דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

טחנות הקמח בירושלים העתיקה ומסביבה

 

הקדמה לטחנות קמח בירושלים

תחילת עיבוד הקמח בטחינה באבני רחיים החל בתחילת ההתיישבות לצורך זה הופעלו בעלי חיים שנרתמו ליצול במוט וסובבו את אבני הרחיים כמו : חמור,סוס,גמל וכוח אנושי של בני אדם, באותה צורה הופעלה מפרכת בתי הבד ליצירת שמן וטחינת גרגרי שומשום , ניפוץ כותנה או צמר,הפעלת משורים מכאניים לחרושת עץ ואבן ועוד.

 

טחנות קמח בתקופה הצלבנית

בתקופה הצלבנית היו שתי טחנות קמח בעיר העתיקה מופעלות בידי בעלי חיים בצידו המערבי של הרחוב המוביל לכנסיית הקבר אחת מול הכנסייה נקראה טחון אל עספור - טחנת הציפור.

 

טחנות קמח מתקופה הצלבנית ועד הכיבוש התורכי

מתקופת השלטון הביזאנטי ועד לכיבוש התורכי, נעשו ניסיונות שונים לנצל את כוח המים להפעלת מנגנוני טחנות הקמח ,בתחילה ממקורות רחוקים ולאחר מכן ממקורות קרובים לצורך זה נבנתה טחנה מונעת במים בעין פרה ,כמו כן נבנו טחנות מים נוספות כארטס באזור בית לחם  ועל אמת-המים של עין קלט, שרידי טחנת מים כזאת נתגלתה מהתקופה הצלבנית באזור מעיין השילוח ,מהתקופה הממלוכית נשארו שרידי טחנות מים מאזור עין רוגל או בשמו השני עין איוב .

 

צריך לזכור כי בעקבות ריבוי הכתות והעדות בירושלים נאלץ כול סקטור כזה להפעיל בעבור צלייניו ותושבי עדתו מפעלים זעירים ובתי מלאכה שישרתו את בני עדתו ודתו, אי לכך כמעט לכול פלג בירושלים העתיקה הייה טחנת טחינה משלה, כמו לנוצרים הפרוטסטנטים והקתולים,יהודים מזרחיים ואשכנזים,צליינים מגרמניה, טמפלרים .צליינים מרוסיה וכמובן המוסלמים לבני הכתות השונים ועוד .

 

על מנת לספק את הקמח לרבבות העולים ולתושבי העיר העתיקה ולאחר היציאה גם לתושבים שמעבר לחומות נדרשו הטחנות המופעלות בעזרת כוח של בעלי חיים, לעבוד בדרך כלל בשלוש משמרות לאורך היממה,חלק מהצריכה הביתית בעיקר המוסלמית הגיעה מעבודת כפים של הנשים באובניים ביתיים ומעלי ומכתש בתוך בתיהם ומאפיה עצמאית בטבונים .

 

על פי עדויות ומסמכים צוין כי בשנת 1806 היו בירושלים וסביבתה 16 טחנות מונעות בידי בעלי חיים ובמקביל פעלו גם בתי בד שהונעו גם בידי בעלי חיים, מספרם של הטחנות עלה ל 20 בעדותו של הקונסול הבריטי בירושלים גיימס פין בעת כהונתו בשנת  1854 , בתקופה זאת עלה רעיון הקמת טחנת הרוח של מונטיפיורי , טחנת הרוח שנבנתה בדגם בריטי.
 

עקב ריבוי הכתות והעדות בירושלים, נאלץ כול סקטור כזה להפעיל בעבור צלייניו ותושבי עדתו , מפעלים זעירים ובתי מלאכה שישרתו את בני עדתו ודתו, אי לכך כמעט לכול פלג בירושלים העתיקה הייה טחנת טחינה משלה, כמו לנוצרים הפרוטסטנטים והקתולים,יהודים מזרחיים ואשכנזים,צליינים מגרמניה, טמפלרים .צליינים מרוסיה וכמובן המוסלמים לבני הכתות השונים ועוד

 

על מנת לספק את הקמח לרבבות העולים ולתושבי העיר העתיקה ולאחר היציאה גם לתושבים שמעבר לחומות נדרשו הטחנות המופעלות בעזרת כוח של בעלי חיים, לעבוד בדרך כלל בשלוש משמרות לאורך היממה. 

 

חלק מהצריכה הביתית בעיקר המוסלמית הגיעה מעבודת כפים של הנשים באובניים ביתיים ומעלי ומכתש בתוך בתיהם ומאפיה עצמאית בטבונים .

 

תחנות רוח בירושלים במחצית המאה ה 18

במחצית המאה ה 18 החלו להופיע טחנות רוח לטחינת תבואה לסוגיה ,בעיקר בתחילה באזור רמלה ועכו ,ובאותה עת מוזכרת טחנת רוח שהוקמה על גבעת אוגוסטה ויקטוריה שבאותה עת נקראה גבעת טחנת הרוח . 
 

טחנת הקמח ששהוקמה מחוץ לחומות , לצרכי הצבא המוסלמי באזור הר ציון ונקראה על שם בנו המצביא תחנת אברהים פחה , היא הייתה התחנה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה , מאחר ותושביה המוסלמים והפלאחים , הרגישו עצמם מעל לשאר התושבים ושיטת גביית המיסים החדשה של המושל מוחמד עלי, גרמה להם להתקומם ולפרוץ לעיר ולהניס את צבאו של מוחמד עלי באותה עת הרסו את תחנת הרוח הצבאית בהר ציון , לאחר שדוכא המרד בידי מוחמד עלי ובנו אברהים חזר השקט לירושלים .

 
אנשי הפטריאכייה היוונית הלבנה , בעקבות הקמת תחנת הרוח של ימין משה,הזדרזו ובנו שלוש תחנות רוח,שתיים במקום שכיום ניצבים בהם המוסדות הלאומיים ברחוב קינג גורג ואחת ליד מלון המלכים שנבנתה אחרונה במתכונת תחנת הרוח של מונטייפיורי,שתי התחנות במוסדות הלאומי נהרסו בהמשך בגלל התלות ברוח שלא סיפקה את הסחורה,השלישית ברחוב רמבן ליד המלון ניצלה.

 

עוד הקימו שתי תחנות הוקמו באותה העת ברחוב אגריפס ובמעלה רחוב בן יהודה ,שתייהן נהרסו בהמשך גם כן מכישלון התלות ברוח.
 
 

טחנות רוח נוספות הוקמו על גבעת אל בירה, שברבות הימים הוסיפו עלייה אנטנות לצרכי הרדיו לתחנת קול ירושלים בימי המנדט , טחנת הרוח השנייה הטקמה בשועפט , השלישית הוקמה בצפון ירושלים ליד הכפר הערבי עין עריך, טחנות אלו היו מסוג התחנות שהופעלו בלבנון עם כנפיים מתקפלות וסבלו מבעיות תפעוליות קשות הרביעית הוקמה על רכס הר צופים.

 

לאחר מכן הוקמו טחנות רוח בדגם אירופאי

טחנה אחת קטנה הוקמה בחצר מנזר רטיסבון ברחוב שמואל המגיד , טחנת רוח נוספת ברחביה ברחוב מימון מאחורי מלון המלכים ,אחת במושבה הגרמנית בשנת 1873 , בשלב מאוחר יותר הוקמה טחנת רוח במדרון של רחוב בן יהודה של היום ואחת באזור הבית המקולל ברחוב אגרון במחנה יהודה , אך הצורך המוגבר בטחנות קמח הניעו את היהודים לחפש פתרונות של טחינה באמצעות מנועי קיטור .

 

טחנת הרוח לטחינת קמח של מונטיפיורי

הוקמה בימין משה בשנת 1857 , כאשר רעיון ההקמה קרם עור וגידים הגיע בונה הטחנה תומס ריצרד הולמן על מנת לבנותה בשנת 1857, בשלושת השנים הראשונות עבדו בתחנת הרוח טוחנים מהעיר קטנברי באנגליה, לאחר מכן הזיכיון לטחינת הקמח הועבר למשפחת רוזנטל שמגוריה היה בעיר העתיקה בירושלים שותפיו להפעלת הטחנה היו משפחת זאב וולפנזון חברו של מונטיפיורי  ואחיו יהושוע  , את התבואה לטחינה רכשו מערביי הסביבה, הטחנה פעלה בשנים 1860-1885, שאז הרים ידיים זאב וולפנזון ומכר את הטחנה ובנה טחנה מונעת בכוחות בעלי חיים באזור הסראייה בעיר העתיקה עד מותו .

 

קישור לסיפור טחנת הרוח מונטיפיורי במשכנות שאננים

http://www.malon.co.il/emall/content.asp?cc=127903  

 

טחנת הקמח בקהילת  רייסין

בנוסף למשפחה של זאב וולפנזון הייתה עוד טחנת קמח נוספת תת קרקעית בדרך חברון בעיר העתיקה ברובע הערבי ,מתחת לבית קהילת רייסין , אולם עם קשתות מתקופת הצלבנים ,עם חלונות ואורווה לבעלי החיים בחצר,בטחנה הופעלו  שלוש זוגות רייחים בהפעלה לאורך כול שעות היממה בעזרת בעלי חיים פרדות וגמלים ,שבה נטחנו חיטה, שעורה ועדשים.

 

את הטחנה הקמח הזאת ניהלה בעיקר אשתו של זאב , רבקה שכונתה בבה  , את הסחורה סיפקו ערביי הסביבה שזאב דיבר בשפתם ,עד אשר עברו לנהל את טחנת הרוח של מונטיפיורי ,בנו ואשתו בן ציון ורחל וולפנזון עברו לנהל את טחנת רייסין  , טחנה זאת גדלה וצמחה והפכה לאחת הגדולות בירושלים ובמרתפיה שמרו היהודים בירושלים את הקמח שיועד להכנת מצות, כיום בשטחה של הטחנה ממוקם אולם השמחות של חסידי רייסין . 

בנוסף עבד אחיו של זאב וולפנזון בטחנת הקמח של של אליעזר לבפקוביץ שפעלה בעזרת בעלי חיים לאורך כול שעות היממה בשכונת מאה שערים.

 

בעיית הקמח בעיר העתיקה

גלי העלייה היהודית לירושלים הפכו את מספרם לגדול מבין הכתות והדתות בירושלים במחצית המאה ה 18 ובהמשך במאה ה 19 ,מצב זה הביא למחסור בטחנות קמח אל מול כמות הקמח הנדרשת לתושבי העיר ולצליינים ולצבאות השולטים , והפתרון של טחינה באמצעות בעלי חיים וכמות הטחנות לא הספיקה וגרם למצוקה ,כיוון שגם נשות היהודים לא טחנו קמח בביתם כמו נשות המוסלמים.

 

טחנות הקמח הראשונות המוטוריות בירושלים

הניסיון הראשון להבאת מנוע קיטור להפעלת טחנת קמח ,בוצע בידי היהודי לוין זלמן בשנת 1864 ,אך מחוסר מכונאי ואדם שמבין בנושא, כשלה הטחנה ולאחר שנה ונאלץ למוכרה לגרמני שניסה להפעילה בעיר יפו, על מנת להפעיל טחנת קמח במנוע ומנסרה וניסיון זה גם כן נכשל. 

 

בשנת 1885 פעלו בירושלים כשש טחנות קמח מוטוריות , טחנות אלו חודשו בהמשך והוחלפו בהם המנגנונים לתפעול מנוע בערה פנימי ובהמשך בטורבינות חשמל , כדוגמא חודשה טחנת הטחינה במים בוואדי קלט והוחלף בה המנגנון למנוע וחודשה בה הטחינה . 
 

חלק ממנועי התחנות היו ניידים על גלגלים וניתן היה להעבירם לטחנות טחינה אחרות להתחבר למנגנון הטחינה ולהפעילן בטחנות שונות, המנגנונים והמוטורים נקראו לוקומובייל.

 

אחת מטחנות הקמח הייתה שייכת למשפחת הלחם ברמן, בנם יהושע רכש בשנת 1886 את שרידי טחנת הקמח בשוק הכותנה בעיר העתיקה חיבר לה מנוע חשמלי והפעילה, זאת לאחר שפתח את סניף חנות הלחם של הוריו בשנת 1880 בשכונת גורת אל ענב , אביו הרב טודרוס הלוי ברמן ואשתו המפורסמת קרישא שלימים נקרא בבה קרישא ,פתחו מאפיית לחם ברחוב היהודים בעיר העתיקה בשנת 1875 בסגנון רוסי שנמכר הן ליהודים והן לצליינים הרוסיים שגדשו את העיר העתיקה באותה תקופה . 

 

טחנת האחים אלעזר ויעקב סלובס

 התחנה השנייה בגורת אל ענב הייתה שייכת למשפחת האחים אליעזר ואחיו יעקוב סלובס אביהם ואימם עלו לארץ והתיישבו בירושלים בשנת תרמח, בנוסף לטחנת הקמח פתחה המשפחה עסק של חומרי בנייה ובהמשך הייתה המשפחה מראשוני מייסדי שכונת זכרון משהלפני תחילת מלחמת העולם הראשונה פעלו בירושלים כ 19 טחנות קמח עם מנועי בערה פנימית שהופעלו בדלקים , באותה תקופה הגיע מספר התושבים בירושלים לשבעים אלף תושבים .

 

בשנת 1885 פעלו בירושלים כשש טחנות קמח מוטוריות , טחנות אלו חודשו בהמשך והוחלפו בהם המנגנונים לתפעול מנוע בערה פנימי ובהמשך בטורבינות חשמל , כדוגמא חודשה טחנת הטחינה במים בוואדי קלט והוחלף בה המנגנון למנוע וחודשה בה הטחינה חלק ממנועי התחנות ,היו ניידים על גלגלים וניתן היה להעבירם לטחנות טחינה אחרות להתחבר למנגנון הטחינה ולהפעילן בטחנות שונות, המנגנונים והמוטורים הניידים נקראו לוקומובייל,  

 

תחנות הרוח במתחם הארמני בעיר העתיקה

בתקופת השלטון המוסלמי של מוחמד עלי, שכבש את הארץ מידי העותומאניים לאחר שמרד בהם בהיותו מושל מתחת לשלטון המצרי, מוחמד עלי היה מנהיג יעיל ומסודר ושהנהיג שיטת מיסוי שווה על כולם ללא הבדל מהי דתם ומוצאם ,בניגוד לשלטון המושחת בעבר.
 

בימי השלטון המצרי בירושלים הוקמו שתי תחנות רוח בתחומי העיר העתיקה הטחנה הראשונה, באזור המנזר והכנסייה הארמנית שהוקמה ראשונה ושימשה את אנשי העדה הארמנית וצליינים בירושלים העתיקה .

 

טחנת הקמח של פטר ברגהיים ליד שער שכם

בשנת 1877 הביא היהודי המומר פטר ברגהיים ובנו, מנוע קיטור והקימו טחנת לטחינת קמח במתכונת תעשייתית ראשונה, מחוץ לחומות באזור שער שכם , היא הוסקה בעצי זית והחזיקה למעלה מעשרים וחמש שנה ,הטחנה סיפקה קמח טחון שעבר ניפוי קפדני , והקמח נחשב למשובח בטיב שלא נראה עד אז בישראל , גם משום שאת החיטה גידל באדמותיו באזור גזר, כיוון שרצה את הלקוחות היהודיים ,שמר גם את דיני היהדות שחלו על הטחינה ולכן גם הפריש מעשר כדת מהחיטה ושמר על נושא השמיטה.

 

מנוע הטחנה של ברגהיים צרך חומרי הסקה גדולים והיא הושבתה לפעמים כאשר המים בבורות הטחנה ליד טחנת הקמח יבשו בעיקר בקיץ, המים נדרשו לדוודי הקיטור של המנוע כן הושבתה הטחנה כאשר חלקים ממנה התקלקלו ונדרש להביאם לתיקון במצרים דרך הים.

 

כתוצאה מבעיות אלו , כאשר הומצא מנוע הבערה הפנימית שנדרש להפעילו בדלקים, הוחלף מנוע הטחנה למנוע חדש  שנקרא גזוגנראטור והטחנה המשיכה בפעולתה בשימוש בפחמי אבן ובדלק ובהמשך בגז היא גם הייתה הגדולה בירושלים באותה עת של טרום קום המדינה

 

טחנת הקמח של מתאוס פרנק הטמפלרי במושבה הגרמנית

טחנה מוטורית נוספת הוקמה בידי הטמפלר מתיאוס פרנק בשנת 1873 בעמק רפאים מספר 6 ולאחר מכן בדרך בית לחם 22 , טחנה זאת הופעלה בדלק ועצי בערה .

 

שכונת גורת אל ענב ותחנות הקמח

שכונה מעניינת זאת שהוקמה מחוץ לחומות בשנת 1892-4 והתקיימה עד פתיחת מלחמת השחרור ב1948, השכונה הוקמה באזור שבין בריכת השולטאן לבריכת ממילא לשיפולי כפר הוילות של היום עיר דוד ומתחת למגדל דוד כיום חוצות היוצר,השכונה כללה כארבעים בתים המיוחד בשכונה היה הרכב התושבים , יהודים וערביים חיו אלו לצד אלו בבתי השכונה.

בשכונה הוקמו שתי תחנות קמח אחת מופעלות בידי בעלי חיים . 

 

תחנת הקמח זרובבל בירושלים

בסוף המאה ה 19 תחילת המאה ה 19 הוקמה טחנת הקמח המוטורית באמצעות קיטור שנקראה טחנת זרובבל , מיקומה היה ברחוב שטראוס במקום שכיום ניצב בית הבריאות שטראוס ,טחנה זאת הוקמה במימון חיים אהרון ולירו הבנקאי הירושלמי,

 

בתחנת הקמח הוכנס מנוע קיטור שפעל בעזרת מים והסקה  התחנה הקמח המודרנית  הופעלה  בידי הפרדסן והסוחר וחבר מועצת העיר יפו ישפה אברהם, למרות שרכש שטחי אדמות באזור נס ציונה לאחר עלייתו מרוסיה ,התיישב בירושלים בשנת 1905 ובנה את ביתו

 

טחנת הקמח זרובבל פעלה בשנים 1907 - 1909 וחדלה לפעול לתקופה קצרה עקב שריפה שפרצה בה, הטחנה שופצה והמשיכה בפעילותה לאורך שנים נוספות. 

 

תחנה אחות הוקמה בשטח סמוך באזור תחנת האוטובוסים הישנה של ירושלים .מאחורי בנין העמודים של רחוב יפו .

 

מספר מילים לפועלו של ישפה אברהם שנחשב לאחד מחלוצי הפרדסנות בישראל, שעבר לגור באדמותיו באזור נס ציונה ועזב את ירושלים, על אדמותיו נטע פרדסים ונהג לעבדם בידיו עם פועלים עבריים בלבד,הוא לא השתמש בכוח העבודה הזול של ערביי הסביבה.

 

בערב מלחמת העולם הראשונה ייסד את אגודת הפרדס ומיד לאחר מלחמת העולם הראשונה ייסד ביחד עם הפרדסן טולקבוסקי את חברת פירות יפו לייצוא פרי ההדר לאירופה בנוסף היה פעיל להקמת הישוב כפר הדר ורכש עוד חלקה באזור הספורטן של היום ונטע עליו פרדס הדרים,בנו שהצטרף אליו לאחר לימוד ענף הפרדסנות באמריקה הרחיב את העסק.

 


 
 
 
בניית אתרים - שרקור