות שבעת שרכשה את החברה , חברת טרסט השוודית פנתה לקהל הצרכנים הערבי, היא החלה להעסיק בעיקר פועלים ערביים,צעד נוסף הייתה הורדת המחיר לארגז קופסאות גפרורים בשנת 1929 לאחד עשר לא"י לסוחרים הערביים והשארת המחיר של 14 לא"י לסוחרים היהודיים .

צעדים נוספים היו : הדפסת תוויות בערבית על קופסאות הגפרורים לקהל הערבי,מינוי סוכנים ערביים לסחורה ומתן להם מחירים נמוכים לתוצרת על מנת להתחרות במחירי השוק ובשני המפעלים הערביים בשכם ובנצרת ,בנוסף הדגישו לאורך כול הדרך מנהלי המפעל והסוכנים כי המפעל בבעלות אירופאית ואיננה בבעלות יהודית, על מנת לצמצם את העוינות הערבית כלפי הסחורה ממפעל נור.

בשנת 1929 החלה תחרות לחברת טרסט בעלת בתי החרושת לגפרורים בארץ , סיטונאים ויבואנים מארץ ישראל ,החלו להביא ארגזי גפרורים מרוסיה ומכרו אותם בשנים עשר לא"י ,( למרות שרק המכס היה כעשרה לא"י לארגז),סיטונאים אלו הסתפקו ברווח זעום ובלבד שיתחרו בענק השוודי ובחברת נור מעכו, כתוצאה מכך הוריד התאגיד השוודי טרסט בחברות נור ואור את מחיריו לעשרה לא"י לארגז גפרורים.

הצבור היהודי בארץ ישראל ,החל להחרים את תוצרת מפעל נור ,מהסיבות : שהפועל היהודי נושל ממקום עבודתו בבית החרושת נור ומן הסיבה שהציבור היהודי ,משלם מחיר גבוה יותר בעבור הגפרורים של נור, לעומת הצרכנים הערביים בארץ ישראל, סיבות אלו גרמו להופעת בתי חרושת עבריים חדשים ונוספים בארץ ישראל .

בית החרושת לגפרורים אור

28.6.1929 עיתון דבר , כותב על פתיחת בית חרושת קטן בשם אור ליצור גפרורים בין פרדסי שכונת סלמה בתל אביב, את בית החרושת הקים מנהל העבודה של בית החרושת גבורה לגפרורים בשותפות עם שני בעלי הון בארץ ישראל, בית החרושת אור החדש נפתח על מנת להתחרות בבית החרושת נור החיפאי.

כיוון שחברת טרסט השוודית שהייתה הגדולה בעולם ביצור גפרורים ובהמשך בעלת חברת נור בעכו בארץ ישראל ,שאותו רכשה מבעליו ויצמן היהודי בשנת 1928 , מצאה כי מבחינה רווחית מסחרית משתלם לעסוק במסחר הגפרורים בישראל , החלטותיה המסחריות היו להתבסס בישראל כמותג מוביל ,לכן רכשה את חברת נור ליצור גפרורים מעכו , ומרצון לסלק מתחרים מהשוק רכשה החברה , גם את הבעלות על מפעל אור בשנת 1929 , מיד בתחילת דרכו ושילמה משכורת חודשית קבועה למנהליה ובעליה הישנים .

בתחילה בית החרושת אור ייבא את התוצרת המוגמרת מחו"ל וארז את הסחורה בקופסאות הגפרורים, כול זאת בציפייה לקבלת מכונות ייצור הגפרורים ,במפעל הועסקו בתחילה ארבעה עובדים ערביים ובמהרה עלה מספר העובדים לשלושים יהודים וערבים .

החברה השוודית טרסט ,רכשה בנוסף את מפעל גבורה, ליצור גפרורים של קבלין שפעל בנווה שאנן תל אביב, אך עמד ממלכתו עקב קשיים כספיים, כאשר רכשה החברה השוודית את המפעל , נחתם בחוזה כי בעל המפעל קבלין ,לא יפתח בית חרושת מתחרה ליצור גפרורים ובנוסף יקבל משכורת חודשית קבועה בכול חודש.

על תהליך היצור והמכירה במפעלי בתי החרושת ,הופקד פקיד של משרד המכס במנדט על מנת למנוע הברחות ומכירות בשוק השחור, גם מחלקת הבריאות במנדט הוכנסה לתמונה על מנת לתת לעובדי המפעל ,תנאי עבודה משופרים של חדרי רחצה וחדר ארונות וחדר אוכל לרווחת העובדים.

המשך ספור מפעל נור

בשנת 1939 בעת המאורעות של הערבים כנגד היהודים , הועסקו במפעל כמאתיים ערבים וקרוב לעשרים פועלים יהודיים,החל הפקיד הראשי של המפעל פרידמן בהנהלתו של וייצמן יצחק מנהל המפעל ובעליו , להצר את צעדיהם של העובדים העבריים בפיטורי חלק מהם ובהורדת משכורתם כך שלעובדים לא נותרה ברירה אלא לעזוב,עיקר הטענות של הציבור היהודי בארץ ישראל הייתה כיצד מפעל שהוקם בכסף יהודי ונתמך בידי הסוכנות מאפשר מצב זה

בשנת 1942 נוצרה בעיה של מחסור בגפרורים ,כיוון שהעיר עכו מקום המפעל ,הייתה בעוצר שהוטל על העיר בידי הבריטיים, הסחורה שאופסנה במחסני תל אביב, יועדה לתקופה של כמה חודשים ,אך כתוצאה מהבהלה ,נרכשו הגפרורים מן המחסן ונעלמו לאחר מספר ימים,נוצרה ספסרות בגפרורים והמספסרים העלו את מחירי הגפרורים , מעשה שהגביר את המחסור.

שיטה חדשה של הפצת הגפרורים שלא באמצעות קופסאות אלא בצורת חוברות שטוחות שהכילו גפרורים מוצמדים לגב החוברת ופס הדלקה מתחתם ,חוברות אלו יועדו למעשנים,בתחילה נמכרו חוברות אלו במחיר מיל לחוברת בשנת 1942, אך בשנת 1946 נמכרה חוברת כזאת במחיר של ששה מיל אפילו בשנת 1948 פרסמה החברה כי בניגוד להפקעת המחירים שקיימת במשק , מחיר חוברת הגפרורים ממשיך להיות ששה מיל.

הקשר הירושלמי מחסן מכירות גפרורי נור בירושלים

מאגדות ירושלים

מחסן המכירות וסוכנות נור בירושלים נפתחה ברחוב הסולל ,במבנה ,במבנה שהיה בעברו בית ועד הקהילה לשעבר ושנרכש בידי חברת נור , במבנה שרכשה המשיכה חברת נור להשכיר נכס ששימש את התאחדות בעלי הבתים בירושלים, בשנת 1942 תבע מנהל חברת נור את השוכרים בבית המשפט בטענה כי אחרו בתשלום שכר הדירה ביומים שלושה.

בטרם החל השופט בדיון קנס השופט את וייצמן בלירה ישראלית אחת משום שחוזה השכירות לא בוייל כראוי, לאחר מכן טענו חברי הועד של התאחדות בעלי הבתים כי על החוזה עם בעל הבית הקודם ,היה קיים בהסכמה מנהג ירושלמי שנקרא " לרבי מותר " כלומר :שמותר על פי המנהג לאחר בתשלום של יומיים שלושה.

הנתבעים בהמשך טענתם טענו כי העברה הינה קלה ( פיגור של יומיים שלושה ) ולכן לא היה מקום לתביעה של מר ויצמן מנהל נור, השופט דחה את המשך הדיון עד שיוכיחו הנאשמים כי אכן זה היה המנהג הקבוע לפיגור תשלום אצל הבעלים הקודמים של המבנה .

בתאריך 26.1.1943 , נתפרסם בעיתון הצופה,שחברת נור באמצעות סוכנה בעיר, פתחה מחסן למכירת גפרורים ברחוב הסולל ,במבנה שהיה בעברו בית ועד הקהילה לשעבר ,ובעת שנפתח המחסן היה מרכז ההפצה ומשרדי החברה בירושלים של חברת נור, החברה פרסמה מחירון למחירים הללו : מחיר חמישה מיל לקופסא בודדת ושישים מיל לחבילה בת 12 קופסאות, על הסדר במכירה שמרו שוטרים עקב ההתנפלות על המחסן בידי צרכני הגפרורים, עקב המחסור בהם .

אלא שפרסום זה דבר אחד והמציאות שונה , אנשים רבים התאספו במקום על מנת לקנות גפרורים החסרים בשוק, במקום התפתחו קטטות על התורים והעצבים , ולבסוף נמכרה רק קופסא לאדם במחיר של חצי גרוש .

עוד בשנת 1942 נוצר מחסור בגפרורים בירושלים פנו בעלי חנויות וסיטונאים ירושלמים לסיטונאי הראשי של נור בירושלים ,בבקשה שימכור להם חבילות גפרורים במחיר שיוכלו להרוויח לאחר המכירה , הסיטונאי סרב ונקט ביוזמה של מעבר לימי מכירה בשכונות ירושלים באמצעות רכב שעבר בשכונות כאשר בעיתונות פורסמה רשימת ימי המכירה ובאיזה שכונה.

עיתון הצופה מתאר בשנת 1942 ,כי בעלי החנויות בירושלים ,נדרשו לעמוד בתור במחסן על מנת לרכוש קופסאות גפרורים ,כתוצאה מכך אבד להם זמן יקר ,כיוון שהזמן האבוד חסר להם להפעלת החנויות, לכן החלו לרכוש בעלי החנויות גפרורים ,מספסרים במחיר מופקע הגבוה בשלושים אחוז מהמחיר בסוכנות של נור ולמכור את הגפרורים גם במחיר גבוה ,את דרישתם לאספקה סדירה ובמחיר מוזל הציבו בעלי החנויות לחברת נור בטרם יפסיקו למכור את תוצרתם ויעברו לעידוד מכירת המציתים .

עוד מוסיף הצופה בכתבה נוספת לספר כי בתקופה האחרונה מתגלים בקופסאות הגפרורים קסמי גפרורים שלא עברו את תהליך הוספת הגפרית בראשיהם להצתה ,

כיוון שנושא הגפרורים פותח בארץ ישראל ,הוזמן מנהל נור יצחק ויצמן בשנת 1943 על ידי ממשלת חבש לביקור ממלכתי על מנת לדון עמם בפתיחת בית חרושת לגפרורים או לייעוץ לבניית בית חרושת בחבש.

ספור העברת העובדים העבריים מחיפה למפעל

את העובדים היהודיים מחיפה וחזרה למפעל נור, העבירו במכוניות משוריינות שהוזמנו בידי המפעל לצורך זה עקב המצב הביטחוני הבעייתי בעיר ערבית ותושבים יהודיים, חיי כארבעים מפועלי חברת נור ,שהוסעו בשתי מכוניות מהמפעל למגוריהם בחיפה בגמר יום העבודה , ניצלו בשנת 1947 ,כאשר בכביש הוטמן מוקש כנגד רכבים , אך כיוון שזוהה המוקש ממרחק ,הצליחו מכוניות התובלה לבלום בטרם עלו עליו, בתקופת המלחמה כיוון שלא ניתן היה לעבוד במפעל בעכו, משום היותה ערבית עבר המפעל לאזור חדרה.

בתחילת שנת 1948 סגר המפעל הישן של נור סופית את שעריו בעכו ועבר למקום חדש על שטח של שלושים דונם שנרכש בשנת 1939 ליד בית חרושת רצף ,באזור התעשייה במפרץ חיפה ,המשרדים היו ברחוב המלכים 26 , למפעל החדש הוכנסו מכונות חדשות ובשלב הראשון הוא העסיק כשישים עובדים,את הסחורה החל לשווק באפריל באותה השנה, במבנה הישן המשיכו להשתמש בו כמחסן החברה לחומרי גלם וסחורה מוגמרת עד שנות התשעים.

בשנים שלאחר מכן החלו למכור את המכונות הישנות למפעלי היציקה באזור במטרת מחזור הברזל,לצערנו עבר המבנה מעשי ונדליזם וגניבת אבנים וחלקים מעוצבים בסגנון האוריינטלי ולכן הוא נשאר במצבו הנוכחי עד אשר יבוא גואל לייסוריו.

על פי זכרוני והאגדות בשנת 1962 ערכה נור תחרות איסוף קופסאות גפרורים ריקות שעליהם הייתה התווית, "חבל על כול טיפה " במבצע לחסכון במים הארצי ,על כול קופסא הייתה מודפסת אות עברית ,שכאשר הרכיבו את האותיות התקבלה הסיסמא "חבל על כול טיפה" מי שאסף את כול אותיות ,השתתף בהגרלת פרסים של חברות : תנובה,אגד ,עסיס,פז גז ועוד .

תודה לעיתונות העברית ולזקני העיר בעבור עזרתם.

בית חרושת לגפרורים מברוק בחיפה

בשנת 1926 ,היזמים הערביים החיפנים קרמן (קארמן) רחוב יחיאל בחיפה , דיק וסאלטי , מכרו את בית החרושת שלהם לסיגריות מברוק ובשם השני אותומן בחיפה לסוחרים האחים מספרו ( מיספרו) , לאחר שרכשו את בית החרושת ,עבר לנהל אותו דיק שהיה אחד הבעלים

בית החרושת מספרו היה מהראשונים שעסקו בענף הסיגריות בארץ ישראל, תחילתו בעיר יפו, בשנים 1921-1924 , אז עבר למקום חדש בעיר ובשנת 1926 רכשו גם את מפעל הסיגריות מברוק החיפאי, ובשנת 1935 עבר המפעל למיקומו בגני התערוכה בתל אביב.

בבתי החרושת של התוצרת העברית ,ייצרו את הסיגריות: מספרו,ישוב,אמיר ,לטיף , מברוק ואותמן.

לאחר המכירה השותף לשעבר קרמן פתח בית חרושת לגפרורים בחיפה, בשנת 1929 החל קרמן לחפש שותפים ערביים בירושלים לפתיחת בית חרושת נוסף לגפרורים בירושלים .
 

מפעל הגפרורים גבורה של שותפות אוקסהורן – דיסקין

בית החרושת גבורה מפעל הגפרורים הוקם בשנת 1922 ופעל עד שנת 1928 עד שנמכר לקבלין , החברה השוודית טרסט שרכשה את בית החרושת נור ,רכשה בנוסף את מפעל גבורה, שהיה מפעלם של משפחות אוקסהורן – דיסקין עד שנמכר לקבלין בשנת 1928 , קבלין המשיך להפעיל את המפעל שפעל בנווה שאנן בתל אביב.

אך המפעל עמד ממלאכתו עקב קשיים כספיים, כאשר רכשה החברה השוודית את המפעל , נחתם בחוזה כי בעל המפעל קבלין ,לא יפתח בית חרושת מתחרה ליצור גפרורים ובנוסף יקבל משכורת חודשית קבועה בכול חודש.

מעט כזית על משפחת אברהם אוקסהורן

אברהם עלה לארץ בגל העלייה השנייה בשנת 1908 ,החל לעבוד כחקלאי במושבות בארץ ישראל כשנתיים ,כאשר עייף מעבודה הפיזית הקשה  , החליט לעבור לעבודת המסחר והקים ביחד עם יצחק דיסקין בית מסחר בפתח תקווה לסיטונאות מזון , בהמשך בשנת 1918 ,פתחה השותפות הסיטונאית  סניפים ביפו ותל אביב, הסוכנות חתמה על חוזי ייצוג של חברות ומפעלים ידועים מהגולה והחלה לייבא סחורה ולמכרה בבתי המסחר שלה.

בד בבד כאשר נראה בארץ ישראל שכדאי לפתוח מעל ליצור גפרורים הקימה השותפות בשנים 1922-8 בנוסף לעסקיה, מפעל לגפרורים , לסבון ונרות באזור הפרדסים של נווה שאנן בתל אביב כיום.

בשנת 1930 עלתה השוטפות על שרטון והשותפים נפרדו, אברהם אוקסהורן בעזרת בנו משה החלו לפתח את עסקי הסיטונות בנפרד כאשר העסק של אברהם החל לפעול בחברה החדשה שהוקמה בשם "אוקסהורן בע"מ ,בתחילה בעיר תל אביב ולאחר מכן הסניף המרכזי התמקם בירושלים ליד מגרש הרוסים,שאר הסניפים הוקמו בערים : תל אביב,פתח תקווה,חיפה רעננה ,באר שבע והעיר עזה , לצורך הפעלת סניף עזה עברו ארבעת מעובדיו עם משפחותיהם לעבוד בסניף עזה.

בית החרושת לגפרורים אור

28.6.1929 עיתון דבר , כותב על פתיחת בית חרושת קטן בשם אור ליצור גפרורים בין פרדסי שכונת סלמה בתל אביב, את בית החרושת הקים מנהל העבודה של בית החרושת גבורה לגפרורים בשותפות עם שני בעלי הון בארץ ישראל, בית החרושת אור החדש נפתח על מנת להתחרות בבית החרושת נור החיפאי.

כיוון שחברת טרסט השוודית שהייתה הגדולה בעולם ביצור גפרורים ובהמשך בעלת חברת נור בעכו בארץ ישראל ,שאותו רכשה מבעליו ויצמן היהודי בשנת 1928 , מצאה כי מבחינה רווחית מסחרית משתלם לעסוק במסחר הגפרורים בישראל , החלטותיה המסחריות היו להתבסס בישראל כמותג מוביל ,לכן רכשה את חברת נור ליצור גפרורים מעכו , ומרצון לסלק מתחרים מהשוק רכשה החברה , גם את הבעלות על מפעל אור בשנת 1929 , מיד בתחילת דרכו ושילמה משכורת חודשית קבועה למנהליה ובעליה הישנים .

בתחילה בית החרושת אור ייבא את התוצרת המוגמרת מחו"ל וארז את הסחורה בקופסאות הגפרורים, כול זאת בציפייה לקבלת מכונות ייצור הגפרורים ,במפעל הועסקו בתחילה ארבעה עובדים ערביים ובמהרה עלה מספר העובדים לשלושים יהודים וערבים .

בית החרושת גבורה

החברה השוודית טרסט ,רכשה בנוסף את מפעל גבורה, ליצור גפרורים של קבלין שפעל בנווה שאנן תל אביב, אך עמד ממלכתו עקב קשיים כספיים, כאשר רכשה החברה השוודית את המפעל , נחתם בחוזה כי בעל המפעל קבלין ,לא יפתח בית חרושת מתחרה ליצור גפרורים ובנוסף יקבל משכורת חודשית קבועה בכול חודש.

מפעלי הגפרורים הערביים

בשנת 1935 נסגרו שני בתי חרושת ערביים לגפרורים בלבנון בערים דאמור ושיאח הסיבה לסגירתם הייתה שתוצרתם הייתה כה עלובה והמשתמשים בתוצרתם, נאלצו להדליק ולבזבז, מעל לעשרה גפרורים להדלקה אחת בודדת .

המפעל הערבי ליצור גפרורים בשכם , סגר את שעריו בסוף שנת 1946 ,הסיבות לסגירתו היו חוסר הכדאיות והסחורה המוברחת והיבוא של מוצרים מיבוא אירופאי לארץ ישראל .

בשנת 1936 פעלו שני בתי חרושת לגפרורים בעיר לוד ובעיר נצרת , אך הם נסגרו מחוסר כדאיות כלכלית ומסחורה שאינה ראויה לשימוש.

בית וגן – בית חרושת לגפרורים של האחים דונגית נקרא דונג אור בע"מ

בשמם השני גפרורי ירושלים

אדם חולמני היה נחום חשבי וחברו המהנדס ,כאשר ראו בחזונם בשנת 1932 , הקמת מפעל ליצור גפרורים בארץ ישראל, לא נותר לנו , אלא להוסיף את מילות האלמוות ,שנכתבו בידי חנה סנש ," אשרי הגפרור ".

ראשו של ממציא וחזון בידיו , הם שהניעו אותם ,להקים מפעל גפרורים זה בשכונת בית וגן נחום חשבי יצר ואף שכלל את מכונות יצור הגפרורים ליצור גפרורים משופרים ובכמויות גדולות יותר והתחרה בסחורה מיובאת שהגיעה מאירופה

השלטונות בארץ ישראל ומנהיגי היישוב היהודי , לא הבינו את הצורך בקידום ושימור התעשייה המקומית , יש לציין כי מרכזי קניות , שהיו בארץ ישראל כמו המשביר , היו שבוים בשמות הלועזים ונעזרו במערכות המכירה המשומנות של היבואנים והתוצאה שמזדקרת לעין בהיעלמותם ,מספרת את סיפורם הרב ,של מפעלים יהודיים שקמו בטרם הקמת המדינה ולאחריה , אשר שבקו וקרסו כלכלית ומי זוכר את שמם , המהלך כיום ברחבי שכונת בית וגן ושואל ,מי מכיר את החור שבקיר, מקסימום יוכל לבהות בחורו של הנקר שנותר.

בשנת 1936 ,שימש נחום חשבי גם כמזכיר ,במחלקת המסחר והתעשייה בארגון בירושלים, בעת שכיהן במשרת המזכיר ,ביקש להקים ועדה קבועה ,שתפעל על מנת לגשר בסוגיות השונות , הקשורות לענפי היצור השונים ,כמו קביעת סוגי האשראי העומד לצורך רכישת חומרי הגלם ,גובה המכסים המוטלים על יבואני חומרי גלם,לפעול להבאת מומחים לבתי החרושת מחול, ובעיקר להתדיין בצורה קבועה עם השלטונות, על מנת לפתור את בעיות היצרנים אל מול הממשל , כאשר לסוגיות אלו , נוספו בעיית הבעלויות על המפעלים והסקטורים השונים, כמו הבעלויות הפרטיות, הציבוריות או הקיבוציות.

בשנת 1938 נמכר המפעל למשפחת מאיר ( בוני כולבו שלום) האחים מרדכי ,משה ובנימין מאיר,לאחר מכירת המפעל, אף נפתחו הסניפים החדשים בקפריסין, מצרים,בביירות ובבגדד.

בשנים 1942-45 מפרסמת חברת דונג אור (דונגית ) את גפרוריה לדוגמא : קשה להאמין אבל זאת עובדה , גפרור דונגית מוצתים בכול חפץ , החברה מוסיפה בדוגמא אחרת על כניסת גפרורים מסוג חדש שאינם מעץ אלא משעווה דבר שחוסך בשימוש בעץ ,הגפרורים פועלים היטב , על קופסאות הגפרורים מצויים צירים מנופי הארץ וסמליהם של שנים עשר השבטים.

עוד מוסיפה החברה כי בכול קופסת גפרורים מתוצרתה יש חמישים גפרורים ואין לשלם יותר מגרוש מחיר אחיד בכול הארץ ,בעבור קופסת גפרורים.

בשנת 1945 מפעל דונג אור, זכה להיכלל בתואר המפוקפק " מפעל שנשדד בעת שעבר שוד של כנופיה בת שישה אנשים , חבורת השודדים הגיעו למפעל בשעות הלילה , טענו שהם שוטרים בעת שפתח להם את הדלת, לאחר שנכפת השומר נגנבו סחורות רבות ובעיקר חומרי גלם ליצור.

לצורך ההתרחבות והקמת המפעלים, הקימו האחים מאיר, חברה שנקראה " פלמה לשווק והקמת בתי חרושת ליצור גפרורי שעווה " מפעלים אלו ליצור גפרורים הוקמו בארצות השכנות, עשרות מכונות נמכרו בידי חברת פלמה לשכנינו, כיוון שהמכונות ליצור ,לא התאימו לייצור מוגבר של כמות הגפרורים ,פנו האחים למהנדס ששיפר את המכונות ואפשר ייצור מוגבר של גפרורים.

בתאריך 8.6.1973 , בעת פתיחת מוזיאון השעווה במגדל שלום בבעלות האחים מאיר , בכתבה של אלי קינן , בעמוד 55 בעיתון דבר, המספר כי פיתחו מכונה ליצור גפרורים משעווה , מכונות אלו נמכרו למיליונר מביירות ולעוד ארצות.

אוגוסט 1949 לקראת פתיחת בית החרושת לגפרורים בקפריסין ,הוקמה חברה שבה חמישים ואחת אחוז מהון ההקמה יהיה בידי בעלי הון מקפריסין ושאר הבעלות בידי אנשי עסקים מישראל (לדעתי האחים מאיר) , לאחר הקמתו פרסמה החברה על הבאת חלק מהסחורה למכירה בארץ ישראל במחירי ברי תחרות וזולים.

את סחורתם שיווקו בני משפחת מאיר ,ברחבי ארץ ישראל ולארצות השכנות , כולל: האי קפריסין,רבים מלקוחותיהם היו הערבים , שאהבו את הגפרורים שעמדו בתלאות ,המפעל עלה ושגשג עד שנת 1945 וכיוון שהניחו את רוב תוצרתו בסל אחד ,נוצרה למפעל ולמערכת השיווק , בעיה שהתגברה כאשר החל החרם הערבי לסחורה של יהודים ,היצור במפעל ירד וזרם ההזמנות והמכירות נתקע ,המפעל נדרש להתייעלות , כתוצאה מכך ,מתוך עשרות העובדים במפעל, נותרו כעשרה עובדים ועובדות בקווי היצור והמכירות.

בשנת 1946 נמכרה קופסת גפרורים ממפעלם בארץ ישראל, במחיר של 10 מיל , הגפרורים נתפרסמו בזכות מעטה השעווה שהגן על ראשי הגפרורים והבטיח להם הצתה מוצלחת והגנה מפני פגעי רטיבות, בשנת 1951 נחתם הסכם שכר עם יתרת עובדי חברת הגפרורים הסכם זה הבטיח את שכרם של עובדי הייצור ואנשי האריזה במפעל.

בשנת 1953 החלה להתברר תביעת העתקת פטנט גפרורי השעווה של חברת דונג אור מחברה שוודית, שטענה כי הפטנט לגפרורי השעווה במתכונתם הנוכחית וייצורם בידי חברת דונג אור מועתקים, כיוון שחברת דונג אור פרסמה את הרכב התוצרת בעיתון רשומות, החלה התביעה, בשנת 1955 שאז נקראו הגפרורים בשם גפרורי ירושלים , בבית משפט השלום נקבע לטובת מפעל הגפרורים, אך בערעור בפני בית המשפט המחוזי התהפך הזיכוי בהרשעה .

מפעל הגפרורים נמר בראשון לציון של האחים ליפשיץ

תוצרת בית החרושת נמר החלה להופיע בשוק בשנת 1941 ,בתחילת דרכו העסיק המפעל כשלושים עובדים גברים ונשים המופרדים במחלקות שונות , הבעיה העיקרית של המפעל היא שכר העובדים , שלטענת מנהלי המפעל האחים ליפשיץ ובהם האח ישראל ,נעוץ במחירי התחרות אל מול החברה השוודית טרסט שבבעלותה חברת נור.

הגפרורים יוצרו מעצי ברוש וצפצפה ,שעובדו במכונות שיצרו קסמים דקים,הוטבלו בפרפין וגופרו בגופרת בראשיהם, מנהל העבודה והמדריך הראשי הגיע מרוסיה.

כיוון ששכר העבודה היה נמוך וההסתדרות הייתה בחיתוליה ,הוכרזה שביתה של הפועלות במפעל בשנת 1944 ,לאחר משא ומתן שארך כששה חודשים ולא הביא לפריצת דרך, במהלך השביתה הוכנסו מפירי שביתה לעבודה ,בניסיון למנוע את כניסתם לעבודה ,נעצרו קרוב חמש עשר עובדים, משישים עובדי המפעל בידי המשטרה.

בשלב מסוים הפסיק מפעל נמר את ייצור הגפרורים עקב חתימת חוזה עם חברת נור, עקב המחסור בשנת 1948 החלה דרישה להפעלת בית החרושת מיידית, לאחר הפסקה ממושכת בשנת 1957 החל מפעל נמר לגפרורים לחדש את הייצור במפעל.

גפרורים בארץ ישראל

6.2.1935 ידיעה שהתפרסמה בעיתון דבר , מספר כי חברה בלגית רכשה כשלוש עשר דונם באזור מקווה ישראל על מנת להקים מפעל ליצור גפרורים .

13.4.1939 עיתון דבר מספר על מפעל גפרורים בהקמה בעיר ראשון לציון בשם נונה (נוגה) המשקיעים השקיעו למעלה משבעת אלפים לא"י להקמת המפעל שנתקע עקב מחסור בכסף להשלמתו .

6.6.1939 ידיעה מעיתון הצופה , מספר על רכישת מפעל ליצור גפרורים באזור תל אביב שהיה סגור תקופת מה עקב משבר עסקי וחובות , הרוכשים בעלי הון יהודיים מבטיחים כי העבודה תהייה מבוססת על עבודה ועובדים עבריים,

הקונים החדשים קבלו על עצמם את חובות המפעל הסגור, רכשו מכונות חדשות וחומרי גלם, קבלו לעבודה מומחי יצור לגפרורים , בכוות הרוכשים להעסיק כחמישים עובדים יהודיים במפעל.

בעיתון הצופה בשנת 1951 מספר על בית החרושת לבה לגפרורים שנפתח באזור התעשייה בלוד הסמוך לעיר רמלה , ציוד המפעל וחומרי הגלם נרכשו באנגליה, את המפעל הקימו אנשי מסחר ישראליים ואת המפעל ינהל וורצמן .

דבר משנת 1948 מספר על בית חרושת לגפרורים בשם לבה בקריית מטלון בפתח תקווה .

         

 

 
 
 
בניית אתרים - שרקור