דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

ירושלים משכנות שאננים וימין משה ספור בורות המים

 

התקנות העותומאניות קבעו שכאשר נבנה בית מחוץ לחומות העיר העתיקה יש לחצוב בור מים לאיסוף מי הגשמים ולאספקת תצרוכת המים המשפחתית,לצורך איסוף המים מהגגות ומהמדרכות הוסיפו בעלי הבתים מערכות איסוף של מרזבים מגגות הבתים ותעלות ניקוז ברחובות על מנת לאסוף את המים.

על גבאיי בתי הכנסת ,הוטלו האחריות לחלוקת המים, פתיחת הבורות ונעילתם , ניקיון המערכת והכנת התשתית בכול שנה לקראת החורף ,בעלי הבורות שילמו סכום כסף לאנשים תחזוקת וניקיון הבורות אחת לשנה.

מאגדות העיר היה דלי השאיבה הצמוד לחבל שהיה חומק מהחבל ומצא את מקומו החדש צף מעל פני המים או שקוע במעמקיהם, אי לכך הומצאה האמצאה הגאונית שנקראה גנג'ירה שהיה מתקן בצורת טבעת שעליה הולחמו מספר קרסים ,הגנג'ירה נקשרה לחבל והמחפש הניע את החבל הלוך וחזור עד שידית הדלי נתפס בגנג'ירה והועלה בחזרה והושב הסורר לבעליו.

לאחר זמן התווספו לבורות המים התקני השאיבה החדשים שהגיעו בתחילה מגרמניה משאבת היד ( הפומפה) משאבת היד חוברה לצינור בתוך הבור והמים שנשאבו באמצעותה נאספו לשוקת או מתקן אגירה שממנו ניתן היה בקלות לקחת מים.

 

במקביל לבניית בתי שכונת משכנות שאננים מחוץ לחומות ,ניתנה תשומת לב , לנושא איסוף מי הגשמים בבורות חצובים בשכונה, לכן ליד מחלק גדול ממבני השכונה נחפרו בורות מים לאגירת מי הגשמים ,ניתן לראות עד היום בטרסת החזית במבנה הצפון מזרחי לפני סמלו של טורא המקובע בחזית המבנה , במספר בורות מים ששוקמו ושופצו , המסורגים בשבכות מעוצבות של סורגי ברזל, מעליהם משוחזרים הקשתות שמהם השתלשלו חבלי דליי השאיבה או פחי השאיבה .

קשה מעט לנבור בהיסטוריה של נושא בורות המים ,שלתוכם נאספו מימי הגשמים, אבל מהחומר הידוע בתחילה נאספו המים בתעלות חצובות ובהמשך במרזבים מגגות הבתים ,נושא המים היה בפיקוח גבאי בית הכנסת שמעליהם פקחו עין ועדי השכונה ,מפאת חשיבותו של הנושא .

פעולות הכנת השכונה לאיסוף מי הגשמים, החלו עוד בעונת הקיץ,אז החלו הגבאים לעבור במערכות האיסוף השונות, ביחד עמם הגיעו אינסטלאטורים , פחחים ואנשי הניקיון, על פי חלוקת המים לשאיבה בין הבורות , כאשר התרוקנה אחת מבארות המים, שמימיה נמכרו וחולקו במשורה על פי מפתח מספר הנפשות למשפחה.

נוהל העבודה היה קבוע שנתי , בתחילה השתלשלו אנשי הניקיון קשורים בחבל לתוך בורות המים היבשים, אספו את שאריות הענפים העלים ובעיקר את סחופת החול והבוץ מקרקעית הבורות,לאחר מכן קרצפו בסבון ובחומרי ניקוי את תחתית הבורות והירוקת מהקירות,עבודה קשה שאף גרמה מדי פעם לפציעות לאנשי הניקיון . ,כתוצאה מתאונות עבודה

שני בורות המים הראשונים שנחפרו ,מוקמו ליד בתי משכנות שאננים – בתי מונטיפיורי בתוך החצר הנעולה בשערים ,כאשר נגמרו מימי השתייה , הובאו מים ונמכרו בידי הפלאחים בסביבה ממעין השילוח או סילוואן , חלקם בפחים על כתפי אנשי המים הערביים או שהועמסו על בהמות משא, ארבעה פחים או קנקנים מחרס שהועמסו שנים מכול צד, בדרך כלל מחלקי המים הערביים, היו נאמנים למשפחות אשר מכרו להם מים בשכונה ובעונות שחונות יותר ,היו יוצאים למעיינות מרוחקים יותר על מנת להביא את המים .

כשנבנתה תחנת הרוח והבתים הנוספים בשכונת מונטיפיורי נחפרו בורות נוספים , כאשר נבנתה שכונת ימין משה שלושים שנה לאחר מכן ,נחצבו בורות חדשים ברחובות השכונה וליד חלק גדול מהבתים החדשים , בורות אלו קבלו את שמם של בעלי הבתים ,בדרך כלל בכינוי בשפה הלדינית או הספרדית ,גם על יד בית הכנסת הספרדי היה בור מים שקיבל את השם איל פוזו דל קאל

בור מים גדול היה צמוד לבית הכנסת האשכנזי בשכונה, בהמשך הפך הבור לבית המדרש אפרים במבנה שנבנה מעליו, דוגמא נוספת הייתה באר שליד ביתו של יצחק מזרחי ברחוב הטחנה 2 שהגיע ממצרים, הבור כונה ג'ארדנא , בור נוסף היה ברחוב פלא יועץ 11.

חלוקת המים בשכונת ימין משה המורחבת התנהלה בסדר קבוע ומדוד, בתחילה נבדקו בורות המים ונמדדו בידי הגבאים ונציגי ועד השכונה,בעת ירידת הגשמים היד הייתה פחות קפוצה וכמות המים היו מעט יותר גדולות,כאשר פסקה ירידת המים מהגשמים , נסגרו הבורות במנעולים ,לצורך קניית המים מהבורות ,הוכנו פתקי חלוקת מים משפחתיים בידי הגבאים ,כאשר כמות המים המותרת בשאיבה למשפחה נקבע על פי גודלה.

הגבאים ונציג השכונה קבעו את סדר פתיחת בורות המים לשאיבה על פי מפתח מסוים שנקבע , כיוון שהבורות היו בכול שטח השכונה ונפתחו על פי מפתח החלוקה , נוצר מצב שבו תושבות השכונה או הילדים נצטרכו להיסחב עם הכדים או הפחים במעלה המדרגות עד שהגיעו לבתיהם מהבארות המרוחקים , מטלה קשה ויום יומית , כמות המים שנשאבה הוחלפה בפתקי הכמויות ונמסרו לידיו של המפקח הממונה מטעם הועד ונמסרו לידיו של הגבאי לספירה נוספת .

ישנם תיאורים רבים של נשות השכונה והילדים מהמשפחות העניות ,שחזרו לבורות המים שהוכרזו כבורות ריקים או בארות מחוץ לשכונה , עם פחים וניסו את מזלם בשאיבת טיפות מים האחרונות ,מים אלו היו בדרך כלל דלוחים מהסחף והחול, עבודה לא קלה ומעייפת , חלקם אף ניסו לדלות מים מבריכת השולטאן ששימשה לשתייה בעבור הבהמות בשוק הבקר, במים דלוחים אלו השתמשו בעיקר לפעולות שטיפה ,ניקוי וכביסה לאחר שעברו תהליך של טיהור והוצאת הלכלוך.

הפחים הקלים יותר שהחליפו את כדי המים מהחרס, הובאו מפחי הדלק שהובא לארץ ישראל בידי חברות זרות להפעלת מנועי הקורסין ודלק למנועי הקיטור , לאחר שגמרו את תפקידם זלגו לשוק והתקבלו בשמחה לצורך תובלת מים ,עד שאוכסנו בבתים בתוך כדי החרס לאכסון מים ,ששם שמרו המים על קרירותם כפעולת מקרר של היום ,במיוחד בימי הקיץ.
 

פחי המים שבהם נשאו מים מהבורות לבתים כונו " קוטיס " בתחילה שימשו לשאיבת המים פחי נפט שהובא מהעיר באקו ברוסיה ששינו את יעודם לנשיאת המים מהבורותהמים נמזגו לכדי החרס שניצבו במטבחים וכונו " טינאג'רס" מוכרי הים ממעיין אל לוזה בכפר סילוואן (השילוח) הכריזו בעת שהסתובבו בשכונה למכור מים את המילה " אסאקה" את נאדי המים נשאו או כתפיהם או העמיסו ארבעה ל גבו של חמור שנים בכול צד .

תופעה של דלות הייתה הספסור במים ,בידי התושבים העניים בשכונה , שמכרו חלק מהקצבתם במים במחיר גבוה יותר מהמחיר שרכשו את הכרטיסיות , לאנשים אמידים יותר בשכונה על מנת שיוכלו לרכוש מזון לביתם.

בשנים שהגשמים לא ביקרו מספיק לצורך מילוי בורות המים בשכונה ,נזעקו אנשי השלטון הבריטי ושיגרו מיכלית מים אחת לשבוע לצורך אספקת המים,חלוקת מים זאת נעשתה בשעות הלילה המאוחרות ,אחרי חצות עד הבוקר, האחראים בשכונה על כמות המים המחולקת למשפחה היה נתון בידי השמשים, על פי מפתח גודלה של המשפחה, לכול משפחה היו פחי מים בצבעים שונים,לכול משפחה הייתה פחית שעליה נחרט כמות המים הקצובה, אוי למתחכמים שניסו לקבל מים בפחים של משפחות אחרות , כי השמשים הכירו כול פח ופח על פי צבע המשפחה.

בנוסף הייתה התארגנות של ועדי השכונות היהודיות שמחוץ לחומות , הועד הכללי כנסת ישראל,רכש בחברת הרכבת קרון מיכלית למים ,קרון מיכלית זה היה מועמס במים במעיינות בתיר , לאחר מכן היה הקרון מחובר לרכבת שעלתה לירושלים לתחנת הרכבת הישנה ומשם נשאבו למיכלי מים שהועמסו על חמורים לחלוקה בשכונות,גם שכונת ימין משה הייתה בסבב החלוקה .

בורות מים נוספים היו בשכונה ליד בית הכנסת הספרדי אחד בחצר בית הכנסת והשני מול מדרגות סמטת בדאהב,ברחוב המבשר היה בור נוסף לפני בית הכנסת האשכנזי.

כיוון שהמים לא הספיקו לתושבים עיריית ירושלים הייתה נוהגת לשלוח מיכלית מים לחלוקה לתושבים העולים עד שנמתח קו מים לשכונה בשנים 1958-60.

מחזור השימוש במים בשכונת ימין משה

נוהל השימוש במים פעל במחזוריות קבועה , הייתה מערכת סדורה של צורת השימוש במים,לכול תצרוכת ומגוון השימוש היום יומי בבתי התושבים.

מיד שהובאו המים הם אוכסנו בכדי חרס ,אחד עמד במטבח והשאר ניצבו לרוב בחצר הבית,המים במטבח שימשו לבישול לשטיפת כלים ולנטילת ידיים , מים אלו מהנטילה ושטיפת הכלים נאספו מחדש ,מים אלו שימשו לכביסת הבגדים,לאחר הכביסה מים אלו שימשו לשטיפת הרצפות. שאריות אלו נאספו בכלים שבקרקעיתם פיח מתנורי הבישול המים הנקיים יחסית שנאספו מעל מרבץ הלכלוך ,שימשו לרחצה השבועית ,שבו הונחו המים שחוממו על הפרימוס, בפיילה ובני המשפחה התרחצו בהם אחד אחרי השני.

עד כמה קשה היה נושא המים בשכונה ,אשר צנרת למים הוכנסה רק בשנות השישים ,רואים במודעה שפירסמה העיריה :

במחצית יוני 1950 פרסמה העירייה כי תתבצע חלוקת מים בשכונת ימין משה בעזרת מיכליות כמו בשכונות רחוב יוליאן, המרכז המסחרי ועוד , חיבור המים לצנרת המים העירונית בשכונה התבצע בשנים 1956.

 


 
 
 
בניית אתרים - שרקור