דף הבית   מפת אתר   צור קשר
 
 
 
 
 

בצלאל סיפור האקדמיה לאומנות

 

כאדם שלמד במוסד הזה רציתי לספר את סיפורו.

בסיור בירושלים בעקבות האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל מוליכה את המטייל שלושה מיקומים בירושלים, לאורך המסלול אחת ברחוב החבשים והשנייה בנחלאות  והשלישית בקמפוס של הר הצופים, כיום מחלקת העיצוב חזרה למבנה הישן ברחוב שמואל הנגיד, יש לציין כי בצלאל המוסד נפתח בשנת 1906, לפני פתיחת האוניברסיטה העברית.

 

בצלאל נוסדה בעקבות שכנוע של מייסדה בוריס שץ את צירי הקונגרס היהודי בשנת 1905, בצורך של שימור האומנות היהודית הארץ ישראלית כמו מימושה של הציונות ,את המוסד אימצה יהדות גרמניה בראשו של פרופסור וורצבורג,  אשר אף רשם אותם כאגודה גרמנית בשנת 1906, שמטרתה להקנות מלאכת יד ואומנות בארץ ישראל ואף לייצר תשמישי קדושה לבתי כנסת וכנסיות ולפתח את תעשיית הרקמה והשטיחים בסגנון אוריינטלי ארץ ים תיכוני, תמיכה כספית למימון לימוד הסתתות בארץ ניתן לו מאגודת חובבי ציון באודסה.

 

איש ססגוני היה בוריס כץ בלבושו הלבן , כתלבושת התושבים הערבים בארץ ישראל או בהשקפת עולמו לגבי מהות האומנות היהודית ישראלית בהתהוותה ,את דרכו האומנותית החל בוריס שץ כפסל של נסיך בולגריה פרדיננד ,לאחר שכשל בהקמת אקדמיה לאומנות בעיר סופיה המשיך כאומנים רבים לפריז,מאחר והתחרות על האומנות הייתה קשה עקב ריבוי אומנים מפורסמים בפריז ,נאלץ להתפרנס מלחימה בזירת האגרוף.

 

לאחר עלייתו לישראל בער בו חזונו לבנות אקדמיה לאומנות בירושלים,אף שם נתן לה בצלאל כשמו של בונה בית המקדש ,את מושבו קבע ברחוב אתיופיה –החבשים מספר 8

באקדמיה שנפתחה נלמדו המקצועות : סתתות,דפוס,רקמה ואריגה.

שמו של המוסד ברחוב החבשים שנשכר נקרא בית המדרש למלאכות אמנות – בצלאל, אך הוא פזל לרכישת השטח של מול חומות העיר בשטח מוזיאון רוקפלר לבניית בצלאל ניסיון שכשל מחוסר מזומנים.

תחנתו השנייה הייתה בשנת 1908, עברה האקדמיה ובית מגוריו הצמוד של בוריס שץ לרחוב בצלאל פינת רחוב השמואל הנגיד של היום ,במבנים שהוקמו בידי עשיר מוסלמי בשם אבו שאכר ,אשר הקרן הקיימת קנתה אותם ומסרה לבוריס שץ לצורך האקדמיה בצלאל, מבנה המוסד והמבנה השני של בית האומנים של היום נבנו בסגנון הערבי אופייני הילויאן חלל מרכזי שממנו יוצאים חדרים והכול מוקף בחומה שבה היו שני שערים אחד לכול מבנה.

בית הספר לאומנות בצלאל נחלק לשני מבנים ,מבנה בית הספר כלל סדנאות ,כיתות לימוד ספריה,ואולם מוזיאון לתערוכה מתמדת מיצירות המייסד בוריס שץ ,בוגרי בית הספר , עבודות של מורי בית הספר ולתערוכות מיוחדות שהובאו לארץ של אמנים בחו"ל ,על גג המוסד התנוססה מנורת הקנים שבלילות הוארה . 

במוצאי שבת נהגו להתאסף אנשי ירושלים לחגיגת" מלווה מלכה "שהנהיג בוריס שץ לאחר צאת השבת , עוד נוהג היה לבוריס שץ הוא שכר חבורת כלי זמרים שיינגנו בערב שישי ,מנגינות יהודיות חסידיות ברחובות ירושלים , מיד קפצו הדתיים וביקשו להחרימו בבחינת עבודה בשבת ,אלא שהרב קוק שהענין הגיע לדיונו ,פסק כי בוריס שץ מנעים את ליל השבת ולכן מותרת נגינה זאת.

בנוסף במבנה הסמוך נפתח בית נכאות ( מוסאום- מוזיאון) , לאומנות,לארכיאולוגיה , לצומח ועצי הפרות בארץ ישראל וכמובן החיי ובעלי הכנף , חלק מהתצוגות עברו בהמשך לבתי נכאות יחודיים שהוקמו בהמשך בעיקר בירושלים, בנוסף בחלקו האחורי של המוסד הוקם מתחם מגורים של מנהל בצלאל בוריס שץ.
 

ישראל אהרוני היה מנהל בית הנכאות הזואולוגי באוניברסיטת הר הצופים ,בתחילה שכן אוספו של ישראל אהרוני בחדרי דירתו בירושלים , אך שהמקום צר היה נאלץ לחפש לו משכן חדש , בצר לו חלק מהאוסף נמסר לידידו פרופסור דלמן בגרמניה, חלק מהאוסף נמכר למוזיאונים אחרים פרטיים וממשלתיים ,כמו מוזיאון אכסניית פאולוס.

האגדות הירושלמיות מספרות כי בתחילת מסירת חלקים מאוספיו, פנה לבוריס שץ מייסד בית הספר לאומנות בצלאל על מנת שירכשם ויציגם בבית הנכאות של בצלאל ,בוריס שץ התלהב והגיש תוכנית רכישה לידי הוועד המנהל בגרמניה , הסיבה שבגללה רצה בוריס שץ את האוסף ,הייתה האפשרות לתלמידי בצלאל והאומנים לצייר ולשלב את הציורים בעבודות בצלאל בריקועים ,באריגה וברקמה וכמובן בציורי טבע מארץ ישראל.

במיוחד קסם לו הרעיון לפתוח אגף זואולוגי בבית הנכאות בצלאל , של ציפורים ופרפרים מארץ ישראל,לאחר אישור התוכנית הוקם האגף הזואולוגי בבית הנכאות, שעבר בשנת 1927 , לידי ההנהלה הציונית שמסרה אותו לידי האוניברסיטה העברית.

תחילת דרכו כמוסד אומנות הייתה לאומנות והקניית מקצוע לאנשים במלאכת האומנות , על מנת שיזנחו את כספי החלוקה ויתפרנסו מיגיע כפים, בפתיחה השנייה היו בבית הספר עשרה תלמידים שנחלקו לשלוש מחלקות : צעירים עם נטייה לאומנות,אשכנזים וספרדים,תימנים ועולים מגלויות ישראל,מבוגרים שבאו למוסד בשעות הערב ושלמדו ועסקו בריקוע על נחושת,רקמה וצורפות המחלקה השלישית הכילה בית מלאכה ליצור תשמישי קדושה ושטיחים .

מתחם מגורי בוריס שץ

בתי המתחם המחוברים בחצר וחומה לחלק האחורי של מהנה בית הספר בצלאל , בבית זה התגוררה עד שנות השמונים ,אלמנתו דר אולגה שץ של בוריס שף ,( סופרת ומשוררת ) לזוג נולדו הבן האומן והצייר בצלאל שץ והבת זהרה שץ ,בבית אני זוכר את הספרייה העמוסה לעייפה בספרי אומנות בשפות שונות,מספר עבודות בסגנון בצלאל ותמונת פורטרט בציור שמן של בוריס שץ .

את בעלה בוריס שץ הכירה אולגה , ארבע שנים לאחר שעלתה לארץ מגרמניה , לאחר עלייתה לימדה אומנות בבית הספר בגימנסיה הרצליה,

כיום במתחם גרות משפחות חרדיות ,צאצאי המשפחה על פי דבריהם ,באחד מימי השישי קבלתי רשות להיכנס ולצלם את המתחם , הרבה לא השתנה מאז לימודי במוסד,הביתן מימין משמש כיום ככיתת לימוד מוזיקה ,פינות הישבה בגינה עדיין קיימות ,מצידו הימני של מבנה האבן שהתווספו לו קומה שנייה ועוד דירות מגורים , בחזית הכניסה מאחורי השער גינה קטנה ,מצד ימין של השער ללא קשר למתחם ממוקמת חנות מזכרות לעבודותיו ועבודות בסגנון בצלאל .

שכונת נווה בצלאל

רעיון הקמת השכונה שמטרתה לשכן את מורי בצלאל ותלמידיה בשכונת שרעיונה מגורי אומנים החלה לצוץ במוחו של פרופסור בוריס שץ כאשר האקדמיה לאומנות גדלה ועברה לשני מבניה החדשים ברחוב הנגיד ,שאותם רכשה הקק"ל בעבורה ממשפחת הארמני

רק בתחילת השלטון המנדאטורי והרכישה המסיבית של גושי האדמה, שנרכשו מהכנסייה היוונית בירושלים ,הצליח גם בוריס שץ בראש אגודת נווה בצלאל שהוקמה ,לרכוש חלקת אדמה בשכנות לשכונות נווה חסד ושכונת צדוק , חלקה שהספיקה לעשרים ושבעה חלקות לבניית בתים .

 מכירת החלקות לאכלוס אומנים בשכונת נווה בצלאל ,לא התנהלה על פי חזונו של בוריס שץ ,עקב מצוקה כספית,נמכרו החלקות גם לתושבים שלא הייתה להם זיקה לאקדמיה בצלאל, מרדכי נרקיס מנהל בית הנכאות בצלאל וחברו יצחק נרקיס שעבד באקדמיה.

לבתים שנבנו בנווה בצלאל הוכנסו מערכות חשמל ומים, בתי הכבוד והמקלחות היו בתוך הדירות והקדמה לאותה תקופה ניכרה בבתי השכונה.

תחילת הקמת האקדמיה בצלאל ,החלה כאשר בוריס כץ ,בשנים 1905-6 .

כאשר החל בוריס שץ סובב בין בני העלייה עם רעיון שברצונו להגשים , הכשרת צעירים וצעירות יהודיים לבנייה באבן של בתים ליהודים שיעלו לארץ בעת שיקימו את בתיהם בישראל ,בוריס השיג כסף מחובבי ציון באודסה למחלקת הסתתות , תרומות ששימשו לשכר מחיה ולימוד לצעירים ,שיבואו ללמוד את רזי מקצוע הבניה ובעיקר את הסיתות האומנותי בעיקר , תוך הכרה כי את לימוד הסתתות יש ללמוד מהיסוד ולהנחילה הלאה לצעירים שימשיכו לבוא בגלי העלייה.

לדעתו של בוריס כץ ,הכשרת הצעירים במקצועות הבנייה ,הדפוס , האריגה והרקמה תעניק יתרון ועבודה ליהודים על מנת שיצליחו ולהנחיל את העבודה העברית בישראל,לאחר מסעות במושבות , כיוון שהפחד מפני העבודה הקשה ,הרתיעה חלק גדול מן הצעירים,למרות זאת הצליח בוריס כץ לאסוף מספר תלמידים לאקדמיה בצלאל לאומנות ,שפתח ברחוב החבשים בירושלים .

שמעון מייסי ( מייאסי ) בשנת 1906 חבר בועד אגודת יגיע כפים אשר מוכרים חלקות קרקע צריך להפקיד 20 פרנקים,  הכסף הופקד בבנק אנגלו פלשטינה קומפני  בחברי הועד הנוספים : דר גרינהוט, פרופסור בוריס שץ. סולמיאק וישפה , כבר בשנת 1906 היה בעל חנות חייטים וחנות בגדים ביחד עם אחיו  בשוק הבאטרק בעיר העתיקה  

תחילת הסתתות הרשמית העברית בירושלים

מה שאנו מספרים ,על פלוגת הסתתים בגדוד העבודה העברי,שישבו במנזר רטיסבון ,לאחר שסיימו לסלול את הכביש בין צמח לטבריה והכביש בין טבריה ליבנאל ,ועלו לירושלים לבנות ולחצוב בסלע .

הספור הרשמי מתחיל בשלושה צעירים בכיתת הלימוד בירושלים,משה אינגברמן , אלכסנדר זייד שהשתחרר מבית החולים של המיסיון האנגלי לאחר מחלת הקדחת והנער הצעיר בן החמש עשר גד אביגדורוב שבנו מזכה בעיטור גבור ישראל בהמשך , לצורך לימוד הסתתות הוקמה סככה בחצר הכנסייה החבשית ממול למבנה בית הספר בצלאל הראשון, כמורה נבחר הסתת התימני אברהם מדינה ,שלמד את רזי העבודה מהסתתים הערביים.

לאחר יום לימודים בסתתות ,חבשו שלושת חברי הקבוצה בערב את ספסלי בית הספר ולמדו חומר תיאורטי שעסק באומנות וקומפוזיציה ,לקבוצה הלימוד הצטרפו אנשי עלייה נוספים בינם : בינשטוק גולדשטיין משה,אליהו קמינצקי - אביו של רפול שכונה איתן ,מנחם שמולביץ שכונה ממשי,יוסף ברץ ממקימי קבוץ דגניה,נחום הלוי לוין ממקימי המושבה כנרת, מרדכי רבינוביץ ראש עיריית ירושלים שהחליף את שמו לאיש שלום, הקבוצה גדלה לאורך השנה וחצי של הלימודים לקבוצה של שבעה שלאחר מכן מרביתם הקימו את ארגון השומר בסגרה,כפי שתיאר אותם יצחק בן צבי וגדלה לקבוצה שמנתה כשלושים לומדי סתתות.

גם בחורות הצטרפו לכתת הלימוד הראשונה הייתה יהודית גפן תיר ובהמשך קיילה בקר גלעדי,אחותה ציפורה זייד ושושנה רייזל אוסנוביץ.

משה אינגרמן ,בעת ששימש כנציג הסתתים והבנאים בירושלים ,בוועידת פועלי ציון הרביעית בשנת 1908,עלה יחף לוועידה מירושלים, שהתקיימה בראשון לציון ,בוועידה הסיכוי להאסר בידי התורכים,ולכן כאשר שמע על הרעיון להקמת חוות כנרת ומכיוון שעבודתו בירושלים כסתת הסתיימה ,החליט לאחר שחזר לירושלים לעבוד במשך שנה כשומר בחוות סגרה , אך נתקל בקשיי קיום ורעב , אז החליט לשנות כוון ולהצטרף למקימי החווה בכנרת .
       
תודתי מעומק הלב למחותנתי איריס טוקר , שחשפה בפני את סיפרו של הסבא משה והמשפחה בספרה משיב הרוח שניתן לי בחתימתה.

תנאי הקבלה לבצלאל מפי פרופסור בוריס שץ

בתנאי הקבלה אשר מסר בוריס שץ בתחילת המאה העשרים עמדו העקרונות הבאים:

1.      על המועמד להביא אישור בריאות מרופא.

2.      המבקש ללמוד בבית הספר לאומנות בצלאל ,צריך להביא המלצה מאגודה או מאישי ציבור (ידוענים) תעודת יושר.

3.      זמן הלימוד הינו כשנתיים אך התלמידים יוכלו להתחיל להרוויח שכר מעבודתם בסדנאות לאחר כחודשים מתחילת הלימודים.

4.      מספר התלמידים החדשים בשנת הלימודים ינוע בין 25-30 למקומות לימוד , באם יהיו יותר תלמידים , תיערך הגרלה על מקומות הלימוד .

5.      תושבים שאינם מירושלים , הן מהמושבות והן מחו"ל לא יגיעו לבית הספר ,אלא באם אושרה קבלתם למוסד.

רגעי השיא של המוסד היו בשנים 1908-1914 שאז צוות המורים והתלמידים התקרב לחמש מאות ,בוריס שץ חילק זיכיונות מכירה של יצירות אומנות מבתי המלאכה והסדנאות בארץ ישראל ובחו"ל ברשת שנקראה בצלאל ,לדוגמא : מכירות יצירות בצלאל ברחבי רוסייה ניתנו לבעלי הזיכיון לחנות בצלאל בעיר וורשה.

תערוכות של עבודות תלמידי המוסד נערכו בכול רחבי העולם והאחרונה בארגנטינה בשנת 1926 בתקופת מלחמת העולם הראשונה פסקה התמיכה מגרמניה והועד לחינוך בישראל החל לתמוך, הגדילו לעשות התורכים ואף הגלו את בוריס שץ לדמשק בשנת 1917,את המוסד בתקופת המלחמה החזיקה תרומות שהגיעו ממשפחת יוליוס רוזנולד, כאשר חזר מהגלות בשנת 1918 פתח שוב את בית הספר במתכונתו הרגילה , אך הידרדרות המוסד עוד בתקופת המלחמה ואחריה גרמה להסגרו בשנת 1929 .

בית הספר בצלאל או כפי שנקרא : בית הספר לאומנות ולמלאכת אומנות , בשנת 1926 הוצגה תערוכה מיצירות בוגרי בצלאל בעבודות ציור, פיסול,עבודות בעץ, בנחושת,עבודה בברונזה ,בכסף ,תכשיטים, זאת לא הייתה התערוכה הראשונה באמריקה , קדמה לה התערוכה הראשונה בשנת 1913 ,שבע שנים לאחר היווסדו של בית הספר בצלאל בירושלים, תערוכה שהוצגה הן באירופה והן באמריקה.

תקופת מלחמת העולם הראשונה במוסד בצלאל

עד שהחלה מלחמת העולם הראשונה קבל בית הספר תרומות מחברת בצלאל בגרמניה בראשות יהדות גרמניה , המוסד אשר אף נרשם כאגודה גרמנית בשנת 1906 , תמיכה כספית למימון לימוד הסתתות בארץ ניתן לו מאגודת חובבי ציון באודסה.

מרכז הכספים שהגיעו להחזקתו בשנים הראשונות ,הגיעו מיהודים בגרמניה כמו אגודת עזרה ,כיוון שאנשים ירדו מנכסיהם עקב המלחמה ,נוצרה בעיית תקציב חמורה להמשך קיומו של המוסד .

בעת שהחלה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1917 ,גורש פרופסור שץ המייסד לדמשק שם שהה תקופת מה, את קיום המוסד בתקופת המלחמה, החזיקו התרומות שהגיעו ממשפחת יוליוס רוזנולד.

בשנה זאת החל משא ומתן עם הממונה על הרכוש הבריטי בארץ ישראל, לשכירת מבנה במתחם גובוט על הר ציון על מנת להקים סניף לפתיחת סדנאות וסניף בית הספר בצלאל בהר ציון.

מלחמת ההישרדות של בצלאל לאחר מלחמת העולם הראשונה

השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והמאבק לפתיחתו מחדש במצב של מחסור במזומנים כיוון שמרכז הכספים שהגיעו להחזקתו הגיעו מיהודים בגרמניה כמו אגודת עזרה ומכיוון שאנשים ירדו מנכסיהם עקב המלחמה נוצרה בעיה של תזרים מזומנים לתחזוקתו של המוסד , נאלץ בוריס שץ לצאת למסע שנורר ,הפעם לא מאנשים פרטיים אלא מחברות אירופאיות התומכות במוסדות אומנות, שנורר זה נבע מהדאגה לשכר העובדים, להוצאות המשרדיות ובעיקר לתשלום למורים במוסד ובבית הנכאות .

בנוסף ניסה בוריס כץ ,להקים על שטחו של המוסד מרכז מלאכה זעירה שבו יהיו כחמישים חנויות ובתי מלאכה לאומנים בשכר דירה חודשי , כסף זה שייאסף לחשבונו של בית הספר בצלאל אמור היה לעזור כספית לתחזוקת המקום.

בוריס שץ, חשב כי יוכל לקיים את המוסד ,מכספים שיגבו ממכירת כרטיסים למבקרים בבית הנכאות ובבצלאל, תקוותו הייתה, שמורי הדרך יוליכו את התיירים לבקר במוסד האומנות בעיר ירושלים,עוד חשב שרעיון הנחת אבן בידי תורמים שיתרמו למוסד ,כמו לוחיות התרומות התלויות כיום בכול מוסדות הרפואה בארץ,יעזרו גם הם לתקציב המוסד,הוא האמין כי נדרש ממנו,להרבות בנסיעות ברחבי העולם על מנת לקדם תערוכות וגיוס תרומות ברחבי העולם .

ניסיונו למכור לתעשיינים ,את המודלים של יצירות האומנות ,שעוצבו ונעשו במוסד בידי התלמידים והבוגרים, על מנת למכרם כאשר יועתקו כאומנות בצלאל ובכלל ליצור מערכת תעשייה אומנותית למכירת התוצרת של תלמידי המוסד , אך תוכניתו והקשר עם התעשיינים לא עלתה יפה , לטענתו ,רצונם של הסוחרים והיצרנים לנגוס חלק גדול יותר מהעוגה ,פגעה בתוכניות הפיתוח התעשייתית , לצערו הוא נאלץ להסתמך בנושא רק על הייצור על אגודת התאחדות בצלאל ,שהוקמה בידי מורי בצלאל ובוגריה ,ששמה לה למטרה למכור מיצירותיהם ולהפריש כשלושים אחוז מהרווח לטובת המוסד.

ניסיונותיו לצמצם את הוצאות המשלוח ,של החומרים לתערוכות ולהשתמש בכוח התלמידים לסדור התערוכות , על מנת לחסוך בשכר עבודה , גם הוא לא צלח במיוחד כיוון שלמרות שהדברים נשלחו במשלוח ישיר למקום התערוכה , החליטו פקידי המכס בגבולות , לבדוק את המוצגים שנשלחו לתערוכות כמו כן הם דרשו לפתוח את הארגזים ודרשו דמי מעבר ומכס וכך ההוצאות גדלו ,בקיצור המצב שבכול פעולה צריך לשלם ובנוסף גבייה של דמי שימוש במבני התערוכה ,גם הם הכבידו על יציאה לתערוכות ברחבי העולם.

לאחר מלחמת העולם הראשונה פתח בוריס שץ בשנת 1919 את בית הנכאות והמוסד לאומנות ושוב נהרו אליהם תושבי ירושלים ואנשי הצבא הבריטי בארץ ישראל .

פעילות של בית הספר בצלאל בשנת 1920

שאלות אלו נשאלו אל מול הצורך ליצור אומנות יהודית ,המתאימה לצרכי היהדות המתחדשת העכשווית והאידיאליים הציונים הפורצים לאוויר העולם,אל מול המסורת העתיקה של היהדות והאומנות כפי שנוצרה בקרב הקהילות היהודיות העתיקות הפזורות בעולם ,בשנת 1919 כאשר חודשו הלימודים באופן פעיל , ולבית הנכאות שוב נהרו תושבי ירושלים ואנשי הצבא הבריטי בארץ ישראל .

לאחר הביקור בשנת 1920 של אישי הצבור ,יצא בוריס שץ למסע גיוס תרומות ורכישת חפצי אומנות באירופה ובעיר וינה, בכספים שגייס מיהודים עשירים בוינה ובאירופה , בשנת 1921 הוצגה התערוכה השנתית של תלמידי בצלאל ,בוגריו ומוריה במוזיאון הלובר בפריז,את ההזמנה לתערוכה זאת שלח מזכיר הלובר והפסל שלמה רוחומובסקי ,מטרת התערוכה לעורר להכרה והיכרות ומודעות אומנותית בעבודות בית הספר בצלאל ברחבי העולם והאומנות.

בבצלאל נוצרה בעיה אומנותית ,בנושא התערוכה בלובר, כיוון שבחומר הלימוד והיצירה ,היה ניסיון לשלב אומנות ארץ ישראלית חדשנית ,בשלוב ובהסתמכות על יצירות מהתנך , שנוצרו על סמך הפרשנויות של האומנים,אשר שלבו אומנות המתבססת על שיטות עבודה ויצירה של העולים החדשים לארץ ישראל מארצות מוצאם, ומהמדינות והגלויות השונות של העולים שמהם הגיעו.

האומנות האירופאית התבססה על הברק , השלמות והיופי האוניברסאלי, בתוספת הליטוש של הסגנון האירופאי, כאשר בארץ ישראל הסתמכו על החיקוי של האומנות האוריינטלית והיהודית, לצורך הכנת יצירות לתערוכה בלובר, נדרשו האמנים שברצונם להציג בתערוכה , למסור רישומים וסקיצות של העבודות לוועדה של בצלאל ,בטרם ייגשו לשלב הביצוע, עוד נקבע כי יעשה מאמץ לאיסוף כספים לחומרי הגלם ולנסיעה לפריז .

בנוסף לאחר התערוכה בלובר שלא נועדה לצרכי מכירה אלא לצרכי ההכרה בעבודות תלמידי ומורי המוסד , המשיך בוריס שץ עם התערוכה לארצות אחרות ואמריקה על מנת למכור יצירות אלו, בעת שהתערוכה התקיימה באנגליה נרכשו מספר חנכיות ותשמישי קדושה בידי האספן היהודי פרנקלין ,שאף תרם כסף בעבור אכסון האוסף היהודי בבצלאל בארונות תצוגה.

שנת 1921 בבצלאל

בעקבות סיום הלימודים של חלק מתלמידי בצלאל נפתחו כחמשה בתי מלאכה לרקמה בארץ ישראל,בירושלים, טבריה ,חיפה,יפו וצפת , בבתי מלאכה אלו הועסקו כחמש מאות מתושבי ארץ ישראל ,באותה העת פותחו עוד בתי מלאכה מסחריים ליצירות אומנות בסגנון בצלאל , לצורך זאת נפתחו בארץ ישראל שתי חנויות לממכר אומנות זאת בצריף ליד שער יפו בירושלים וחנות נוספת, בחנויות לכלי כסף וזהב מוכרים גם תוצרת שיוצרה במפעלים הקשורים לבצלאל.

חנות המזכרות לאומנות בצלאל בשער יפו

באזור שער יפו , בית הספר לאומנות בצלאל ,פתח דוכן בצורת צריף עץ מחופה בפח עם מגדל וגג מדורג ,בחנות הוצגו למכירת דברי אומנות שיצרו בידי אנשי בצלאל וכללו תמונות רקועות על נחושת ואומנות אוריינטלית ארץ ישראלית בעבור התיירים והצליינים שהגיעו לירושלים,המבנה נשרף בשנת 1914 נבנה מחדש בשנת 1918 , אך נהרס שוב בהוראת המושל סטורס הבריטי , כאשר הוסרו מבנים הסביל והשעון התורכי שהיה על שער יפו , לפי דרישתו של המושל סטורס ,לאחר שקבע כי המבנים והתוספות שנבנו מחוץ לשער יפו, אינם תואמים את המבנה ההיסטורי של העיר העתיקה .

לאחר ביקור באיטליה החליט בוריס שץ לפתח את ענף הקמעות ולצורך זה ייבא מכונות למפעל הקמעות שהקים בחסות האומנותית של בצלאל , סחורה שנחטפה בידי הצבור היהודי ברחבי העולם ( חמסות וכדומה) ., בנוסף החליט לפתח את מקצוע הליטוגרפיות ולהביא מכונות מיוחדות לדפוס לענף , מכונות שרכש באוסטריה ופתח מחלקה ללימוד המקצוע במוסד בצלאל .

שנת 1923 בבצלאל

בשנת 1923 החזיק המוסד בצלאל בסגל מוריו רק כששה מורים לאומנות,שמשכורתם הצטמצמה ,הכספים ליציאה לתערוכות הגיעה מתרומת המרכז בצרפת, כאשר הרעיון המרכזי ברעיונו של מייסדו בוריס שץ היה לבנות גשר אומנותי בין ציונים ולכאלה שאינם ציונים,מעבר להגשמת החלום ליצירת אומנות יהודית בארץ ישראל.

בברלין הודפסו בשנת 1923 שני ספרים מאוירים של המורה רבן בבצלאל , אחד הספרים הוא ספר האותיות של הסופר משורר קיפניס והשני מהדורה מאוירת של ספר שיר השירים הספרים המקוריים והסקיצות נתרמו למוזיאון של בצלאל .

שנת 1924 בבצלאל

לכבוד חג הפסח החליט המוזיאון לפתוח תערוכה שבה יוצגו עבודות של אגודת אחדות בצלאל , האגודה שבה חברים ,בוגרי בצלאל ואמנים הפעילים בארץ ישראל. התערוכה מייצגת את מכלול הפעילויות שעשה המוסד בשנת 1924.

בתערוכה הוצגו גם אוסף עבודות קרמיקה ,אוסף דברי כסף ורקוע של קבוצת שרא"ר שבה מוגדים צורפי הכסף והתכשיטים והרוקעים בנחושת,כמובן שאוסף הקמעות הוצג וכלל את העיצובים החדשים שנעשו על פי המקורות.

שנת 1925 בבצלאל

שנת 1925 מהווה שנה של משבר כלכלי מחוסר תרומות ,מאבקי כוח וממחסור כרוני בהכנסות על מנת לתחזק את המבנה ופעילויות אומנותיות, אפילו חיסרון הכיס ניכר בשכרם של המנהל בוריס שץ וצוות המורים,מחסור כספי זה מונע חידושים וקיום הרחבה של המוסד בהוספת מחלקות חדשות ,באפשרות לקליטת מספר תלמידים רב יותר או בפתיחת תערוכות במספר רב יותר במוסד וברחבי העולם , דרישתו של המנהל לקבלת כספים מגורמים מוסדיים בארץ ישראל ,בזכות קיום מוסד אומנותי וההכרה בו כחלון המשמש צוהר אומנותי כלפי עולם האומנות העולמי תחת הרעיון הציוני וכמוסד לאומי, איננו מתקבל בהבנה מספקת בידי הגופיים הציוניים בארץ ישראל.

למרות זאת נערכה התערוכה השנתית שמשכה זרם מבקרים רב שאף רכשו מוצרי אומנות שהוצגו בתערוכה ,בתערוכה ביקרו תושבי ארץ ישראל ומבקרים רבים מרחבי העולם , חלק מהמבקרים תרמו מוצגים חדשים לבית הנכאות , בין המבקרים סופרים משוררים ואישי ציבור .

שנת 1926 בבצלאל

בית הספר בצלאל או כפי שנקרא : בית הספר לאומנות ולמלאכת אומנות , בשנת 1926 הוצגה תערוכה מיצירות בוגרי בצלאל בעבודות ציור, פיסול,עבודות בעץ, בנחושת,עבודה בברונזה ,בכסף ,תכשיטים, זאת לא הייתה התערוכה הראשונה באמריקה , קדמה לה התערוכה הראשונה בשנת 1913 ,שבע שנים לאחר היווסדו של בית הספר בצלאל בירושלים, תערוכה שהוצגה הן באירופה והן באמריקה.

בשנת 1926 נערכות מספר תערוכות של עבודות בצלאל ברחבי ארצות הברית ,ספרו של בוריס שץ ירושלים הבנויה ,המספר את הרעיון בפתיחת בית הספר בצלאל ובית הנכאות הלאומי בירושלים שנכתב ביידיש ,מתורגם לאנגלית ומופץ גם כן ,בעת הסיור מקבל בוריס תמונות ותחריטים חדשים של אמנים אמריקאניים לבית הנכאות ,לאוספי המוזיאון נאספו גם מתנות מפולין שכללו אוסף חתימות חותמות ומונוגרמות ,תמונות ואוסף מדליות יהודיות קדומות.

בסוף שנת 1926 החליטו ידידו ומעריציו של פרופסור בוריס שץ להוציא ספר אוטוביוגרפיה שכלל מעל למעלה ממאה תמונות של עבודותיו ,כולל יצירתו השדכן משנת 1904 ,הספר הודפס בתחילה ברוסית ,על נייר משובח על מנת להבליט את איכויות היצירות ,המהדורה הראשונה הודפסה בעשרים וחמש עותקים ,היא כללה ארבעים ואחת ליטוגרפיות ומעל מאה מצילומי עבודותיו,לכול תמונה צורף הסבר באיידיש ועברית פרי תרגומו של מ. נרקיס מנהל בית הנכאות, באותה תקופה, מוזיאון אמריקאני רכש עשרות תמונות של מרי ובוגרי בצלאל ,על מנת לפתוח אגף לציור הארץ ישראלי באמריקה.

תערוכות במוסד ושנת 1927 בבצלאל

לא כול התערוכות האומנותיות בארץ ישראל נערכו בבצלאל , ארגון אגודת האומנות העברית שנוסדה בשנת 1921 , קיימה בכול שנה תערוכה של אמנים יהודיים בארץ ישראל ,בתערוכה שנפתחה בשנת 1927 , בתערוכה השתתפו קרוב לארבעים אמנים והוצגו בה קרוב למאה חמישים עבודות.

סיפור ככרכרת מונטיפיורי בחצר בצלאל

סיפור כרכרת מונטיפיורי מתחילה בשנת 1816, בעת שנבנתה הכרכרה לצורך סיוריו של משה מונטיפיורי, בסיוריו בערים ובמדינות באירופה,הכרכרה נבנתה לפי מפרט אישי של מונטיפיורי, על דלתות הכרכרה צוירו סמלי המשפחה , נכתבה המלה ירושלים ביחד עם המילים " חשוב והודה" , הכרכרה הזאת שימשה את משה מונטיפיורי בכול מסעותיו ברחבי העולם,בסופה של הדרך נתגלגלה לוינה , שם מצאה בוריס שץ שהביאה לחצר בצלאל ..

האגדות מספרות כי בכרכרה ,היה מיכל למים ומזנון מזון קטן , הכרכרה הייתה גדולה וצירי הכרכרה חוזקו על מנת למנוע חלק מהטלטולים והדרכים המשובשות,מושב העגלון היה רחב ויכלו לשבת בו שלושה אנשים.

לאחר מותו הועברה העגלה כמתנה ל ג'ון אגברט בנגוך , שהיה מנהל בחברת הגז בבעלות מונטיפיורי בוינה ,לאחר קבלת הכרכרה ,כאן חלוקות הדעות האם מכר או נתן מתנה את הכרכרה לנוצרי אוהד היהודים רברנד וילהלם הכלר בוינה,אשר בצוואתו ציווה כי רכושו והכרכרה יועברו לתצוגה בארץ ישראל .

האגדה הירושלמית מספרת ומשלימה ,כי בוריס שץ בעת ביקורו בוינה בשנת 1909, שמע על מציאותה של כרכרת מונטיפיורי במחסן כרכרות בעיר וינה, עוד שמע בעת הביקור שהכרכרה עוברת ממקום אכסונה למכירה פומבית למרות צוואתו המפורשת של הכלר ,כיוון שלטענת מחסן האחסנה ,כי לאחסונה נדרש שכר ושאף אדם לא דורש אותה כחזקתו .

האדם שרצה לרכשה במכירה הפומבית ,היה עגלון שרצה להסב אותה לעגלת הובלות, כיוון שנושא סיקרן אותו ,חקר בוריס שץ ונתברר לו,כי הכרכרה שייכת לרברנד וילהלם הכלר נוצרי ידיד ליהודים ,שאף עזר בקשריו של מונטיפירי בתחילת דרכו עם מלך אנגליה, בוריס שץ נפגש מיד עם רברנד הכלר ותוך כדי שיחה ,הביע בפניו את רצונו לקבל את הכרכרה לתצוגה במוסד בצלאל במתנה, כאשר קיבל את מבוקשו העביר בוריס שץ את הכרכרה על חשבונו לגן בחזית בית הספר בצלאל.

כיוון שהדרך לירושלים מיפו הייתה משובשת ,יצאו מספר תלמידי המוסד ליפו במטרה להביאה לירושלים , התמידים השאילו מספר סוסים על מנת להתגבר על הדרך המשובשת ולהציבה במוסד בצלאל, כאשר הגיעה הכרכרה למוסד נתברר כי הכרכרה גדולה ולא ניתן להכניסה למבנה ,אי לכך הוצבה הכרכרה בגן המבנה תחת גגון פח .

אלה שבגן שימשה הכרכרה כמחסן למבנה ,והחלה להתבלות , האגדה ממשיכה ומספרת ,כי בעת שביקר דוד גאון בשנת 1927 בבית הנכאות ובמבנה בית הספר בצלאל ,ראה את מצב הכרכרה המוזנחת ,הנתונה לתנאי מזג האוויר הירושלמי ,פנה במכתב קובלנה למנהלי בצלאל דרך העיתונות ,למכתב זה השיב מיד בוריס שץ ,שמעבר למילים היפות למראה הכרכרה , אף גוף או אדם לא התנדבו לתת סכום כסף לשימור הכרכרה ,למרות זאת ,דאג המוזיאון לחפות את הכרכרה בגגון פח מעלייה,בתשובתו הציע בוריס שץ לגאון לקחת על עצמו להקים קרן איסוף כסף לשימור הכרכרה .

לצורך שימורה של הכרכרה ,הגיע למוסד בצלאל ,תרומה מנהג ששמו ליפר,אשר תרם את הכסף לשימורה , כול זאת ללא כתיבה או פרסום והחזיר עטרה ליושנה, בתשובתו עוד שאל בוריס שץ ,מדוע אנשים נכבדים שיש בידם כסף לרכישת כרטיס למוזיאון, מגיעים בימי השבת ,שאז הכניסה בחינם ואינם משלמים את דמי הכניסה והמבין יבינה, עוד הוסיף בוריס שץ ,כי בתקופה האמורה נערך שיפוץ בבית הנכאות ובבצלאל ,לתקן את נזקי רעידת האדמה שהיו דחופים יותר.

בעת ביקור בחצר בית הספר של תייר מבקר הוא הבחין בכרכרה שמצה גרוע מהזנחה, עקב היותה מוטלת בגן המוסד ללא טיפול ושימור, כאשר שאל מהי עגלה זאת לא ידעו לענות לו על שאלתו עד שבדקו ומצאו שזאת היא כרכרתו של משה מונטיפיורי ,אשר בוריס שץ הביאה מוינה לתצוגה בבצלאל , אלא שמשום מימדיה לא הצליחו להכניסה למבנה .

לאחר שנשאל בית הספר להזנחת הכרכרה , התברר כי בית הספר בצלאל פנה מספר פעמים לעירייה על מנת שתקציב כסף לשיקום הכרכרה ,אך העירייה סירבה להקצות כסף לשיקום והשימור,בית הספר עצמו סרב לטפל בשיקום ההיסטורי של הכרכרה בעלת ההיבט ההיסטורי החשוב,בזאת הסתיים הויכוח לשנת 1962.

בשנת 1963 נעשה שיפוץ נוסף לעגלה בידי צבי לוריא איש הסוכנות היהודית בעזרת חברת הארגז , ליד תחנת הרוח בשכונת ימין משה הוצבה כרכרת מונטיפיורי לאחר שעברה שיקום נוסף בשנת 1967 , בתחילת שנות השמונים הוחלט להציבה בקרבה לתחנת הקמח של מונטיפיורי ולמוזיאון שהוקם בטחנה לזכרו של משה מונטיפיורי בימין משה , אי לכך הוקם מבנה שלתוכו הוכנסה הכרכרה בטקס מפואר.

בתחילה הוצבה במבנה שהוקם ליד התחנה עם סורגי מתכת בחזיתה,בשנת 1986 הוצתה הכרכרה בידי אדם אלמוני וחלקה הגדול נשרף,נותרו רק חלקי הברזל המפוחמים ותמונות בארכיון,לאחר ששוחזרה שוב בשנת 1990 ,הוצבה הכרכרה שוב במבנה אלא שהפעם היא הוקפה בזכוכית משוריינת למניעת פגיעה חוליגנית נוספת בכרכרה.

חגיגות עשרים השנה שנקראו היובל בשנת 1927

לאחר שובו של פרופסור בוריס שץ מאמריקה בסוף שנת 1927 ,הוא הביא עמו חפצי אומנות ותמונות שנתקבלו באמריקה כתרומות ,על מנת להקים מחלקה שתקרא אומנות אמריקה בבית הנכאות , כמו הורחבה הספרייה לאומנות והיתוספו לה ספרי אומנות חדשים

בתאריך 21.5.1927החלו חגיגות היובל במוסד הלאומי בצלאל, בידי הועדה המסדרת לרגל היווסדו לפני כעשרים שנה ( פתיחה בשנת 1906) בעזרת חברת בצלאל שנוסדה בגרמניה בעזרת פרופסור ורבורג , עד החגיגות נפתחו במוסד 35 מגמות אומנות ומלאכת יד ומחשבת שונות ,כמו כן נלמדו בבית הספר המקצועות: ציור ,כיור,פסלות, תחריט ורישום מהטבע .

החגיגיות כללו את בית הספר בצלאל ,בתערוכת הקבע שלו, תערוכת תלמידי בצלאל וכמובן את בית הנכאות הסמוך,הכניסה חופשית לקהל הרחב בעת ביקוריו במוסד,באותו יום בקרו כשלושת אלפים מבקרים ומאות נשארו מחוץ לחגיגות מחוסר מקום.

לאורך השנים נפתחו במוסד מחלקות עזר נוספות שכללו : כיתות לימוד אומנות ומקצועות הקשורים לאומנות ,בתי מלאכה זעירים ובתי חרושת וחנויות למסחר בעבודות בסגנון בצלאל הארץ ישראלי והתנך,איורי ספרים ,תערוכות ברחבי העולם ומכירת יצירות אומנות שנוצרו במוסד או בידי בוגריו.

המשך שנת 1927 בבצלאל

בעת רעידת האדמה שהתחוללה בארץ ישראל בשנת 1927 ,נגרמו נזקים קלים הן בבית הנכאות והן במבנה של בצלאל, נשלחו מהנדסים לבחינת המבנים השייכים לקקל שרכשה אותם בזמנו מבעליהם הערביים הנוצרים.

בתערוכה העולמית של מושבות בריטניה , שנערכה באצטדיון וומבלי באנגליה בשנת 1927 , זכה בית הספר לאומנות בצלאל במדליה ,כמו כן מדלייה למחלקת אריגת השטיחים ועוד שבעה מדליות ליצירות אומנות של תלמידי בצלאל שהוצגו בתערוכה ,בצלאל מוכר מיצירות אומניו בכל רחבי העולם כיצירות בסגנון ארץ ישראליות מקוריות , המוסד אף מתקשר לחנויות המוכרות אומנות,ומפתח את המוטיב אומנות מזכרות לתיירים בדוכני מכירה בארץ ישראל ובגולה, כאשר על יצירות אלו מופיעה המילה בצלאל .

פרופסור בורס כץ מנסה לשנות את בית הספר לאומנות ולקבל את התואר אקדמיה לאומנות למוסד בצלאל ברמה אקדמאית,לצורך זה הוא פנה לאקדמיות אומנות ברחבי העולם על מנת שתחבורנה אליו ,על מנת שהתואר יתקבל, מספר המבקרים השנתיים הגיע לעשרת אלפים מבקרים .

תהליך סגירת בית הספר בצלאל ובית הנכאות

כך נמשכת סאגת המוסד בצלאל , תרומות אומנותיות מגיעות, תערוכות נפתחות והמוסד מתמרן בין ההכנסות להוצאות , בוריס שץ צועק לתמיכה במוסד הלאומי לאומנות, והשיירה חולפת הלאה והלאה ,כבר בשנת 1927 החלה ההסתדרות הציונית במחלקת ההשכלה הפסיקה להעביר כספים למוסד, עקב חילוקי דעות ממושכים לגבי הליך ניהולו שדל המוסד .

בשנת 1928 הגיעו הסכסוכים בין הועד המנהל ,לבין התורמים ואישי הציבור בארץ ישראל לבין בוריס שץ לרמות גבוהות של חילוקי דעות, טענות קשות לגבי ניהולו ורצונו של בוריס שץ במוסד שיצר להיות השליט הבלעדי הן מבחינת הניהול והן מבחינת הדרך האומנותית יצרו בקיעים ברצונם של אישי הציבור הציוניים ואנשי האומנות לגבי דרכו העתידית של בית הספר מאידך גיסא לרצונו של בוריס שץ לגבי התפיסה האומנותית החדשנית של יצירת אומנות חדשה בסגנון ארץ ישראלי .

בוריס שץ היה איש עקשן וכאשר הבין שדרכו המשפיעה במוסד בצלאל ובבית הנכאות הולכת ונשמטת מידיו לאחר שלטון יחיד של 21 שנים הן נבחינת הניהול והן מבחינת התפיסה האומנותית ,משום שחזית שלמה של מתנגדים ושונאים קמה כנגד דרכו וניהולו ובצעד של התרסה ,קרא בוריס שץ ,שהוא מוכן להעביר ולהפקיד את ניהול בית הספר בצלאל, בידי הקונגרס היהודי הגוף העליון של העם היהודי ,אך מיד הוסיף האם ישכיל הקונגרס היהודי לראות בכובד ראש ובאחריות ,את המשך המפעל האומנותי הציוני על פי תפיסתו.

בזעקת יאושו הוסיף ואמר אני מוכן לקורבן הגדול , עוד הוסיף אני הקרבתי את חיי למען המוסד ואם יסגרו הברזים אאלץ לסגור את המוסד המזוהה בהקמתו על ידי, בהמשך זעקתו לסכנה לסגירת מפעל חיו והמשך עקשנותו לדרכי פעולתו בעתיד, נותב גורלו של בית הספר לאבדון, הוסיף ושאל בוריס שץ מה יהיה גורל המוצגים שנאספו ,לאן יועברו והאם משום שנוצר רצון ונושל ממקומו ההיסטורי על מנת להביא מנהלים חדשים בשכר גבוה ויגדילו את הוצאות המוסד .

בוריס שץ מבטיח שיעמוד במלחמתו עד שיכלו כוחותיו ובאין ברירה יסגור את שערי המוסד למען מלחמות עקרונותיו לניהולו היחיד במוסד,כפי שצוטט בצלאל ובית הנכאות אינם מוצרי מותרות וניתן לסגרם ( פרשנות אישית : תמות נפשי עם פלשתים ,כפי שדרכו האומנותית נבעה מעולם התנך ) .

תלמידי בית הספר בצלאל התכנסו ובחרו משלחת שפנתה לגברת הנרייטה סולד על מנת שתשפיע על ההסתדרות הציונית להזרים בחזרה כספים למוסד על מנת שלא ייסגר, תשובתה של הנרייטה סולד הייתה שאין בידה לעזור בסכסוך, בהחלטה נוספת פרסמו תלמידי המוסד בעיתונות ארץ ישראל וברחבי העולם היהודי בגולה בבקשת עזרה כנגד סגירת המוסד, שנסגר חלקית בסוף שנת 1927 .

בתחילת שנת 1928 ,סניף בני ציון באמריקה ,החליט להרים את הכפפה והזרים כספים לתחזוקת בית הספר ולתשלום שכר המורים,מן הסיבה הפשוטה כי האדם זקוק גם לאומנות לנפשו בשעות שמחוץ לעבודת ידיו , ובית הספר והמוזיאון נפתחו מחדש, אך המחלוקות ועקשנותו של בוריס כץ המשיכה במאבק למרות תהליכי הגסיסה של המוסד, באפריל שנת 1928 נפתחה התערוכה השנתית של המוסד, בוריס שץ עקב גילו ,חלה ונעדר מפתיחת התערוכה .

בית הספר בצלאל נסגר עקב קשיים כלכלים ואינטריגות פוליטיות באפריל שנת 1929,חלק גדול מחדרי המוסד ששימשו כאולמות תצוגה הושכרו על פי דבריו של בוריס שץ לתלמידים ועובדי המוסד לשעבר , אולם התערוכה המתמדת ,הספרייה , המוזיאון נשתמרו , הבעיה העיקרית שעוררה מחלוקות הייתה שבוריס שץ השכיר חדרים במוסד על מנת לשלם את תחזוקתו הייתה , שהמבנים היו שייכים לקק"ל והוא לא היה יכול להשכירם .

לאחר שהמוסד נסגר סופית בשנת 1929 ,בית הנכאות המשיך לפעול ולמכור כרטיסים לתערוכותיו בהנהלה חדשה ,לרגל הסגירה ניסה בוריס שץ להחיות את המוסד ויצא במסע גיוס כספים , אך נפטר בשנת 1932 בעיר דנוור באמריקה , במוסד נותרו חפצי אומנות רבים ובאותה תקופה שונה שמו של המוזיאון לבית הנכות בצלאל ,מעין מוזיאון שבתחילת דרכו החל כמוזיאון החי והצומח בארץ ישראל.

בשנת 1932 ( שנת מותו של המייסד בוריס שץ) נפתחה בבית הנכאות תערוכה מיצירותיו בעיקר ציורי שמן וחלקם פסלים ,של האמן זאב בן צבי בשלושה אולמות , תערוכה שמשכה קהל רב , הקרן הקיימת בעלת המבנה החליטה לערוך שיפוץ ושדרוג של בית הנכאות , היא הרחיבה והגדילה את אולמות התצוגה ובית הנכאות נפתח שוב לאחר השיפוץ ותיקונים שנעשו במבנה גם עקב הנזקים של רעידת האדמה בשנת 1927 , בשנת 1934 נפתחה תערוכה במבנה המשופץ ,תערוכה מאוספו של ד"ר גולדפלם מהעיר ורשה , מתוך מכלול האוסף נבחרו ציורים שלדעת האוצרים הם בעלי ערך אומנותי משובח .

בצלאל החדש בשנים 1934-5

בשנת 1934 החלו רוחות מנשבות לפתוח מחדש את בית הספר בצלאל , בידי אנשים שהאומנות דגדגה בקצות אצבעותיהם, כמו הזוג טיכו ,רופין, י.לוריא,שוקן, הרמן שטרוק, פרופסור מאיר ועוד .

הנהלת הקק"ל בעלת המבנה הישן של בית הספר לאומנות בצלאל ,מסרה לידי אנשים אלו את המבנה על מנת לפתחו מחדש כבית ספר לאומנות, כמו כן הממשל תרם סכום כסף נכבד על מנת לשקם ולהכין את המבנה מחדש , המנהל החדש שנבחר לעמוד בראשות בית הספר היה הגרפיקאי יוסף בודקו ונוספו לו מורים אומנים מארץ ישראל, בתחילה נפתחו בו שתי סדנאות לגרפיקה ועבודות מתכת קישוטיות ומעוצבות בעלות בסיס אומנותי ,בסך הכול נרשמו כשבע עשר תלמידים למחזור הראשון .

באוגוסט 1935 נפתח בית הספר באופן רשמי , כאשר הגיעו מגרמניה מורים ותלמידים אשר ברחו , עקב עליית הנצים לשלטון ורדיפת רעיון הבאוהאוס של העיצוב החדשני מינימליסטי פונקציונאלי בגרמניה, בית ספרם בברלין נסגר ,בבואם הם החליטו להצטרף ולפתוח את מתכונת בית ספרם בברלין בבית הספר בצלאל ,על פי תפישתם למודרניזציה באומנות תוך שילוב הישן באומנות היהודית לזרמים החדשים באומנות העכשווית ובשילוב האומנות המזרח ים תיכונית לאומנות המערבית.

מגמות שינוי פניו של בית הספר לאומנות בצלאל

בעת פתיחת בצלאל החדש , נפתחו בו המחלקות : ציור,רישום,גרפיקה,פיסול ועבודה אומנותית בברזל ומתכת, הנהלת המוסד החליטה להתעלם מעבודתו ורעיונותיו של המייסד בוריס שץ , הנהלת בית הספר החליטה לקרוא לבית הספר " בצלאל החדש " ואף תלו שלט מתכת בשעריו .

ההתעלמות ממעל חיו של בוריס שץ , עורר מעט מורת רוח של חלק מתושבי ירושלים בהתעלמות מפועלו ודרכו האומנותית של בוריס שץ , דבר נוסף שהתרחש הי בעת שהקק"ל בעלת הנכס ,הוציאה מכתבי פינוי לעובדי בצלאל ומוריו בעבר כמו גור אריה והמאייר רבן שעליהם לפנות את חלקי המבנה, שהשכיר להם בוריס שץ בעת שנסגר בית הספר באופן מידי, כיוון שנוצרה ביקורת על דחיקת וטשטוש שמו של המייסד בוריס שץ, הזמין מנהלו החדש של המוסד יוסף בודקו את המתנגדים לביקור, אך הם סרבו להזמנתו בטרם יטפל בהחזרת כבודו ופועלו של מייסד של המוסד ,כמו שאנו אומרים להחזיר עטרה ליושנה.

בסוף שנת 1935 בירושלים ,הוקם גוף שהורכב מהקק"ל, מוסד ביאליק, הסוכנות היהודית וחבר נאמני בית הנכאות , לבחינת מצבם של המבנים ולבצע בהם שיפוץ ובעיקר חיפוי הגג ותיקונו מפני חדירת מי גשמים בחורף , שמא יפגעו המוצגים וכיתות הלימוד והסדנאות, כמו כן הוחלט לערות שינויים מבניים ותוספות לשני המבנים בצלאל ובית הנכאות .

ההתנגדות לגוף המחדש את בצלאל החריפה ובשם הדעה האומנותית שאלו המתנגדים , כיצד ניתן למחוק שלושים שנה של הווצרות אומנות ארץ ישראלית ויהודית חדשה ,אל מול הרוח הנושבת של העולים החדשים ילידי גרמניה שהחליטו ללמד במוסד על פי האסכולות הנהוגות בגרמניה ולזרוק לפח ,זרם אומנות החשוב לעם היהודי.

עוד טענו המתנגדים ,כיצד יכולים אנשי החינוך והממונים על החינוך תושבי הארץ ,הנהלת הקק"ל ,שידעו את יוסף ,להתכחש לשלושים שנות קיום הזרם החדש הארץ ישראלי,אל מול החדשים שהגיעו זה עתה ואינם בקיעים בדרכי המוסד לאורך השנים, המתנגדים אף הזכירו כי המוסד בצלאל כחברת בצלאל רשום כחוק בשלטון המנדטורי החל משנת 1925 ,השינויים הללו נעשו בניגוד לתקנון חברת בצלאל .

מורי בית הספר ששכרו ועבדו בחדרים ובדירות במתחם בצלאל בעבר כתבו מכתב לקק"ל עקב מכתבי הפינוי שהוציאה , שבו הם מציינים כי קיים חוזה , על פי חוק החזקה ,לספק למורים הוותיקים חדרים חילופיים במקום אלו שנלקחו מהם, הם אף מיינו את פועלם בעבר ועבודתם המסורה במוסד, אנשים אלו אף הזהירו ,כי לפנותם יוצרך כוח ומשטרה, כי הם אינם מתכוונים לפנות את מקומם .בטרם יוצא להם מקומות חילופיים.

על מנת ליצור תלמידים בעלי רמה אומנותית גבוהה בבצלאל החדש ,נערכו בוחנים ונבחרו תלמידים ,שהוענקו להם על פי האסכולה הגרמנית ,שעורי רישום וציור ולימוד הכנת סקיצות לעבודות ,על מנת לתת להם את הכלים הדרושים ללימוד במוסד אומנותי מהמעלה הראשונה.

חזרה ליצור עבודות המותג בצלאל

במחצית שנת 1936 החליטו יזמים זריזים, כי המותג עבודת בצלאל,אומנות בצלאל,מזכרות מבצלאל יש להם מקדם מכירות בארץ ישראל ,לתיירים וליהודים בגולה, הם החלו ביצור תעשייתי והמוני תוך הטבעת השם בצלאל על העבודות והחיקויים, לריקועי נחושת,רקמה אומנותית, חריטת אבן ,עבודות בעץ זית ,כפי שחזה ברעיונו בוריס שץ המייסד של בצלאל, מובן שהאסכולה שנלמדה בבצלאל החדש, לא תאמה סוג של אומנות זאת והנהלת אגוד תוצרת הארץ החלה להלחם בתופעה, במיוחד כנברר כי רוב התוצרת לא נעשתה בידיים עבריות .

בשנת 1939 בנגריית קבוץ גבעת ברנר , הוחלט לשחזר את המותג אומנות בצלאל לעבור גם ליצור עבודות בעץ זית בסגנון בצלאל , על מנת שיתחרו בתעשייה הערבית שקמה ויצרה מוצרים תחת המותג בצלאל ,לצורך פתיחת המפעל החדש, הוכשרו עובדים כולל נשים , המפעל הוקם בתמיכת אגודת תוצרת הארץ , האחים הרצוג והמוסדות הלאומיים ,התוצרת המוגמרת הועברה לסוחרים יהודיים באזור תל אביב ,שהתחילו למכרם ליהודים ולתיירים, הייצור כלל בתי מזוזות, כריכות לספרים,סוגי קופסאות ועוד.

המשך התנהלותו של המוסד בצלאל החדש בתקופת מלחמת העולם השנייה

בשנת 1940 נערכה תערוכה של דברי אומנות מיפן בבית הנכאות בצלאל בירושלים בתערוכה הוצגו כמאתיים וחמישים פריטים ,שהובאו מהמזרח הרחוק, את התערוכה פתח שגריר יפן בארץ ישראל ובנוכחות דניאל אוסטר , ומנהל המוזיאון נרקיס, עוד השתתפו בפתיחה אומנים ישראליים ואישי ציבור.

בפתיחת תערוכה , הוחלט על שיתוף פעולה בין בית הנכאות בצלאל ,לבין בית הנכאות של מוזיאון תל אביב בתערוכות מתחלפות ,שיערכו פעם בירושלים ופעם בתל אביב, תערוכה לאומנות יפנית נערכה בבצלאל בפעם הראשונה בארץ ישראל ובמזרח הקרוב.

מנהל בית הספר לאומנות החדש יוסף בודקו נפטר בשנת 1940, לאחר מותו הוחלט לערוך תערוכה בבצלאל לזכרו מאוסף עבודותיו של יוסף בודקו, אולם התערוכות הסב את שמו לאולם של יוסך בודקו ,התערוכה שנערכה באולם כללה חלק מאוסף עבודותיו לאורך שלושים שנות יצירה, בתערוכה הוצגו ציורים בשמן,עבודות חריטה,עבודות גרפיות,עבודות ריקוע בנחושת ורישומים.

חלק מתלמידי בצלאל בשנים שקדמו לשנות הארבעים הגיעו כבנים של יהודים מהגולה, נערים אלו נתמכו בידי ההורים הן מבחינת שכר לימוד והן מבחינת כסף למחייה,חלקם נתמכו גם אגודת ישוב יהודים מגרמניה בארץ ישראל, ברור שבעת שעלו הנצים לשלטון והוחקו חוקי הגזע ,נסגרו מקורות כספיים אלו ומספר התלמידים צומצם ושוב אנו חוזרים לימי הלחימה של קיום מוסד בצלאל .

הנהלת בצלאל פנתה לשלטונות על מנת שיתמכו כספית במוסד האומנות ,( דבר שנמנעו ממנו עד עתה ), כיוון שחלק גדול מתקציב המוסד הגיע מתשלום שכר הלימוד ,מרדכי ארדון בורנשטיין מונה כמנהל הזמני ובהמשך כמנהל קבוע לנהל את המוסד והלימודים נפתחו מחדש .

במקביל בית הנכאות בצלאל ממשיך בקיום תערוכות ואף החל להוציא חוברות מידע רבעוניות לפעילותו ,תערוכות שנפתחו כללו : תערוכת צילומים של הלמר לרסקי שהציג פרי עבודה של שלושים שנות עבודה כצלם, קרן היסוד ערכה תערוכה נושאת פרסים של נוער, לציון שנות עבודתה בארץ ישראל , בשנת 1943 נתקיימה בבצלאל תערוכה של ציירים מלבנון בחסות שגריר צרפת החופשית .

מקרב מורי בצלאל בולטים בשטח היצירה מספר מורים אמנים ואומנים המציירים בסגנון ארץ ישראלי בהשפעת רוח בצלאל, שהמשיכו בדרכם האומנותית למרות המלחמה הנערכת מסביב כמו : אברהם גולדברג הממשיך לצייר אנשים ובעיקר נשים עתירות בשנים,הצייר שטיינהרט , הצייר מרדכי לבנון ,הציירת ויולט ציטרון בציורי נוף ילדותה,הצייר הרמן שטרוק ( על שמו פרס שנתי בבצלאל על עבודת אומנות ) , הצייר אשהיים ועוד.

בשנת 1944 למדו בבצלאל כארבעים וחמישה תלמידים במסגרת הלימודים הרגילים ,בנוסף מעל לעשרים תלמידים לומדים בקורסי הערב ומתווספים אליהם נערים המשלימים השכלה בסדנאות המוסד לקראת לימוד מקצוע אומנותי לעתידם, כמו כן החלה מגמה לפתות צעירים ממוצא מזרחי ,באמצעות פרסים להצטרף ללימודים במוסד.

בשנת 1945 נחגג חג העשור בבצלאל החדש, לאחר פתיחתו המחודשת בשנת 1935, מספר התלמידים התקרב למאה ,לאחר הטקס נפתחה תערוכת עבודות של מורי בית הספר ותלמידיו .

בשנת 1947 נדדו בארץ ישראל ובעולם מעל לשלושים תערוכות נודדות מיצירות של בצלאל החדש , באותה שנה הוקמה קרן מעיזבונם של בני הזוג סלי ועליזה וולף שנוהלה בידי הקק"ל לחלוקת מלגות לסטודנטים מצטיינים בבצלאל , במוסד התקיימה תערוכת ציוריו של הצייר היהודי יענקל אדלר ( לפני מספר שנים במוזיאון ישראל) .

גם בשנים 1948-9 נערכו תערוכות של תלמידי בצלאל החדש , בין השמות הבולטים של תלמידי המוסד : הצייר נפתלי בזם,דן הופנר שברבות הימים מונה כמנהל במוסד,פרידל שטרן המאיירת שהייתה מורתי לרישום,יוסי שטרן הרשם הנפלא שגם היה מורה שלי בהמשך.

בשנת 1949 נבחר המוסד בצלאל החדש ,ליצור נרתיק גליל מכסף לאחסנת מגילת העצמאות של העם היהודי בארץ ישראל, יצר את הגליל מורה בית הספר דוד גומל, שעבד על הנרתיק כחודשיים , משקלו של הנרתיק כארבעה קילוגרם ,על הנרתיק הוצמדו אותיות שיצרו את הכתובת : מגילת העצמאות בתוספת המשפט מן התנך " לא יבואו עוד שמשך וירחך לא ייאסף" ,עוד נחקק סמלה של המדינה ונתווסף המשפט : חתומה בידי מועצת העם,בעיר תל אביב,ה' באייר תש"ח.

כך ממשיכה המסורת בבית הספר ברוח החדשה של הלימוד המערבי , בכול שנה נערכות תערוכות הבוגרים , התלמידים והמורים , המוסד משגר תערוכות מפרי עבודותיו וגורף פרסים וצובר הכרה בין לאומית לעבודתו ולסגנון האומנות שלו, לדוגמא בשנת 1954 נשלחו עבודות גרפיקה בפוסטרים לתחרות פוסטרים עולמית באמריקה ומתוך כעשרים עבודות זכו עבודות בצלאל בארבעה מדליות ופרסים .

בשנת 1956 נערכו חגיגות חמישים שנה לפתיחת בית הספר לאומנות בצלאל בידי פרופסור בוריס שץ,לחגיגות נוספו תערוכות להצגת הישגי בוגרי בצלאל לאורך השנים ,שנת החגיגות נקראה גם שנת בצלאל ברחבי ארץ ישראל, עוד נערכו קונצרטיים חגיגים לזכרו של בוריס שץ ונפתחו תערוכות רבות לאורך השנה , כמו כן השרות הבולאי הוציא בול לכבוד חגיגות היובל.

בשנת 1958 נפתחה מחלקת הקרמיקה במוסד בצלאל ,והמוסד ממשיך בדרכו כולל תערוכות ותערוכה שנתית מרכזית,בשנת 1961 מתחיל סכסוך בין הנהלת בית הספר לבין מאה שמונים תלמידיה, הסכסוך נובע מגובה שכר הלימוד שלדעת הסטודנטים הוא גבוה מתשלום הסטודנטים האחרים במוסדות לימוד בארץ ישראל, הסכסוך נמשך עד שבחודש מרץ בשנת 1962 , פורצת שביתה והתלמידים עברו ללמוד במקומות חיצוניים וללא בבית הספר, אך הויכוח הוא גם על חומרי עבודה במחלקות ותנאי התברואה במוסד.

השביתה נמשכה כחודש ובתחילת אפריל 1962 בהתערבות משרד החינוך חזרו התלמידים ללמוד בין כתלי בית הספר,הוחלט כי תקציב בית הספר יגיע מידי משרד החינוך, תוקם ועדה לא קרואה לקביעת גובה שכר הלימוד ,שלאחר שתחליט הועדה לגובה השכר יועברו החלטותיה לידי ועד התלמידים על מנת לאשרה.

אלא שמשרד החינוך ,לא הכיר בבצלאל כמוסד להשכלה גבוהה ולכן לא ניתנו לתלמידיו הקלות ומלגות , אשר ניתנו לנוסדות אקדמיים אחרים בארץ ישראל,

בשנת 1964 מתמנה דן הופנר למנהל בית הספר לאומנות בצלאל , דן הופנר בוגר המוסד שלמד בשנים 1948-9 ,מחליף את האדריכל פליקס דארנל ,לאחר מינויו החליט דן הופנר לצמצם את מספר התלמידים לשישים במקום מאה ועשרים ולפטר שמונה מורים , מהסיבות שלדעתו הצפיפות בכיתות לא אפשרו מצב לימודים יאה ופורה, את פיטורי המורים הסביר בצמצום עקב המצב הכספי הגרוע של המוסד.

שאיפה נוספת הייתה לדן הופנר ,לקבלת תואר אקדמי לתלמידי המוסד , לצורך זה חבר לאוניברסיטה העברית ,על מנת שתלמידי המוסד ילמדו את תולדות האומנות , פילוסופיה ועוד מקצועות אקדמיים, דן פתח מחלקות חדשות כמו : מחלקת עיצוב המוצר ומחלקת אומנות חופשית,מקצוע האנגלית קבל גם פינה בחומר הלימוד.

בעת שפונה בית הנכאות בצלאל בסוף 1965 והפך למוזיאון בצלאל החדש ( מוזיאון ישראל) קיוו בבית הספר בצלאל כי מבנה המוזיאון יחובר למבנה בית הספר על מנת לתת פתרון כמאתיים ושבעים תלמידיו שהיו מפוזרים במבנים שונים בעיר כמו בית היתומים שנלר , אך בירושה זכה איגוד האומנים והפסלים .

השביתה הגדולה של הסטודנטים בבצלאל

בתחילת ינואר 1965 החלה שביתה נוספת של סטודנטים בבצלאל בדרישה להכיר במוסד כמוסד אקדמאי ,להעניק את ההטבות הניתנות לכול כלל הסטודנטים באוניברסיטאות ברחבי הארץ, הוספת חדרים וכיתות לימוד לבית הספר על מנת שתלמידי האומנות יוכלו ללמוד כיאות ולא במסדרונות, עוד מחו על פיזור המחלקות בהר ציון ,בשנלר באזור רחוב הנביאים ועוד.

תלמידי בצלאל החליטו ליצור הפגנת אזהרה ומקדימה ומחאה בסגנון חדשני , אי לכך שיירות של מכוניות העטורות בשלטים ובצופרים מופעלים עברו ברחובות ירושלים במעיין הפנינג צבעוני ,על זכוכיות מכוניות התושבים בבירה הודבקו דוחות חנייה של מחלקת הגרפיקה של המוסד שבה נתבקשו בעלי המכוניות להצטרף למחאה הצבעונית והרועשת ,מנהל המוסד גן הופנר תמך בדרישות התלמידים ,אך חשב כי הפגנות לא פותרות ,את הבעיה של הזנחת המוסד בידי שלטונות החינוך בארץ ישראל.

לקול צעקתם של תלמידי בצלאל והאיום לעבור לידי אוניברסיטת תל אביב, הזדרז ראש העיר מרדכי איש שלום לבשר כי הוא מנסה למצוא פתרון הולם לבעייתם, למרות שלדעתו זאת איננה בעיה של עיריית ירושלים אלא בעיה ממלכתית של משרד החינוך, למרות זאת במקום למסור לידי בצלאל בית ספר סמוך שפונה ,נמסר לבצלאל רק ארבעה כיתות מתוך המבנה .

כיוון שמאחורי ההבטחות לא ניתן פטרון, החליטו הסטודנטים ,למרות מחאת מנהל בצלאל דן הופנר לשביתה, כי הם פותחים בשביתה להגשמת פתרון לבעיותיהם ,כיוון שהם נלחמים על פתרון הבעיות מעל לשמונה שנים ופתרון אין, עידוד אחד הגיע מאגודת הסטודנטים של מוסדות החינוך בישראל ,שהחליטו לתמוך בשביתת הסטודנטים של בצלאל, בכך שבאם לא ימצא פתרון לבעיות בצלאל בתוך שבוע ימים ,כל הסטודנטים בישראל יצטרפו לשביתה .

לאחר מספר ימים של שביתה החליט שר החינוך זלמן הרן להפגש עם ועד הסטודנטים וועד הסטודנטים בבצלאל בניסיון למצוא פתרון, הדרישה הראשונה שניתנה מידי שר החינוך לחזור מיד ללימודים בטרם יחל לנסות לגבש פתרון למצוקת תלמידי בצלאל, ראש ועד הסטודנטים הארצי התנדב לשמש מקשר בין שר החינוך לבין תלמידי בצלאל.

כיוון שהמועצה הפדגוגית העליונה להשכלה בארץ ישראל לא הכירה במוסד בצלאל כמוסד אקדמאי קיימת בעיית הכרה מצד משרד החינוך כמוסד אקדמאי , אך בבעיות הזכויות שניתנו לסטודנטים אחרים מוכן משרד החינוך לפעול שייחולו גם על תלמידי בצלאל,

בשנת 1965 העבירה עיריית ירושלים מבנה נוסף ברחוב שבטי ישראל את בית הספר השוודי , במבנה הוקמה מחלקת הטקסטיל, האריגה ועיצוב הפנים ( בית ההדפסים כיום והחצר מאחור כאן נערכו מסיבות הפורים של בצלאל לאורך השנים ) ,בחלקו האחורי של בית הנכאות ניתן לבצלאל ( במקום המבנה בהר ציון) ועל השטח הוקמו צריפים שבהם נפתחו כיתות לימוד ( היה קר ורטוב בחורף הירושלמי מניסיוני).

בצריפים החדשים גם נלמדו : הצילום,חיתוך בעץ ליטוגרפיה והדפס,אומנות חופשית , עוד המשיך המאבק לקבל תואר אקדמאי ולצורך זה החלו שעורים ברמה אקדמאית במבנה הראשי .

מה שנשאר בראשי מלימודים אלו בפילוסופיה ושאר ירקות הוא : חוק המטלות היבשות שאני מצטט מדי פעם כאשר גל הזיכרונות עולה כלפי מעלה , מזקינים לא? .

בשנת 1966 נתקבלה החלטה בבית הספר בצלאל, להתאים את חומר הלימוד המעשי לשלוב בתעשייה והמסחר הן מבחינה העיצובית ( מעצבים) והן מבחינת מוצרים כמזכרות למכירה או כפונקציות תכנוניות ליצור בבתי החרושת , יכול אני להעיד ,כי אחת המורות שייעצה לצבעי טמבור , העסיקה אותנו במשך מספר חודשים ,בצביעת ריבועים בצבע האדום על דפים בחיפוש מהו צבע אדום , עד היום, כאשר אני הולך לים ,אני שואל את עצמי ,מהו צבעם של המים בכחול המים .

שוב פרצה שביתה בקרב תלמידי בצלאל על מנת שהסטודנטים יקבלו את ההקלות, המגורים,דמי הנסיעות והמלגות שמקבלים שאר הסטודנטים בארץ ישראל והכרה סוף סוף בתואר האקדמי לבוגרים ,ראש העיר טדי קולק נכנס לנושא בניסיון לפתור את הבעיה המתמשכת, כרגיל משרד החינוך מבטיח שההקלות יינתנו, מורי בית הספר מצטרפים לדרישות התלמידים , גם אגודות הסטודנטים בארץ מצטרפים לחבריהם בבצלאל אחרי שבועיים נפסקת השביתה לאור ההבטחות לטפל בדרישות הסטודנטים .

בדרך לקבלת תואר אקדמאי , החליט בית הספר לקבל תלמידים שאוחזים בתעודת בגרות אך תלמידים מוכשרים במיוחד יעברו ועדה מיוחדת לבחינת כישוריהם ואלו יוכלו ללמוד בבצלאל ,בחומר הלימוד צורף חומר של אנשי רוח ופילוסופים שהתפרסמו במאות הקודמות בעולם העתיק , קריאה בספרי הברית החדשה , חומרים אלו הבעירו מיד את החזית הדתית בניסיון לכפות על המוסד את הסרתם , מנגד טענה ההנהלה כי על האמן להיחשף לתרבויות אחרות בשם הסובלנות .

מורי בית הספר בצלאל מאיימים בשביתה עקב אי תשלום כספים והפרשים אשר היו צריכים להימסר לידם עקב זכויותיהם בעבודתם במוסד, קבוצה גדולה של תלמידים יצאה כמשלחת הצלה לטפול בפסלי העיר בפירנצה שנפגעו עקב תנאי מזג האוויר .

בשנת 1968 החלו לחשוב על מעבר בית הספר והוחלט על תכנון מבנה חדש למוסד בקרבה למוזיאון ישראל על שטח גדול ,ועדת שרי הכלכלה שדנה במבנה בית הספר בצלאל החליטה לבטל רישום בית הספר עוד מימי השלטון התורכי כאגודה, לרישום חדש כתאגיד ממשלתי כיוון שכך יילקחו חלק מזכויות הנהלת בצלאל מידי נבחריה, החלטה זאת גררה מיד להצהרת שביתה והצטרפו אליהם הסטודנטים ברצונם לקבל הכרה אקדמאית לבוגרים .

עקב הבטחה כי בקשתם תבחן חזרו התלמידים ללימודים ,חברי הנהלת המוסד הוחלפו בחלקם ונבחרו חברי הנהלה חדשים לניהול המוסד ,בבית הספר מעל לשלוש מאות תלמידים וקרוב לשישים מורים , אגדה מאותה תקופה מספרת כי כאשר נזף מנהל המוסד בסטודנטים כי יש צורך להיות יותר ממוסדים , החליטו הסטודנטים להפוך את המוסד למחנה צבאי באמצעות סיוד גזעי העצים ,כמו במחנות הצבאיים ותלו כרזות בעלות סממנים צבאיים ברחבי המוסד , לאחר שהובנה תגובת הנגד ,הוסרו השלטים ,אך גזעי העצים המשיכו בתזכורת למחאה.

בשנת 1969 אושרו תוכניות המבנה החדש ליד מוזיאון ישראל ותוקצב הכסף לבניית המבנה הוקמה ועדה שתבחן במשך שלוש שנים את ההתקדמות בלימודית לקראת בחינת ההכרה האקדמאית לבוגרי המוסד.

בשנת 1970 החליט בית הספר בצלאל להחליף את שם המוסד לאקדמיה לאומנות בצלאל ,

בעת שבנו את מוסדות האוניברסיטה העברית בהר הצופים ,נבנה גם קמפוס לבצלאל והמבנה עמד כשיממנו, עד לפני שנים ספורות חזר חזרה המחלקה לארכיטקטורה למבנה הישן שוב . בביתו של בוריס שץ נפתח לפני שנים מוזיאון לזכרו.

כיום בעתיד עומד לקום קמפוס חדש לאקדמיה באזור מגרש הרוסים ליד מוזיאון המחתרות .
תודה לזקני ירושלים ולעיתונים בארץ ישראל :הצופה  המצפה  המזרחי  מגיד מישרים  חרות  על המשמר  מעריב  היינט  השקפה  המליץ  הצפירה  הזמן  דבר  הצבי  המגיד  ועוד על עזרתם בכתיבת הכתבה . 

 
 
 
בניית אתרים - שרקור