דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

ירושלים ספור טחנות הרוח כתבה ראשונה

 

עד אשר החלו להופיע תחנות הרוח התעשייתיות במחצית המאה ה  18 באזור ירושלים הופעלו טחנות לטחינת תבואה בשיטות הישנות של סיבוב סוסים או חמורים מסביב לעמוד מרכזי שכלל אבני רחיים, בעלי החיים נרתמו ביצול, שהסתיים בעמוד עם אבני רחיים עליונים ותחתונים ,שבינם נטחנו גרגרי התבואה ,השיטה הזאת אף תוארה בכתבים המספרים על ימי בית שני בישראל.

 

תחנות שפעלו לטחינת קמח בעזרת זרמי מים במקום חיות ,במים שהוזרמו בארובות לפעולת סיבוב אבני הרחיים ,אך כיוון שמקורות המים לא היו קרובים לירושלים ,הופעלו תחנות בשיטה זאת של שימוש בזרם המים בצפון ירושלים עוד בתקופה הביזנטית במעין עין פרה,בהמשך הוקמה טחנת קמח כזאת באזור דרום בית לחם בכפר הערבי ארטס, היו ניסיונות להפעיל תחנות כאלה בעזרת זרימת המים ממעין עין השילוח מהנקבה ,ניסיונות היו גם במימי נחל דרגות .

 

מאחר וניסיונות אלו , בטחנות קמח מונעות במים ,לא צלחו והיו תלויים בירידת הגשמים המשיכה האוכלוסייה בירושלים להיות תלויה בעבודה ידנית או בעזרת בעלי חיים,ברור שפעולת הטחינה לא הייתה מושלמת ונדרשה עבודת ניפוי התוצרת מסובין בעיה נוספת הייתה ,שעקב משקלם הקל של אבני הרחיים ,הטחינה של הגרגרים הביאה לתוצאה של קמח גס שלא היה טעים לחייך האירופאי.

 

אומנם טחינת התבואה באבני הרחיים הכבדות והגדולות יותר והיקרות יותר ,שהשתמשו בהם בסיבובם בעזרת בעלי חיים ,כללו באותה העת כ  15 - 20  טחנות קמח בירושלים , תוצרת טחנות אלו שהייתה טחונה דק יותר ומשום מחיר הקמח היה יקר יותר הוגבלה התוצרת לבעלי ממון , תחנות מהסוג הזה ,הוצבו גם במנזרים ,על מנת לספק קמח אנין יותר לצליינים האירופאים שהגיעו לישראל,כמובן לכול עדה נוצרית טחנת קמח משלה.

 

כיוון שאוכלוסיה בירושלים הכפילה את עצמה ,נוצרה בעיה של הספק טחינת הקמח לתושביה ,בל נשכח גם את ניפוי הסובין מהקמח ,בעיה זאת הביאה את התושבים לתור בעולם בפתרונה את בעיה אספקת הקמח בירושלים ובישראל .

 

יש הטוענים כי בני  פרס הם מפתחי תחנות הרוח הראשונים, תחנה כזאת ששרידים ממנה נתגלו עוד בתחילת המאה ה  18 על פסגת רכס הר הזיתים , הגבעה שעליה הוצבה נקראה גבעת טחנת הרוח הרוח.

 

עוד תחנות רוח החלו להופיע ,במחצית המאה ה 18 בישראל ,בעיקר בתחילה באזור רמלה ועכו , בירושלים באותה עת מוזכרת טחנת רוח שהוקמה על גבעת אוגוסטה ויקטוריה שבאותה עת נקראה גם כן גבעת טחנת הרוח.

 

טחנות רוח נוספות הוקמו על גבעת אל בירה, שברבות הימים הוסיפו עלייה אנטנות לצרכי הרדיו לתחנת קול ירושלים בימי המנדט , טחנת הרוח השנייה הוקמה בשועפט , השלישית הוקמה בצפון ירושלים ליד הכפר הערבי עין עריך, טחנות אלו היו מסוג התחנות שהופעלו בלבנון עם כנפיים מתקפלות וסבלו מבעיות תפעוליות קשות.

 

תחנות הרוח במתחם הארמני בעיר העתיקה

בתקופת השלטון המוסלמי של מוחמד עלי, שכבש את הארץ מידי העותומאניים לאחר שמרד בהם בהיותו מושל מתחת לשלטון המצרי, מוחמד עלי היה מנהיג יעיל ומסודר ושהנהיג שיטת מיסוי שווה על כולם ללא הבדל מהי דתם ומוצאם ,בניגוד לשלטון המושחת בעבר.

 

בימי השלטון המצרי בירושלים, הוקמו שתי תחנות רוח בתחומי העיר העתיקה ,הטחנה הראשונה, באזור המנזר והכנסייה הארמנית ,בקרבה לשער ציון ,שהוקמה הראשונה ושימשה את אנשי העדה הארמנית וצליינים בירושלים העתיקה, תחנה זאת פעלה בסביבות עשרים שנה  .

 

התחנה השנייה הוקמה לצרכי הצבא המוסלמי ,באזור הר ציון ונקראה על שם בנו המצביא תחנת אברהים פחה , היא הייתה התחנה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה לטחנה סופקו אבני רחיים מאזור סיני , כנפי התחנה הותקנו בשיטה שאנו רואים באיי יוון ,היו מורכבים על כיפה שנעה בהפעלה ידנית עם מנואלה ,לכוון כוון הרוח המשתנה.

 

מאחר ותושביה המוסלמים והפלאחים המקומיים , הרגישו עצמם מעל לשאר התושבים ושיטת גביית המיסים החדשה של המושל מוחמד עלי, גרמה להם להתקומם ולפרוץ לעיר ולהניס את צבאו של מוחמד עלי ,באותה עת הרסו את תחנת הרוח הצבאית בהר ציון ושברו את אבני הרחיים , לאחר שדוכא המרד בידי מוחמד עלי ובנו אברהים חזר השקט לירושלים .

 

ראו בני העדה הפטריארכיה היוונית ,כי נדרש להם גם תחנות רוח, לטחינת שדות החיטה שגידלו בשטחיהם ,במדרונות מכוון מנזר רטיסבון ,באדמותיהם ברחביה וטלבייה ,בנוסף הרצון להגדיל את רווחיהם ,מהפעלת תחנות רוח  והקימו שלוש תחנות רוח ,שתים הוקמו באזור מתחם של הסוכנות קקל ברחוב המלך גורג , אחת נוספת הקיימת עד היום ,ברחוב רמבן בכיכר פריז משמאל למלון המלכים .

 

תחנות רוח נוספות ,הוקמו במרומי רחוב אגריפס ,ליד בנין עיני המקולל ובמעלה רחוב בן יהודה, גם כן בידי הכנסייה היוונית, כיוון שהרוח שנשבה ,לא הספיקה להפעלה רצופה של כנפי תחנת הרוח ,נהרסו התחנות ברחוב קינג גורג וזאת של רחוב רמבן ניצלה הן מהסיבות שהיא נבנתה אחרונה, בטכניקה הדומה לתחנת ימין משה עם כיפה מסתובבת ומכיוון שבעת שמכרה הפטריארכיה היוונית הלבנה ,רבים משטחיה באזור רחביה ,המשולש הירושלמי והמרכז המסחרי בממילא , נמכרה גם התחנה ליהודים שרכשו את גושי הקרקע.

 

טחנה אחת קטנה הוקמה בחצר מנזר רטיסבון של הנזירים הצרפתיים ברחוב שמואל המגיד בשנת 1874  ,אחת במושבה הגרמנית בידי הטמפלרי פראנק מתאוס  בשנת 1873 שהוחלפה בתחנת מנוע קיטור בשנת 1892 , אך הצורך המוגבר בטחנות קמח הניעו את היהודים לחפש פתרונות של טחינה באמצעות מנועי קיטור .

 

סוג של טחנות קמח מסוג חדש שכונו טפטיק ,שתרגומם הוא מדרך הליכה, הערבים קראו לטחנה דבכיה ,כיוון שלא יכלו לומר את האות ריש במילה מדרכיה ,סוג של תחנה זאת שימש כמודל לחיקוי בתחנות אחרות ,שהחליפו בהדרגה את שיטת היצול בטחנות הקמח.

 

אף שסיפור שיטת טפטיק  אינו ידוע מספיק ,טחנות קמח אלו הם סיפורם של אנשי העלייה השנייה ,בעיקר אנשי מזרח אירופה, שחלקם היו בעלי מקצוע בתחום טחינת הקמח והנגרות ובעלי מקצוע מכאניים  בארצותיהם והם אף היו בעלי ניסיון בהפעלת טחנות קמח מהסוג החדש .

 

טחנות אשכנזיות אלו ,החלו להחליף את תחנות הקמח שהשתמשו בהם בשיטה לטחינה בסוס הקשור ליצול והמסובב בסיבובו את אבני הרחיים, הסתבר כי בשיטה זאת ניתן להגדיל משמעותית את כמות הטחינה ואף לשפר את דקות גרגרי הקמח הנטחן .

 

השיטה התבססה על משטח אלכסוני שצורתו עגולה ,שעליו נאלץ בעל החיי העומד  ללכת ללא הפסקה ,על מנת לשמור על שיווי משקלו ,בכדי לא להידרדר אחורה, כמו שעולים במדרון הר, הפטנט היה ,שמתחת למשטח התקינו גלגל שינים ותוך כדאי סיבוב המשטח העגול בהליכת בעל החיים, הסתובב המשטח והניע את גלגל השינים שהניע מוט שהפעיל בחיבור את סבוב אבני הרחיים בגלגל שינים נוסף .

 

בכדי להגביר תפוקה ,יש טוחנים שהגדילו את משטח ההליכה ואת מספר בעלי חיים כתוצאה מכך גלגלי השינים הסתובבו במהירות גבוהה יותר ויצרו תפוקה גבוה יותר,כאשר ראו זאת בעלי התחנות מדגם היצול,הם החלו להחליף את שיטתם בטחנות הטחינה, כיוון שתחנות הקמח מסוג טפטיק , לא היו תלויות ברוחות או מים ,בהדרגה תחנות אלו  תפסו חלק נכבד בטחינת הקמח בארצנו ,זאת בטרם חדירת מנועי הקיטור ובהמשך מנועי הקורסין  והחשמל .

 


 
 
 
בניית אתרים - שרקור