דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

סיפור החיים בחוות (חצר)כנרת ומנהל העבודה ברמן

 

אפילו את הדיש של היבול הראשון בשנת 1908 לא הצליחו לגמור פועלי החווה ,ברמן ועוזרו צ . אהרונסון ,החליטו מפחד של הרטבת היבול והתקלקלותו בגשמים הקרבים ,הזמין פועלים ערביים לגמירת מלאכת הדיש, והביא עובדים מהכפר הערבי מעבודיה 1908 לאיסוף התבואה, לפני עונת הגשמים , מן הסיבה שחלק מאנשי החווה היו חולים בקדחת הצהובה, הכנסת עובדים אלו  גרמה להתמרמרות ולעזיבת חלק מהמתיישבים הראשונים לאחר שהכריזו פועלי החווה על שביתה ראשונה .

ברמן כמנהל העבודה של החווה לא הצליח למלא את התוכניות הפתוח, ולקראת הזריעה של חורף  1909 לא הצליחו להכשיר את כול השטח הנדרש לזריעה, התווספו להם גניבות השכנים הערבים של חלק מהיבול,גירעונות כספיים מחוסר הכנסות,מצב זה הגביר את המתחים בין חברי הקבוצה , התווספו המחלות שחלו חלק מהפועלים והכבדת הוראותיו של ברמן המנהל, יצרו מירמור רב בין עובדי החווה.

 

      רופין מנהל הכשרת הישוב אשר היו בעלי הקרקע , הוזמן בידי ברמן לפתור את הסכסוך והשביתה בסוף חודש אוקטובר 1909, עד אשר הגיע רופין בחודש נובמבר,לפשר ולפתור את השביתה עד אז ,עזבו אנשי קומונת רומני שהיו קבוצת המייסדים את חוות כנרת ועברה לחדרה.

במהלך זמן השביתה בחוות כנרת, עבדו חברי הקבוצה שלא נטשו במשקי האיכרים של מושבת כנרת,רופין שהגיע הציע מתכון חדש לניסיון בעבודה בחווה, פועלי החווה יעבדו עצמאית חלק מהחלקות ללא פיקוח האגרונום ברמן , נציגי הפועלים קבלו את ההסדר ,לאחר חתימה למשך שנה על החוזה לשנת 1910 ,שבו קבלו המתמרדים את אדמות אום גוני ,בחלקו במזרחי של הירדן,לעיבוד עצמאי, יתרת הפועלים המשיכו לעבד את חלקות חוות כנרת כרגיל.  

חברי הקבוצה המתמרדת ,החלו בחודש דצמבר 1909 לעבד את חלקותיהם החדשות באום גוני וראו ברכה בעמלם , היבול היה טוב ולכן העסיקו בדיש ובקציר גם חלק מעובדי החווה כמו ברל כצלנסון ומשה אינגברמן ,הרווח שנותר בידיהם לאחר שנת עבודה ,בהפחתת ההוצאות היה בסביבות 4500 פראנק.

לאחר שנת ניסיון באדמות אום גוני עזבה קבוצת הפועלים שנטלו חלק בניסיון את חוות כנרת המצב ביחסים בין ברמן לעובדים השתפר מעט ,היבול בשנת 1910 היה טוב  ובחווה החלו להקים את משק החי.

בסוף שנת 1910 החליט רופין לקבל את הרעיון וההצעה לקבוצות קבלניות לעבודה בחווה, הקבוצה הראשונה של פועלים קבלניים הוקמה בראשות בן ציון צרמרינסקי ששינה את שמו בהמשך לישראלי,הקבוצה קבלה על עצמה לסקל מאבנים את הגבעה ממול לחווה ולהכינה לעיבוד חקלאי,כאשר ראו חברי הקבוצה הקבלנית שעליה נמנו גם יצחק פיינרמן שעבר בהמשך לכפר יחזקאל ,שמולביץ שכונה ממשי,שלושתם חיו בפינת הארווה של האיכר יזרעאלי ביחד עם משה אינגברמן ואשתו חיה, הם עזבו לאחר זמן קצר וחזרו לגור שוב עד שהושלמה ,בניית הקומה השנייה בבית המוטור בחצר חוות כנרת.  

לאחר זמן מועט ראו חברי העבודה הקבלנית כי העבודה בסדר, הם קבלו על עצמם את מלאכת הקציר בחווה לפי שכר בתחשיב קציר של דונם עבודה .

עבודת הקבלנות הראשונה נמשכה כארבעה חודשים ,אך כרגיל אדון ברמן החליט להתערב בהחלטות למרות שהעבודה הקבלנית לא הייתה תחת חסותו, פרץ סכסוך בין הקבוצה הקבלנית לבין ברמן מנהל החווה ,וסגנו של רופין דר טהון הגיע לחווה והחליט כי הפועלים צודקים בסכסוך .
 

מעט על תנאי המגורים והמחייה הקשים של אנשי חוות כנרת.

באותה העת מנתה קבוצת העובדים כעשרים וחמשה עובדים אשכנזים חברי העלייה השנייה,ועוד עובדים ערביים מכפרי הבדויים בסביבה ובל נשכח את בני ספרד התימניים שעבדו אף הם בחווה,תנאי המגורים היו בלתי נסבלים כיוון שלצורך המגורים עמדו לרשותם שלושה חדרים בלבד .

בחדר הגדול במבנה החווה ,היו מקומות לחמש מיטות ובשני החדרים הקטנים היה מקום לשלוש מיטות , למרות זאת נדחסו לחדרים הללו שמונה עשר דיירים ,ממש פלא הנדסי שנוצר ממצוקת הדיור.

למצוקה דיור זאת התווספה ואף גברה מחלת הקדחת ,שפרחה בזכות תנאי התברואה הקשים והצפיפות בחדרים,מצב זה הביא את אנשי הקבוצה ,לשלוח מדי שבוע להחלמה בבית החולים הסקוטי של המיסיון בטבריה, בין שלושה לארבעה חברים .    

תנאי הצפיפות הנוראיים הללו גרמו לחוסר פעילות תרבותית או לימוד לאחר יום העבודה שהסתיים בשעות הערב המוקדמות, כמו שנאמר במחוזותינו : עבודה ,אוכל ,פיפי ולנסות לישון בימי הקיץ חלקם אף עלה על הגג ללינה במטרה לנסות לקבל מעט רוח מהבריזה בכנרת לעת ערב וליל.

בימי החורף התווספה צרה חדשה לחדרי הלינה הדולפים הם הפכו לסניף של הביצה הסמוכה , המים חדרו מבעד לגגות הדולפים ויצרו בחדרים מעין אגמי כנרת קטנים נוספים,נחשו כעת איפה דוגרים יתושי האנופלס גורמי הקדחת ביתר עוצמה  .

תנאים קשים אלו גרמו לחברי הקבוצה הרומנית להכריז על שביתה בשנת 1909 ולעזוב למושבה חדרה ,חברי הקבוצה דרשו כי מנהל העבודה ברמן יפנה את חדרו במבנה בית המוטור ,יערכו תיקונים במבנה למניעת חדירת מי הגשמים,יבנה חדר חולים ושהחווה תישא ותתחלק בשכרו של חובש מושבת כנרת על מנת שיקבלו חברי חוות כנרת טיפול רפואי סדיר.

הצטיינות יתרה הייתה לממונים ,בנאומים חוצבי להבות ,הבטחות לגן עדן עלי אדמות, שכרגיל לא מומשו וניפוח מוחם של העובדים בדברי סרק בגדולת הגשמת הרעיון הציוני.מפאת רצונם שלא לפגוע ביבולים החזיקה השביתה חצי יום,לאחר כינוסם ונאום מנהל העבודה ברמן בנאום חוצב להבות.    
 מאיר אינגברמן בתנאי המחייה הקשים הללו חלה במחלת הקדחת הצהובה ונשלח לאשפוז בבית החולים הסקוטי של המיסיון בטבריה בשנת 1910,לאחר שמונה ימי אשפוז קבל אחיו פתקה מבית החולים למהר ולבקר את אחיו החולה והמאושפז, כיוון שבעת שנתקבלה הפתקה ירד גשם זלעפות שמנע עבודה בשדות לא עבדו הפועלים.    

הם נגשו לאגרונום ברמן מנהל העבודה בחווה ובקשו את רשותו לרתום פרדה לעגלה ולצאת לדרך, הוא אישר את הבקשה, אך מספר האנשים שביקשו לצאת לביקור מאיר החולה ,היה גדול ונדרשה עוד עגלה למסע מיד רתמו את העגלה הנוספת , בשלב הזה יצא אל הפועלים ברמן מנהל העבודה ושפך קיטונות של צעקות וכעס שרתמו עגלה נוספת בניגוד לאישורו, הוא עוד הוסיף שיצאו לביקור ברגל כיוון שהגשם שירד איננו חזק במיוחד.

מהעלבון עזבו חברי הקבוצה את העגלות ויצאו ברגל לבקר את חברם מאיר אינגברמן שמצבו הורע לאחר שעבד שנתיים בחווה ,מסע ההליכה לטבריה והתבוססות בבוץ ,לא היה קל ולכשהגיעו לבסוף לבית החולים הסקוטי ,נתברר כי מאיר נפטר ,על פי האגדות המחסור בעגלה ,מנע את העמסת הגופה והובלתה לקבורה בכנרת ולכן נקבר בבית הקברות הישן בטבריה.

כיוון שיום מותו של מאיר היה בימי שישי והעובדים שהלכו רגלית בתנאי מזג אוויר קשים אחרו להגיע ,חברי חברת קדישא של טבריה מיהרו לקברו מפאת קרבת כניסת השבת בבית הקברות הישן של העיר טבריה, בפועל חברי הקבוצה שהגיעו רגלית לטבריה ,אחרו את מהלך הקבורה בידי אנשי חברת קדישא והוא נטמן בדד ללא חבריו ואחיו משה שהגיע אף הוא עם הקבוצה.      
 

השביתה הגדולה בשנת 1910 בחוות כנרת והסכסוך

כאשר שבו העובדים שהלכו רגלית לבקר את מאיר והחסירו את קבורתו ובראשם משה אחיו, הם הטיחו האשמות בפניו של ברמן מנהל העבודה בגין המקרה  ואף האשימו אותו כי תנאי התברואה והעדר ומחסור של איש רפואה גרם גם למותה של רבקה ציזיק כשבוע לפני כן שמתה מזיהום שנגרם בידה.

דרישתם העיקרית של העובדים בראשותו של ברל כצלנסון ,הפועל הילמי וממשי חברו של משה, כי ברמן מנהל העבודה יסתלק ממשרתו כיוון שהם אינם מוכנים יותר לעבוד תחת ניהולו ,כיוון שנטש את הרוחניות למול הרווחיות ( מוכר גם כיום), הם החרימו את ברמן ודרשו שד"ר רופין הממונה יגיע מיפו למשא ומתן אתם.

הם ניסחו נוסח חדש לתנאי העסקתם שכלל בניית חדרי מגורים נוספים,להשתתף בשכרו של חובש בחווה ,לשלם שכר מסוים לחולים שאינם מסוגלים לעבוד החל מהימים הראשונים, ( ממש דרישה לתנאים סוציאליים של רווחה ראשונים) .

כתבות הופיעו בעיתונים : האחדות , הפועל הצעיר ,אודות השביתה בחוות כנרת , בפועל הם לקחו על עצמם לנהל את החווה וכיוון שהימים ימי זריעת החיטה התגייסו וזרעו ועיבדו את שטחי החווה בעצמם, טיפלו במשק החיי והמשיכו להתעלם מברמן.

כאקט מתריס ובניסיון להראות שהחווה הוזנחה בידי הפועלים יצא המפקח ברמן לעסקיו הפרטיים באזור חיפה וזכרון יעקב לחברו אהרונסון , בד בבד המשיך ברמן לבנות את בייתו בחווה ועל פי טענות העובדים השתמש בכסף החווה לבנייה זאת.

ראשי יק"א שבראשם עמד רופין וחברו אהרונסון החלו במסכת לחצים להחזיר את המורדים לתלם בטענה כי הפועלים אינם מייצגים את מטרות החווה ולפעול להחזרת מעמדו של ברמן מנהל העבודה לתפקידו,לאחר ברור האשמות ההדדיות ,פסק ברמן כי הפועלים צדקו ,אך למרות זאת הן הפועלים והן ברמן צריכים לעזוב את החווה לאור הסכסוך.

פרצה סערה גדולה והעובדים סרבו לקיים את החלטתו של רופין לפיטורים של ראשי המתמרדים ,על מנת לתת נפח להחלטתו ניסה רופין לגייס עובדים חדשים מהסביבה ומטבריה שיחליפו את העובדים ששבתו,משהבינו העובדים החדשים מהן הנסיבות לשביתה קמו ועזבו .

הגדיל לעשות חברו של ברמן אהרונסון מזכרון יעקוב שגייס פועלים בסביבתו על מנת שיחליפו את עובדי חוות כנרת הותיקים,מעשה זה הרגיז את רופין שראה בזה מעשה בגידה מאחורי גבו וניסיון לחתור מתחת לסמכויותיו , במקביל ברמן ניסה להביא פועלים מפקיען ואיים שלא ישלם להם בעבור התקופה שעבדו בחווה בעת שרצו לעזוב, התגייסו העובדים הוותיקים ושילמו את שכרם בכדי שיעזבו.       

בתקופת סכסוך זה עבדו עובדי חוות כנרת הוותיקים אצל חבריהם האיכרים  במושבה כנרת הסמוכה,ברל כצלנסון ממנהיגי השביתה חזר ואמר כי מי שמזלזל בפועליו ומקפח אותם אינו ראוי לנהל מוסד הכשרת פועלים ברוח הציונות, לבסוף סולק אברונים ברמן ובמקומו מונה גולדה , אך החווה המשיכה לצבור הפסדים.

בין שמונת האיכרים הראשונים שקבלו חלקות במושבה כנרת היה חברו דוד רובין – יזרעאלי מתקופת השמירה בסגרה בתקופת הקמת השומר של אלכסנדר זייד, בשנתו השנייה בחוות כנרת ,הצטרף לאיכרי המושבה הסמוכה חברו מתקופת לימודי הסתתות בבצלאל,נחום לוין הלוי, התיישבותם של חבריו הדליקה אצל משה את הרצון להתחתן ולהתאכר בכנרת.

לצורך נישואיו הזמין את חברתו בת עירו לעלות לישראל כמוהו,חיה הקלמן בת העשרים ושלוש שהמשיכה ללמוד ברוסיה , משה קיווה שיקבל עם נישואיו חלקה חקלאית במושבה כנרת כחבריו.

 תודה לארכיון הכשרת הישוב לתמונות הישנות


 
 
 
בניית אתרים - שרקור